הדיוקן האבוד

S/W Ver: A0.03.24R

ציירת עשתה כמה סקיצות פורטרט על לוח עץ זול, לא יצא טוב, זרקה לפח, אולי הציור בצבץ בין ערימות הזבל . מישהו לקח. מה היה לו בראש. אולי חשב שהדיוקן יפה. אולי היה לו סוג של סטייה. אולי היה לו איזה כישרון. הביא לחדר שלו. קנה קופסת צבעי גואש בחנות הצעצועים השכונתית, שני מכחולים וערבב עד שנראה לו גוונים דומים שיוכלו לתקן ולצייר את עין שמאל שנמחקה חלקית. במרכז הציור היה סדק והוא מילא את הסדק בצבע דומה לצבע לוח העץ וצבע בוורוד את הצוואר המחוק למחצה. עכשיו הדיוקן ממש מצא חן בעיניו אבל היה חסר לו משהו: זקנקן. הוא ערבב חום ולבן ובעזרת קיסם שיניים הוסיף זקן ושפם. הוא הניח את הציור על השידה הלבנה שהביא מהזבל כמה ימים קודם לכן ובזמן שאכל מולו תפוח החליט שחסר לדיוקן רקע. הצבע הצהוב ירוק של התפוח התאים לרקע. עכשיו היה מוכן והוא תלה אותו על הקיר של הצריף בו התגורר בשולי השכונה.
(מאז עברו שנים רבות. מאות שנים. במקום הצריף עומד בנין רב קומות לצד בניינים אחרים רבי קומות, "מגדלי העננים" הוא השם של המרחב האזורי, כבר אין מושג כזה שכונה. והציור? בוודאי נבלע בתוך כף האשפה של הטרקטור שהפיל את הצריף לאחר מותו של האיש.)
את הציור כמעט בשלמותו מצא הסדרן מחיריה, אתר הזבל המרכזי. הוא חשב שהציור יפה ואולי יעשה אתו משהו, יתקן, ייתן מתנה, ימכור. משהו. הוא היה צייר חובב והפך את הדיוקן של הגבר הצעיר המזוקן לאישה. הוא הוסיף כמה גוונים בצבעי אקריליק מעודנים יותר והתמלא סיפוק. זה לא רע, חשב לעצמו, אני אנסה למכור אותו לאספן אחד משוק הפשפשים, אדון חוג המפורסם. אדון חוג אכן קנה ממנו את הציור בסכום מכובד יחסית, שם אותו במסגרת ענתיקה שהייתה לו בחנות וכמו חיכתה לציור שיבוא ויתיישב בתוכה. הוא הציג את הדיוקן בקדמת החנות. הציור נרכש כעבור יממה והמשיך להתגלגל ולהירכש על ידי סוחרים שונים ומשונים עד שהגיע לידי סטודנט לארכיאולוגיה שהביא את הציור למורהו. המורה, שמלבד מאיסוף חרסים ושאר פריטים ארכיאולוגים היה גם חובב ציורי דיוקן. הציור הזה נראה לו שעבר כמה גלגולים והוא החל לנקות אותו באציטון מינרלי כדי להסיר את השכבות העליונות.
המשך יבוא..
הסיפור בהשראת הסדרה מעולה המוצגת כיום בנטפליקס "בעקבות ליאונרדו האבוד" 

הציור שבראש הפוסט מתוך ציור אבוד שלי:

איריס איריסיה קובליו, 2011, אקריליק 80x120cm

חושך יורד על

בניקוי המחשב מחומריו הלא רצויים (שמא יוותרו עירומים אחרי..)

מצאתי כמה שירים מ- 2012 ו- 2013.

השירים כנראה לא עברו אצל העורכת של ספר שיריי הראשון וכנראה היחיד.

לא ערכתי אותם גם היום אבל מציאתם העמיקה את החושך-

Iris Kovalio

הציור מהקיץ הזה, האגם/ביצה צדדית בפארק הרצליה.

ואלו השירים:

הטווסים חזרו

וגם קבוצות התנים מבליחות בהפסקות

חריץ החלון

הנקודה בכתף

אתה מעבר לדלת הפלדה

הר המצעים הלבנים

פרפר ירקרק לא זז בתקרה

הלילה צועד על הספרון הדיגיטאלי

אחרי חצות היה מזמן

הזמן כאן ולא כאן

הרוח קפאה על אותיותיו

גם אני

15.1.12

4.8.2013

חלפתי על ברוש מעוטר בשלל בוגנויליות

המדחום במכונית מראה שלושים מעלות

אבל הקור הנושב על בטני הניע אותי מלעצור

למרגלות הברוש עמד כלב גדול שחור ושעיר

אולי גם בגלל זה לא עצרתי

לצלם 

לאיסטגרם למשל

למה לצלם

כי היופי הזה לפט אותי והיה התגלמות של הרגע הזה

ואז להקת מחשבות דביקה סחררה את ראשי 

והפעילה את זרימת שארית הדם  בחזי

 אחרי שמספר לא מבוטל של מבחנות נלקחו ממני הבקר

איזה מזל יש לי שלפעמים אני נוסעת לעבודתי דרך רחובות פורחים

איזה מזל שעדיין יש לי עבודה

אפילו שמהשבוע הבא כבר לא

איזה מזל שהשבוע הבא לא באמת קיים

כי ככה כתוב בכוחו של הרגע הזה

אולי כוחו של הזה שאליו אפשר להגיע הוא הרגע לעצור

ולצייר למשל את 

הברוש המעוטר

אפילו בשניים שלושה קווים או כתמים

אבל המשכתי לנסוע

ואולי זה מה שנכון

להמשיך לנסוע

לאנשהו


חמישה מביצת הברווזים

חמישה רשמים/הגיגים בסקיצות קטנות בעקבות ביקור בביצת הברווזים הקטנה בפארק הרצליה.

1. כשאני מלמדת אני מסבירה: מספיק לצייר משהו אחד שניתן לזיהוי והשאר יובן ויושלך ממנו.

2. כדי לצייר "אבסטרקט " צריך לעבור קילומטרז' רציני של ציור מהתבוננות

3. אחרי הרבה תירגולים (אולי שנים) של ציור באקוורל על נייר מאפשר (מחיקות, שקיפויות, טקסטורות ושאר סוגי כתמים) אפשר ורצוי להתנסות הניירות אחרים. גם בכאלה הכי לא מתאימים. כל האקוורלים שכאן על נייר רישום זול הדומה לעיתון.

4. יש הרבה יופי באקוורל "טהור". שאין בו סימני רישום. להוסיף רישום וטושים זו תוספת על ידע בסיסי שהצטבר. אפשר להבחין מתי ישנו הידע ומתי האקוורל רק דקורציה.

5. כל האקוורלים האלו צויירו בסוף שבוע אחד בזמן האזנה לפודקסטים בנושאי התמודדות עם אובדן, לחץ וחרדה, אי וודאות ובדידות כרונית.

איריס איריסיה קובליו Iris Kovalio

איריס איריסיה קובליו Iris Kovalio

איריס איריסיה קובליו Iris Kovalio


איריס איריסיה קובליו Iris Kovalio

איריס איריסיה קובליו Iris Kovalio


תופעות או לא להיות

מהי התופעה הכי נפלאה בעולם: הירח על כל צורותיו. איך שהוא מתגלה. בכל מקום שמתגלה. ואחר כך השמש השוקעת או הזורחת, במיוחד בזמן עננים וגם עננים תופעה מרהיבה ואחר כך הכוכבים בשמים רחבים והים, במיוחד כשמתגלה במרחק, ואחר כך העצים והפרחים ובכלל הצמחיה. וזהו. אם היה עולם כזה בלי בעלי חיים ובלי אנשים. רק מודעות טהורה בתוך כל התופעות. אבל כנראה שזה בלתי אפשרי כי מודעות טהורה איננה בעלת הבחנה או הבדלה או הגדרה. היא לא יכולה להגיד זה ירח, זה ענן. היא לא יכולה להרגיש רוח חמימה נושבת בצמרות העצים, היא לא יכולה להתפעל מנרקיס או שושנה, הוא לא רואה צורות כי אין צורות. כנראה רק לבני אדם וכנראה גם לבעלי חיים ישנה יכולת הבחנה, משיכה ודחיה, אצל בני אדם זה מפותח יותר מן החי כי ישנן גבולות והגדרות והעדפות ודחיות וכוח המצאה וכח יצירה וכח הרס. אם הייתי מודעות טהורה לא הייתי זקוקה לירח שמתגלה בין צמרות הצאלון הגינה השכונתית, או מתגלה ברגע שפל לילי, בזמן סגירת הסורג בחלקת המרפסת הקדמית הקטנה והמוזנחת, זו שפעם גידלתי בה את את הפרחים הנפלאים בעולם, לו הייתי תודעה טהורה לא הייתי מגדירה רגע של יופי ונאחזת בו כבמשיב נפש שוקעת במנהרת מחשבות דאוגות בזו אחר זו, לו הייתי גחלילית.

גחלילית היא בעל חיים ואני חשבתי על עולם נטול בעלי חיים  בגלל הריחות וההפרשות שלהם שכל כך מטרידים אותי, עד רצון לההיפך לנקודת אור שהיא אחת מרצף נקודות אינסופיות מרחפות מעל איפשהו, בו זמנית נמצאות איפשהו, וגם לא נמצאות בעצם.

ירח לרגע

ובאימג' הבא התגלות ירח ברחוב, אקריליק 2020


פרגמנטים (מהגינה השכונתית)

1.

עץ האגוזים נע ברוח קיץ

או שמא זו אני

זזה מפה

לשם

2.

ענני יולי תלויים

על הגגות מדרום

השביל כבר נקי מפזורת

הסיגלון

 3.

סופי וטופי עדיין כאן

קולותיהן מתערבבים

צווחות עורבנים

כתמי צל אפורים

4.

קיצצו את השיחים

עד סוף הקיץ

לא אוכל עוד

להסתתר


נדודים

כמו בארץ נוודים, החלום שלי זה לנדוד בקרוואן. לא בארץ הזו. להתחיל מדנמרק. האם אפשר לנדוד שם בקרוואן? יש לי מכרה שנודדת שם, לא נודדת, מתהלכת באמצעים שונים ומצלמת. דרכה אני "מכירה" את דנמרק ומסלוליה. לפני זה התאהבתי בשפה, מסרטים וסדרות. אני לא מבינה אף מילה בשפה אבל היא מתנגנת אצלי כמו האושר, מלטפת כל שריר וגיד, היא המדיטציה הכי טובה שלי, השפה, לצפות בסרט דני בעיניים עצומות. אני לא חושבת שהיה מעניין אותי לצייר שם למרות היערות והאגמים והשבילים המזמינים. אני לא  ציירת של יערות. אבל אני כן של שדות וברושים ותלמים וקוצים וגבעות והר אחד יהיר מעליהם, מתנשא אל על

שני אקוורלים קטנים במרחק 20 ומשהו ק"מ מהרצליה לכיוון צפון מזרח.

Iris Kovalio. Israeli landscape 2022

Iris Kovalio. Israeli landscape 2022


בקצה הגינה . וגם וריאציות

בקצה הגינה השכונתית, בחום שלושים פלוס מהביל, בין עץ סיגלון שכבר השיר את כל סגוליו ובין צאלון שהחל להאדים, בסוף הדשא המיובש והמלא הפרשות כלבים וחתולים מקומיים, מתגלה תפרחת שכזאת, נוצצת לרגע בקרן שמש מבעד להבל הסמיך הבלתי נסבל, הסבוך במחשבות שבין אי וודאות אחת לאחרת, אני מושיטה יד וקוטפת קומץ קטן של המלאכים האלה, בצבע היפה בעולם, כנראה שמם לפופיות, או מיני לפופיות כי הן כל כך קטנות ובינתיים לא מתלפפות עדיין על כלום, אין להן אחיזה, אבל אני נאחזת בהן, בבקר של אמצע יוני שאוחז בגרון, מביאה אותן לאגרטל זכוכית זעיר שמיועד לפרטים הקטנים הנסתרים מהעין, מציירת בסוג של רגע חיבור חסד, אולי אלוהי, אקוורל קטן. עולם ומלואו

שלוש וריאציות לבוקר שבת. לצייר פרחים בצבעי מים זה הציפרלקס הנוסף. זה יותר מהציפרלונצ'יק. זה המיינדפולנס. זה יותר מהמיינדפולנס הטרנדי, אבל זה כן פול-נס. כל מה שצריך זה ערכה קטנה של צבעים, מכחול, מים ובלוק קטן. את הבלוק נרכש בקרביץ והוא בכלל לא לצבעי מים. סתם כזה. מרובע. הוא בשביל פיס אוף מיינד, ויש שעות שזה עושה את העבודה יותר מהכל. אולי לא צריך סטודיו. אולי לא צריך מקום ומעמד ותערוכות וכל השאר. כי הכל בתוך הבטן. הלב. הראש המלא התרוצצויות. ובין ההתרוצצויות מבליח פה ושם חלל. ריק. כלום. ובתוך הכלום הזה אפשר להכנס. לנשום פרח.ים.

=


פטוניות. מחשבות בלתי גמורות

יוני מטפס במדרגות הנעות באיטיות חורקת לקומה הבאה הידועה וגם לא ידועה. האם בקומה מעל יהיו המסלולים המוכרים המעייפים המייאשים, או תתגלה איזו דלת למסלול מפתיע ומהי הפתעה. אנחנו נאחזים במוכר, גם כשהוא כל כך מעייף, בודד, מתפלש בתוך עצמו. יום ועוד יום. משימות קטנות. לוח שנה דליל. פה ושם משהו. ליותר מזה אין מסוגלות והמדרגות עולות לאט לאט. חורקות. לפעמים צריך לאחוז במעקה. ישנם קטעים שאין מעקה ושווי המשקל עומד למבחן.

פטוניות

זו העונה של הפרחים הצבעוניים הדביקים הללו. הם נראים תמימים בעציצי המשתלה. צבעיהם מושכים. לפעמים, בעונה הזו, שהפריחה התייבשה ולא מעוררת השראה אצלי בשכונה אני תרה שוב ושוב אחר פרח לציור, בשביל התלמידות , בשבילי, כי פרח זה אחיזה בחיים, בכוח להמשיך. במרחק ההליכה אצלנו המבחר עייף כמוני. במשתלה הקרובה רק פטוניות קטנות שנעשות דביקות ומיובשות אחרי שבוע. ציירתי את אלה אמש, בזמן שגם הן ציירו, להספיק לפני השתילה באדנית המטבח. יום שלישי. המדרגות ממשיכות לנוע בחריקה.

איריס קובליו, אקוורל, מכחול יבש, 2022

לפעמים מספיק כמה כתמים.. הלא גמורים הם השקט שבין פעימה לפעימה. יש לנו נטייה להוסיף, לפרט, לגבב, לתקן, להשלים, לפחד מלהניח לדברים. בצבעי מים יש לדעת את הרגע הזה, הרגע שכל מה שיבוא אחריו אין בו באמת צורך למעט ניסיונות לתקן, לכפר על טעויות, להתנצל, להאשים את עצמנו בזה שידענו שאסור להיכנס לאותו נהר פעמיים ובכל זאת נכנסנו. לפעמים נעשה לנו חסד ואנחנו ניצלים מטביעה, אבל בלענו הרבה מים והמים האלו כבדים כבדים בבטן. נקב קטן ויתפרצו למפל של צער עולמים

הנה הבלתי גמור

Iris Kovalio watercolors 2022

האמת שהוא מושלם, האקוורל הקטן הזה, שנעשה כביכול כלאחר יד. שלא כמו זה שצויר אחריו. מי צריך לדעת שאלו פטוניות עלובות, דביקות, שאריות של ייאוש ובדידות, מי צריך לדעת את השכבות בניסיונות התיקון של חוסר סיפוק ותסכול וביקורת עצמית צפופה מחרדה קיומית, מי צריך לדעת שמתהפכת הבטן מהמחשבות על הבאות, על איך, על כמה, על מה יישאר ומה לא

הנה הציור המלא ספקות

איריס קובליו, אקוורל, יוני 2022


עץ הנחמות

אחרי חודש אפריל, בכל שנה מחדש, אצלי בשכונה, ההליכות עם הכלבלב אחרי הצהרים קשות מיום ליום.  כל אחד קולט את "המציאות" אחרת. גם כל קבוצה קולטת באופן שונה. למשל קבוצת מוציאי הכלבים. אבל אין קבוצה כזו בעצם. ישנם כלבים שונים, בגדלים מגוונים, באופי  קצוות. הכלבלב שלי הוא רוח. יכול לעוף ויכול להיתקע. חמשת הקילוגרמים שלו נעצרים כמו סלע כבד, בסביבה בלתי מוכרת. אי אפשר ללכת אתו לאיזה פארק.  הוא מסכים רק לריחות הקקי של שלושה רחובות בערך, וכר דשא אחד. אבל בקרן אחד הרחובות צומח עץ תאנה. מאפריל היא מתחילה להפיץ את ריחה האהוב.  במיוחד כשהשמש לוהטת בשעה שש בערב בחודשי הקיץ הקשוח, כשהכל מסביב יבש, דל ומשמים, ולצד התאנה הצעירה שעדיין לא מטילה צל, אני עוצרת לכמה רגעים, לנשום אותה לתוכי. להתנחם.

כשהבת היתה בת ארבע עברתי עם אבא שלה לשכונה עם חצר קטנה. החצר היתה מרוצפת  למעט פיסת אדמה צרה המוקפת בחומה מפרידה בין שכנים צמודים. שתלנו פרחים (האבא רצה קקטוסים אבל אני לא הסכמתי) ובאמצע תאנה צעירה. היו לה חמישה שישה עלים בלבד אבל היא צמחה לגובה קומה שלישית תוך שנה שנתיים ודי מהר הניבה את התאנים הכי טעימים בשכונה, העיר או בארץ כולה. הייתי עושה ריבות תאנים ומחלקת, ובצילה, הבת ואני עשינו את הסוכות היפות בחג ואת חוגי הציור לילדי השכונה, חברותיה וחבריה. האבא עזב אחרי שנה. ואחרי כשש שבע שנים הצלחתי למכור לע' ומשפחתה. הדבר הראשון שעשו היה לכרות את התאנה על שורשיה.

במקום המגורים הנוכחי, אחרי אי אלו מעברים, קבלתי במתנה תאנה צעירה. בשבוע הראשון ציירנו אותה בשיעור ציור. בשבוע השני שתלתי אותה. המרחב שנמתח בין שתי התאנות היה למעלה מעשרים שנה. התאנה השנייה מתה כעבור כמה חודשים. אבל היא חיה בציור. כאן.

איריס קובליו, אקוורל וחוטי זהב על אריזת תרופה 2010

וכאן המלאכה עצמה בשיעור ציור 2010

שיעור ציור 2010

וכאן אחד האקוורלים מתקופת ציורי הפירות והירקות שלי (2012-2014 בערך). ואת פרי התאנה ציירתי די הרבה פעמים..

איריס קובליו, אקוורל, 2014


רזית

אמש נכנסתי למשתלה המקומית לחפש עציצון מעניין לשיעור ציור. ״ מה זה. רזית המון, נכון?״ אמר הבעלים. מיד התכווצתי ונעשה לי חושך בעיניים. בחרתי במהירות פטוניות צהובות וברחתי משם. כן, רזיתי. ולא בכוונה. זו לא מחמאה. זו בוטות. חדירה לאינטימיות שלי עם הגוף שלי. זה פוגעני. ״נכון?״- וידוא הריגה! 

 המודעות להתבטאות כלפי ״שמנות״, בעלות משקל עודף, החלה להשתנות בשנים האחרונות. זה לא נעים להגיד בעיקר לנשים: יו, כמה השמנת. עדיין רובנו מעריצות את הקו הדוגמני. הבטן השטוחה. אצבעות הידיים הדקיקות. המפרקים הדקיקים. כפות הרגליים הצרות. אבל רק אנחנו, צרות הקרסוליים, השוקיים, עצם הזנב הבולטת, קו הלחי החד, יודעות, אולי במיוחד בעשור השישי לחיים, כמה קר לנו בחורף, כמה עוד יותר קר וכואב ושורף ומעקצץ במזגני הקיץ. כמה אנחנו פוחדות לנעול סנדלים, ללכת יחפות, ללבוש מכנסיים מעל הברכיים, או חצאית מאווררת, שמא רוח קרירה תלפוט את הבשר השקוף ותכרסם בעצמות.

– 

דיאטת העלאה במשקל אולי יותר קשה מהורדה במשקל. וזו לא אנורקסיה או בולימיה או מחלה. זה גם מבנה גנטי וגם תקופות של מתח עם התקפי חרדה מסיבות שונות. והמאבק הזה שצריך לאכול לפי הדיאטנית. לדחוס כל שעתיים שלוש. חשפתי? הפסיכולוגיה אומרת שחרדות ניזונות מהחושך ( ההסתרה) ומתפרקות באור (חשיפה). יש לי ספק. אז בבקשה אל תגידו לי רזית. רק מהאמירה הזו אני מאבדת ממשקלי. ולכן סביר להניח שאוריד את הפוסט הזה ואשאיר רק הדיוקן. אני עולה ויורדת כמו גלי ים. פה ושם. לא לדאוג.

לגבי הדיוקן, אז צילמתי את עצמי בכמה וכמה זוויות. בחרתי את הזווית שהכי פחות מסגירה את הדקיקות העכשווית. אך אולי חושפת עצב תהומות. בדידות בלי אופק. סוג של. בינתיים.

אופק.

ים.

אופק הים תמיד ריתק אותי. בתערוכת היחיד האחרונה שהיתה לי ("גלי קולם", גלריה משרד בדיזינוף תל אביב), שהתחוללה לפני שבע שנים, שבע שנים, האופק היה הדבר עצמו. הסיבה להכל. בהחלט התחוללה. עוד ארוע בשרשרת הטראומות (התערוכה היתה נפלאה) הנוצצת דרמתית במפת חיי.

היה רק ציור אחד, שאחרי התערוכה נמחק, ציור טבוע בגל. הנה הוא.

Iris Kovalio 2016

והנה הפטוניות הצהובות. לאיזון ולשמחה ולאופק טוב.

Iris Kovalio 2022

%d בלוגרים אהבו את זה: