מי צריך מוזיאונים

אין כמו שבת בבקר לנסוע בשביל הארוך למדי בסוף הרצליה לבית החדש של אמי. הייתי גם לפני, בלי סיבה כאילו, אבל מאז שעברה לגור שם אני מבקרת לעיתים קרובות. שקט. אין אף אחד. בלי משפחה, בלי דמי כניסה ובלי עומד בשער. כלום. והמון. בכל שבוע נוספת וגדלה התצוגה במוזיאון סוף החיים.

למוזיאון כמה חדרים , רחבה מרכזית ומרפסות הצופות לנוף פרדסים.

למרות שהמסלולים ידועים, לי ולכלבלב, אנחנו לא יכולים להימנע מלעצור ולהתפעם מדי ביקור מיצירה זו או אחרת, חדשה או ותיקה, שגילינו פתאום. ברחבה המרכזית, הפתוחה לשמים, אחרי הביקור הקבוע, ההשקייה והמילה או שתיים שיש לנו להגיד, או שאין, אנחנו עושים סיבוב לראות מה התחדש. היום גילינו ציפור קטנה, כחולה סגולה, כנראה מאמייל, המוטבעת באבן שחורה מבריקה. השמיים השתקפו בתוכה והציפור הקטנה, במרכז האבן נדמתה מהבהבת. פרחים טריים היו על יד ואנחנו הבנו שהיא הוצבה, המצבה, ממש לאחרונה, שכנה כל כך יפה ונוגעת ללב לאימא שלי.

את הסיור במוזיאון אנחנו מסיימים בבחירת אחת המרפסות, עולים במדרגות ומדלגים בין שבילי הפרחים והאבנים. מעלינו היום הסתובבו עננים במאה גוונים של אפור ותכלת.

אולי בשבת הבאה יירד גשם.

דצמבר.

טוליפ. יולי 2021

לשמור מרחק מ

משוררים גברים הכותבים על סקס כביכול פיוטי. להקיא.

קשרי חברות עם שכנים בבניין.

הקמים לחבקך השכימי להדוף

הקוראים לעצמים רוחניים

הקוראים לעצמם מורים בלעדיים שלך

שוב. משוררים פרופסורים. להקיא

כשנגמלים מהציפרלקס של כמה שנים המון רעל יוצא מגוף. משלשלים, מקיאים, מסריחים, מתעוותים, מתעקצצים, בוכים המון, רואים בבהירות למי החלקנו, ויתרנו, עצמנו עיניים, לקחנו כדורי הרגעה ושינה כי ציפרלקס לא הספיק, למי איפשרנו להתערבב יחד עם הרעל עצמו ולהפוך לאשליית "יחסים".

אין יותר יחסים. ריסטארט. או לא

(


העדפה מתמשכת

מנסים להסביר, אולי לנחם, אולי להצדיק שכל ילד.ה חווה את ההורים שלו.ה  אחרת. שונה. אבל האם זה לא נובע מזה שההורים מתייחסים לכל ילד.ה באופן שונה ולא תמיד בצורה הנכונה לכל ילד.ה? ומהו הנכון לכל ילד? איך ההורים, ניצולי שואה ולא ניצולים מדעות חשוכות, מתייחסים לילדה או ילד שלא עונה לציפיות, (מעצבנת, מאכזבת, עושה דברים "אסורים" בסתר, מתכננת בריחה לא בסתר, מממשת אותה לבסוף, בערך, קנאית, מסתגרת, זועמת, לא נרדמת בלילות)?דעות חשוכות (אומרים דעות קדומות) האם אפשר לשנות? העדפת ילד אחד על פני השני ע"י ההורים זה עוד מימי תחילת האנושות.

ובכלל אנחנו מעדיפים יחסים מתגמלים. לא רק במשפחה. גם עם חברים. אנחנו רוצים שיעריכו אותנו. שיאהבו אותנו. אנו מהללים ומכורים לתגמול. קשה ולפעמים בלתי אפשרי להיגמל מתגמול. קשה לתת בלי הכרת תודה. עם הורים זה מסובך יותר. הם אוהבים את מי שהכי מתגמל אותם. הם מראים אהבתם למי שמתגמל אותם בגלוי. ובמקרה הרע והשכיח את יורישו למתגמל.ת  את הכל.

מסתכלת עשר שנים קדימה.אני כבר לא אגור כאן.

אולי גם לא אהיה כאן, על כדור הארץ הזה נניח (אם הוא מייצג מציאות)כל הדעות החשוכות שנצברו אצלי, מדעת ושלא מדעת, יישרפו. אני אהיה כולי אהבה.

חנוכה 2021.

החנוכייה המושלמת שלי

פירורים

*

אחרי שיצא ספר השירים הראשון שלי בשנת 2014 בקעו עוד כמה שאריות, באותה שנה, מתוך האנרגיה הזו של לכווץ מילים לאמירות קצרות מתומצתות, כתמים כאלה. היה קשה. לא ידעתי מה לעשות עם זה לילות נוראים ותימהון. הפתעה רעה מנשוא. שקעתי בדכדוך יומיומי, חיפשתי דברים להיאחז ולא ממש מצאתי. ציירתי קצת. כתבתי יומנים. השירים היו חלשים. ממש כאילו קבלו פיברומילגיה. כאילו לי היתה הפיברו הזו. מה עשיתי כל השנים האלה מלבד לשרוד לבד בלילות בתוך זוגיות שהתהפכה, הרגשתי כמו חיפושית על גבה מנסה לבעוט לפעמים ברגליה השעירות שתתהפך חזרה למקום שלה אבל הייתי חלשה. והמונית , המונית המשיכה לשפשף את הכבישים בלילות ואני התחלתי להתרגל למרחב הפרטי. וכשמתרגלים זה הסוף.

*

*

חצות

אחת

שתיים

וחצי

ארבע

טווס מיילל

ירח חסר

איוושת הפיקוס

רוח שרב

טרטור מנוע

מונית חונה

קיץ נועץ שיניו ברשת החלון

מחליפה שמיכה

2.

זמזום מאוורר התקרה

עדיף על זמזום יתוש עקשן

אטמי אזניים צהובים

עדיפים על

היעדרותך

*

3.

אני נמלה 

נחרצת

על ראשי מתרוצצים

פירורי חיים

*

4.

אַל תְּחַכִּי לִי

הֲיִי  סִּיגָּלוֹן שֶׁל אֲבִיב

מְקַשֵּׁט אֲדָמָה

בְּרוּחַ כָּזוֹ אוֹ אַחֶרֶת

*

*


לולא (תביעת דיבה ולכאורה ושאר שברים)

על מה אני מתחרטת? שמעתי היום פודקאסט על מוות. אני מאזינה לכאלו הרבה בחודשים האחרונים. אפילו היתה לי כוונה ללמוד ״ ליווי רוחני״ בהוספיס, עשיתי את כל התהליכים ויום לפני הלימודים החלטתי שלא. לא עכשיו. ועל זה אני לא מתחרטת. בפודקאסט יש תרגיל כזה ששואלים קבוצה של אנשים לפני מותם, מעמידים פני הולך למות, על מה אתה מתחרט. אז אני מתחרטת על היוגה. על ההצטרפות הטוטאלית שלי לארגון יוגה מפורסם וידוע בארץ ובעולם. כן. אני מורה ליוגה ובגרתי מקורסים נוספים מתקדמים במסגרת האירגון. הקדשתי את מיטב שנותיי להפעלת מרכז ליוגה בעיר מגוריי.

בדיעבד

ולאור ובחשכת כל מה שמתגלה במבט לאחור

לולא היתה מגיעה שנת 2000 בה החלטתי ( או שהוחלט עבורי בדיני שמיים שלפני לידתי) שאתחיל במערכת יחסים שתשתול אותי במהירות לתוך ארגון מסוים שיוביל אותי לוותר על חלקים יסודיים של העצמי שלי, שבקושי הצלחתי ( בשנות  היותי סטודנטית בירושלים) לשקם מילדותי  להיסחף לתוך עולם שמיד החשבתיו כאמת האבסולוטית, ואכן יש בו מזה, אבל

זה התהפך עלי. התגלו, לכאורה, פרשיות ניצול מיני והתעללויות באירגון ששם את הנזירות כדבר הנעלה ביותר לקיום הארצי. והגורו שהאמנתי בו עומד בראש תביעת דיבה , לכאורה, נגדי ונגד עוד כמה מורים ליוגה. 100.000 ₪. על ראש של כל אחד מאיתנו.  וזו רק ההתחלה.

ובדיעבד

הייתי עבד רצוץ. שפחה חרופה

לא ידעתי שאני כזאת, גם אחרי שעזבתי. עד ש.

בזבזתי שנים יקרות באמונה שאני חיה באמת הנשגבת, לא ממש יודעת שהבחירות שאני עושה הם שכנוע עצמי

לולא הייתי שם, באירגון ההוא, אולי הייתי מחבבת יוגה. הרי נפגשתי ביוגה בתיכון. הגוף שלי היה בנוי ליוגה. הכיר כנראה את היוגה מגלגולים קודמים. לולא נכלאתי בכלוב כתום עם מערכת מושגים שהתהפכו עלי, שהרסו כל חלקה של בטחון בידע שאימצתי.

הנה, השעות האחרונות של חיי. סורקת לאחור. לא הייתי מוותרת על ילדות כאובה. לא על בית ספר יסודי עלוב. על צבא מחורבן עם מפקד שניצל מינית, על האונס הראשון והשני בירושלים,  בסדר, הם לא טראומה, אלא הייתי מוותרת על ההליכה העיוורת בדרך זרה, רחוקה ממה שאני באמת ואולי מהיעוד שלי. אם אפשר היה למחוק עשרים שנה מהתחום הזה.

ויש קול שלוחש מהצד בנחישות: האכזבות שלך, החרטות, הבחילה ממה שהתגלה בסוף ובמיוחד כלפיך, הם מה שבונים אותך עכשיו. את לא בסוף ימיך. תעשי מהבחילה אמנות. תכתבי לפרטים את מה שמרכיב את החרטה. ממה את מפחדת, יש לך את כל הזמן שבעולם להוציא את האמת שלך לאור

הבהרה: בקשר לפוסטים האחרונים שפירסמתי, אני אישית לא נפגעת התעללות מינית מאירגון יוגה זה אלא נתבעת, כי פירסמתי בפייסבוק של קבוצה פרטית עדות אחת בלבד, מיני רבות, ( העתק הדבק מקבוצה אחרת) על התעללויות לכאורה באירגון הנ"ל.

הציורים שלי אינם מעידים על דבר זה או אחר. הם אישיים ועוסקים במכלול עולמי הנפשי המורכב ומתקיימים במרחב של פרשנויות.


צרצר. ענן. צמרת ושבר

הבוקר מצאתי שירים שלי משנת 2017, שהתפרסמו בגליון המוסך (לא זכרתי). אפשר לראות בקישור כאן

מכולם הייתי משאירה רק את זה

1.
כְּבָר לֹא נִהְיֶה מְאֻשָּׁרִים.
עָנָן וָרֹוד נָע
בְּצַמֶּרֶת אֵיקָלִיפְּטוּס שְׁחֹורָה

ואולי משאירה את שתי השורות האלו:

3.

הַשֶּׁבֶר בְּצַמֶּרֶת הָעֵץ
מִסְתַּכֵּל עָלַי בִּתְכֵלֶת אַחֲרוֹנָה.

ואת השיר הזה

קוֹלוֹ שֶׁל צְרָצַר נִלְכַּד הַלַּיְלָה
בַּחֲרִיץ הַחַלּוֹן.
אֹשֶׁר קָצָר.

הייתי כותבת כך:

3.

לילה.

בַּחֲרִיץ הַחַלּוֹן

נתקע קוֹלוֹ שֶׁל צְרָצַר

כשהדברים מתפרסמים בחסות שהיא לא שלך, כלומר לא בבלוג שלך, אז אין לך שליטה על זה יותר. מילא בספר שהוא שלך. אפשר להגיד היה כך כך וכך וכבר לא. אבל בפירסומים שהם בניהולם של אחרים זה ממש בעייתי. וזה נשאר ברשת לנצח. לכן אני בדרך כלל לא מסכימה להשתתף בפורטלים, בלוגים, גליונות וכו' שהם לא מנוהלים על ידי. אני חייבת לדייק את עצמי. בעיקר במילים. בטקסטים. ובשירים שהם צירוף כה עדין של מחשבה שמתגלה פתאום, אבל גם גמישה וחייבת להתאים את עצמה לאמת כפי שהיא מובנת בכל זמן. והזמן משתנה (כל הזמן).

בעיקר במילים.

עם ציורים אני הרבה יותר סלחנית. אם כי היו פדיחות פה ושם.

אתמול מישהי גילתה את ספר השירים שלי שיצא ב 2014 באבן חושן ("מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה") ופרסמה בפייסבוק שני שירים ואקוורלים מתוכו. כתבה כמה מילים מרגשות. מצאה בחנות. חשבתי שמזמן נעלם הספר מן המדפים. וכנראה באמת נעלם. אבל לפעמים צץ ועולה ומפתיע. וזה בסדר. השירים בו התייצבו ואין לי רצון לשנות. היא (יונית קורן גרינברג) כתבה:

נתקלתי בספר שירה קטן ומקסים של איריס איריסיה קובליו, "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה". הספר משתף אותך ברחשי לב רגיש הבאים לידי ביטוי בתיאורי טבע מאוד אימג'יסטיים. היופי מתגלם בשירים ובציורי האקוורל המלווים אותם…אהבתי, מאוד, כל צל והד שהמילים שלך יצרו.

התרגשתי


האצבע

שבי על הכיסא ושימי את כפות הידיים על לוח המתכת. תקרבי קצת את כפות הידיים. קצת לפתוח את אצבעות. ככה. לא לזוז. הוא לוחץ על הכפתור בחדר השני והמכונה משמיעה מנגינה קצרה. עכשיו להזיז. תעשי פרפר. אני מכירה את הפרפר. זו כבר פעם שלישית. יופי רואים שאת מכירה הוא אומר והולך לחדר השני. שוב לוחץ ומנגינה קצרה. מהחלונות של הקומה השלישית רואים את גגות הבנינים המכוערים של מרכז הרצליה. את רוצה דיסק, הוא שואל , אם כן תחכי בחוץ. חמש דקות ויהיה מוכן. בשביל מה דיסק אני חושבת לעצמי. כבר מזמן אין לי מחשב עם חריץ לדיסק. אם את הולכת לרופא פרטי, הוא מסביר. בטח פרטי, אני עונה, אולי פרטי יעזור לי שהאצבעות לא יתעקמו כמו של אימא שלי. ידי תרנגולת קראו לה בסוף. הסוף לא היה קצר. הוא היה שנות גהינום. וגם כאב לה הרבה לפני שהתעקמו. גם לי כואב כבר כמה שנים ובכל שנתיים שולחים אותי לרנטגן. בהתקפות אני לוקחת תרופה שקצת עוזרת ויש כפפות מיוחדות ומכשיר שעווה וזה עוזר קצת אבל חוזר, ובכל פעם שחוזר אני מסתכלת על אצבע אחת, ביד שמאל, הקמיצה, הבולטת בעקמימותה. אולי בדרך הזאת אני זוכרת יום יום שעה שעה את אימא שלי . איך היתה מתלוננת הלוך ושוב על כאביה ואמרת שיכאב לה כדי שלא יכאב לכם. אמרה שמקריבה את גופה. וזו היתה הקרבה ארוכה מנשוא. אני לא מאמינה בהקרבות. הן מייצרות רגשות אשם.

בחרתי לרדת במדרגות מהקומה השלישית. אני חדשה בקופת החולים הזו. אחרי ארבעים שנה בערך עברתי מקופה אחת לשניה כי רציתי שינוי בחיים. שינוי.. מגכחים השומעים, זה נקרא שינוי? רציתי ריסטארט. אולי״ הדברים״ לא ילכו אחרי מקופה לקופה. לא ש״הדברים״ כל כך נוראים. אבל הם יכולים להיות בהמשך. אז ירדתי במדרגות והופתעתי מהצילומים היפים בחדר המדרגות המטופח יחסית. צילומי נופים מרגיעים, ממוסגרים בזכוכית גדולה. העין נאחזת בשביל ביער, בשדה זהוב. אוסטאואטריטיס באצבעות הידיים . זו ההגדרה. לפעמים קשה להחזיק מכחול. לגעת בקרח זה סיוט. אפילו להוציא משהו מהמקרר. אצבע אחת כבר החלה במופע העוקם. זו האצבע שאהבה לגעת בקלידים השחורים הנמוכים בפסנתר, בעיקר בסול דיאז החלומי, או לפעמים בלה במול הדיכאוני. זו האצבע של הקליד הזה. ובפסנתר האחרון שהיה, סטנוואי מכובד למדי, המגע עם הקליד האהוב הזה כאב במיוחד. אחרי התאהבות ראשונית ( זה היה הפסנתר החמישי או שישי שלי) חמקתי מלהפגש אתו. לא יכולתי לראות את יד שמאל מיואשת.

הפסנתר נלקח ממני.

השבוע הקמתי את הסטודיו שלי מחדש. אני אזהר. אולי רופא פרטי ייתן לי תרופת קסם כדי שאוכל לצייר עד יומי האחרון.


תהלוכת מחשבות

1.

היום האזנתי לאיזה פודקאסט בו אמרה המראיינת למשוררת שהיא נורא חשופה ביחס למות אביה והמשוררת אמרה שהיא חשופה רק חצי, ואם תספיק לכתוב אחרי מות שני הוריה תחשוף הכל. או כמעט הכל. היא דברה על הפחד לפגוע ואני הבנתי אותה.

הציור הזה של אימא שלי, מונח על שידת הציורים ממתכת, במעבר בין הכניסה למסדרון הקטן המוביל לחדרים. אני עוברת על פניו כמה וכמה פעמים ביום והוא מביט בי, הציור, בכל מעבר, היא מביטה בי. יום אחרי שסיימתי לצייר, לצלם,  לכתוב משהו לבלוג, הכנסתי לארון האיחסון שליד מכונת הכביסה. אחרי שבוע הוצאתי, להראות לאיזו אורחת, ואז זה נשאר על השידה, וחשבתי שאולי אשאיר ליום המחרת שתראינה התלמידות, ושם הציור נשאר. ואני לא בטוחה שראו, כי לא הפניתי את תשומת הלב. הוא מונח שם בזווית כזו שאולי רק אני רואה. כבר חודש נראה לי. ובכל יום הציור יותר ויותר דומה לה והיא מביטה בי מבעד. די, אני אומרת, צריך להחזיר אותך לארון, אבל אני לא נוגעת בה. אולי ככה אני זוכרת אותה כל הזמן. אולי זה האבל שלי, כי אני לא יודעת מה זה אבל. שומעת המון הסכתים וקוראת הרבה ספרים על תהליכים שלפני ובמשך ואחרי ואני לא מרגישה אצלי כלום, אבל העיניים שלה משתבחות מיום ליום. המבט. והזיכרון משנה צורות לאט, ואני חושבת שעוד ישתנה הרבה, כי זה עוד טרי ורק אתמול היתה הדרמה הגדולה, חיים דרמתיים שהסתיימו בקול שאגה גדולה

אבל רציתי לכתוב על אבא שלי. שכל עוד אני מבקרת אותו מחסום האבל תקוע בלבי. כל עוד הוא בחיים  ואני לא יכולה לעוף. ואני בכלל לא יודעת אם יש לי כנפייים. עשינו לנו מנהג כזה שפעם בשבוע אוכלים יחד צהרים . בהתחלה המטפלת היתה מכינה ולאחרונה אני מזמינה מוולט. המטפלת יושבת ואוכלת אתנו. במקום של אימא. בדיוק במקום של אימא. מהיום שבו לקחו את אימא באלונקת הקדישא, מלמחרת, היא התיישבה במטבח. מגישה מסירה מדיחה. אני כבר לא זוכרת איך אימא שלי היתה עושה את זה. עבר המון זמן מאז היתה מתפקדת ואני גם לא זוכרת שבאתי לבדי לארוחת צהרים עם שניהם, אבל אני זוכרת שהיא ישבה במקום הזה והתרוצצה סביב ההגשות כמו המטפלת. רק שהמטפלת, מביך להגיד את זה, כל כך זרה ואני כל כך משתדלת להיות נחמדה וזה כל כך עושה לי רע עד שקשה לי להתניע את המכונית כשאני יוצאת משם ואז באה הביתה ולוקחת את התותחים המרגיעים שלי כי אני לא מבינה למה אני כזו נחמדה ואיפה אני מחביאה את כל הכעס שלי שהוא כזה חמקמק ותוקפן, מאשים אותי בהיותו, דוחף אותי למערה שלי, מבזבז זמן ניכר מהפוטנציאל שהיה יכול לפרוץ עכשיו בצעקת האמת שלי

ערפל הקיץ שלא נגמר. ירח דקיק משמין מדי לילה, שמים צלולים, יבשים, כוכבים מתפקעים בשדרת הטיולים על הכלבים, אני מעבירה שעה בקשקושים שכונתיים והכעס נדחף עמוק בוורידים, אני מנסה ללכת זקוף, כתפיים לאחור, פה סגור בהבעה מודליאנית כזו. כבר חושך לגמרי ורק חמש. נובמבר היבש.

פעם אבא היה משתעשע עם חיתוך בברזל שבעסק שלו והיה חותך סילואטות של חיות. היום שמתי לב לזוג פילים. הם נפלו מהמתקן שלהם וכשהרמתי לסדר יום אותם המטפלת לקחה אותם מידי לסדר בעצמה. רציתי את הפילים האלה אבל אבא אמר שהוא לא קובע מי יקח. לבת הצעירה שלו זכות ראשונים.

אני מציירת עכשיו פילים מתוך בית היתומים בנירובי. ככל שאני מתרחקת מהחוויה ההיא כך מרגישה קרובה אליה. התחלתי ציור על בד עם שביל פילים יתומים הולכים לאורך אגם. רק התחלה

משהו בתמונה הזאת לוקח אותי למקום שויתרתי עלי ועכשיו אני לא אוותר בציור הזה. הוא יהיה רק שלי

י ולא אכפת לי ממוזיאונים וגלריות ואני כבר הפלגתי לחופים לגמרי אחרים, שבהם אני מייחלת למצוא שמים רחבים פרוסי כוכבים אינסוף וקולות צרצרים ואיוושת עלי צפצפצפה ושאף אחד לא ילך על השביל, רק אני והבריאה.

ציור בתהליך


ירח

ירח צוחק בשמיים שחורים. צוחק בין הבניינים השכונתיים המקומיים וגם בין המפלצות בפקקי גיהינום עירוניים. צוחק כאילו אין אתמול. מחר יהיה פחות צוחק, יתעגל בלי חשבון עד שיחזור ויקסים במלואו, ושוב היא תחשוב על ההחמצה, איך עוברים החיים מבלי לעוף עליו בכל אשר לה.

רגע הסיום צריך להיות כך: גילוי טבע צלול, שבו מלוא הלב, הנפש, ההוויה שלך נשאבת לתוך הדבר הזה שמהווה שער ליציאה מהמציאות הזאת, החיים

לנורית.


הסוס

1.

הסוס
מצאתי סוס. טוב, לא אני מצאתי אלא האיש בעל המקום ממנו קניתי משהו מצא. וואו איזה סוס מדהים, אמרתי. מצאתי הבקר, אמר האיש, מהמם, אמרתי, רוצה?- קחי, אמר, באמת? שאלתי, כן, ענה, שלך. אז לקחתי, הכנסתי למכונית, יחד שאר הדברים, ונסעתי הביתה. שמתי את הסוס בחצר והבאתי כלי ניקוי. קרצפתי קצת, שמתי מרכך כביסה ומרכך שיער, ייבשתי בפן ואז, מתחת לבטן שלו, הרגשתי משהו קשה. היה שם פתח. רציתי להכניס את היד אבל לא הכנסתי. אחר כך התחילו מחשבות להסתובב. אולי החביאו שם כסף. יהלומים. לא. בטח סמים. ובטח יחפשו ויבואו ויפרצו. השארתי אותו בחצר. לא ישנתי כל הלילה. למחרת, היה עדיין בחצר, הכנסתי אותו לסטודיו. ובנוכחות כמה תלמידות, שאם יקרה משהו לא אהיה לבד, הכנסתי את היד ומצאתי שם קופסא. ומה היה בקופסא? בטריות ישנות, חלודות. החלפתי לחדשות וכלום.

אז מה היה קורה אם בכל זאת היה משמיע איזה קול? מה היה מספר? בטח איזה סוד.

נו טוב. לא יצא לי כאן סיפור מי יודע מה.


2. לכאורה.

לכאורה. מילת החובה והמפתח לכל פוסט. היעדרה מפרנסת את מיטב (לכאורה) עורכי הדין.

3. להיגמל מציפרלקס.

הקושי מתחיל אחרי שבועיים.

להישבר?


4. ושוב לכאורה.

אם הייתי משתמשת במילה הזו היתה נחסכת ממני תביעת המאה אלף ש"ח.

מה שאנחנו יודעים היום לא ידענו בדצמבר לפני שנתיים (לא קשור לקורונה)


5. הסוס

היה לי סוס נדנדה ואני מתגעגעת אליו מאד.

אולי לא היה לי סוס נדנדה וזה היה רק אצל הצלם.

אני אוהבת נדנדות ואני פוחדת מסוסים.

שם המשפחה שלי קשור לסוס.

קובליו.

וגם זה לא סיפור מי יודע מה.

6. ציור

לא הצלחתי לצייר את הסוס מסעיף 1 לשביעות רצוני.

אז אספר שהוא סוס נדנדה כמובן.

שיש לו אוכף מעור שנראה אמיתי.

שיש לו פה פעור.

שיש לו רעמה בצבע תכלת.

שהוצאתי מהקופסה שבבטנו את הבטריות ושמתי בתוכה שטר של 200 שקלים.

אז מי רוצה לגנוב ?


7. תופעות לוואי


אין תופעות לוואי.

סתם.

יש.

באסה.

8. זו אני

(כמובן, ולא לכאורה) על הסוס נדנדה.

1960?

%d בלוגרים אהבו את זה: