קורסים בצבעי מים, הרצליה. בנימינה.

השנה אלמד 4 פעמים בשבוע קבוצות לימוד צבעי מים (אקוורל)

בהרצליה: ימי שלישי ב- 10:30 בבקר, ותיקות, הקבוצה מלאה.

               ימי שני ב- 11:00 בבקר, מתחילות וממשיכות.

בבנימינה: בסטודיו ליריקה- ימי ראשון ב- 11:00 בבקר מתחילות וממשיכות

                                       ימי שישי ב- 9:00 בבקר מתחילות וממשיכות.

שעורים פרטיים בהרצליה אפשריים בימי שני ושלישי אחרי הצהרים והערב.

לפרטים נוספים: איריסיה טלפון 0528730367

או מייל: iriswari@gmail.com

מבחר תמונות:

תלמידות 7.jpg

תלמידות 1.jpg

.

פארק 1.jpg

.

DSCN5095.JPG

.

IMG_0094.jpg

.

IMG_0080.JPG

.

מדגמנת.JPG

.

למירי 3.jpg

.

סטודיו ליריקה.jpg

.

תלמידות 2.jpg

.

תלמידות 5.jpg

מודעות פרסומת

במטבח

בצלוחית במרכז השולחן במטבח, הן מסתכלות עלי כשאני מבשלת אורז. שימי פחות מלח, יותר בצל מטוגן, הן אומרות, כפית שלמה של מייפל, היא אוהבת את זה מתוק, שמן תירס ולא קנולה, הן נוקשות בקצב של ולס, אחת שתיים שלוש, אני מנמיכה את האש ומלכסנת אליהן מבט, אולי די כבר, אני מבקשת, אבל הן יודעות בדיוק מתי צריך להנמיך את האש ומציעות לשים מגבת על המכסה. אני אף פעם לא שמה מגבת, מוצאת את עצמי מסבירה להן, אז תשימי, הן מצוות, כאילו נעשו כבר אדוניות המטבח, כולה שבועיים שלושה מתגוררות כאן, בתוך הצלוחית, וכבר יודעות הכל, השיניים החדשות של אימא

.


להיות עלה רוקד ברוח

ההורים שלי צילמו אותו הרבה מאד יחסית לאותה תקופת ילדותי. אני לא אהבתי להצטלם והייתי מעווה את פני בסתר. כלומר זה לא היה ממש מורגש בצילום ואבל אני הרגשתי את זה, סוג של עווית פנימית שעברה בי כגל בחילה או כעס. כשאני מסתכלת בתצלומים ההם כיום אני מרגישה את העווית הזאת. אני לא אוהבת את הילדה הקטנה שהייתי. את ההסתרה של העווית הפנימית. היא כל כך בולטת בעיניי אבל אף אחד לא הרגיש. הייתי בודדה עד מאד אבל מוקפת הורים, סבתות וסבים, בהשגחה בלתי פוסקת. בשבע השנים הראשונות של חיי הייתי הבת היחידה, זרקורים חזקים האירו את עורי ללא הרף. תחייכי. תעמדי ישר. שמו לי סרט. הבריקו את תלתליי, הלבישו אותי בחצאיות קצרות מדי, אחזו במרפק ידי לכל שהלכתי. שנים רבות למדי אחרי נעשיתי אמנית עצמאית בעיר רחוקה. ציירתי את הילדה ההיא שוב ושוב. העווית הפנימית באה לידי ביטוי בדרכים אחרות, אחת מהן הייתה לצייר על אריזות של תרופות. הילדה המתוקה היפה על ונטולין, על מורפיום, על פרוזק. ציירתי גם הרבה את אמה של אמי. החשש שהלך אחרי משנות ילדותי המוקדמת לאורך השנים- שאהיה כמוה, לוקה במחלת נפש, נלחם בפחד ע"י ציור דמותה שוב ושוב. את סבתי השנייה כמעט ולא הכרתי. אם הייתי יכולה לעורר מתים לשעה ארוכה הייתי מעוררת אותה. שואלת אותה הרבה שאלות. משום מה אני חושבת שהיו יכולות להיות לה תשובות מעניינות. היא הייתה חזקה, שמחה, רחוקה ו"אגואיסטית״ כדבריה של אמי שלא סבלה אותה. היא מתה בשנתה, שנת "צדיקים", בגיל 88 שנחשב בזמנו למכובד מאד. אני חושבת שהיא הייתה מסוג האנשים ש״לוקחים הכל בפרופורציות״ ואני ממש לא דומה לה, לא במראה ולא באורח חייה.
לפני כמה ימים ראיתי פרק בסדרה אווטאר לילדים כביכול. המורה הרוחני מדריך את הנערה הפוטנציאלית לאווטאר איך לעבור דרך מכשולים (שערים עם מעברים צרים מסתובבים). היא מתנגשת בהם שוב ושוב כי היא מלאה רגשות ואש. היא אומר לה "היי כמו עלה רוקד ברוח". נערה אחרת מדגימה את זה והיא מתעופפת לה בקלילות בין השערים המשתוללים. ואני חושבת על הסבתות שלי. אף אחת מהן לא הייתה עלה רוקד ברוח. וגם אני לא. אחת הייתה אדמה ואחת הייתה נהר של סבל. אחת התנגשה בשערים ללא הרף והשנייה לא התעניינה בשערים (כנראה הלכה בדרך אחרת). ואני הייתי עלה ברוח אבל לא ידעתי לרקוד. אולי היה אסור לרקוד.. עפתי נתקעתי. עפתי נתקעתי. עפתי נתקעתי. (חושבת על הקשר בין נתקעתי לניתקתי. כשהעין תיעלם מחיי אולי אצליח באמת לעוף)

כמה עבודות על אריזות תרופות מהשנים 1998-2010

העבודות השתתפו בכמה תערוכות יחיד וקבוצתיות, בספרים ומגזינים שונים, והן חלק מסדרה בת כמה עשרות שכאלה…

Medicine Packages 2.jpg

איריס איריסיה קובליו, 1999, צבעי מים על אופטלגין

*

Medicine Packages 1

איריס איריסיה קובליו, 2000, צבעי מים על רוקסט

*

face 3

איריס איריסיה קובליו, 2010, צבעי מים על פרוזק

 *

17.jpg

איריס איריסיה קובליו, 1998 , צבעי מים על לורסטין

 

*

המבט 5.jpg

איריס איריסיה קובליו, 2010, צבעי מים על אקמול

*

*

*


הכלום

 

הוא מופיע בעיקר בקיץ. הוא לא "הוא" בעצם. הוא "זה". יש לזה גוף ויש לזה צורה אבל לא כזו שאפשר לתפוס ולהגדיר או לצייר למשל. זה ריק וזה מלא וזה יותר אטום משקוף אבל יש לזה תכונות של שקיפות כזו שיכולה בקלות להיעלם מן העין. זה בלון שנפלט מהפה, של אימא שלי, למשל, כשאני שואלת אותה מה נשמע והיא אומרת "כלום". הכלום הזה יוצא מהפה שלה אינספור פעמים. כשאני חושבת על המילה אינספור אני מרגישה דווקא משהו חיובי: אינספור מספרים (נחמד אבל זה לא התחום שלי), אינספור צבעים, אינספור אפשרויות (זה מבלבל) אינספור כוכבים (זה פיוטי וזה שירי ואולי לדבוק בזה וזהו). אבל אינספור הכלום שמתגלם בכל פעם מחדש ותוקף אותי כמו וירוס קיץ זה לא נחמד בכלל. אצלי בגוף הוא עומד בין החזה לבטן. זה חם. זה רותח. זה מזיע, זה עצל . זה כועס. זה מוותר. זה רוצה לישון אבל לא מצליח להירדם, זה סופר וסופר וסופר את הזמן שייגמר הכלום.
לפני הרבה שנים עשיתי סדנה שנעשו בה כל מיני תירגולים מובנים. נשאלו שאלות וכולנו, כאילו כאחד, היינו צריכים להגיע לאותה תשובה. אותה מסקנה. השאלה המרכזית שם הייתה: מה את/ה רוצה. ועד שלא הגעת לתשובה: "כלום", הקבוצה לא עברה לשלב הבא. סיוט. לפעמים היו מגלים את התשובה בסוד כדי "להתקדם…." היינו מדקלמים את הכלום הזה, שמקורו בפילוסופיית מעמקים אבל פרשנותו המערבית השטחית מובילה לדיכאון רבתי. ממש! אימא שלי לא עשתה את הסדנה הזאת. היא לא עשתה שום סדנה. החיים עשו לה מספיק סדנאות כדי להוביל אותה לכלום הזה שיוצא שוב ושוב מפיה חסר השיניים.
ואז הכלום הזה, כמו כדור מטקות מעצבן בים קופץ אלי ישר במצח: בום! כואב. בום. כלום. בום. בום. בום.
הקיץ הזה, כמו קשישה פרוקת אברים ושמוטת ראש המובלת בכיסא גלגלים לטיול יומי בפארק ע"י הודית כבדת אברים אך נמרצת. היא מגלגלת  את העגלה בשביל המעגלי של הפארק, לאט לאט, הגלגלים חורקים, אך מתקדמים, השעה שש וחצי לפנות ערב, השמש דועכת בעצלתיים מאחורי הבתים ורוח לחה מתחילה לנשוב ולהזיז מעט את עלי העצים העקומים לצידי השביל. אחרי ההודית עם העגלה החורקת משתרכת פיליפינית עם קשישה מטופחת עם כובע סגול ואחריהן סרילנקי עם עגלה שנראית כאלונקה, בתוכה שוכב קשיש חבוש ומקובע. 
כשהאור נעלם, מבלי שנרגיש, כולנו חוזרים לבתי מבצרנו, אני והכלבלב שלי, הם ועגלותיהם, צפרי הדררות וצווחותיהן, הכלום אל כלומיו. אינספור כלומיו.
*
רגע אלוהי בפארק 1

הפארק באביב, 2015, אקוורל

הפארק באביב, לפני כשנתיים, לקראת הקיץ נכרתו שם כמה עצים וצמרות וכמה הספיקו להתעקם.

ptre-bucncr-3

הפארק לפני כשנה, 2016, אקוורל

הפארק באוגוסט ספטמבר הקודם. הלחות הבלתי נסבלת.

דררה בפארק

דררה לעת ערב. אקוורל, 2016

הפארק בנובמבר 2016. שיגיע כבר נובמבר 2017.

*


האושר הוא פרפר

"לא, לא, אל תיסעי ברכבת, כי הרכבת נוסעת מהר ואפשר ליפול כשעומדים וכשצריכים לרדת חייבים לעמוד ליד הדלת ולהחזיק חזק כי היא עוצרת בבת אחת ולא כל האנשים מספיקים לצאת החוצה ואפשר ליפול בין הרכבת למדרכה או למטה לפסים וגם לא להספיק לרדת ולהגיע לתחנה הבאה ואז צריך לרדת ולהסתובב בחזרה ומי יודע מתי תבוא הרכבת בחזרה…" וכו', וכו',
אנשים בסביבות גיל שמונים היו בתחילת גיל ההתבגרות כשהשואה נקלטה בהם כסיוט שככל הנראה בלתי הפיך. הם עלו לארץ, הקימו משפחות, רובם, הולידו לילדים, שיקמו את חייהם הכלכליים, לפחות אז, כשאנחנו נולדנו, הלכו להצגות תיאטרון, הרומנים שבהם בילו ממושכות במסעדות הקבב והמוסיקה הפולקלוריסטית המלווה בהומור שחור שוביניסטי לרוב, נשותיהם טיפחו את ציפרניהן ושערותיהן ורבים מהם שיחקו רמי שעות על גבי שעות פעמיים שלוש בשבוע. כשגדלנו אנחנו, ועברנו את ילדותנו המייסרת של חרדותיהם מטיולים, משמש וים, מלכלוך, ממחסור במחסן המזון בבטן, וכו', עזבנו את הבית, הקמנו משפחות בעצמנו, גידלנו את ילדנו, השתדלנו לשלוח אותם לכל הטיולים ולהתעלם מקצב האכילה שלהם, הרגשנו אמיצים, שונים, אחרים, ואז יום אחד הורינו מתקרבים לגיל המחלות. ביחד עם התשישות הגופנית, העיוות, התלות ושאר המרעין בישין, חוזרות החרדות ונפלטות בחלל הלא מוגדר הזה של מערכת היחסים שהופכת שוב לחלום בלהות, אלא שהפעם אני לא בת עשר אלא מתקרבת לעשור השישי של חיי. הילדה הקטנה שבי נבהלת כל כך כשהיא, אימא שלי, זורקת לחלל המסוייט הזה אמש, למשל, את מה שכתבתי בהתחלה. הרכבת. העצירה. הנפילה. אבדן הדרך. וכבר ראיתי כיתת יורים שעומדת בפתחי הקרונות ומכוונת אל חיי קפסולות המכילות את ההיסטוריה העקובה מדם של חיי היהודים מתחילת ההתחלות.
אני נושמת עמוק, לא דרך האף, לא נשימה של ריחות אלא נשימה של החדרת חיים לתוך עשרות התאים שהתכווצו בבת אחת לשמע הדברים ההם. אני לא כל כך מצליחה לעשות את זה ביסודיות. חלק מגופי נשאר משותק. זו לא מטאפורה: חרדה משתקת. זה אמיתי, ככל שאפשר להגדיר משהו במציאות הזו כאמיתי, כמו הרגעים שמתעוררים מחלום בלהות ואי אפשר לזוז.
אני אכתוב את זה, אני מבטיחה לעצמי. יש לי יכולת ביטוי. קבלתי "מתנות", אני מזכירה לעצמי, אני יודעת לעשות מדברים אמנות. יש לך נפש של אמן, מזכירים לי שוב ושוב התלמידים שלי. הנה משהו שהיה שווה בשביל נשמתי לדחוף את עצמה במעלה/ מורד תעלת הלידה של אמי. הייתי הראשונה שלה. היא קראה לי איריס, כי אוהבת פרחים. אולי זה היה החלק הבריא שבה, פרחים חיים אחרי אימת מתי המלחמה ההיא. אז תמיד אזכור שיש בי גם את הפרח הזקוף האמיץ הזה, האירוס הכחול סגול המהודר, וכשאסע בפעם הבאה ברכבת אדמיין שזו מרכבה שמיימית שלוקחת אותי לבקר בגנים האלוהיים המפוזרים בכל דרכיי, ואתפלל שעיניי האמיתיות יפקחו לראות אותם, אלפי אלפים של ירוקים ירקרקים וכתומים וצהובים וסגולים ורודים, בכל הצורות והריחות הנהדרים, זוהרים מפז אהבה, האהבה כולה שרק עד כאן ניתן לתארה במילים

 

(קטע מתוך יומן בכתובים "צער סיעוד הורים", שם זמני)

 

מבחר תמונות, אקראי או לא:

לצער 1.jpg

פורטרט עצמי, צבעי מים, 2017

*

225449_2064763543510_4038820_n

תליית התערוכה "דברי אלי", גלריה גרוס, 2010

*

18738698_10213188347728090_5240248723182811745_o.jpg

אימא, צבעי מים, 2017

*

 

Copy of iris 3

אירוס הדור. צבעי מים, 2006

*

מתח גבוה.jpg

ונטולין. מתוך התערוכה "שיתוק שינה" 2012

*

IMG_4709

פיאטה

*

DSCN0747.jpg

פרט מתוך "שלגיה ברחוב תפוח"

*

עם אמא ופסל.jpg

עם אימא במוזיאון ישראל. 1967-8

*

מסוחלבת 2

מתוך התערוכה: "הסתחלבתי". צבעי מים, 2011

*

12647704_10208662278699193_1646674230_n.jpg

עם סקאיי-לייט, 2015

*

האושר הוא פרפר

האושר הוא פרפר.jpg

צילם: גרא. שנת 2000. הייתי בת 40 בערך. היו לי חלומות.

*

*

*


צימר

בשעות של הפוגה מהשיפוצים בדירה הסמוכה (אולי לא יגיעו היום?) אני מנסה להעלות לבלוג מבחר ציורים שציירתי בצימר בצפון "הבית בטבע", בשדה אליעזר. בפוסט הקודם כתבתי על ספקות והתחבטויות שנתהוו בזמן השהיה שלי במקום ההוא ומאז שחזרנו אני מנסה למצוא מקומות מפלט מהשיפוצים, אלא שהיום כבר כמעט מחצית היום, ועדיין שקט תעשייתי. החלטתי לזרום בלי תכנון, להתחיל ציור פורטרט אקוורל שחיכה זמן רב להתגלמותו על הדף, עברה שעה, עברו שעתיים שלוש, סיימתי אותו, ו.. עדיין שקט. אז החלטתי גם לנסות להעלות את הפוסט הזה. ציור ציור. נראה איך יילך ואם תינתן לי גם הזדמנות של ריכוז ושקט להגיד על כל אחד דבר מה (הייתי רוצה פוסט חכם כזה, שממש מסביר איך ציירתי כל ציור, אולי קצת מתודי, או פוסט שאני מצרפת לכל ציור שיר של משורר/ת , אבל זמני אורב בחלונות ודוחק בי: מהרי מהרי…)

1.

התנסות על נייר ארצ'ס של נוף מהחלון או מפתח הדלת. 41 מעלות חום לא איפשרו אפילו דקה של ציור בחוץ…

צימר 5

2.

אותו הנוף עצמו, שרב יולי בבקעה, לרגלי הגולן, אין ברירה אלא להשתמש בסגול שהפך לתומו זרחני ממיס

צימר 6

3.

מבט לכוון המרפסת. שרועה על הספה הנוחה, מתחת למזגן, אורז מתבשל על הכיריים בסיר נחושת. דלעת ערמונים מתבשלת בתוכו. אם מקלפים את דלעת הערמונים, טעמה הערב במיוחד נעלם.. לא צריך תבלינים. אולי מקסימום קצת חמאה (לא שמן!)

צימר 2.jpg

4.

טיול ערב. הכניסה לשביל הצימר. את הטיול עשינו במכונית (הישוב שדה אליעזר כל כך יפה, נקי, מפעים בצבעיו, אפילו בחום הבלתי נתפס) והטיול הרגלי הסתכם מכביש הגישה ועד מטע האפרסקים ובחזרה. האור האחרון שמאחורי שורת העצים עשה לי את זה. (צילמתי וציירתי בחדר)

צימר 8.jpg

5.

טיול בחוץ, בשבילים  הקסומים המקיפים את הצימרים, גם הכלבלב שלי שאוהב חום, היה מתנשף בכל כוחותיו מול ההבל הזה שננשב מכל פינה. ובכל זאת הקסם היה רב מכל תיאור, החל מברכת הדגים היפנים ועד עיניהן הכחולות של העיזים והתיישים המדהימים שמורד שטח הצימרים. הלכנו לאט לאט ונשמנו לאט לאט. כאן ציירתי מהזיכרון. אפילו המזגן לא הצליח לקרר את אותו זיכרון. (ובכל זאת הייתי חוזרת לשם היום שוב)

צימר 1

5.

ועוד מזיכרון מהביל. אני לא נוהגת לצייר מזיכרון. בדרך כלל אני לא זוכרת כלום. נאדה. חלל אטום וריק. כאילו שכחתי את כל מה שצברתי בחיי. אבל הרפיתי מהפחד של הכלום הזה ועשיתי משהו. אני מעלה אותו לעצמי בעיקר, אבל לא אכפת לי לשתף

img669.jpg

6.

הפתעה: בן זוגי מוציא את אפו מהצימר, באומץ רב, ומלקט לי כמה פרחים ועשבים מהצמחייה המפתיעה והשופעת בסביבות הצימר. זה היה רגע מכונן ונדיר בחיינו של היום. אהבתו התגלמה במלאותה. נמצא כלי מתאים, בצבע תכול (אני אוהבת אגרטלים בכל גווני הכחול) ומיד כמחווה לאהבה שהתגלתה ציירתי במהירות, כי האורז ודלעת הערמונים פיצפצו נואשות בתוך הסיר וקראו לי למטבחון הנהדר והמושלם של הצימר.

צימר 11.jpg

7.

בקר השכם. צבעי הגולן בצבעי האפרסק. הלכנו לקטוף אפרסקים. שבע בבקר ואפשר לרדת למטע ולאכול מהעץ.

img668.jpg

8.

והנה האפרסים (הטעימים בעולם)

IMG_3274

9.

שביל הכניסה לצימר

הצללים הסגולים של עצי הגדר. בכניסה לצימר שלנו היה עץ אורן עתיק עתיק. עולם ומלואו שכן בו. עוצמתו נסכה בי בטחון: הכל בסדר. הכל נכון. הכל לטובה. כאן נראים הרי הגולן כביכול מושלגים. נגיעות האקוורל שלי מינימליסטיות (על נייר סקיצות) ואהבתי את הרמזים שהמהבילות הזו יכולה להיות גם לובן קריר וצח בשלג חורפי

צימר 3.jpg

10.

וכאן רישום בעט הצבעונית שלי. זו עט שמנה שמכילה 8 עטים. אני אוהבת להשתמש בה ובאמתחתי כמה מחברות של סקיצות עם העט הזו. היא הכי בלתי מחייבת בעולם ולכן הכי משחררת. שוב שביל הגישה לצימר. לפנות ערב, כשאפשר אולי כמה דקות של שהיה ורישום בחוץ (כל זה מתייחס לחודשים יולי אוגוסט וכנראה ספטמבר)

צימר 4.jpg

ובינתיים כבר צהריים

ועדיין שקט אצל השכנים המשפצים. אולי הפועלים לא יגיעו היום. טרם עשיתי את ענייני הבוקר שלי (מקלחת, ארוחת בוקר, וכו'). אפילו טרם הדלקתי  מזגן. מיהרתי לצייר דיוקן של תלמידה, שהבטחתי לה, כל עוד שקט.. וכך חלפו שלוש שעות, וגם להעלות את הפוסט הזה, עוד שעה, בלי לסנן את עצמי יותר מדי.

איזה אושר. בוקר מתנה.

(ולגבי פורטרט- זה שציירתי היום לא קשור לכאן ואפרסם אותו בפוסט אחר, אולי, אבל בצימר ציירתי עוד שני פורטרטים באקוורל על נייר סקיצות. ואני מתלבטת אם להעלות אותם לכאן, לא בגלל שהם יצאו לא טוב, נהפוך הוא, אולי בגלל שהם כל כך חושפניים ומגלים סודות קיומיים רבים. אז אסתפק בעשרת הציורים שהעליתי, מבלי לייגע יותר מדי.

IMG_2487.JPG


על שליטה ועל אפרסקים

פעם היתה לי חמות שאמרה: לא צריך לחפש את החדשות. מה שצריך להגיע אליך יגיע בכל מקרה. זה היה מזמן אבל ישב שם אצלי כמו הדבר הטוב שנדחה למחר.. לפני כמה חודשים בכל זאת החלטתי לזרוק את כל אפליקציות החדשות שהיו במכשירי התקשורת שלי. שמתי לב שעיני קולטות את הידיעות שהכי מפחידות אותי במהירות ומיד סרטי החרדה מחוללים הרס בתאי הקיום העדינים שמתעוררים בתוכי בכל יום מחדש. אז הפסקתי לעקוב אחרי חדשות לסוגיהן כולל תחזית מזג האוויר. הרי חדשות זה תמיד דברים לעורר בך הגדרות, מחשבות זרות, טפיליות, ושאר מריעין. למה אני כותבת את כל זה? כי מפלצת ״השיפוצים״ מאיימת עלי בכל כמה זמן. לפעמים עוברות שנתיים של חסד ואף אחד לא דופק מסמר באיזור ולפעמים שיפוץ אחרי שיפוץ נוגסים בשקט שכל כך נחוץ בחיי. אמי תמיד אמרה: שקט יהיה לך רק בקבר… האמנם? הקבורה בימנו איננה מבטיחה שקט בכלל. היא בטח התכוונה, לא בקבר אלא בעולם הבא. לא שהיא מאמינה בעולם הבא או בגלגולים. אולי התכוונה לבין העולמות, אבל אני חושבת שדווקא בין העולמות יש הכי הרבה רעש של שיפוצים: משפצים את נשמותינו כך שיתאימו לגלגול הבא. לפעמים זה יכול לקחת המון זמן, במונחים של זמן העולם הזה, אבל רעש הוא רעש וכשיישנו הרעש הזמן מאבד את זרימתו ונעצר כמו זבוב על המוח שלא מפסיק לעקוץ.

אז את כל זה כתבתי כי מאז ששכנתי ענת מכרה את דירתה הצמודה אלי אני בחרדה מהיום בו יכנסו הפטישים, המסורים והמקדחים למיניהם אל חיי. עברה שנה וחצי והנה זה עומד להתחיל. כל עבודתי היא בבית. כל פרנסתי והתקיימותי. בייתי הוא חיי, מבצרי ואסופת נפשי. ואז חשבתי שזו הזדמנות למצוא מקום עבודה שקט מחוץ לבית, מקום שממילא אני חולמת עליו מאז 7 השנים האחרונות שבעצם אין לי סטודיו ״קלאסי״, סטודיו שבהגדרתו משמש רק לאמנות והוא אינו סלון הפרוץ לכל עיניני החיים. חיפשתי וחפשתי ולא הצלחתי. מה שמצאתי והיה כמעט וכן.. כאילו נפל על משהו. אולי צריך לעבור קילומטראז׳ מסויים של חיפושים כדי למצוא את הנכון, אולי צריך טיימינג אסטרולוגי (?) מדוייק, אולי צריך קארמה טובה, או אולי כל זה בולשיט(קראתי על זה אמש איזשהו מאמר) ומצבור של כשלונות וטעויות, כלומר מאמץ במקום אחד יביא בסופו של דבר פתרון, אולי במקום אחר.

את כל זאת כתבתי כי בעצם רציתי לכתוב על שליטה וחוסר שליטה, או יותר נכון על מתכננים ומתכננים ואלוהים צוחק… אז בגלל השיפוצים הללו שהיו אמורים להתחיל ב 2 ליולי, תאריך שנקבע כבר מזמן, קבענו לנו, בן זוגי ואני, סוף סוף חופשה בת כמה ימים בצפון. חיפשנו מקום מנותק עם טבע שגם יסכים לקבל את הכלבלב. אספנו פרוטה לפרוטה ובדיוק במועד המיוחל היה לנו הסכום המתאים לצימר, ובטלתי את כל שעורי הציור הבייתים ליולי , זמן השיפוצים, וכך עם פנטזיות לטבע שקט ונעים העמסנו את חפצינו על המכונית, ורגע לפני שהתנענו חזרתי לחדר המרגות לקחת עוד משהו ואז אני רואה הודעה שהשיפוצים נדחו בשבוע…. בדרכנו לצפון נעשתה עוד טעות ותחזית מזג האוויר השמיעה את קולה ברדיו. 41 מעלות בישוב שאליו מועדות פנינו וכך יהיה לאורך כל אותו זמן.

ובעניין השליטה וחוסר השליטה, בסדרה המצויינת שקרים קטנים גדולים, גיבורות הסדרה נקרעות בין שליטה להתפרקותה באופן שמצליח לזעזע את קירות הבטן שלי: אחת, החביבה עלי ביותר (צפיתי עד כה ב 5 פרקים מתוך 7 ויתכן שדעתי תשתנה) בתנועה בלתי מפסקת לכוון עשיית הטוב והצדק בעולם, מאבדת שליטה על יקיריה מרוב כוונות טובות (מערכת היחסים שלה עם בתה המתבגרת דברה אלי במיוחד), השניה רוצה לשלוט בפחדיה מפני אלימות, עומדת על קצה תהום, ומתרצת לעצמה ולאחרים את סיבות ידועות המושמעות בדרך כלל על ידי נשים שהן קורבן סודי לאלימות במשפחה, השליטה כביכול אצלה מזעזעת אותי במיוחד, והשלישית נסיונות השליטה שלה ב״גורל״ שעולים בתוהו הזעם הפנימי, בלי ספויילרים, כמה בא לי לרוץ איתה לפעמים על חופי קליפורניה המדהימים, ולמה אני כותבת על שליטה והיעדרה, כי למדתי הרבה פעמים שאנחנו רואים את העולם הפוך ממה שאנחנו חושבים שמבינים, שמבינים  את מהלכם של הדברים אבל מסתבר של״דברים״ מהלכים משלהם. אז אחרי שהתבאסתי ממש מזה שכמה תכנונים שלי לאחרונה השתבשו, החלטתי לעת עתה להרפות מזה ולהנות מהרגעי היהלומים שאפשר למצוא כאן ועכשיו

ואם לא יהלומים אז פנינים ואם לא פנינים אז אבנים טובות

ואם לא אבנים טובות אז אפרסקים שרק ב 40 מעלות חום, בבקעה, בקצה פרדס, בשמונה בבקר, שקטפתי בעצמי, והם הכי טעימים בעולם.
.


IMG_3274.JPG



בעקבות משאלה ירקרקת מוזהבת

אני נוסעת בכביש. אותו כביש חדש המקצר בהרבה מרחק נחוץ במיוחד עבורי. לא אסחף עכשיו בכתיבה על חרדות נהיגה או דברים נלווים. אני רוצה לכתוב על משאלות, או יותר נכון הפחד המושרש מבזבוז משאלות. אני רואה מכונית בצבע ירוק מוזהב.

חרדה מנהיגה למשל, מייצרת אחיזות בכל מיני דברים, כדי לחמוק ממנה. לא תמיד זה אפשרי, צריך ללמוד את זה, את האחיזות הללו. למשל  להיאחז בצבע אהוב חולף כדי להרחיב את שריר הלב המכווץ עד בחילה. אבל לא על זה רציתי לכתוב, על הטכניקות להתנהל עם חרדות. אלא רציתי לכתוב על המכונית הירקרקה זהובה שחלפה בדרכי לצפון ואיך שעברה בי מחשבת משאלה באותו רגע, שכזו מכונית אני רוצה. בדיוק. לרגע שכחתי את חיי, העדפותיי, יכולותיי, נפתוליי, והייתי כל כולי משאלה. מכונית??? מיד קפצה המכשפה הקדמונית בצווחה: הנה בזבזת משאלה יקרה. את יודעת שמותר רק שלוש? נשארו לך שתיים. ואת יודעת היטב מהי המשאלה הנחוצה עכשיו ביותר.

 
בעידן החדש מעודדים את ההיפך: כמה שיותר משאלות. כמה שיותר חלומות. זה התפרסם ותפס תאוצה  כתאוריית  "החשיבה החיובית" והמשיך לשיטות שונות: ישנו שפע אינסופי וכולו עתיד להתגשם אם תתכוונו לזה. אין גבול למשאלות. משאלות מתגשמות! בעיקר אלו המיטיבות. ואם בקשת משאלה "רעה" ישנה דרך "לטפל" בזה. להחזיר אותה לתהום הנשייה. וכמו שאמרה ס': עופי על המשאלות שלך. כתבי כמה שאת יכולה ורוצה יום יום, כל אחת תתגשם בתורה. אל תשפטי את עצמך. רוצה מכונית? מה רע במכונית? מכונית היא "אנרגיה ירקרקה זהובה על גלגלים. הכל בסדר. אימא שלך לימדה אותך שצריך לבקש בריאות, פרנסה. וכך גם לימדו אותך אגדות וסיפורי הילדות, ערפדי הנשמה. עזבי אותם. איך תהיה בריאות בלי הענן הזה, הירוק זהוב לשוט בתוכו, ולא אל האופק, כי אין אופק. ככל שתקדמי תראי יותר. את הרי יודעת שקו האופק הוא אשליה. הקו הוא קלישאה. אין דבר כזה בזבוז משאלה.
 
אני מסיימת את הפוסט הזה עם ציור ישן שאיננו כבר.
יולי אוגוסט הרותחים עומדים בפתח.
אני רוצה לחזור לצייר באקריליק
ולכתוב
ושהקיץ, כולל עד אחרי החגים, יעבור ביעף בזכות הדברים הללו
ושלא יהיה רעש בלתי נסבל מהשיפוצים אצל השכנים
ושתהיינה נסיעות טובות לצפון
ושהתוכי שיושב על הכתף יקפוץ למקום אחר שיותר הולם את טבעו
וגם שהמכשפה הקדמונית תתפוגג לשלולית, כמו זו מהקוסם מארץ עוץ
*
נוף סימטרי בנוי

איריסיה קובליו, 2010, אקריליק


תוכי

הַשֶּׁמֶשׁ הוֹלֶכֶת אַחֲרַי
נוֹעֶצֶת צִפָּרְנֶיהָ
כְּמוֹ תֻּכִּי אָדֹם עַל כָּתֵף
כְּבָר שְׁקִיעָה וְהִיא
לֹא מְמַהֶרֶת
אֲפִלּוּ הָאֹפֶק הִתְיָאֵשׁ
וּמַשְׁחִיר בִּלְעָדֶיהָ

*

שמש תוכי

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, שקיעה ביוני 2017


שירים במוסך

בגיליון מס. 6,  "המוסך", מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה

שירים שלי

איריס איריסיה קובליו

שאריות

1.
שְׁאֵרִיּוֹת הָאַהֲבָה שֶׁלָּנוּ
קוֹפְצוֹת עָלַי מֵהָאָרוֹן שֶׁלְּךָ
בַּבֹּקֶר
חוּלְצוֹת טְרִיקוֹ עַל קוֹלָבִים לְבָנִים

2.
כְּבָר לֹא נִהְיֶה מְאֻשָּׁרִים.
עָנָן וָרֹוד נָע
בְּצַמֶּרֶת אֵיקָלִיפְּטוּס שְׁחֹורָה

3.
כִּפַּת הַסִּגָּלוֹן פּוֹרַחַת
ושוב מְפַזֶּרֶת פַּעֲמוֹנֵי לִילָךְ
לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֵין אֱלֹהִים

4.
הַשֶּׁבֶר בְּצַמֶּרֶת הָעֵץ
מִסְתַּכֵּל עָלַי בִּתְכֵלֶת אַחֲרוֹנָה.

אֵינְךָ.

5.
הַשְּׁכֵנִים מֵהַשָּׂדֶה הֶחְלִיפוּ אֶת הַטַּוָּסִים בַּחֲמוֹר
אֲנִי לֹא יוֹדַעַת כַּמָּה זְמַן לָקַח לִי לְהַבְחִין
שֶׁקְּרִיאוֹת הַלַּיְלָה הִתְחַלְּפוּ בִּנְעִירוֹת בֹּקֶר
וְאִם הוּא אָפֹר אוֹ לָבָן
אוֹ סָגֹל בּוּגֶנְוִילְיָה

6.
קוֹלוֹ שֶׁל צְרָצַר נִלְכַּד הַלַּיְלָה
בַּחֲרִיץ הַחַלּוֹן.
אֹשֶׁר קָצָר.

 

 

 

שאריות 2.jpg

*

קישור למוסך ומנויים כאן

*

*


%d בלוגרים אהבו את זה: