פפ גשם

אין ספק שנעשו כבר הרבה ניסיונות

של חוקרים מוזיקאים משוררים

לתאר בדיוק

את קולות הגשם

במקום זה או אחר 

ואף היו להם דברים חכמים בהרבה להציע

מכמה נהמות הבוקר שלי

עת קפאתי למשמע קולו על גגון הפלסטיק

מצד חדר האמבטיה

בתנועה הזו, של סיבוב מערומיי,

מן המראה אל מאחורי הוילון

טי טי טי

טיטיטיש פיש פיר פיג פג פג פג

פג פג פג פק פט פקט פ פפפפפפ

פ פ פ פ פ פפפפפפפפפפפפפ

*

(במחשבה לאחור אולי היתה זו תערובת זרימת המים מהמקלחון עם כמה זרזיפי גשם בוקר

אבל מה זה משנה

כשאת פאקט

 מכל הכיוונים)

_

_

_%d7%a4%d7%a4-%d7%92%d7%a9%d7%9d


ציפור

אני לא מבינה איזו מן ציפור
נאנקת כך בחצר האחורית
באמצע הלילה
מעולם לא שמעתי אותה לפני כן
טבעי  לחשוב שהיא מבשרת משהו
או אולי מסמלת את אותו משהו
שמכרסם את ליבי כך
בדיוק כך
אוהורררו אוהורררו אוהורררו
*
*
אוהורררו.jpg

איריס קובליו, ציור דיגיטאלי, 2013

*

הספקות שמתחת לשטיח

אז מה, בזבזתי את כל השנים האלה?- לא, ממש לא! אני עונה לחברתי הטובה ע׳. כל מה שאת עכשיו, אפילו שאת מרגישה שהתפרק השלד שלך, הוא את במיטב חייך! אנחנו בבית קפה בשולחן האחרון, בליל חורף קר, עטופות בצעיפים כבדים, מזמינות עוגת שוקולד חמה עם גלידת וניל וקצפת וכוס יין חם. הרוח משתוללת על יד ומפליא שבית הקפה בכלל פתוח בשעה שכזו. אנחנו בסוף שנות החמישים שלנו. עברנו כברת דרך, דרך חתחתים לרוב. שתינו ספקניות מלידה אבל היו פרקים שנאלצנו לטאטא את הספקות מתחת לשטיח החיים הרקום להפליא. כל אחת במקום שלה. לעיתים רחוקות היינו נפגשות. לא היינו זקוקות ליותר מזה. נולדנו תאומות אבל חיינו בנפרד, חיפשנו בנפרד, חגגנו בנפרד, התמכרנו בנפרד וכל אחת נשבתה בקסמם של מורים שונים והתרסקה בזמנים שונים.
כשאנחנו מתרסקים זה כואב, מדמם, מפחיד אימים. נראה שהכל נעצר. שהכל היה בזבוז אחד גדול. תראי, אני כבר צריכה לצבוע את השיער שלי בכל שבועיים אומרת ע׳ ,גם אני.. אז אולי אפסיק לצבוע? בשביל מה, הרי הכל עכשיו ייגמר מהר, אין לי יותר מורה וקבוצה. הם היו החברים שלי, המשפחה שלי, הבעל שלי. אחרי שהתגרשתי פעמיים, גיליתי אותם בתוך הואקום הבלתי נסבל של חיי אז. בכל השנים האלה הם מילאו אותי, הם היו הסיבה לקום בבקר, בזכותם הצלחתי לצאת לפנסיה בכבוד, לעבור דירה, לנשום. הלכתי לקבוצות הלימוד שלהם באדיקות רבה, שנה ועוד שנה ועוד שנה.. רק בשנה האחרונה נדלק בי איזה אור אדום קלוש, אחרי שבע שנים של בטחון. האור הקלוש גבר וגבר עד שנזרקתי בחוזקה אל מחוץ למה שהחשבתי לפסגת החיים. נחבטתי קשות כשהתגלגלתי במורד, לא ככדור שלג אלא כחיה פצועה שאיבדה שווי משקל והתדרדרה למה שנראה כתהום.
עוגת השוקולד החמה בלילה חורף קר מנחמת מאד את שתי הקשישות הצנופות בבית קפה נידח. היין החם משחרר פרצי צחוק כאלה שמזל שאף אחד לא בסביבה. אחרי שנרגעות מעט חוזרת הרצינות: לא בזבזת דבר. למדת שעורים חשובים ואיזה מזל גדול יש לך שהיית מסוגלת להבחין ולדייק עם עצמך במה נכון לך ומה כבר לא. שהיו לך הכוחות לצאת ולעזוב. שהיה לך האומץ לקפוץ גם אם ידעת שתחטפי מכות בדרך. המכות האלה שנחרצו על ידיך ולחייך עושות אותך יפה כל כך. הסדקים בכל מה שלמדת הם הלימוד האמיתי. הם שמאפשרים לך לגדול.
החל לרדת ברד. הרוח נושפת ושורקת, אבל בעל המקום לא מראה סימנים שרוצה לסגור. אנחנו מזמינות עוד כוס יין חם. כבר מזמן עברנו את החצות. אף אחד לא מחכה לנו וטוב שכך
הציור: אקוורל, הרצליה, גן רשל
16195916_10212009216610549_1163843547860011221_n

איריס איריסיה קובליו, אקוורל


איך עושים את זה

תלמידה שואלת אותי "אבל איך מציירים את זה בים?" פעם היא מתכוונת לקצף של גל מתרומם ופעם לשכבת הגל הדקה שפרוסה על החוף כמראה, פעם על צבע קו האופק ופעם על הריצוד המופיע ונעלם עם הרוח שעל הים. היא מציירת מתמונות שצילמה. היא שואלת אותי אם אפשר לצייר מול הים ב- Live… ואם אפשרי בכלל בכלל לצייר ים.

אני לא יודעת לענות על כל השאלות האלו מלבד תשובה אחת: תחפשי את זה תוך כדי ציור. זה מה שאני עושה שוב ושוב ושוב. נכון, הצטברו אצלי קילומטרים לא מעטים של ציור, הרבה מהם בים, לפעמים מול הים (רישום, אקוורל) והרבה בסטודיו. אולי ישנם כמה יסודות שאותם אפשר ללמוד ולעבוד מעל גביהם, אבל אני מציעה לא ללכת בדרך הזו כי היא ממכרת. בעיקר עם הים. הדרך הטובה ביותר היא תמיד להיות בדרך. אף פעם לא לדעת. ואם אמרתי שהאופק הוא תמיד  קו ישר (ממבט שמעל כל גל) אז תמיד להטיל ספק באמירה הזו, ובכלל בכל אמירה שלי. אם אתפתה לעזור (כי אני בתפקיד מורה) העזרה שלי לא תגרום כל התקדמות והבנה אלא להפך, היא תהווה עצירה ונסיגה. זה נשמע מוזר או לא תקין. כולנו רוצים עזרה. כולנו רוצים פתרונות. כולנו רוצים ידע מוכן. כולנו מחפשים מורה. כולנו חושבים שהמורה הוא המפתח לאושר.

למדתי שיטות שונות של מדיטציה. היו שנים שנצמדתי לשיטה מסוימת ותקופות קצרות בהרבה שהתנסיתי במדיטציות אחרות. אלא שאף פעם לא ידעתי "באמת" איך עושים את זה, למעט כמה רגעים נדירים, פה ושם, של אולי אשליה שנגעתי במשהו.. השתתפתי בלא מעט ערבי שאלות ותשובות הקשורים ל "איך עושים מדיטציה"… תמיד היו שאלות ואף פעם לא הייתה תשובה. מורים שניסו לענות, מתוך ניסיונם, או ציטטו מתוך דברי מורים אחרים, לא הצליחו לשפר את המדיטציה שלי. נהפוך הוא, אם הייתי "תלמידה" מצטיינת ועושה בדיוק את מה שמדריכים ואומרים לי זה היה תוקע אותי כמו עפיפון על עמוד חשמל.

זה נורא מתסכל ונורא מפחיד לפלס את הדרך לבד. תמיד לימדו אותנו שצריך לחפש מורה או מורים, שכבר סללו עבורנו את הדרך. אני נוטה להסכים עם זה חלקית. ויחד עם זאת עדיף ללמוד ולשכוח את מה שנלמד (אף פעם לא באמת שוכחים) כדי לא להיתקע ולדקלם את המשך חיינו. זה אולי לא מתאים לכל אחד. יתכן וזו משימה קשה או בלתי אפשרית בגלגול חיים זה או אחר. לפעמים באנו לכאן כדי לנוח. באנו להיות מובלים. באנו לא להחליט. מי יודע.. אולי גם זה לא קיים.

ולמה כתבתי את כל זה? כי נפגשתי לאחרונה במאמר שמדבר על עבודה אל תוך הכאב והלא נודע. גם בעבר קראתי חומרי טקסטים דומים, אבל זה פוגש אותי הפעם  עם הייאוש הזה של עוד "אכזבה" או ספק גדול שהתעורר לגבי דרך מסוימת שנעזרתי בה (או במורה) בשנים האחרונות. פתאום הרגשתי מאד חזק את התלות, את ההתמכרות ובעיקר את האמונה (נניח התפלה) כי פנייה לדרך הזאת בעת מצוקה תעזור. אין כל רע באמונה. הרבה פעמים האמונה עצמה בדרך מסוימת היא העוזרת. היא המרפאה. לפעמים הדרך הזו ריפאה ולפעמים לא. היא לעיתים רחוקות הזיקה. כשהתעוררו ספקות הייתי מרגיעה אותם באמצעים שונים. האמצעים השונים לא היו כלולים בדרך. הם היו השומרים שלי. כך החשבתי אותם. אבל אולי הספקות עצמם הם השומרים שלי? סביר להניח שכן – הם אלו שמעוררים ומובילים אל מה שנראה כתהום לפעמים (מפחיד נורא), אל כלום, בשעות טובות יותר, ואל צחוק ברגעים בודדים של פליאה.

האם אני צריכה להתמלא הכרת תודה? כנראה שכן, אם כי שתי המילים האלה "הכרת תודה" גם הן לקוחות מטרמינולוגיה רוחנית כזו או אחרת. אז מה אפשר להגיד? רק תודה? רק הכרה? או שום דבר? ולמה בכלל לכתוב? ולמה ללמד ציור?

אולי כשאנחנו מלמדים אנחנו מבינים טוב יותר שהמורה האמיתי נמצא רק בתוכי.

*

%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%9c%d7%a6%d7%99%d7%99%d7%a8-%d7%99%d7%9d

איריס איריסיה קובליו, אקריליק, 2017


השקה

 

%d7%94%d7%96%d7%9e%d7%a0%d7%94-9

בואו לפגוש אותנו

הכניסה חופשית!

בערב ההשקה יימכר גם ספר השירים שלי

"מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה"

בהנחה  (עם חיוך וחתימה:))

See you

 


לדייק את עצמי

העניין הזה של מחיקת ציורים, שינוי או להחליט לנקות את המחסן. אני מתכוונת לרוב הציורים הגדולים, על בדים או עץ, שצויירו בזמנים מסויימים, חלקם טובים מאד (להם אני מתקשה לחרוץ גורל) וחלקם היו כעין סקיצות לא מוצלחות לרעיונות מסויימים שהגיע זמנן להימחק. וזה בסדר.

לפעמים הסקיצה שמתחת היא השלד. הפעימה שלא חדלה כשהגוף משתנה. זה כמו מוות של גוף אחד וקבלת גוף אחר שבנוי על אותה נשמה. וזה בסדר לדייק את עצמי.
הנה אחד כזה.
המקום: אשרם ליוגה באחד מחופי איי הבהמס. הייתי שם שוב בקיץ האחרון לאחר נתק של עשור. הציור הקודם היה סקיצה לזיכרון לא מוצלח מהדבר ההוא. המחיקה והבנייה מחדש הוסיפה חומר ורוח שלא יכולתי לגעת בהם לפני הביקור האחרון. חזרתי עם עשרות צילומים וצבעי מים שציירתי בחוף עם זריחה או לפני הזריחה. אחרי שחזרתי היכה הוריקן עצום את המקום. זה טילטל אותי. בסטודיו שלי בהרצליה ממשיכה לצייר משם. חלק מהעבודות על מצע חדש לגמרי, אבל זה אחד עם היסטוריה עמוקה.
אקריליק על עץ 30×80 cm
כל הים אחרי הוריקן 1.jpg

כשלא היו מילים

ציירתי.

וזה אחד מהם:

%d7%92%d7%a8%d7%90-%d7%93%d7%a6%d7%9e%d7%91%d7%a8-1-2016

איריס איריסיה קובליו, גרא, אקריליק, 15×15 cm , דצמבר 2016


חמש סקיצות מנובמבר 2016

%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-1
החושך שנדחף בכוח בשבועיים הראשונים של נובמבר, השעון הזה שמזיזים ובבת אחת הכל מתכווץ, אילץ אותי לגייס שארית כוחות,  לאסוף את עצמי לכמה סקיצות, סצנות מהפארק השכונתי, טיול עם הכלב בדקות האחרונות של האור, ואז חושך מוחלט בשעה חמש בבית, תנאים נוקשים בהחלט לציור, ובכל זאת.
אחרי זה באו השבועיים האחרונים של נובמבר. היו שרפות והיה יובש בוער בעור שהסתיימו לאחר זמן רב מדי בברד והצפות. הציורים האלה הם מהשבועיים הראשונים. לפני. 
צבעי מים ואקריליק. מיניאטוריות.
*
img471

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, נובמבר 2016

*
%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-4*
%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-3*
%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-2

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על קנווס, 15×15 cm , נובמבר 2016

*


במה להיאחז אם לא בכלנית

%d7%9b%d7%9c%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-105

הזנת כיתוב

החומר: צבעי מים

הזמן: שעורי ציור

האגרטל: מאיטליה (הוא לא מתקיים כאן בממשותו)

הקושי: תפיסת המציאות

מצב הרוח: דרוך

מצב האחיזה: מתקשה להרפות

הביצוע: בטחון עצמי שאינו מופרז בהחלט

התוצאה: מלבבת למדי

היכולת להסביר: יורדת מתחת לאפס בשעות הלילה

הלילות: ארוכים מנשוא

הזמן: סוף נובמבר 2016

הצבעים: צבעים

הטקסט: ככל הנראה מיותר

%d7%a2%d7%95%d7%a0%d7%aa-%d7%94%d7%9b%d7%9c%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa

ובשולי הדברים:

שעורים בצבעי מים, יחידים וקבוצות קטנות, בסטודיו ביתי. בהרצליה.

תמונות משעור ציור "אקוורל הכלנית", 2016

 

 

 

 


Blue

שבוע כזה שיש בו עצירות נשימה רבות מהרגיל. ועצירת נשימה היא שלא נכנס אוויר. ולא מים. ואין יכולת להזיז אצבע. דריכות עוקצת בכל תא ותא. ואי יכולת לבקש עזרה. להגיד מילה. ולהסביר לעצמי, מי זה עצמי, תפקחי עיניים, את עדיין בבית שלך, שלא נשרף, או מוצף, או נרעש מעבר לרגיל, תראי כמה ספרים יש לך, וכמה צבעוניים הקירות, השקי את הפרחים במסתור, חלקת המטר המרובע הזה, הסמויה מן העין, חבקי את היצורים המתוקים שנושמים לידך בבית, יש חשמל ואף יש שוקולד במקרר והבויילר כבר תוקן ואין לך דלקת בשום מקום תחתון או עליון, פתחי את אלבום התמונות במחשב, למשל זה מאי גן העדן* למשל, ושימי מצגת. ופתאום את מתגעגעת עד שכל תא מתעורר ומכאיב ומשכיח את הסיבות האחרות שבגללן חדלת לנשום, הסתכלי על הכחול הזה, שבעים גוונים של כחול, המעמקים הבלתי ספורים של הגעגוע, קחי מכחול, פתחי את הצבעים, את כל גווני האקריליק שיש לך בסל, קחי ציור מחוק אחד ועלי עליו בכחולים, כחול על כחול על כחול, הכחול יעשה לך לנשום, הכחול יסלק את העוצר, הכחול יעורר את הדמעות וזה בסדר לבכות. זה בסדר.

15175615_10211337532058855_366813656_n.jpg

 

  • אי גן העדן בבהמס, אשרם ליוגה שיבננדה

%d בלוגרים אהבו את זה: