כהרף עין

את מבקשת דבר מה. את מקבלת אותו מיד. אבל הוא לא מה שדמיינת. את מבקשת דבר מה אחר. את אף פעם לא מקבלת אותו. את לא מבינה את מקבל ההחלטות. את יודעת שאת גרה על קצה של קרחון אבל הוא לא קרחון שנראה כמו שמתואר בספרים. אמנם סביבו ים. אבל גם הים הוא לא איך שמתואר. את סגורה בחדר קטן עם עצים וצבעים ורודים ומתופפת כתמים. אחר כך זה נלקח ממך. ואת מוצאת את עצמך סגורה בחדר ענק, מואר מאד מאובק. מאד. נטול כל  ים ודומיו. את כמהה לקודאין או לניקוטין אבל בחדר הישיבות מחליטים גמילה. הרגלים כמו ניקיון לא תקפים עוד. חתול טריקולור מתחבא מתחת לספה. את מכסה אותו בבד הודי אבל הודו עצמה מצמיחה שיער לבן בראשך בקצב חסר תקדים. את פותחת את המחשב הישן בחום ארבעים מעלות ומדפדפת בצילומים. האצבע שלך נעה במהירות על מסך קטן ורושמת קווי תזזית. למראית עין את לא עושה כלום. אבל כמו מכונת דפוס חורקת: את פולטת תוצרים בזה אחר זה. ובכל זאת את מודאגת שאינך ממלאה אחר הקריטריונים, לפחות אלו המקומיים. את מסתכלת סביבך. החלומות הגבוהים האלו יכלו גם להראות דברים אחרים. מה שאת רואה זה לא בהכרח מה שישנו. מעולם לא הכרת כל כך טוב את המילה עצלתיים אבל הקווים שלך נמרצים ולא מסגירים דבר. ג' אומר: אל תוותרי. בספטמבר יבואו השירים. הם ישתחלו מושלמים בין הקווים. אלו סקיצות, אני מסבירה. העולם הוא סקיצות, הוא מחייך וגם מתחיל לארוז את עצמו להודו. הודו לשם כי ישועתו כהרף עין. כך כתבה לי שולמית ידידתי. שולחת לה, מעומק לבי, בחזרה!

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

Iris Kovalio, Iphone painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone painting, 2013

*

 

לפופית

עַל גִּבְעַת הַדֶּשֶׁא הַמֻּשְׁתֶּנֶת, בְּתֵשַׁע בַּבֹּקֶר,
מַתְחִילָה לַעֲלוֹת מוּעָקַת הַשָּׁרָב
נוֹחַ לִתְלוֹת בּוֹ אֶת הָאַשְׁמָה
כְּשֶׁהַכֶּלֶב שֶׁלִּי מְתַזֵּז בֵּין עֵץ לָעֵץ
אוּלַי הַפַּעֲמוֹנִים הַסְּגֻלִּים
שֶׁנִּמְתָּחִים בַּהַתְרָסָה עַל הַשִּׂיחִים
אֲמוּרִים לְנַחֵם
אֲבָל הֵם לֹא

*

איריס איריסיה קובליו, "לפופית החיצים", צבעי מים, קיץ 20131

*

בשולי הדברים

 

(האם זה נכון לצרף לשיר, שכבר צורף אליו ציור והם עדיין נאבקים לא לתפוס זה את מקומו של זה, דברים שבשולי הדברים?)

 אם קוטפים כמה ענפי לפופית שהסתבכו מעל שיחים ומניחים אותם בקערת זכוכית עם מים, הם נסגרים בערב ושוב פורחים בבקר. כך כמה ימים. ניצניהם מתפתחים והם מסתגלים במהירות לסביבתם החדשה, למרות שאין להם שיח להתלפף עליו.

 יום אחד אכתוב על הקשר שבין כלבי רוח לצופיות.

לפני שנתיים זוג צופיות קיננו אצלי בחצר. בשלב הטלת הבייצים היתה תקלה. יכולתי רק לשער כמה אפשרויות לאן נעלמו הצופיות על ביציהם. השבוע בנו קן לתפארת. כלב הרוח שלי שומר עליו, מגרש את החתול השחור מימין ואת החתול האדום משמאל.  הבקר חשבתי על המסלול שעושה זוג הצופיות מאי שם לקן בחצר שלי וכמה סכנות אורבות במסלול עצמו. ואם יצליחו לבקוע גוזלים ולעוף, יהיה זה נס של טבע. יהיה זה האושר, שבוקע לזמן קצר מדי, פורש כנפיים וחומק מבין עלוות החיים.

 ויום אחד עוד אכתוב על הקשר בין כלבי רוח, צופיות, פרחי ציפור גן עדן, הסחלבים, פרחי קליה, חלילית הטנור והפרליודים ופוגות של באך לפסנתר.

 

סקאיי, כלב הרוח שלי, ישן כמו עלי בפרח קליה, כמו כתם בסחלב, כמו אימא צופית בקן, ומושלם כמו פוגה ברה מזור של באך, יוני 2013

חם ומעיק. עולם החצר הקטנה שלי, הנראה מבעד לחלון הסטודיו הקטן והמופלא שלי, הוא בועה מנחמת בהמולת החדשות המשחירות את דפי האינטרנט. גונבים, מרמים, בורחים, רוצחים, בוגדים, קושרים קשרים מעוררי חלחלה, מענים, יורים ואנשי ציבור מביכים בהבליהם.

 שתבוא עלינו השבת בשלום ותוריד עלינו מעט אור ומרחק מכל אלה

 שבת שלום 

צופית בקן שלה, יוני 2011, הרצליה

מכתב בוקר עם ספר בחצר

 

שאלת אותי מה אני עושה כיום. אמרת לי שאת מחפשת אותי לפעמים ברשת, ואת מוצאת, לא מעט, אבל מה עם החיים? האם יש לך תערוכה בקרוב? מזמן לא היתה לך, או ספר אמן, עכשיו יש טרנד כזה, אנשים עושים לעצמם ספרי  אמן, אמנם הוצאת בעבר כמה ספרי אמן, אבל העבר עובר מהר, האם את מציירת בקו מסויים? סדרה? נושא? האם את מתכוננת לדבר מה? האם יש לך סדר יום? האם יש לך סטודיו? לא התראינו מזמן. פעם היינו יושבות מדי פעם בבתי קפה ומקריאות שירים, האם את עדיין כותבת? האם יש לך חברים? מתי היית לאחרונה בתל אביב? לא שתל אביב היא משהו

 ובכן יקירתי, אני חיה בפרוור, לא מספיק פרוור בעיניי, הייתי רוצה לגור בקצה ממש, בשולי שדות ויערות. ואני מציירת רק לפעמים, אין לי קו ונושא וסדרה. אני מציירת לפי המיית הלב. אין לי תערוכה בקרוב ולא ספר אמן ואיני אוספת כספים ברשת לקדם פרויקטים ואיני מגישה לתחרויות ופרסים, ולא, אין לי "סטודיו". הסטודיו שלי זה החיים. כלי עבודתי מפוזרים פה ושם. והם לא רק צבעים ומכחולים. אני מלמדת ציור בצבעי מים כמה פעמים בשבוע ושמחה להביא הביתה קצת פרנסה ואני כותבת הרבה פחות. יש לי גור לגדל, כלב רוח מיוחד, והוא ממלא שעות רבות של התבוננות ולמידה. כשיגדל אולי נעבור לשולי השדות, שיוכל לעוף מהשדה אל היער ובחזרה, לצוד את מה שחייב לצוד ואז לטפס על עץ התאנה שבחצר, להניח ראשו בין עליה הריחניים המנחמים. זה יהיה קיץ והעץ ייתן פרי גדול ומתוק במיוחד. אני אעשה ריבות לכל המשפחה והכפר. יהיה לי שיער לבן ואני אהיה זקופה וחזקה ולעולם לא יכאבו לי הרגליים. לפנות ערב אצעד שישה קילומטרים בין השדות, ותמיד כשאחזור תחכה לי ארוחה חמה בבית, שבן זוגי בישל, כי אחרי שסיים את כל הלימודים השונים והמשונים שלו, החליט להתמקד בגידול עצמי ובישול אורגני והוא ממש יצטיין בכך. אבל בינתיים אני מציירת לפעמים עציץ שהוא מביא לי, או אגס סמוק, או זר וורדים שמחזיק יותר משבוע. לפעמים כשכלב הרוח שלי רגוע אני רושמת אותו ישן. הייתי רוצה לצייר את הבת שלי לעיתים קרובות יותר, אבל היא גרה בעיר אחרת ולה חיים משלה. אולי פעם נגור כולנו באותו כפר, כמו שההורים שלי גרים באותה עיר פרוורית, על-יד כל הילדים והמשפחות שלהם.

אני שמחה שיצא סוף סוף הספר היפה שלך לאור. קראתי היום ממנו בחצר. השעה הייתה מוקדמת והעצים המעטים, הדלילים עדיין, היו מלאים בצפרים. באוויר היה ערפל האופייני למפגש בין שתי עונות והקפה היה טעים במיוחד. היה מספיק חמים כדי לשבת בחצר בלי גרביים, אבל בכל זאת נזקקתי לשל על הכתפיים, מעל בגדי השינה שלי. כלב הרוח שלי התפנק במרבצו (עדיין מעולף משנת לילו) ובן זוגי התכונן לעבודת יומו. עכשיו אני לבד. עוד מעט אכנס לחדר הרחצה ואתחיל את יומי. אני מודה לאל שעדיין כולנו בריאים, (ומתפללת שייתן בריאות לכמה אנשים קרובים שזקוקים לכך) שישנה פרנסה וקורת גג, שיש אלוהים, ושמדי פעם מגיע לידיי ספר טוב.

איריסיה קובליו, צבעי מים, הרצליה, 2013

על חלום והתגשמותו, על ציורי אמנים לא ידועים ומה שביניהם

החלום שלי על כלב רוח התגשם. המעבר בין תחום חלום לתחום "חיים" נדמה כמעבר בין מימדי קיום שונים, כשתְּעָלָה צרה מחברת ביניהם. אני/אנחנו, עדיין בתעלה הזו, שאין לה זמן. היא תימשך כמה שהיא צריכה להימשך.

החלום הוא מקום בטוח. הוא מאפשר שליחת לשונות עד אורך קצה תבל (או יותר), אבל כשמעטה החלום נפרץ, זה מרגיש כמו ירידת מי השפיר, פתאום, באמצע החיים, קליטה חד משמעית שההיריון הזה מסתיים ומשהו חדש מגיח לעולם. וההרגשה שזה בלתי הפיך. שזה טוטאלי.

ומופיעה ההרגשה הבלתי ניתנת אולי לתיאור של התגשמות רצון עז עם בהלת התגשמותו.

הרבה אגדות נכתבו על כך. הדייג ודג הזהב הוא זה שעולה לי לראש מייד, אבל גם בת הים ופינוקיו.

לכלבון שלי  ניתן השם סקאיי

והוא יותר קטן מנעל קרוקס. אבל מה, הוא כבר יודע שהוא המלך.

שתי תמונות מצורפות.

סקאיי מתעקש על הקרוקס אצלו בעריסה

 .

סקאיי מתכונן לשיעור ציור

.

מצרפת ציורים של ציירים אחרים, לא ידועים, אך בעלי אהבה עזה לכלב הזה… (לוסיאן פרויד, מיכאל אנג'לו, ליאונרדו, ג'יוטו ואמנים הולנדים רבים מהמאה השבע עשרה גם ציירו אותו אבל עליהם אולי אכתוב בפעם אחרת).

הנה ציירת אמריקאית שחיה בניו ג'רסי עם כלבי רוח (וגם ארנבות אהובות לבי)

Sandra Flood

Bobbie Russon

backy brown

Ditz

Patty Falcone

ואחרון חביב, אנונימי מהמאה ה 18

איריסיה מאספמיה (2)

את לא יודעת מה לעשות. אין לך תכנית עבודה. יותר מדי מעברים. שינויים. ועוד כל מיני בורות רגש כאלה כמו אכזבה (מסטודיו בלב ההוויה הת"א) וחוסר אנרגיה לפרוץ מעבר לה, התפרקות הגדרות, משאלות, רצונות, השגה ודחייה והרגשה של כנפיים קצוצות.

בקר במטבח. את שותה תה. אין שום דבר מנחם לידו. כי לא בא לך. לא בא לך כלום, אפילו שהמטבח בהרצליה כה יפה ובחלון נרקיסים ורקפות ועוד פרחי חורף והמטבח הקטן מואר וצבעוני כל כך עם קערת עגבניות והקלמנטינות

אבל מה מסריח כאן כל כך?

אני מדליקה שלושה תנורים, כולל תנור האפייה ורועדת מקור. יום ראשון, תחילת השבוע. זהו יום שאני לא עובדת. זהו יום מיועד לציור. אז מה אצייר? ובשביל מה? ובשביל מי? לעצמי? מה מסריח כאן, אוף, ריח חמוץ רעיל כזה, אני מפנה מבט לשידה שבפינה עליה מונחת קערה עם רימון ענק שג' הביא לפני שבועיים או שלושה, בתקווה שאציירו, מקסימום נאכלו, כי זה ברזל וזו ארומה וזה כל כך מושלם, ופעם דווקא ציירתי רימון באופן טוב למדי, אז אולי אציירו בכל זאת, שנית.

(שמתי לב שעברתי מגוף שלישי לראשון. אני תמיד נוטה להתהפך. כמוה בדיוק)

אני בוצעת את הרימון. חציו ממש ממש רקוב. המוני זבובונים מקפצים בשמחה לכל עבר ואני מיד מביאה את צבעי המים והציור הראשון יוצא מסריח כמו הרימון עצמו.

איריסיה קובליו, אקוורל, דצמבר, 2012

אתמול שוטטתי באינטרנט ברגע של הפסקה מהחיים והגעתי לאיזה רב חרדי לשעבר שגומר את ההלל על איזה רימון מצוייר שלי.

וואו.

אני יודעת איפה הרימון הזה.

בהתקפות חרדה אני מוכרת ציורים במחיר של חולצה.

(שמתי לב שהשתמשתי במלה חרדה אחרי איזכור הרב החרדי. זהו טבעם של מכסמים. חופרים עד מוות)

אולי זה בסדר, כי יש לי בערך 8000 ציורים כאלה במגירות ואם הייתי מתייחסת לציורים שלי כמו לחולצות, אז אולי היה לי קצת כסף עכשיו לעשות טראק בהימלאייה ולא לחזור (אז מזל שאין לך כסף, אומרים לי המעטים הקרובים אלי, ככה להיעלם לנו פתאום באמצע החיים?- לא מסכימים. וחוץ מזה צריך פרוטות בשביל טראק בהימלייאיה. זה מה שאת רוצה?)

לא. לא יודעת. אולי. לפעמים.

אבל עכשיו אני צריכה להיות עם הרימון, כי יש לי מחוייבות לצייר בימים שאני לא עובדת.

 ובכן, בגלל שהרב החרדי הזה כל כך השתבח עלי, חשבתי שאפשר שאצייר עוד רימון היום:)

אבל הידיים שלי זה כבר לא מה שהיה פעם והצבעים קופצים ממקום מקום ואין לי כבר סבלנות ומה שהיה היה, אי אפשר למחזר כלום.

ועד שסיימתי את הציור של הרימון הרקוב שחלקו מובא כאן, נעשה צהרים אבל לא הייתי רעבה לכלום כי ריחו של הרימון גומר את התיאבון והזבובונים מגרדים

והאור בחלון מתחלף לאפור וצריך למהר

אז ציירתי עוד שתי סקיצות

איריסיה קובליו, אקוורל, דצמבר 2012

 .

איריסיה קובליו, אקוורל, דצמבר 2012

וגם צילמתי את הרימון שמשום מה בצילום נראה כה חושני ומגרה

אבל אני צריכה עכשיו כדור נגד אלרגיה כי בגללו מגרד עכשיו גופי

ועדיין לא אכלתי כלום

והנה הערב מתגנב באכזריות, עדיין לא חמש וחשוך, וחשוך במיוחד כשגרים בדירת קרקע ואף פיסת שמש לא מסכימה להתחבר אלי,

ואני איריס, איריסיה מאספמיה, בלי שמש בחורף, מתקשה להרים את הראש ולהפעיל את האצבעות האוחזות במכחול כדי למצוא איזו שעה של נחמה

אספמיה קטנה.

 כאן קישור לאספמיה חלק א'

*איריסיה מאספמיה (1)

וגם כאן קישור למה שרבי ניר המלומד כותב עלי

סטודיו פתוח

בלטה

.

מַה שֶּׁאֲנִי הֲכִי אוֹהֶבֶת
בַּבַּיִת הַקּוֹדֵם שֶׁלְּךָ
שֶׁעַכְשָׁו הוּא שֶׁלִּי
זֶה אֶת הַבָּלָטָה הַמִּתְנַדְנֶדֶת
לֹא שֶׁהִיא יוֹתֵר מִמַּרְאֵה הַיָּם בַּמִּרְפֶּסֶת
מִמַּדַּף הַסַּחְלָבִים הַמְּנֻמָּרִים
מִוִּילוֹן הַזָּהָב שֶׁהִשְׁאַרְתָּ בַּחֶדֶר הַפְּנִימִי
אֶלָּא שֶׁחִכּוּךְ כַּף הָרֶגֶל שֶׁלִּי
בַּקָּצֶה הַבּוֹלֵט
בְּדִיּוּק מִתַּחַת לכַּן  הַצִּיּוּר שֶׁלִּי
מַזְכִּיר לִי שֶׁהַכֹּל אֲרָעִי כְּמוֹ הַבָּלָטָה 
וְשֶׁהָרֶגַע הַזֶּה
הוּא הַבְּרָכָה הֲכִי יְצִיבָה שֶׁיֵּשׁ

.

הדרך לים

 

התחלתי מוָרֹוד. מטר ושלושים רוחב, כמעט כמו רוחב החלל השמאלי בסטודיו החדש שלי. על הורוד רשמתי את מה אני רואה מהחלון הגדול, מהקומה השישית, יפו מול הים. חשבתי  על אור בוקר עמום. ואחר כל על אור יום קונטראסטי. חשבתי על שמיים מעורפלים ואחר כך על שמי חורף כהים. חשבתי על שמיים ללא ענן ואחר כך על מטס צפרי סתיו מעל יפו. אבל התחלתי בורוד וזה היה לפני שלושה שבועות, ואתמול עצרתי. אני לא בטוחה שהגעתי לייעד, אבל עשיתי חנייה טובה, על יד הבית, מתחת לעץ מֵצֵל וטוב, נעלתי ויצאתי לחופשה.

במהלך המסע הזה עשיתי תחנות קצרות כדי לנשום ולצלם. הלכתי לים מדי יום לקראת שקיעה, ישבתי על סלע, קרוב למים ואפשרתי לגלים לגעת. התפעלתי מהזהב פז שהצטיירו באומנות מופלאה על המים בזמן ירידת השמש אל הים ובעיקר מקו האופק הישר להפליא, החוצה בין שמיים וארץ. כל כך התפעלתי מיושרתו של האופק עד שהתחלתי, שלא כמנהגי, למתוח פסי סלוטייפ לרוחב הציור כדי לישר את הקו המדהים הזה. ואז שיניתי, מחקתי, הוספתי, כתבתי, מרחתי, ליטשתי, הזהבתי, השחרתי, עמדתי, ישבתי, הפכתי, סובבתי, ובשעה האחרונה, ממש לפני הסיום, שאולי גם הוא זמני, חשבתי שאולי הקו הזה לא ישר, שאולי לא צריך לציירו מסורגל וחוצה כל כך, שאולי אין בכלל קו ואין כלום. החלטתי לעלות על כל הציור בצבע בסיס אטום ולהתחיל מההתחלה.

ואז גילתה עיני את התכלת טורקיז שהגיחה מתוך האינסוף אפשרויות. מתוך האינסוף הבנות. מתוך חסד פתאומי. גזרתי את השפופרת שהיתה יבשה ברובה וגרדתי את שאריות הצבע מהדפנות כדי להעבירן אל הבד, אל אל הים שבו, אל הים שבתוכי.

הנה התהליך, המסע:

.

Iris Kovalio איריסיה קובליו, אקריליק, 2012, 130×80

איריסיה קובליו, 2012, אקריליק 130×80

 

Iris Kovalio

 

גלגלים

אני מעבירה הספסל ממקום למקום. ושוב מעבירה. אני מעבירה מנורת רגל שחורה. ושוב. אני מעבירה מדפי ספריה. אני מעבירה  חמש מאות ספרים ממזרח למערב. ושוב למזרח. על היד המחשב. אני מעבירה את המסך ואת הסורק ואת המדפסת מדרום לצפון. על יד השטיח. אני מעבירה תמונה ועוד תמונה ומחזירה את הגדולה ומזיזה את הממוסגרת ומשעינה את הארוכה על השידה. אני מזיזה את השידה מהחלון ואת החלון מזיזה לקיר ממול. את הקיר ממול אני מזיזה קדימה את התקרה אני מזיזה למעלה. אני מזיזה את התאורה הדרומית לצפון ואת המערבית לדרום, מעל הדלת. את הדלת אני מזיזה לצד השני ואת הצד השני אני מזיזה לכניסה. את הכניסה אני מזיזה לקצה הרחוב, על יד השביל המוביל לשדה ואת שני העצים אני מזיזה לשני צדדיו, שייצלו. את הצל אני מזיזה לקצה השביל ואת החדר אני מזיזה מתחת לצל. את הבית ואת השביל ואת העצים ואת הצל אני מזיזה עד מתחת לענן. ענן חוור בודד שמשוטט באופק. ואת הענן אני מזיזה ומזיזה עד הענן הכחול. העמוק והרך. המזרזף טיפות של נחמה                                                                                                 

.

Irisya Kovalio- watercolors, 5×7 cm, 2006

בשעה טובה

  ההתלבטות הזאת בין פרטי לחשיפה, בין  השקט הכפרי לבין המולת המרכז, בין תקשורת לבין אאוטסיידריות. ואין "באמצע", כי באמצע נשארים באמצע- בינוניות חסרת מעוף ואומץ. התגוננות תמידית ואי לקיחת סיכונים לא מביאה רחוק. רחוק זה לא בהכרח פירסום ותהילה , אלא התפתחות ושינוי. והתפתחות היא חיים.

 זה לא נוח לעבור דירה. זה לא נוח לצאת מהשקט הפרטי  והיציב לכאורה אל מקום שיש בו תנועה בלתי פוסקת, פיתויים רבים, רעשים לא צפויים. זה לא נוח לבנות חלל עבודה חדש, לארוז, להעביר, לקבוע זוויות חדשות, להתרגל לריחות חדשים, לקום בבקר מגן העדן האישי ולנסוע שעה בפקקים לדחיסות הדרום תל אביבית, במיוחד באמצע הקיץ שלא מפסיק לנשוף בעורף אף לא ליום גשם מעונן אחד..

 זה לא נוח לארח. לאחרונה למדתי שאחת המצוות הגדולות זה "אושפיזין" במובן הרחב של זה. לא רק בסוכות . ואני עומדת לעשות סוכה רב שנתית. אני פותחת את מקום העבודה האינטימי שלי, הסטודיו (הפנימי והחיצוני), לאורחים. אני לא יודעת איך עושים את זה. זו החולשה שלי. איך מדברים? איך מסבירים? איך מאפשרים להיות בכזו קרבה לתהליכי עבודה? ללב? -זה לא בלוג. זה לא מאחורי מסך מחשב. זה אפילו לא פייסבוק. זה לא מבודד באופן כזה שרק יחידים ביותר יעזו להגיע, וגם אז רק לאיזו פינה מוגבלת בה אני מסכימה לחשוף, אלא זה כאן, באמצע. ברעש הגדול, מול אופק הים המשנה תמיד את צבעיו, מעל הגגות האדומים ברובם, כביכול, כי למטה, בכניסה, ברחוב הסואן והממוסחר בכל טוב, מתהפך העולם. ופופולרי כל כך.

 עברתי השבוע. שיהיה בשעה טובה.

הנה תמונות ראשונות, עוד מלפני  שעברתי, כשרק עשיתי נסיון ראשון לאיך זה ייראה…