הילד המרחף

בימים האחרונים קראתי את הספר הא- גילי "מה שקרה לברנבי ברוקט״ מאת ג׳ון בוין. קראתי אותו במשך שלושה לילות ובכל אחד מהלילות הללו באו אלי חלומות בלהה שקשורות ביצורים מוזרים, פציעות, נטישות, הצלפות שוט. בלילה האחרון הכלבלב שלי העיר אותי כמה פעמים, באותם פעמים שבהם סוף סוף הצלחתי להרפות ולהירדם מעט. כנראה ״בזכות״ התעוררויות פתאומיות אלו זכרתי את פרטי הבלהות. גיבור הספר הוא ברנבי, ילד אוסטרלי שנולד עם נטיית ריחוף, כלומר ללא כוח משיכה נורמאלי כלפי מטה. נורמאלי זו מילת המפתח בספר זה. הוא היה לא נורמאלי, כהגדרת הוריו ששאפו לנורמאליות שגרתית כל חייהם וכהגדרת רוב העולם. בהתחלה ההורים התאמצו מאד להגן עליו שלא יחבוט את ראשו בתקרה למשל, וכמו כן להגן עליו מפני עיניהם של החברה הנורמאלית, הנתקפת תגובות מציקות למראה מוזר. הילד הוחזק בביתו שמונה שנים עד שנמאס להוריו ואימו, בשליחות אביו, לקחה אותו במעלה ההר, קשור לשק חול כבד, כדי שלא ירחף בדרך, ואז במקום הגבוה חוררה בעזרת מספרים שהחביאה בתיקה את השק שעזר לילד לעמוד על פני האדמה. הילד עלה השמיימה. מבועת וצורח. אימו חזרה לביתם ואל שני אחיו הבוגרים, הנורמאלים וסיפרה שהילד מתוך רשעות שיחרר את עצמו. כולם האמינו. אבל הכלבלב שאהב את הילד המרחף יותר מכל לא האמין. ואת זה מבינים רק בשורות האחרונות של הסיפור.

כל זה הינו רק הקדמה לחלק העיקרי של הסיפור בו הילד חווה חוויות מרגשות בלתי רגילות, מעוררות השתאות והשראה, סיפורי אהבה שמנצחת אלימות, נטישה, אכזריות שהיא מעבר לכל דמיון. היצורים הפילאיים (כולם בני אנוש) שהילד פוגש בהם במהלך רחיפותיו הם בעיניי מלאכים מלווים. מדוע מלאכים? ממפגש למפגש התעוררה בי יותר ויותר האסוציאציה לעקדת יצחק.

כשהייתי בכיתה ו׳ וציירתי הכי יפה בכיתה התבקשנו לצייר נושא מסיפורי התנ"ך. אני לא אהבתי את שיעורי התנ"ך. הסיפורים תמיד הפחידו אותי בנוראותם. המורה החילונית מן הסתם היתה לובשת על פניה ארשת מאיימת ובעיניה הרושפות ושיניה הבולטות מטיפה בשם אלוהים הנורא עלילות שתמיד היו מעלות בנו רגשות אשם להיותנו בני אנוש.

אבל המורה לציור אהב הרפתקאות. הוא אמנם המליץ על תיבת נוח כי היה כנראה קשור בליבו לאפריקה על שלל חיותיה המגוונות, או שאהב את רעיון הזוגיות. הרבה מהילדים ציירו דווקא את אדם וחווה והנחש וציחקקו כשהמורה הוסיף על ציוריהם את עלי התאנה האלגנטיות, ואילו אני, היחידה, ציירתי את אברהם שעומד לשסף את גרונו של יצחק.

בהתבוננות מאוחרת בציור, ששמרתי כחמישים שנה מאז, אני די מתפעלת מהאופן הבוגר שציירתי את גופו העירום של יצחק. די קראוואג׳יו כזה… ואני מרגישה את האימה שעומדת בסתירה למשיכות הצבע העדינות הבטוחות בנוכחותן.

לפני שבוע, בעקבות חור שנפער בביוגרפיה האישית שלי כתבתי את זה:

נגבי את דמעותיך, ילדה

אינך רואה שידיו

אינם ידיו

הרפי את צווארך

האבן למראשותיך היא ענן

הסכין היא קרן

הדם ירווה את קברי אבותיו

חייך

לא לשווא

זה הציור שלי מגיל 12, בבית הספר "החשמונאים" ברמת גן. גואש A3


אסלה פרטית

יום ראשון, 22.1.23

הדבר הכי נהדר ניסי ומוגשם שאני הכי מרוצה ממנו כיום זה שיש לי שירותים ומקלחת פרטיים. נכון. קטן. כיור קטן משפריץ ומאד לא מפרגן, קירות מתקלפים , מקלחת מעפנית, אבל זה הכי מפנק בעולם שיכול להיות לי, שהיה לי אי פעם. אסלה שרק אני יושבת עליה. אין דבר יותר מוגשם מזה בגילי המופלג. אין. מקלחת זה עוד איכשהו דבר שאפשר לחלוק. אבל אסלה… אין בעולם יותר מזה. ובגלל זה רציתי לעבור לחריש. אחת הסיבות. כי הדירות שם עם חדר שינה ושירותים מקלחת פרטיים. ופתאום הבנתי שאני יכולה לעשות את זה פה. בחיים הנוכחים שלי. בבית הזה. ושתהיה הארעיות ככל שתהיה. גם אם אני מחר עוברת לחריש. את זה הגשמתי: אסלה פרטית. מעניין שאף פעם לא כתבתי את זה ככה ברשימות המשאלות האינסופיות שלי שמדי פעם נכתבות, חלקן מתגשמות וחלקן לא. אף פעם לא כתבתי אסלה פרטית. כן כתבתי עשרות פעמים לעבור דירה. ולא עברתי. עברתי פעם אחת ודי נכשלתי בזה וחזרתי עם הזנב בין הרגליים. בפעם הבאה אצליח יותר. הכל לא באמת בשליטתי. אלא הכוכבים, התכנית האלוהית, קרני היקום, המגנטים, האור הגדול, החיק.

היום שמעתי ברדיו שללכת לחיק הטבע זה גם חיבוק . חיק. והלכתי. לים. עם סקאיי. לים של הרצליה. וישבתי על החול וסקאיי רץ לכוון הגלים וחזר ורץ וחזר וחפר וחפר וחפר והחול היה נעים וחמים והשמש ליהטה בפנים, שמש חורף קייצי, והיה דווקא נעים שסקאיי היה, בבדידות ובכאב הגדול, אחרי הטלפון הקשה עם אבא.

שבו אני שוב מתעמתת איתו על היחסים ביננו, על העמדה העקשנית, הצינית, השתלטנית, הלגלגנית שהוא מפנה כלפי כל חיי. אז אני לא חסרה לו. אז אני לא קיימת כבר עבורו. הקריב אותי על מזבח האגו.

הים. קולות הים. מראה הקצף. והכחולים המתחלפים. כן, אני רוצה מרפסת בקומה החמישית שישית מול הים. כמו בדירה שויתרתי עליה. בדיוק כזו מרפסת. אני אמצא.


נזכרתי במרגו לפידות

כך אני זוכרת את שמה. היא צריכה להיות בת שמונים. היא לא בפייסבוק. אולי אינה בין החיים. הם גרו בקומה מעל ההורים שלי. הייתי עושה אצלם בייביסיטר כמה פעמים (בדרך כלל לא הרשו לי) כשהייתי בת 13-14. היו להן שתי ילדות קטנות. היא היתה אמריקאית. לבעלה קראו אמנון. ישראלי. אותו אני זוכרת ברור. הוא עבד במשהו דומה לאבא שלי, שקשור לברזל. היא היתה אמריקאית אקדמאית. אני זוכרת אותם במיוחד כי עיצוב הבית שלהם השפיע על תפיסת העיצוב האידאלי בחיי. בסלון היתה ספה אפורה וכורסה, כנראה גם אפורה, ושטיח שאגי כזה רך טובעני גם אפור וכריות אולי בצבעי בז׳ וחימר, הכל פטסטלי כזה, צבעי אדמה, אבל לא חום מדכא, וממול הספה היה שולחן כתיבה מעץ, גדול, אולי מלבני, ועליו המון ספרים ודפים וכלי כתיבה ומכונת כתיבה , אז כמובן שעוד לא היה מחשב וכנראה גם לא טלוויזיה. אני חושבת שהיה שם גם שולחן סלון עם המון מגזינים אמריקאים, ובצד שמאל היתה ספריה עם המון ספרים. בצד ימין זו היתה המרפסת. לא זוכרת את מה שראו מהמרפסת כי תמיד הייתי שם בלילה. בטח אותו נוף ( זה שבציור) כמו מאצלנו אבל קומה מעל. על הקיר היו תלויים ציורים. בעיקר רישומים. אני זוכרת שהיה רישום עירום שכנראה מישהו רשם אותה. אפשר היה לזהות שזאת היא. אני לא זוכרת איך היא בדיוק נראתה חוץ משהיתה גבוהה, די רזה, עם תלתלים חומים אדמוניים קצרים.

אימא שלי לא סבלה אותה. היא אמרה שהיא אמריקאית מלוכלכת כי היא תלתה את החיתולים של הבנות מלאים בקקי שירד על הכביסה של אימא שלי.

סוף.

איריס קובליו. ציור נוף בצבעי גואש 1972, רמת גן לכוון מזרח

רק תמונות


מינוס

בחודש הקודם סימנתי לעצמי מטרה 

ברורה: לסיים את השנה באפס בעובר 

ושב. זה נראה לי אפשרי וברור והייתי 

בטוחה בהצלחה. 

השנה מסתיימת הלילה בכישלון יותר 

אכזרי ממה שניבאתי. 

לא רק איפסתי, אלא מפלצת המינוס 

התנפחה, הריביות על ההלוואות 

הקודמות שנגררות מחוסר הברירה של 

כמה שנים לאחור 

עולות ומתנפחות גם הן 

ועל רקע התפאורה המשחירה הזו גם גורשתי החודש מבית אבי . 

נישול לכאורה.

2.

מזה כמה שנים אני חושבת על התנדבות עם 

יוצאים בשאלה שהוריהם ישבו 

עליהם שבעה. אני לא מבית דתי. ההיפך. ערכים כלשהם זה לא דבר מקובל. שקרים, 

הסתרות, הפליות, רכילות, בוז, נכחו 

לעיתים קרובות בין חדרי הבית 

כמריונטות שקופות המנוהלות על ידי כוחות נסתרים 

קדמונים, מדורי דורות. 

אני יכולה להבין את 

הבריחה לרחוב, 

ההתעלפות בחורבות 

ממנות יתר הקפיצות הסופיות מגבהים לתהום.

3.

ממה אני עשויה? שנת השישים ארבע 

שלי עומדת בפתח 2023.  מתחילה בעוד שעה. 

האם זה בזכות שאני כל כך ״כישרונית״ 

( עלאק)?

 העניין הזה של הציור ומוסיקה וברירת המילים, 

הניסיונות הלא מתייאשים לדייק את 

אורח חיי, את הבית, את המיניות, את הניראות 

את 

היחידנות. קוראים לזה לבד.

4.

בשנה האחרונה הוגדרתי כלוקה 

בפיברומיאלגיה עם מאפיינים פוסט 

טראומטיים. לשלושת הפסיכיאטרים 

שביקרתי אצלם

הכתבתי פחות או יותר את הדיאגנוזה. 

אולי הייתי צריכה להיות שחקנית. אני 

מתמחה בהעמדת פני שורדת. כנראה אני באמת שורדת. אני מצליחה לשחות 

ממערבולת למערבולת. 

לפעמים אני רואה את 

סלע האחיזה הבא לפעמים לא. 

כרגע לא.

כל שהאמנתי בו פצוע אנוש


רצנו

(שיר שמצאתי)

*

ים אחד שצילמתי

רצנו משני קצוות

גשם סוער ופקק

ים אחד שצילמתי 

חשכת נובמבר בחניה

רצנו משני קצוות

ים אחד שצילמתי

גלים שחורים

שארית קו אור

על חול

התנפצנו

ציור אחד שציירתי

2009 נובמבר


ריחות

אני רגישה לרוב הריחות. משנה לשנה מוטרדת יותר ויותר. אני יכולה להריח את השכבות העמוקות של הבשמים, בעיקר בשמים. ממה הם מורכבים. ולרוב הם מורכבים מתמציות שלא הייתם רוצים לדעת ממה הן עשויות.

אמש הלכתי למסיבת החלפת בגדים. היו לי בגדים טובים של חברה להחליף. אני לא נכנסת לחנות יד שניה לעולם. הריחות לופתים אותי כמו ומפירים. אחרי שהנחתי את הבגדים מצאתי כמה ספרי ילדים שווים, שניים שאין להשיג, של נורית זרחי וספר ישן עם איורים בצבעי מים של רות צרפתי. בפינת הצעצועים מצאתי כן ציור שולחני ואז הסתכלה עליי גופייה רחבה עם ציור יפה של פיל. אותה אכבס ואקח לשינה החלטתי. לקחתי וכיבסתיה בהרתחה עם הרבה מרכך אהוב עלי.

אחרי המקלחת הלבשתי את הגופייה וישבתי על הכורסה מול הטלוויזיה לנוח קצת. ריח איטי החל להתנחל באף שלי. מה זה הריח הזה. מאיפה בא. מהכלב שלי הוא לא. זה ריח אחר. השבוע קרצפתי את הספה והשטיחים והבית שלי נקי למשעי. זה כנראה מהגופייה. אבל היא עברה הרתחה. ניסיתי להתעלם אך הריח התעקש להנכיח את עצמו, בהתחלה בנחיריי ואז בחלל הפה ואז בלשון ובמורד הגרון. די. לא יכולתי יותר ובצער ( וגם כעס) הסרתי מגופי את הגופייה היפה ושוב זרקתי אותה לסל הכביסה. אבל אני לא בטוחה שהריח יוסר גם בעוד שלוש כביסות.

קראתי שרגישות גבוהה כזו לריח נמצאת בגנטיקה שלנו. בתאי הזיכרון שלנו. סבתא שלי הייתה תתרנית. לסבא שלי, בעלה, היה עסק צדדי: טחינת עצמות של פגרים. מהאבקה היו עושים גם סבונים. אמיתי לגמרי.

הציור (אקריליק על בד 50×80 cm) מ- 2008 והוא מחוק לצערי.


הדיוקן האבוד

S/W Ver: A0.03.24R

ציירת עשתה כמה סקיצות פורטרט על לוח עץ זול, לא יצא טוב, זרקה לפח, אולי הציור בצבץ בין ערימות הזבל . מישהו לקח. מה היה לו בראש. אולי חשב שהדיוקן יפה. אולי היה לו סוג של סטייה. אולי היה לו איזה כישרון. הביא לחדר שלו. קנה קופסת צבעי גואש בחנות הצעצועים השכונתית, שני מכחולים וערבב עד שנראה לו גוונים דומים שיוכלו לתקן ולצייר את עין שמאל שנמחקה חלקית. במרכז הציור היה סדק והוא מילא את הסדק בצבע דומה לצבע לוח העץ וצבע בוורוד את הצוואר המחוק למחצה. עכשיו הדיוקן ממש מצא חן בעיניו אבל היה חסר לו משהו: זקנקן. הוא ערבב חום ולבן ובעזרת קיסם שיניים הוסיף זקן ושפם. הוא הניח את הציור על השידה הלבנה שהביא מהזבל כמה ימים קודם לכן ובזמן שאכל מולו תפוח החליט שחסר לדיוקן רקע. הצבע הצהוב ירוק של התפוח התאים לרקע. עכשיו היה מוכן והוא תלה אותו על הקיר של הצריף בו התגורר בשולי השכונה.
(מאז עברו שנים רבות. מאות שנים. במקום הצריף עומד בנין רב קומות לצד בניינים אחרים רבי קומות, "מגדלי העננים" הוא השם של המרחב האזורי, כבר אין מושג כזה שכונה. והציור? בוודאי נבלע בתוך כף האשפה של הטרקטור שהפיל את הצריף לאחר מותו של האיש.)
את הציור כמעט בשלמותו מצא הסדרן מחיריה, אתר הזבל המרכזי. הוא חשב שהציור יפה ואולי יעשה אתו משהו, יתקן, ייתן מתנה, ימכור. משהו. הוא היה צייר חובב והפך את הדיוקן של הגבר הצעיר המזוקן לאישה. הוא הוסיף כמה גוונים בצבעי אקריליק מעודנים יותר והתמלא סיפוק. זה לא רע, חשב לעצמו, אני אנסה למכור אותו לאספן אחד משוק הפשפשים, אדון חוג המפורסם. אדון חוג אכן קנה ממנו את הציור בסכום מכובד יחסית, שם אותו במסגרת ענתיקה שהייתה לו בחנות וכמו חיכתה לציור שיבוא ויתיישב בתוכה. הוא הציג את הדיוקן בקדמת החנות. הציור נרכש כעבור יממה והמשיך להתגלגל ולהירכש על ידי סוחרים שונים ומשונים עד שהגיע לידי סטודנט לארכיאולוגיה שהביא את הציור למורהו. המורה, שמלבד מאיסוף חרסים ושאר פריטים ארכיאולוגים היה גם חובב ציורי דיוקן. הציור הזה נראה לו שעבר כמה גלגולים והוא החל לנקות אותו באציטון מינרלי כדי להסיר את השכבות העליונות.
המשך יבוא..
הסיפור בהשראת הסדרה מעולה המוצגת כיום בנטפליקס "בעקבות ליאונרדו האבוד" 

הציור שבראש הפוסט מתוך ציור אבוד שלי:

איריס איריסיה קובליו, 2011, אקריליק 80x120cm

חושך יורד על

בניקוי המחשב מחומריו הלא רצויים (שמא יוותרו עירומים אחרי..)

מצאתי כמה שירים מ- 2012 ו- 2013.

השירים כנראה לא עברו אצל העורכת של ספר שיריי הראשון וכנראה היחיד.

לא ערכתי אותם גם היום אבל מציאתם העמיקה את החושך-

Iris Kovalio

הציור מהקיץ הזה, האגם/ביצה צדדית בפארק הרצליה.

ואלו השירים:

הטווסים חזרו

וגם קבוצות התנים מבליחות בהפסקות

חריץ החלון

הנקודה בכתף

אתה מעבר לדלת הפלדה

הר המצעים הלבנים

פרפר ירקרק לא זז בתקרה

הלילה צועד על הספרון הדיגיטאלי

אחרי חצות היה מזמן

הזמן כאן ולא כאן

הרוח קפאה על אותיותיו

גם אני

15.1.12

4.8.2013

חלפתי על ברוש מעוטר בשלל בוגנויליות

המדחום במכונית מראה שלושים מעלות

אבל הקור הנושב על בטני הניע אותי מלעצור

למרגלות הברוש עמד כלב גדול שחור ושעיר

אולי גם בגלל זה לא עצרתי

לצלם 

לאיסטגרם למשל

למה לצלם

כי היופי הזה לפט אותי והיה התגלמות של הרגע הזה

ואז להקת מחשבות דביקה סחררה את ראשי 

והפעילה את זרימת שארית הדם  בחזי

 אחרי שמספר לא מבוטל של מבחנות נלקחו ממני הבקר

איזה מזל יש לי שלפעמים אני נוסעת לעבודתי דרך רחובות פורחים

איזה מזל שעדיין יש לי עבודה

אפילו שמהשבוע הבא כבר לא

איזה מזל שהשבוע הבא לא באמת קיים

כי ככה כתוב בכוחו של הרגע הזה

אולי כוחו של הזה שאליו אפשר להגיע הוא הרגע לעצור

ולצייר למשל את 

הברוש המעוטר

אפילו בשניים שלושה קווים או כתמים

אבל המשכתי לנסוע

ואולי זה מה שנכון

להמשיך לנסוע

לאנשהו


חמישה מביצת הברווזים

חמישה רשמים/הגיגים בסקיצות קטנות בעקבות ביקור בביצת הברווזים הקטנה בפארק הרצליה.

1. כשאני מלמדת אני מסבירה: מספיק לצייר משהו אחד שניתן לזיהוי והשאר יובן ויושלך ממנו.

2. כדי לצייר "אבסטרקט " צריך לעבור קילומטרז' רציני של ציור מהתבוננות

3. אחרי הרבה תירגולים (אולי שנים) של ציור באקוורל על נייר מאפשר (מחיקות, שקיפויות, טקסטורות ושאר סוגי כתמים) אפשר ורצוי להתנסות הניירות אחרים. גם בכאלה הכי לא מתאימים. כל האקוורלים שכאן על נייר רישום זול הדומה לעיתון.

4. יש הרבה יופי באקוורל "טהור". שאין בו סימני רישום. להוסיף רישום וטושים זו תוספת על ידע בסיסי שהצטבר. אפשר להבחין מתי ישנו הידע ומתי האקוורל רק דקורציה.

5. כל האקוורלים האלו צויירו בסוף שבוע אחד בזמן האזנה לפודקסטים בנושאי התמודדות עם אובדן, לחץ וחרדה, אי וודאות ובדידות כרונית.

איריס איריסיה קובליו Iris Kovalio

איריס איריסיה קובליו Iris Kovalio

איריס איריסיה קובליו Iris Kovalio


איריס איריסיה קובליו Iris Kovalio

איריס איריסיה קובליו Iris Kovalio


%d בלוגרים אהבו את זה: