עוגה עוגה נומי

חיפשתי על מירה לובה בגוגל. מה שהכי לפת אותי זה המחיקה שלה את הפרק הארץ ישראלי מתולדותיה. קראתי במהירות שטחית למדי את הערך עליה בויקיפדיה ושניים שלושה מאמרים. אני עייפה מדי לעיון מעמיק ביצירותיה (רובן בגרמנית) אחרי סוף שבוע אינטנסיבי עם נכדתי בת השנה וכמה חודשים. דווקא יש לי ניסיון טוב למדי בלהרדים אותה: אני שרה לה. את שיר הילדים "גינה לי גינה לי" הייתי שרה גם לבתי לפני שלושים שנה ואינטואיטיבית זה מה שיצא מתוכי כשניסיתי להרדים את נכדתי בפעמים הראשונות. וזה תופס עד היום. אז הפעם שלפתי את הספר עצמו מאוסף הספרים המרופט למדי, ששרד מילדותי שלי ומילדותם של אחרים (פעם הייתי רוכשת ספרי ילדים ישנים) ושרתי לה את כל השירים הלוך ושוב עד שנרדמה. קצת התבדחתי עם עצמי בצילומי וידאו קצרים ומשנרדמה עלו בי כמה הרהורים על השירים והאיורים הללו. השירים נכתבו בגרמנית ותורגמו לעברית לפני שפורסמו. מעניין מי תרגם ונתן את השמות רותי ויונתן.. (כתוב בספר שאווה איצקוביץ הצטרפה למירה לובה במלאכת הציור.. לא הבנתי את השותפות.. אחת רשמה ואחת צבעה?) 

הציור הזה מונומנטאלי בשבילי. עד היום יש לי תשוקה לעוגה בדיוק כזו. עם ילדים רוקדים בחדר צהוב. על כל ילד וילדה הייתי חולמת שעות. הכי אהבתי את הילדה עם השמלה האדומה המנוקדת. היא כנראה הייתה הכי טעימה.

בשיר האהוב עלי "גינה לי גינה לי" מצוירים פרחי אמריליוס. היום הבנתי סוף סוף למה אני כל כך נמשכת לפרח הזה. ומציירת אותו  בכל הזדמנות

אמריליוס. אקוורל

ובכלל הבליחה לי עוד הבנה מדוע אני כה נמשכת לפרחים וגינה…

 השיר "מאחורי ההר" די הפחיד אותי. כבר נכתבו עליו כמה עניינים לא פשוטים ולא תמימים בכלל.  אז לא אוסיף. אבל הוא נפלא ביותר!

ואז רותי "המסכנה" שצריכה להתחתן עם כושי.. מה היה קורה אם היו מדפיסים את הספר הזה כיום? הבנתי שלסופרת מירה לובה היו כמה עניינים עם "כושים".  בילדותי היו לי כמה ספרים "כושים"  אהובים כמו "עשרה כושים קטנים", ו"כושייה עם שמשייה" (רינה שני). הייתה לי גם בובה כושית שקראתי לה פשוט כושית. אז אפשר לעשות מטעמים פסיכולוגיים קורקטיים לזה, אבל אני מעדיפה להיות סחופה במנגינות.. (בסוף הפוסט תראו למה)

והספר מסתיים "ביונתן הקטן" הילד השובב שרצה למצוא אפרוחים על העץ. ומה לעשות בהם? אבוי!… ואז קיבל עונש עם חור במכנסיו. ורואים לו. ממש טראומת ילדות. ילדותי. ויונה וולך… ובכל זאת כל נהניתי לשיר את זה.

יונתן הקטן 1

יונתן הקטן 2

ובסוף היא נרדמה "בפעם הייתי"

 

 

הגיע זמן טווסי הלילה

מסיבה ספרותית לכבוד ספר האמן שלי "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה", שיצא השנה בהוצאת אבן חושן,

תתקיים ב"סיפור פשוט", ב 24 למרץ, בשעה 19:00, רח' שבזי 36 נווה צדק, תל אביב.

כולם מוזמנים!!!

מתוך הפרסום של "סיפור פשוט":

שיר מתוך ספרה היפה של איריס איריסיה קובליו, "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה". ביום שלישי ה24.3 ב19:00 יתקיים אצלנו ערב מיוחד לכבודו, בהשתתפות: טל ניצן, שועי רז, אגי משעול ועוזי אגסי. הכניסה חופשית ואתם מוזמנים בחום.
אבן חושן Even Hoshen
http://on.fb.me/1CJBlnT
http://bit.ly/1bmfo3E

*

לקט דברים שנכתבו:

 *

המשוררת והעורכת טל ניצן:

איריס, היה עונג גדול לערוך את הספר השקוף העדין והיפהפה הזה, טווס לילה אמיתי. תודה לך.

איש הרוח שועי רז:

ספרהּ של איריסיה, עם דקותו ומופנמוּתוֹ, הוא ספר השירה המקוֹרִי-עִברי שהכי שמחתי בו במהלך החודשים האחרונים, ולראיה: העובדה שאני עדיין שב ומעיין בו לעתים קרובות, ומגלה בו בכל קריאה וקריאה קוי מחשבה ואופקים חדשים. אשמח מאוד לדבר עליו, ובכלל אשמח בכל לב אם תבואו לערב.

האמן והסופר יוסי וקסמן:

ספר קטן-גדול, מרגש בצניעותו ובתמציותו, ביופיו החיצוני והפנימי, במילים שנמצאות בין המילים ובשכבות הצבע שבין השכבות.
שירי בוקר ולילה. ללא שעת הצהריים השורפת כל תו ותג, שעת הצהריים שאינה עושה חסד עם האקווארלים המהירים לדהות. אבל השירים, אוה השירים, הם נחרטים בלב. כמו שריטות.
האם נזהה את טווסי הלילה עם שחר? האם הטווסים יזהו אותנו?
ספר שירים וציורים של אמנית שאני מאוד אוהב. מאוד!
מומלץ, אבל ממש!!!

האמן והמשורר דודו פלמה:

היום הגיע לידי ספר שאפשר לדמות לתכשיט שנהב מגולף בעדינות. 

היה זה ספרה של האמנית איריסיה קובליו.
"מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה".
זהו ספר שצריך להחזיק ביד ולא לדבר עליו.
ספר יפה וענוג עד כאב.

כל שהות בתוך הספר הזכירה לי כמה יופי וכאב לפותים בקיום האנושי.

הספר מחזיק שירים וציורי אקוורל של איריסיה שאינם מאיירים את הספר אלא משמשים מקבילים ויזואליים לשירים או שלהפך.
השירים והציורים מרפרפים ונמוגים אחד אל תוך השני כמו העולם והיסורים.
כמה יפה הספר הזה

דרור גרין, איש רוח ועורך "פיוט"

ציורי המים של איריס פיוטיים, והשירים שלה ציוריים. בשעה שהאקוורלים הם תיאורי-נוף מופשטים, השירים הם תיאורים של נוף פנימי, של הרהורים ותחושות.

גם בשירים איריס מציירת נוף. היא, כמובן, אינה המשוררת הראשונה שכותבת שירי טבע. אבל זו אינה משימה קלה. כשם שציור טבע אינו מיועד להחליף את המצלמה ולתעד את הטבע, גם שיר הטבע אינו מתאר את מה שיש בטבע, אלא את נקודת ההתבוננות המיוחדת של המשורר.

כמו אורי ניסן גנסין, שידע לתאר באמצעות שיר הטבע שלו את חרדת-המוות הקיומית, או מ.ז. ולפובסקי, שתיאר בשיר 'מנגינות-ים' את האפשרות להקשיב ל"פִּטְפּוּט הַיָּם", ולא להתפתות לרומנטיקה המוגזמת של משוררי הטבע: "לֹא לַחַשׁ אַהֲבָה, לֹא נִיד לֵב דּוֹפֵק", גם איריס הופכת את הטבע לכלי אנושי לביטוי רגשית, או להתבוננות עצמית.

כשם שכתמי צבעי המים מקבלים על הדף ממשות של נוף קסום, גם המלים של איריס הופכות את המלים לממשות הנוצרת בדמיוננו. כותרת הספר 'מִזְּמַן לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת טַוָּסֵי הַלַּיְלָה', הלקוחה מאחד משירי ה'לילה' בספר, היא מניפולציה לשונית שבלעדיה היתה השירה מאבדת את משמעותה.

הכותרת הזו מבוססת על העובדה שהמוח שלנו אינו מזהה את המציאות, אלה מפרש אותה באמצעות סיפורים. הכותרת 'מִזְּמַן לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת טַוָּסֵי הַלַּיְלָה' היא סיפור, ואין לנו ברירה אלא להקשיב לעלילה ולעבד אותה במוחנו. ברגע שאנחנו עושים זאת, ומדמים בעיני רוחנו את המשוררת המחפשת בלילות את טווסי הלילה, המשפט הזה הופך עבורנו למציאות, והמושג 'טַוָּסֵי לַּיְלָה', שאין לו כל קיום במציאות, הופך בעינינו לעובדה קיימת.

*

חייבת עוד המון תודות לכל האנשים המלווים אותי  באופן זה או אחר. על זה אכתוב בפוסט הבא.

*

כך חיכיתי להולדת הספר:

(צילום גרא גינזבורג)

איריסיה קובליו- מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה 2

וכאן רואה לראשונה את פני הספר, עוד לפני הניתוק מהטבור

(צילום עוזי אגסי)

איריסיה קובליו- מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה 2

קישור לספר באתר ההוצאה "אבן חושן"

בואו לחגוג עמי

*

*

*

Iris Irisya Kovalio

Unlike · · Share · 4

מותרת לצפייה

הפחד להיות מושלמת

 

בערב ראש השנה יצא לאור העולם ספרי החדש. הפעם כולו שלי. גם הכתיבה, השירים וגם האקוורלים הנלווים. הספר קטן למדי, בכריכה קשה אך רכה עד מאד, ספר שהוא גם שלם וגם סקיצה, גם צבעוני וגם מעודן, ספר שבדימדומים, באור שבין לבין , בשקט שבין קריאת ציפור לציפור.

כשהייתי ילדה אמרתי שוב ושוב שלא אתחתן. כי חתונה זה דבר מושלם. פחדתי להיות במעמד מושלם. בבגד צחור, בסדר מופתי, בטקס דתי, בתסרוקת, בנעלי שפיץ, על במה לנגד עיניים נעוצות בציפייה. פחדתי להיות יפה. הייתי יפה אבל עשיתי פרצופים לא יפים. פחדתי להיות זקופה אבל הייתי מאד כשרונית. פחדתי להישאר שעות רבות ערה בלילות אבל ברוב ילדותי הייתי בלילות לבנים מלאי טווסים.

הספר יצא בהוצאת אבן חושן.

שם הספר: מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה.

זו שורה מאחד השירים.

אפשר להגיד עלי הרבה מהכותרת הזו. גם מבלי לקרוא את השירים.

לעומת זאת מצפייה בציוריי האקוורל אי אפשר להגיד הרבה, בממד הזה, המסביר הפסיכולוגי, האומר על איריסיה דברים שבנפש. כי הציורים, אקוורלים קטנים של נופים, צויירו במקומות שאלוהים היה איתי.

ואני ישבתי על ברכיו והייתי אני. מושלמת.

 

אמש עשיתי חניכה לספר, מן השקה פרטית. נסעתי לירושלים לבית האבות של ידידתי חברתי האהובה מזה שנים רבות, ציפורה בת ה -97, למסור לידיה את הספר ולקרוא ממנו כמה שירים עבורה. היא הייתה שכנתי בדלת ממול בזמן שחייתי בירושלים כסטודנטית. מאז היא הכי קרובה לתיאור הזה של לשבת על ברכי האלוהים. אבל לא בשלמות. אלא בשכנות לשלמות. כי היא הכי קרובה למקום שבו אני יכולה להיות כמעט לגמרי אני, בלי פחד.

בזמן שדברנו על הספסל בחצר הירושלמית, בן זוגי צילם אותנו פה ושם. לא ידעתי שקלט סרטון בו אני מספרת לה על השנה שחלפה, באופן כה לא מושלם ולא רהוט, עם שגיאות בדיבור, לא ספרותי אבל כה אמיתי. העליתי את הסרטון ליוטיוב. ואני משחררת אותו לכאן בהיסוס רב. זו עלייה על הבמה. ללא עריכה וללא איפור וללא בימוי ולא צפוי. בינתיים הסרטון כאן מותר לצפייה.

חלון

אחד הספרים הכי מרתקים שאני קוראת עכשיו הוא "מוזיקופיליה" של אוליבר סאקס. מקרים מזעזעים אך מעוררי השראה של מוזיקאים שנתקפים אירועים מוחיים נירולוגיים שונים. פרק שלם מוקדש לבעלי שמיעה אבסולוטית מולדת  (אצלי.. אני נדירה, מסתבר) שמפתחים בעיות שונות בעקבות זה. אצלי התגובה היא מינורית והתגנבה לאט באמצע החיים: איני מסוגלת להאזין בהנאה למוזיקה שאינה אלקטרונית ובכלל אני מעדיפה להאזין לתדרים חשופים או הקלטות של "טבע". הקושי הכי גדול שלי הוא עם צלילי פסנתר אך גם כלי קשת ונשיפה הולכים ונעלמים כמעט כליל מהעדפות האוזניים שלי. (אני לא מדברת כאן על מוזיקה טונאלית או אטונאלית, מערבית או לא מערבית, אלא על גבהים מוגדים של צליל).

אמש קראתי על מוזיקולוג ופסנתרן שחלה באמנזיה נדירה וחמורה במיוחד. הכל נמחק לו. בכל פעם שהוא מתעורר הוא צובר זיכרון חדש שיכול להימחק תוך מספר דקות עד שעה. הוא כאילו מקבל חלון תודעה כזה ובחלון הזה הוא יכול לחיות, כלומר להערים זיכרונות, אבל אלו  ימחקו  מיד כשהחלון ייסגר.

מה שמדהים הוא, וזה דבר שדוקטור סאקס חוקר, שהנחקר שלו (שחולה מזה 20 שנה, עד שנכתב הספר) זוכר לקרוא תווים מורכבים ביותר ואצבעותיו פועלות לנגנם בפסנתר. בארוחת הערב סיפרתי על המקרה לג' וכמובן שבקשתי ממנו שאם אחטוף אמנזיה פתאומית דומה, לדאוג שיהיו לידי חומרי ציור או לפחות האייפון עם אפליקציית הציור החביבה עלי בימים אלו. טרם סיימתי את הפרק. נרדמתי.

בקר מוקדם עם הקפה במטבח, מול החלון.

האפרוריות שבחוץ מדגישה את גווני הירוק וגם את הצבעים האחרים. (השמש "אוכלת" את הצבעים ומגבירה קונטרסטים). החלון מרתק אותי. שום דבר אחר לא קיים מלבדו. מדליקה את האייפון ופותחת את האפליקצייה. עוצרת ושומרת מספר פעמים כדי לתעד את תהליך העבודה וגם מפני שהאפליקצייה כל כך רגישה, עד שכל תנועה לא נכונה יכולה לקבע שגיאה או למחוק את הכל. ישנן דרכים שדורשות ניסיון, זריזות ומיומנות שבעזרתן אפשר להגן על כל שלב בציור.

פוטנציאל המחיקה והאובדן באלקטרוניקה גדולים יותר מאשר בחומר אך גם אפשרויות ההתגוננות רבים יותר. ולמרות זאת אני מניחה שהכאב על אובדן כזה או כזה הוא אותו כאב.

הנה תיעוד החלון:

איריסיה קובליו, חלון, ציור דיגיטאלי באייפון, 2013

שברירים:                                                                                                                                          כשהגעתי לנקודות על הוילון התמלאתי חדווה, ואז הצמחיה הירקרקה הציפה בי שמחה והלבבות האדומים המצויירים על הכד "עשו לי את זה": עונג צרוף. וכשכיביתי את האפליקציה עם האייפון, כל אלו כבו גם כן.

עוד ספרים מהספרייה הפרטית שלי

 

"האם אפשר לדעת עלי לפי הספרים שאני אוסף בספרייה הפרטית שלי?"

לשבוע הספר 2013 הנה עוד כמה ספרים, ל"נוער" ול"מבוגרים" מהספריה שלי, שתורגמו לעברית, ספרים שאהבתי מאד מאד או השפיעו עלי עמוקות בתקופות שונות

(טרם רכשתי ספר כלשהו השנה וספק אם ארכוש. ואולי אכתוב על זה יותר מאוחר)

 

ספרים ל"נוער":

המסע המופלא של אדוארד טולין- קייט דה קמילו

דספרו- קייט דה קמילו

מקומאחר- גבריאל זווין

לא סוף העולם-  ג'רלדין מקורקרן

מינוש-  אני מג.ג שמידט

אל מחוץ לאבק- קארן הסה

האחים לב ארי- אסטריד לינגרטן

אורה הכפולה- אריך קסטנר

על מוריס סנדק ועל שאר ספרי הילדים שאצלי כתבתי בפוסט  הקודם כאן

  

ספרי קריאה שאהבתי ועדיין בספריה שלי:

האי הגדול – כריסטיאן סיניול

היקיצה- קייט שופן

המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי- רייצ'ל ג'ויס

ספינות טרופות- אקירו יושימורה

מריה הבתולה מנצרת- מרק האלטר

לאהוב את פראנק- ננסי הורן

סוד האות החסרה- שמעון שוקק

במופלא ממני- אמונה אלון

נעימה ששון כותבת שירים- עמליה כהנא כרמון

הכח האחר- יהודית הנדל

רישומים של התגלות- אריאל הירשפלד

שנת הארנב- ארטו פאסלינה

ארמון  הקרח- טאריי וסוס

משפחתי וחיות אחרות- ג' דארל

 

ספרים לחיים:

 תהום של אש- אירנה טוידי

עיר השמחה- דומיניק לאפייר

הודו- עזריאל קרליבך

לחכות למהטמה- מ.קץ נריאן

חיפוש אחר המופלא-  פ.ד אוספנסקי

התקדשות- אליזבט הייך

ספר היוגה השלם- סוומי וישנו דבננדה

יוגה וסישטהא- סוומי וונקטסננדה

מערה בשלג- ויקי מקנזי

  

 שירה:

 לאור השקיעה- רבינדרנאט טאגור

מהר לבד ועכשיו- סירקה טורקה

שני גנים- יונה וולך

12 שירים- אברהם בן יצחק

 על עוד ספרי שירה שרבים ונדירים בספרייתי אכתוב אולי בפוסט נפרד.

 

ואיך זה שלא הזכרתי את "חדר משלך" ואת "פעמון הזכוכית" ואת "על כפות המנעול" ואת "אליס" ואת ואת כולם אהובים היו וכולם בספריה אבל הם לא רצו לקפוץ עכשיו לכאן.

ואני גם אזכיר את הספר שמונח בשידה שלי, בצד שלי, גם אם אני לא פותחת אותו אלף ימים. ולפעמים אלפיים. כי הוא ספר שלא חייב שיפתחו אותו כדי להיות פתוח.

 

אז מה כבר אפשר לדעת על כותב הרשימות הללו? גבר? אישה? ספרותית? נוטה לרוח? נוטה לאדמה? לשמיים? או חפרנית? חוקרת סבל? חוקרת חוקי קיום? מחפשת הפרת חוקים? מתחברת לבדידות? ליופי? לטבע? לפחד? למוות? לא הולכת בתלם? או אולי כן?

  

הפוסט הזה הוא סוג של איסוף ספרים שאני מחוברת אליהם באופן זה או אחר, וכתבתי עליהם פה ושם, בזמנים שונים.

והוא יותר בשבילי מאשר בשביל הקורא. הוא חלון לעצמי מאשר חלון להציץ דרכו לחדריי.

אבל אפשר.

על חלק מהספרים שכאן אני כתבתי בבלוגים שונים (מסומן בכחול)  והבאתי עוד שלושה קישורים למה שאחרים כתבו (מסומן בסגול).

מוזמנים להכנס לקישורים שמאחורי כל שם של ספר.

בתמונה: איור שמצאתי ברשת של  Craig Smitherman

Craig Smitherman illustration