חמש סקיצות מנובמבר 2016

%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-1
החושך שנדחף בכוח בשבועיים הראשונים של נובמבר, השעון הזה שמזיזים ובבת אחת הכל מתכווץ, אילץ אותי לגייס שארית כוחות,  לאסוף את עצמי לכמה סקיצות, סצנות מהפארק השכונתי, טיול עם הכלב בדקות האחרונות של האור, ואז חושך מוחלט בשעה חמש בבית, תנאים נוקשים בהחלט לציור, ובכל זאת.
אחרי זה באו השבועיים האחרונים של נובמבר. היו שרפות והיה יובש בוער בעור שהסתיימו לאחר זמן רב מדי בברד והצפות. הציורים האלה הם מהשבועיים הראשונים. לפני. 
צבעי מים ואקריליק. מיניאטוריות.
*
img471

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, נובמבר 2016

*
%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-4*
%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-3*
%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-2

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על קנווס, 15×15 cm , נובמבר 2016

*


במה להיאחז אם לא בכלנית

%d7%9b%d7%9c%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-105

הזנת כיתוב

החומר: צבעי מים

הזמן: שעורי ציור

האגרטל: מאיטליה (הוא לא מתקיים כאן בממשותו)

הקושי: תפיסת המציאות

מצב הרוח: דרוך

מצב האחיזה: מתקשה להרפות

הביצוע: בטחון עצמי שאינו מופרז בהחלט

התוצאה: מלבבת למדי

היכולת להסביר: יורדת מתחת לאפס בשעות הלילה

הלילות: ארוכים מנשוא

הזמן: סוף נובמבר 2016

הצבעים: צבעים

הטקסט: ככל הנראה מיותר

%d7%a2%d7%95%d7%a0%d7%aa-%d7%94%d7%9b%d7%9c%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa

ובשולי הדברים:

שעורים בצבעי מים, יחידים וקבוצות קטנות, בסטודיו ביתי. בהרצליה.

תמונות משעור ציור "אקוורל הכלנית", 2016

 

 

 

 


Blue

שבוע כזה שיש בו עצירות נשימה רבות מהרגיל. ועצירת נשימה היא שלא נכנס אוויר. ולא מים. ואין יכולת להזיז אצבע. דריכות עוקצת בכל תא ותא. ואי יכולת לבקש עזרה. להגיד מילה. ולהסביר לעצמי, מי זה עצמי, תפקחי עיניים, את עדיין בבית שלך, שלא נשרף, או מוצף, או נרעש מעבר לרגיל, תראי כמה ספרים יש לך, וכמה צבעוניים הקירות, השקי את הפרחים במסתור, חלקת המטר המרובע הזה, הסמויה מן העין, חבקי את היצורים המתוקים שנושמים לידך בבית, יש חשמל ואף יש שוקולד במקרר והבויילר כבר תוקן ואין לך דלקת בשום מקום תחתון או עליון, פתחי את אלבום התמונות במחשב, למשל זה מאי גן העדן* למשל, ושימי מצגת. ופתאום את מתגעגעת עד שכל תא מתעורר ומכאיב ומשכיח את הסיבות האחרות שבגללן חדלת לנשום, הסתכלי על הכחול הזה, שבעים גוונים של כחול, המעמקים הבלתי ספורים של הגעגוע, קחי מכחול, פתחי את הצבעים, את כל גווני האקריליק שיש לך בסל, קחי ציור מחוק אחד ועלי עליו בכחולים, כחול על כחול על כחול, הכחול יעשה לך לנשום, הכחול יסלק את העוצר, הכחול יעורר את הדמעות וזה בסדר לבכות. זה בסדר.

15175615_10211337532058855_366813656_n.jpg

 

  • אי גן העדן בבהמס, אשרם ליוגה שיבננדה

קפסולת האושר

היא באה מהעץ. היא שקופה ויורדת אלי לאט, יש לה גרגרים ירקרקים. אני נשענת לאחור ופותחת מעט את פי. היא מתיישבת בין שיניי הקדמיות ואני מהדקת אותן קלות. גרגר אחד משתחרר ומתגלגל על לשוני. אני עוצמת את עיניי אבל באותו רגע שומעת את קול הצופית שמתיישבת על הענף הקרוב. ואני פוקחת אותן לרגע ועינינו מתמזגות. גרגר האושר הראשון כבר הגיע לפיקת הגרון ואני מנסה לשאוף אותו פנימה. משפחת מחשבות שעומדת על כיפת הראש מצחקקת עלי ואני לא מצליחה לשאוב. אני מרימה את ידי לגרד בכיפת הראש. קליפת הפצע שהתייבשה שם שוב מדממת קלות וזהו האות לפלישת המשפחה במורדות הפנים. הם נכנסים דרך חורי האף וסותמים את פתחי כניסת האוויר. אני מתעטשת שלוש פעמים. חלק מהם עף החוצה אבל כמה הצליחו להגיע אל הפיקה, היכן שהגרגר הירוק תקוע ומנסים לבעוט בו. הגרגר הירוק חזק למדי וקשה להזיז אותו אבל הוא תקוע ולא מסוגל לשחרר את ירקרקותו המענגת במורד הגרון אל החזה, המקום שאם יגיע אליו, אדיו יימסו את כל שאריות המחשבות המחבלות.

והזמן כנראה עובר. ציפור הצופית כבר עפה לעץ אחר והחושך ממהר לרדת. בפי עדיין מהודק משהו. אני מוציאה אותו ורואה שזו לא הקפסולה אלא סגריה שכבתה כי נחדלה מעישון. אני מניחה אותה במאפרה, כמעט בשלמותה, וקמה מהכיסא. השעה רבע לחמש בנובמבר וטרם ירד גשם. 

 

full-moon-mood

איריסיה Iswari, טושים וצבעי מים, נובנבר 2016


חריקות

פתאום את שמה לב לחריקה של דלתות ארונית המראה בחדר האמבטיה. את שואלת את עצמך אם החריקה הזו מרגיעה אותך. ואת מניחה שכן. חריקות הם סימני חיים. בבקר. בערב. לפנות בוקר כשהוא חוזר, פותח סוגר את הארונית. את נעשית רגישה עם השנים לכל קול. שריטה על הדלת. הכלבון שלך למשל. שריטה אחת ואת כבר קמה לפתוח לו. ובלילה האחרון גם שמת לב לחריקות החריגות של המיטה בחדר השינה. את לא תוסיפי כאן מחשבות אישיות שעלו בעקבות, רק שאת תוהה איך לא שמת לב עד עכשיו. ושוב עולות מחשבות שלא תכתבי אותן, רק אולי תכתבי שבלילות ספורים ממש (בחודש? בשנה? בשנים האחרונות?) העלייה על המיטה נעשית בצוותא. כלומר באותו זמן. זמן של זוג. וזה לא חריג בזוגיות ארוכת טווח. אבל החריקות של המיטה אתמול היו חורגות ואני שאלתי אותו מה הסיבה שנראית לו, לחריקות הללו, והוא אמר שזה בגלל ברגים רופפים בבסיס העץ של המיטה ושמחר הוא יחזק. הגיוני בעליל. מחר כבר כאן. ואפרופו מחר, המחר הזה מתקדם כמו תשוש ימים במעלה הר. אולי מכונית ישנה עולה בפיתול, מונית דיזל למשל, עולה מים המלח לכוון ערד, בדרך כלל אני מעדיפה לא להתעדכן מאין ולאן  ומרדימה את עצמי לדעת עד הישמע חריקה זו או אחרת. בבית ישן הולכות ומתרבות החריקות, או שמא כשאנחנו מתיישנים הולכת וגוברת יכולת השמיעה, הקליטה יותר נכון. כבר כתבתי את זה. לפני שנתיים יצא ספר שירים שלי* שמסתיים בשיר על חריקה:

כָּל הַלַּיְלָה חָרַק הָעֵץ בַּגָּדֵר

גַּם הַשַּׁחַר

לֹא יָכוֹל לְהַשְׁתִּיק.

הרבה לא השתנה מאז. בעצם הרבה כן. אבל מזוויתה של החריקה הכל חולף ורק החריקה מעמיקה. 
לפני זמן קצר יצא ספר נוסף, הפעם הסיפורים שלו** והציורים שלי (חריקות קטנות חורצות סיפורים שהם גם כן קטנים בגודלם, אבל גדולים במעופם). בחלק השלישי של הספר נוכחים כמה סיפורים מעולם הכבישים, הלילות, ההובלות, השירות, הקריאות (המונה, הסדרן ציפצופי הגט-טקסי). כל דבר יכול לשמש השראה, גם כשהעייפות על הקצה, לא רק של הבוחר בפעולה, אלא גם של הסביבה. אנחנו מחוברים. זו לא ידיעה חדשה. מהפכנית. אחד עולה- האחרים עולים, ולו גם  נגררים, האחד נופל- ומפולת נראית נופלת אל מאחורי האופק, ואנחנו יודעים שהאופק הוא רק קו עם פחד (שאין מאחוריו אלא תהום) אבל זה לא ממש ממתן את כל הדברים
*
%d7%97%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%aa

איריס קובליו, סלפי לילה, אקריליק על קנווס, נובמבר 2016, 15×15 cm

האור המלאכותי (בפורטרט), החורק משהו, הוא ממנורת הלילה והאייפון והאייפד גם יחד. מחקרים אומרים שהשימוש הליילי בתאורת האייפדים למיניהם גוזלת לפחות שעתיים משנתנו. ואני אומרת שאולי לילות שלמים. ביחד עם כל הדברים. שוב כל הדברים. האחרים.
* איריס איריסיה קובליו, מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה, הוצאת אבן חושן, 2014
** גרא גינזבורג- צעדים בשלג.  הוצאת אבן חושן 2016

לרוץ עם האור

ציירי את אור נובמבר הזה החומק במהירות, בתחילה מקירות הבית שלך, מאפיל על כוח הרצון לזוז, אבל את זזה כי עוד דקה וכבר לא יהיה כאן, ורוצי אתו שני רחובות וחצי, את גוררת אותו אבל בעצם הוא גורר אותך, ואת אומרת לו תראה תראה מה יש שם, בוא כבר, עוד מעט הם ילכו, הלווייתנים הוורודים האלה בשמים, ואנחנו אוהבים אותם, נתפוס אותם ביחד, הוא מכשכש בזנבו הדקיק ואני מרימה את מצלמת האייפון ותופסת אחד, ועוד אחד בשבילו ושניים לאקוורל כשירח כמעט עגול ביניהם, הם חולפים במהירות והשמים מסגילים ומאפירים, עוד רגע אני מבקשת, הנה כאן, בינות העץ הענק שנקצצו ענפיו לבין הברוש, מתנועע לו בעומק קלות עץ דקל כחול, מה כחול, אני לא מתווכחת, בטח שלא עם המצלמה. אחרי זה יבואו הוויכוחים. לא ויכוחים. תבוא החגיגה הפרטית. הוא יישב על הכורסה על ידי, המעוטרת זהב, ואני אנצח במכחוליי על מוזיקת הבריאה החדשה. שלושה אקוורלים זעירים מנחמים של שעה בודדה ביום ששווה בשבילה להמשיך לעוד יום

*

ptre-bucncr-3

איריס קובליו, אקוורל, נובמבר 2016

%d7%a4%d7%90%d7%a8%d7%a7-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-4

אירס קובליו, אקוורל, נובמבר 2016

ptre-bucncr-2

איריס קובליו, אקוורל 2016


כתם הרקפת

רקפות. הבטחתי לכתוב משהו אחר. כי לצייר רקפת זה כל כך מִשְתֵּלָתִּי, כך אמרה לי פעם תלמידה. רק לא פרחים. ועוד ממשתלה של מקדימי עונה מלאכותיים. מה כבר אפשר לחדש בזה, היא אמרה, עדיף לצאת לסלעים שביער. אבל היה קיץ והיינו בהרצליה ובהרצליה אין יערות ובמקום המשתלות צמחו מגדלים, לכן רקפות יש רק ב"טיב טעם" ובשבילי רקפות זה  זיכרון של טעם של פעם עם טיב שאבד.

אבל הוא, שהגיע היום, כן הסכים לרקפות. התנצלתי שהן מהמכולת השכונתית. אבל הן תמיד מרגשות, הוא אמר. בזמן שנשאר לסיום השיעור, תתרגל רקפות מהירות, ראה איך הן מזדקרות מעל התפרחת, עדיין זקופות מהחומרים המשמרים שנותנים להם בחממות, טרם איבדו את צבען ובכל זאת מרכינות ראש בהבעה העצובה הזו של בדידות קיומית, אמנם הן בקבוצה, אבל כל אחת, גם אם נוגעת בשנייה, מעודנת אל תוך עצמה, בסגפנות כלואה. נכון, יש להן כתר נישא, שנע בין עשרות גוונים של ורוד לבן ארגמן ובתחתית הכתר כמו שפתי פה, תמיד ראיתי בפה הזה של הרקפת שפתיים חשוקות, כמו מנסות להסתיר כאב בלתי נסבל. 
 _
ננסה להתחיל מהרוח. רוחה של הרקפת. אל תצייר אחת אחת. אל תחפש את הצבע. ממילא הוורוד של העציץ הזה חסר טבע. מצא בתוכך את צבע הטבע. הרטב את חלקו העליון של הדף אחרי שתנסה כמה גוונים של ורוד, סוג של, התחל בכתמים שמתפזרים על השטח הרטוב, פה ושם הזכר איזו צורה של עלה כתר, מה שיברח יברח בשלולית המים, הרקפת היא לא באמת צורה, היא רק משקפת את תפיסת הצורה שנחרתה לך מסיפורי הילדות, הרקפת מורכנת הראש הנחבאת בין הסלעים, ביישנית, הגדירו בשבילך הספרים או המורה, ואני אומרת אם הביישנות נחרתה כה עמוק, הַכְתֵם את הדף בביישנות הזאת, גוונים גוונים של ורוד, כמה כתמים ומעט צורה, כי לביישנות אין צורה. ביישנות היא הרגשה עמוקה.

אז איך מציירים רקפות בצבעי מים מבלי להיתפס לצורה במלואה ואיך לא תאבד הדרך בתוך ההרגשה המתפשטת על הדף בשלוליות ורודות ירוקות, העלים, הוא אומר, כמו לבבות, כן, ולי הם כמו אפריקה או אמריקה הדרומית, ועורקי העלים כמו ערוצי מים חיים להרוות צימאון אין סופי לבלתי מושג, וצבעי המים הם הניסיונות הנואשים אך מענגים להשיג את הלא ממשי והבלתי נתפס, כמו רוח פתאומית שמושיבה אותך על ענן שתקרא לו אושר 

img455

איריסיה קובליו. רקפות. צבעי מים. נובמבר 2016


חלל כביכול

אין כזה דבר רקע. בטח שלא בצבעי מים. מה שאת יכולה לעשות זה למשוך צבע, נניח מעלי הכותרת כלפי חוץ, בעדינות עם מכחול רטוב, לא רטוב מדי, את יכולה להוסיף לזה קצת גוון כסוף, זה נותן תחושה של חלל, חלל כמו כאן, הסתכלי סביב, מה את רואה? יש חלל נפרד? או שהדברים קשורים זה לזה, מחוברים ברצף אחד, בלתי נפרדים, זה לא איך שלימדו אותנו: אובייקט ורקע, הנפרדות הזאת היא תפיסה מעוותת, כך חינכו אותנו, גדלנו על זה שיש גבולות, שקווי מתאר מגדירים כל דבר, אולי לצרכים מסוימים זה נכון וטוב לעשות אבל בצבעי מים אפשר להשיג הבנות על מהותם של הדברים, על אשליית המציאות, דרך צבעי מים את יכולה לחדד את התפישה שלך שהכל קשור זה לזה, צבעים הם השתקפות זה של זה, נניח שלא נשתמש במונחים כביכול מעולם הרוח "תדר" "אנרגיה" , אלא רק השתקפות, והנה את רואה שהצנצנת מטילה צל ולצל צורה וצבע ברורים לרגע, ואז את מבחינה שגם הצל מורכב מהצבעים של הצנצנת ומה שיוצר את הכביכול גבולות של הצנצנת והצל, מה שמגדיר אותם, זה החלל שכביכול מסביבם, אבל בעצם הוא נובע מתוכם. ציירי את זה. הדרך הטובה היא למשוך מבפנים החוצה. אפילו שאין דבר כזה "החוצה"

img451

איריסיה קובליו, אקוורל, 2016


הרהורים אישיים בעקבות "דודה לאה"

היצירה תישאר הרבה אחרינו. היצירות, הדברים שכתבנו. ציירנו. הדברים שאמרנו- לא בטוח אם יישארו. למי יישארו אם יישארו. איך שנראינו יתקיים רק סלקטיבית, דמיונית וחסר ממשות כלשהי בעיני מי שאי פעם ירצה להיזכר, אם יישאר אחד כזה, תלוי איזה קהל עשינו לנו. קהל. כמובן שקהל הוא לא המדד לאושר. לקיום מכובד. אנחנו נמות עניים מרודים, עלובים, מושפלים, כך בדרך כלל, גם אם נהיה מפורסמים כיוצרים אמנים, או נהיה אמני שוליים (לזמן מה היה נדמה שהתקשורת מצילה, האינטרנט, ואז הבלוגים, ואז הפייסבוק הנורא שגזל וגזל את החיים הממשיים), אבל זה לא הפייסבוק. כשלאה גולדברג הייתה בין החיים, הפייסבוק כנראה עוד לא נחלם. גם כשהייתה בת 59 במותה, נגועת מחלות פיזיות ונפשיות בתוספת זקנה מוקדמת ונטייה להזנחה גופנית מפני הייאוש. מהספר הגאוני הזה ששהם סמיט כתבה (בשם שומיש) אפשר לחשוב שהייאוש הציף אותה בכל שנות הווייתה בגלל אהבותיה הנכזבות. ואני חושבת שזה דווקא היה מקור החיות שלה. ואלמלא אותו ייאוש, כמובן שלא הייתה יוצרת בכמויות ועוצמות כאלה, אבל זה דבר ידוע, שהכוח המניע את גלגלי היצירה של אמנים זה הייסורים והכאב והיכולת לדמיין אהבה במקום שיש חושך וכיעור, אבל העניין הזה של היכולת להתאהב בכל פעם מחדש, ודווקא בבלתי אפשרי, מראה על חסד גדול שיוצר עולם עושה עמה, שותל בחייה דמויות השראה, שאותם היא מנפחת ומלטשת ומנכסת ליצירתה. נפלא. ניסים ונפלאות. היא אפילו יצרה את שומיש. גם בחייה וגם הרבה אחרי חייה. אולי שהם סמיט בעצמה היא יציר רוחה של לאה גולדברג ההיא המפורסמת, החותרת וחותרת בבאר הדיכאון, חותרת כל כך חזק שיוצאים ניצוצות רבים, קופצים מעלה ונאספים על ידי אחרים שצמאים, אבל היא, שם, למטה, בדד, בחשכה, בלי שיניים קדמיות ומכשיר שמיעה, לא מפסיקה להתעטש (אולי ההתעטשויות האלו הצליחו להרים ולהקפיץ את הניצוצות אל מחוץ לבאר?) צוללת וצוללת עד חיק השקט הרך: "ישוב טלה אל חיק האם/ ישכב בדיר ויירדם/ והכבשה תישק אותו/ והיא תקרא אותו בשם". כך בחרה שהם סמיט לסיים את הספר המרגש הזה. רכשתי אותו אתמול והם כולם היו אתי הלילה. עם הוורדים באגרטל על שולחנה, שכה אהבה. כמוני.

img447

ועם זה כל כך הזדהיתי

וכאן איור אחד מצמרר

%d7%a9%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%a91

ועל האיור המופלא הזה כבר כתבה מרית בן ישראל

nataly.jpg 

וכמה מילים על האיורים של נטלי וקסמן שנקר: במבט ראשון, בדפדוף בחנות, לא נמשכתי לציורים (על אף שבכריכה בולטים צבעי המים האהובים) אבל במבט מעמיק יותר, ביחד עם קריאת הטקסט, האיורים חדרו אלי, התייצבו ונכחו בכל משפט, ומצד שני לא הפריעו ולא סגרו על הדמיון והמרחב הדרוש לטקסט עצמאי וגאוני שכזה. שאלתי את עצמי למה. מרית בן ישראל היא  הענקית בניתוח של ציורים ואיורים, וכדאי לקרוא את מה שהוספתי כאן בקישור, ומה משך אותי?-  אולי זה שהם מאד "לאה גולדברגים" כפי שאני תופסת את דמותה ואת האימג'ים של סביבתה, הצבעים, הגולמיות מה, הגרוטסקיות התיאטרונית התקועה בבטן כמו של חנוך לוין, דווקא חוסר הנימוס בציור "הפרצופים" בחזית ובפרופיל, המגושמות האורבנית והנוף הקשוח השלגי, חסר הפרופורציות והפיוטיות כביכול.. וההרגשה שכאילו הכל גזור במספריים מדוייקים להכאיב.

 


בוקר. ערב.

*
1.
שְׁאֵרִיּוֹת הָאַהֲבָה שֶׁלָּנוּ
קוֹפְצוֹת עָלַי מֵהָאָרוֹן שֶׁלְּךָ
חוּלְצוֹת טְרִיקוֹ עַל קוֹלָבִים לְבָנִים
 *
2.
מָתַי נִהְיָה מְאֻשָּׁרִים?
עָנָן וָרֹד נָע
בְּצַמֶּרֶת אֵיקָלִיפְּטוּס שְׁחֹורָה
*
*
*

%d בלוגרים אהבו את זה: