קטגוריה: פרחים

המשתלה הוירטואלית

כמה מילים על צבעי מים (אקוורל):


פטוניות. מחשבות בלתי גמורות

יוני מטפס במדרגות הנעות באיטיות חורקת לקומה הבאה הידועה וגם לא ידועה. האם בקומה מעל יהיו המסלולים המוכרים המעייפים המייאשים, או תתגלה איזו דלת למסלול מפתיע ומהי הפתעה. אנחנו נאחזים במוכר, גם כשהוא כל כך מעייף, בודד, מתפלש בתוך עצמו. יום ועוד יום. משימות קטנות. לוח שנה דליל. פה ושם משהו. ליותר מזה אין מסוגלות והמדרגות עולות לאט לאט. חורקות. לפעמים צריך לאחוז במעקה. ישנם קטעים שאין מעקה ושווי המשקל עומד למבחן.

פטוניות

זו העונה של הפרחים הצבעוניים הדביקים הללו. הם נראים תמימים בעציצי המשתלה. צבעיהם מושכים. לפעמים, בעונה הזו, שהפריחה התייבשה ולא מעוררת השראה אצלי בשכונה אני תרה שוב ושוב אחר פרח לציור, בשביל התלמידות , בשבילי, כי פרח זה אחיזה בחיים, בכוח להמשיך. במרחק ההליכה אצלנו המבחר עייף כמוני. במשתלה הקרובה רק פטוניות קטנות שנעשות דביקות ומיובשות אחרי שבוע. ציירתי את אלה אמש, בזמן שגם הן ציירו, להספיק לפני השתילה באדנית המטבח. יום שלישי. המדרגות ממשיכות לנוע בחריקה.

איריס קובליו, אקוורל, מכחול יבש, 2022

לפעמים מספיק כמה כתמים.. הלא גמורים הם השקט שבין פעימה לפעימה. יש לנו נטייה להוסיף, לפרט, לגבב, לתקן, להשלים, לפחד מלהניח לדברים. בצבעי מים יש לדעת את הרגע הזה, הרגע שכל מה שיבוא אחריו אין בו באמת צורך למעט ניסיונות לתקן, לכפר על טעויות, להתנצל, להאשים את עצמנו בזה שידענו שאסור להיכנס לאותו נהר פעמיים ובכל זאת נכנסנו. לפעמים נעשה לנו חסד ואנחנו ניצלים מטביעה, אבל בלענו הרבה מים והמים האלו כבדים כבדים בבטן. נקב קטן ויתפרצו למפל של צער עולמים

הנה הבלתי גמור

Iris Kovalio watercolors 2022

האמת שהוא מושלם, האקוורל הקטן הזה, שנעשה כביכול כלאחר יד. שלא כמו זה שצויר אחריו. מי צריך לדעת שאלו פטוניות עלובות, דביקות, שאריות של ייאוש ובדידות, מי צריך לדעת את השכבות בניסיונות התיקון של חוסר סיפוק ותסכול וביקורת עצמית צפופה מחרדה קיומית, מי צריך לדעת שמתהפכת הבטן מהמחשבות על הבאות, על איך, על כמה, על מה יישאר ומה לא

הנה הציור המלא ספקות

איריס קובליו, אקוורל, יוני 2022


Lalele

אימא שלי העדיפה את פרחי הצבעוני ( Lalele ברומנית) משאר הפרחים. בימי ההולדת שלה תמיד היה זר צבעונים באגרטל על השולחן בסלון ובשנים האחרונות מול מיטתה בחדר השינה. אבא שלי היה זוכר, מתמיד ומביא לה בכל פברואר. לו היה אפשר לקרוא בשם של ילד או ילדה בשם הפרח הזה הייתה אולי בוחרת. את אהבתה לפרחים ועצים מימשה בשמות הילדים שלה: איריס. אורן. ורד.

מבחינת ציור פרח הציבעוני ההדור (טוליפ) לא ממש נענה בקלות. יופיו בסגירותו, בכותרתו הסגורה, בצבעו האחיד, הלא שקוף, בזקיפות קומתו. מבחינת צבעי המים הפרח מאתגר למדי. כשהייתי בוחרת לצייר אותו (באקוורל) היה בדרך כלל כדימוי לברכה עבורה. השתדלתי. העדפתי לציירם כקבוצה. משפחה.

מצרפת את כל הצבעוניים, הטוליפים שציירתי בשנים האחרונות.


פרחים דיגיטאלים

מאז שיצא מכאן הפסנתר (טראומה לא קטנה, מסתבר) אין לי סבלנות לארגן לעצמי מקום עבודה. ושוב נכנס האייפד הישן לתפקיד הרגעת מערכת העצבים שגדושה הפעם עם תוספת המצב הבטחוני/חברתי/פוליטי הקשוח שבארץ הזו.

קטפתי כמה פרחים אחרונים משאריות האביב הקצר והחמקני שהיה באיזורי (הגרניום דווקא עכשיו פורח במלוא עוזו) והנחתי בצנצנות קטנות על השולחן העגול בחצר שלי  הדחוסה בעצים מצילים, המאיימים לחנוק כל קרן שמש פוטנציאלית. (כבר שנים שאני מתכננת לעזוב כאן, אבל הקארמה לא מסתובבת, אז עושה כמיטב יכולתי לגרף פה ושם עלים יבשים ומחשבות עוקצות). 

בבוקר, עם הקפה והקרקר דל הנתרן שלי, מציצה באייפד הישן במה שחדש בשדה הרשת  (פייסבוק, אינסטגרם) ,ומאפשרת לאצבע לקשקש כמה שירבוטים דיגיטאלים. זה לא מחייב. לא צריך כלי ציור, מקום, כלום. רק צנצנות עם פרחים, לייצר אשליה של גן קסום מהחלומות.

הנה כמה מהגן בדיגיטאלי הקסום שלי:


מבעד לסוקולנט

אין לי סנטימנטים רבים לסוקולנטים. אני לא משתגעת על צמחיית מדבר ויובש. אבל הפרחים הבוקעים מהם מדי פעם כובשים את לבי ואם איזשהו עציץ מזדמן לסטודיו שלי כי נכבשתי ולא התאפקתי (הם יימסרו הלאה בתום המלאכה משום שאין לי משאבים כלשהם לאמץ אותם) אז הם מיועדים לציור שלי או של תלמידים, וזהו.

בימי ראשון אני משוטטת בעיניי אחרי על צמח שניתן ללקט לשיעורי ציור. לפעמים קונה ולפעמים מוצאת בפינות הגנים הציבוריים. אני מאגדת אחדים שונים, שניים שלושה זרים קטנים, וכל זה לציור. לא כולם מציירים פרחים אבל אלו שנמשכים לעבודה עם פרחים מתאהבים כמעט בכל וריאציה "באגרטלים" , גם אם הכלים או הפרחים חוזרים על עצמם עונה אחר עונה.

כשאין ברירה וקיץ לוהט ומייבש את הגדרות החיות מסביב, ושאר דברים לא מלבבים מסתובבים באיזור מגוריי, אני מוצאת ב"טיב טעם" עציצון במחיר סביר. הפעם התאהבתי בסוקולנט הזה, עציץ קטנטן עם פרחים בצורת פעמונים זעירים כשהם סגורים, וכשנפתחים נראים כמו כוכבים מ- יקום אחר. הפרחים כל כך זעירים עד שנאלצתי לצלם אותם ולהגדיל כדי להיטיב לראות. כמובן שגם חיפשתי את הסוקולנט הזה בגוגל.

את הראשון שירבטתי בעט בזמן שיעור הציור.

סוקולנט 3

Iris Kovalio

את השני ציירתי באקוורל מיד אחרי השיעור, על נייר לא חביב במיוחד, כי שתה את הצבעים בצימאון מפלצתי ונאבקתי הרבה על הישרדות הכתמים. בחרתי בנייר הזה בגלל הימצאותו על השולחן באותו זמן והייתי מותשת מכדי לחפש משהו הולם יותר. בזכות המאבק על הכתמים (זה לוקח זמן) נבלעו שעות אחרי הצהרים, זמן חרדתי במיוחד בתקופת קורונה מהבילה, בקיץ שהסוף לא נראה באופקו.

_

סוקולנט 1

Iris Kovalio

_

את השלישי סיימתי בסוף השבוע לאחר התבוננות מעמיקה יותר בפרחי הכוכבים מהיקום האחר (דרך גוגל). היה לי מצע עץ צבוע זהב וורוד, שהכנתי לפני כמה שנים, וחיכה לרגע שלו. והרגע שלו הגיע.. "כְּמוֹ כּוֹכָבִים הַמּוֹצְאִים אֶת הַדֶּרֶךְ לְכָל חַלּוֹן…"- לאה גולדברג.

 

סוקולנט 6

Iris Kovalio

מצגת זאת דורשת JavaScript.

 

ושיר נפלא של סבינה מסג שליווה אותי בסופ"ש הזה :

 

*

לִבִּי
שֶׁתָּמִיד כְּמוֹ עִקְבוֹת
אוֹגֵר צֵל,

פִּתְאוֹם הִתְנַצֵּל אֶת צִלּוֹ
וְ עָ ף . . .
פַּרְפַּר צִבְעוֹנִי שֶׁכָּזֶה!

הִנֵּה הוּא הוֹלֵךְ אֶל פִּרְחֵי הַשָּׂדֶה
וּמוֹצֵא

מַאֲגָרִים שֶׁל טַל!

*

 


פרחים על בד טבעי

אף פעם לא הצלחתי לצייר פרחים על בד. אני זקוקה לצבעי מים ונייר. לא משנה איזה נייר. אני זקוקה למערכת היחסים הזו של המים, הכתמים, השקיפות, האמירה הספקנית.

לפני כמה שבועות, ללא כל כוונה, ציירתי גרניום Geranium על בד פשתן. ציור קטן. תלמידה שלי התנסתה בגרניום הזה, אקריליק על בד גדול ורגיל (כלומר בד לבן) ובזמן שציירה (היא נמשכה דווקא לצבעו הטורקיזי והשתקפויותיו של האגרטל הצנוע), אני נמשכתי דווקא לאדום של הגרניום  ולוורוד מגנטה של הגרניום השני, היותר צנוע.

Iris Kovalio Geranium

Iris Kovalio, Geranium painting

ואז המשכתי קצת.

חשבתי לסיים אחרי השיעור. אבל אבל לא סיימתי ולמחרת אהבתי אותו כך.

למחרת הנחתי ענף רוסלייה אדומה  Russelia  כצמח מדגמן למי שרוצה לצייר פרחים בשיעור אקוורל. בתום השיעור שוב הוצאתי את צבעי האקריליק מהתא שלהם (יש להם תא בארון מיוחד, כי נוכחותם גדולה על אופני חיי כרגע) ובהינף אחד ידעתי שהם צריכים לעלות על הבד הבא. ואכן צוייר כהרף עין. מפתיע.

img398

Iris Kovalio – Russelia , 2020

 

את הציור הבא ציירתי במשך כשבועיים. תיקנתי ומחקתי ותיקנתי אותו עד יאוש. הוא כבר היה מטר מהפח עד שהנחתי לו. בחוסר בטחון ובחשש לא קטן הראיתי אותו לשכנתי. הפרחים הם מגינתה (שושן מנומר, כך אמרה ששמו) והיא לא אהבה ממש, אבל אהבה את שני הראשונים.  לי הוא מזכיר את ציורי הפרחים שלי בצבעי המים . בעיקר את אלו מתחילת שנות האלפיים. עשרים שנה של חיבור. וזה אף פעם לא מעייף.

שושן מנומר מתוקן

שושן מנומר. איריס קובליו, אקריליק 2020

ושוב בחשש העליתי אותו לרשת. אז מה אם לא אוהבים. התאהבתי בהם. אולי בזכות הנזילות הכחולות ואולי בזכות הרישום האדום שהרגיש לי כמו מסלול מפותל של תולדותיי.

וזהו הציור הרביעי.

ספלול. כמעט כל מי שאני מכירה לא אוהבים את הפרח המטפס הזה שהוא גם די טפיל ודי רעיל וגם לא מתמסר לציור. לא מצאתי בגוגל ציורי ספלול שאינם בוטניים. שוב אתגרתי את עצמי בלא מעט שעות מאבק למרות שהתוצאה אולי נראית קלילה ואין בה אחיזה של ממש במציאות. ומהי מציאות כעת? סוג של אחיזה במה שנדמה קיים, מפחד הישמטות

ספלול אקריליק

Iris Kovalio – Aristolochia painting, 2020

 


שביל החרציות בימי קורונה

אמש יצאתי לשדה מאחורי הבית (קצת יותר מה 100 מ' המותרים) וצילמתי בשדה החרציות. השמיים כל כך תכלת והחרציות כל כך צהוב והירוק כזה ירוק, ממש דגל של אביב, דגל של בריאות. פעם השדה היה רחב. אפשר היה ללכת ברגל לרעננה ולגבעת חן. עכשיו חוצה אותנו כביש 531 הרועש ללא הפסקה. אבל אתמול היה שקט יותר מביום כיפור. שום דבר לא נע על הכביש או בשמיים, מלבד הצפרים. המון המון צפרים. אולי תמיד היו ולא שמענו אותן. הציורים הכי שמחים שלי יכולים לבקוע גם בשעות שהחרדה מציפה, והיא מציפה. לופתת. לילות לבנים כמעט. מציצה פה ושם בפייסבוק. בוואטסאפ, שם שמורים לי כמה מדיטציות ומילותיה הטובות של סימה. אני פותחת בשתיים בלילה. בשלוש. בחמש. משתדלת לעשות מדיטציה לפחות פעמיים ביום. צריך משהו להאמין בו. אחרת אי אפשר. קצת תרגול גופני. את הציורים ציירתי מצילומים. ממילא גם אם הכל היה "נורמאלי זה היה בלתי אפשרי כמעט לשבת בטבע הזה, שהוא כל כך נוצץ, בוהק, זורח, רוחש דבורים ומעקצצים אחרים, מציף ריחות מעטשים ללא הרף. אני נושמת את הטבע בעיניי. בולעת אותו. וחוזרת לסטודיו הביתי לצייר.
סדרת שלושה מהשדה שמאחורי השיכונים שלנו. כשהגעתי לשלישי, האבסטרקטי מינימליסטי משהו, התעטשתי כל כך שמיהרתי לסיימו, בתנועת החמש דקות שלפני האנטי היסטמין.
אקוורלים, סוף מרץ 2020

שדה מרץ 2020 1

_

img311

_

img312

28.3.2020


עוגה עוגה נומי

חיפשתי על מירה לובה בגוגל. מה שהכי לפת אותי זה המחיקה שלה את הפרק הארץ ישראלי מתולדותיה. קראתי במהירות שטחית למדי את הערך עליה בויקיפדיה ושניים שלושה מאמרים. אני עייפה מדי לעיון מעמיק ביצירותיה (רובן בגרמנית) אחרי סוף שבוע אינטנסיבי עם נכדתי בת השנה וכמה חודשים. דווקא יש לי ניסיון טוב למדי בלהרדים אותה: אני שרה לה. את שיר הילדים "גינה לי גינה לי" הייתי שרה גם לבתי לפני שלושים שנה ואינטואיטיבית זה מה שיצא מתוכי כשניסיתי להרדים את נכדתי בפעמים הראשונות. וזה תופס עד היום. אז הפעם שלפתי את הספר עצמו מאוסף הספרים המרופט למדי, ששרד מילדותי שלי ומילדותם של אחרים (פעם הייתי רוכשת ספרי ילדים ישנים) ושרתי לה את כל השירים הלוך ושוב עד שנרדמה. קצת התבדחתי עם עצמי בצילומי וידאו קצרים ומשנרדמה עלו בי כמה הרהורים על השירים והאיורים הללו. השירים נכתבו בגרמנית ותורגמו לעברית לפני שפורסמו. מעניין מי תרגם ונתן את השמות רותי ויונתן.. (כתוב בספר שאווה איצקוביץ הצטרפה למירה לובה במלאכת הציור.. לא הבנתי את השותפות.. אחת רשמה ואחת צבעה?) 

img100

הציור הזה מונומנטאלי בשבילי. עד היום יש לי תשוקה לעוגה בדיוק כזו. עם ילדים רוקדים בחדר צהוב. על כל ילד וילדה הייתי חולמת שעות. הכי אהבתי את הילדה עם השמלה האדומה המנוקדת. היא כנראה הייתה הכי טעימה.

בשיר האהוב עלי "גינה לי גינה לי" מצוירים פרחי אמריליוס. היום הבנתי סוף סוף למה אני כל כך נמשכת לפרח הזה. ומציירת אותו  בכל הזדמנות

img101

אמריליוס. אקוורל

אמריליום עם לשון.jpg

ובכלל הבליחה לי עוד הבנה מדוע אני כה נמשכת לפרחים וגינה…

 השיר "מאחורי ההר" די הפחיד אותי. כבר נכתבו עליו כמה עניינים לא פשוטים ולא תמימים בכלל.  אז לא אוסיף. אבל הוא נפלא ביותר!

ואז רותי "המסכנה" שצריכה להתחתן עם כושי.. מה היה קורה אם היו מדפיסים את הספר הזה כיום? הבנתי שלסופרת מירה לובה היו כמה עניינים עם "כושים".  בילדותי היו לי כמה ספרים "כושים"  אהובים כמו "עשרה כושים קטנים", ו"כושייה עם שמשייה" (רינה שני). הייתה לי גם בובה כושית שקראתי לה פשוט כושית. אז אפשר לעשות מטעמים פסיכולוגיים קורקטיים לזה, אבל אני מעדיפה להיות סחופה במנגינות.. (בסוף הפוסט תראו למה)

img104

והספר מסתיים "ביונתן הקטן" הילד השובב שרצה למצוא אפרוחים על העץ. ומה לעשות בהם? אבוי!… ואז קיבל עונש עם חור במכנסיו. ורואים לו. ממש טראומת ילדות. ילדותי. ויונה וולך… ובכל זאת כל נהניתי לשיר את זה.

img102

יונתן הקטן 1

יונתן הקטן 2

ובסוף היא נרדמה "בפעם הייתי"

 

 


אבקת טאלק

בווישינג ליסט היומי שהיא כופה על עצמה מדי לילה בקשה לכתוב היום שלושה שירים ואפילו אם יגיחו מחורי הכאב המוסתר ביותר. מזמן לא כתבה שירים. אחד בקע לפני שבועיים מאזור חלציים דלקתי. לא פרסמה אותו. באותו יום קנתה את ספר השירים המתורגם של מרגרט אטווד. אחרי זה באו שבועיים של בהייה. היא מכריחה את עצמה לרשימות הללו. בלעדיהן היא מרגישה אבק. נובמבר דווקא חולף במהירות. הכל חולף במהירות מזעזעת חוץ מזמני הבהייה. היכן מסתתרים מהזמנים האלו. במיוחד בשעות הערביים. כאילו שיש כאן שעות ערביים. אין כאן כלום מלבד נובמבר אכזר בו השמש נעלמת באחת והרגליים נעשות כבדות מנשוא. היא יותר ויותר מדברת על הזקנה המתקרבת בצעדי רוח רפאים כבול שלשלות מתהלכuת בלילות בעתה. אמש ניקתה וניקתה את הבית וככל שניקתה הבית נראה יותר מבולגן, ערימות של שולחנות וכיסאות לא קשורים, ספת עור יד שנייה שנקנתה ברגע של רצון לבית נורמאלי, פסנתר שמונח כאבן שלא מתהפכת כמעט באף דקה. היא מסתכלת עליו והוא מסתכל בחזרה. היא כבר לא נותנת לו סיכוי. על זה היא היא תכתוב בעונה הבאה. של סדרת חייה. כבר ירד הערב והיא הדליקה את האורות הגבוהים ושמה את צנצנת הפרחים שקטפה וצוותה על עצמה: ציירי. היא התחילה בהיביסקוס האדום מימין. ללא רישום ואז הבחינה בנמלה הולכת על הדף שלה. היא מעכה אותה. כן מעכה. אבל אז באה עוד אחת. וגם לה עשתה את אותו הדבר וברגשות הסלידה מהתנשאות חייה הכלומיים היא המתה עוד כמה כתמים במהירות נשימה, אחת שתיים שלוש וסיימה, העיפה את הצנצנת עם הפרחים לחצר ופיזרה אבקת טאלק על השולחן. הידעתם שאבקת טאלק מסלק נמלים במהירות? הכל הכל נעלם. כמו בכדור שינה. החיים נושרים פנימה והכלום מתמלא בחושך.

בבקר ראתה את הצבעים ובגלל שזה בלק פריידי הסכימה לפרסם. זה גם ציור טוב.
black friday הפוך.jpg

פטוניית לילה

שחורה

קרועה

מעובדת

מושלמת

אוורירית

דחוסה

נוכחת

בלתי אפשרית

זו מול זו

1. צבעי מים

2. צילום מעובד