בדמדומים

 

יורדת לאט בדמדומים
מדרגה אחר מדרגה
הפעמון כבר סיים לצלצל
בקצה השביל
על סף הים
כולם ישובים שם עצומי עיניים
הגלים מלחכים את קירות הטמפל*
את שומעת אותם 
אבל הרגליים לא נשמעות לך
הן רוצות לסגת
ידייך נשלחות קדימה
לפלס אוויר בין הצמחים הטרופים
ענני יתושים מגחכים על זרועותיך
את מתקשה לראות
מעלה את משקפייך על קדקודך
לאסוף את עקצוצי השיער מפנייך
מפלי מים זורמים מכל נקבוביותיך
מתערבבים עם הגשם הפתאומי
קדימה קדימה צועקים הצפרדעים
או שמא היה זה קולו של הרעם
ברק מפלח את היער
עוד כמה צעדים
ואת בפנים
הם מחכים לך
הם רוצים שתבואי
אל תוותרי עכשיו
הם אוהבים אותך
הם אוהבים אותך
*
בהמס, 2016

*

*טמפל- מקום של מדיטציה

%d7%a9%d7%91%d7%99%d7%9c-1


לפרק את הים

 

הקדמה

באוגוסט 2016 חזרתי לבקר ולשהות זמן מה באשרם יוגה באיי הבהמס. האשרם ממוקם באי גן העדן, Paradise Island , על חלקת אדמה קטנה וצרה שהייתה במקור ג'ונגל פראי ולאט לאט הוקמו בה כמה בתי עץ, כמה מבנים קטנים המשמשים מקומות ליוגה, תפילה ומדיטציה ופינות שונות ללינה ומרגוע. הים נראה משני צידי האשרם. בצידו האחד מזח עץ קטן לעגינת שתי הסירות  של האשרם, המשמשות כלי תחבורה ממנו אל האי המרכזי ומהצד השני הים הפתוח, הים הקאריבי. המורה הרוחני שהקים את האשרם לפני כמה עשרות שנים היה סוומי וישנו דבננדה ותלמידיו מלמדים ומתרגלים באשרם את דרך היוגה כאורח חיים. כאמנית נלכדתי בקסמי הים המרהיב ביופיו. הים, כסימבול לתרגול היוגה במובן הרחב שלה ומנקודת מבט אישית במקום במיוחד הזה, הווה מקור השראה רבה במשך כל השנים מאז הגעתי לשם בפעם הראשונה, בתחילת שנות האלפיים. הטקסטים הבאים נכתבו במהלך הביקור האחרון, כעין יומן רוחני המעלה שאלות והרהורים דרך הניסיונות לצייר את הים.

1.

‎‏‎לעיתים אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך מערכת בלתי מובנת, שאינה משתבצת בהגדרות הקבועות בתוכנו. אבל איך נוצרו ההגדרות הללו? מי הגדיר אותם עבורנו? מי לימד אותנו ? מי יצר עבורנו סביבת וודאות כזו או אחרת?  אנחנו מחפשים בטחון. אנחנו מחפשים טקסים ידועים. אנחנו מתנגדים או מתווכחים עם הדברים החדשים שמופיעים לפנינו. לפעמים אנחנו מוכנים להסתכל עליהם ממרומי הדברים הידועים שלנו ולצלם למשל. אנחנו קוראים לזה חוויה. חוויה לסדר באלבום התמונות הפיזי, הוירטואלי או באוסף הזיכרונות הצבורים כך שלעולם לא נגיד שחיינו היו משעממים.

‎מול הים הגדול ואינסוף מופעיו הבלתי צפויים אפשר ללמוד משהו על כניעה. כאן ההזדמנות לפרק הגדרות ולהטיל ספק. למשל להשתחוות לים. להוריד את הראש לחול ולתת לדם לזרום ולמלא כל פינה ופינה. לתת לים את האגו. ולו לכמה שניות. ואז אפשר לצייר למשל ולהבחין איך הידיים בוחרות לצייר שוב ושוב את המוכר. לעצור. לקחת אוויר אל תחתית הבטן והגב, להוציא את האוויר ולבחור בצבע הפוך ממה שנדמה לי שאני רואה.

2

2.

‎אפשר לקחת את הים לחדר. לעיתים יורד גשם בלתי אפשר לישיבה על החוף, או שישנן חובות אחרות שלא מאפשרות נגיעה במים. אור השמים כאן נדלק מהר בשלל מופעיו ועד שמסתדרים כמה כתמים על הדף השמש יוצאת מבין העננים בכרזה רבת רושם אך שורפת בדרך כלל. כך הקיץ במקום הזה. צריך לתפוס מהר, לפני החום והלחות או הגשמים הרעומים, אך גם המהירות לא ממש יעילה, אלא שכלול מערכת היחסים עם זמן המהירות. כלומר לפרק את המושג מהירות. וזה לא פשוט כי יש לנו הרגל לפתח יעילות בתוך המהירות ואנחנו נופלים לחיפזון ומאבדים כמה דברים בדרך. פעימת הלב גוברת במקום להאיט, להעמיק ולפתוח אפשרות אחרת. והאפשרות האחרת היא לקחת את הים איתך. לחדר הפנימי. האישי. ובחדר הפנימי לוח הזמנים שונה, הוא לא לוח בכלל. וגם מזג האוויר לא מתקיים. אם עוצרים שם, אפילו לרגע או שניים, בין מחוייבות זו או אחרת, אדוות הגלים המוזהבות ימלאו את החושים.

 3

‎ 3.

‎מדוע קל לי יותר לצייר את הים מאשר לצייר את  תווי הפנים של אל או אלה מהמסורת ההינדית? הים מדייק באי הדיוק שלו בכל רגע ורגע. הים נמצא בתנועה מתמדת ופרטיו אינם סימטריים. לים ישנה חוקיות אך לא חוקיות הנקלטת בעין הרגילה. כן, אפשר ללמוד את צורת הגלים בזוויותיהם השונות, לפי כוון הרוח, עבודה סיזיפית של רישום החוזר על עצמו עד שנהפך לאילוסטרציה קפואה , שבדרך כלל אינה מראה את המהות של הים. ומהו הים? לצייר ים זה להיות ים. להתפרק כל הזמן מהחוקים המוכרים, מהידע של איך מציירים. לא חייבים לשבת מול הים בכדי לצייר. זה די בלתי אפשרי בעצם. הים הוא חמקן גדול. גם כשהוא שקט ומראהו כמפה מתוחה כביכול עד האופק. למדנו שהאופק כהה יותר, עדיף לציירו בקו ישר מאוזן, נוטה מעט וככל שהמכחול מתקרב לאדוות הגלים להמעיט במים עד יובש בהיר, מתחכך בנייר היוצר רושם של קצף. האמנם?

‎ובכל זאת קל יותר לצייר את הים מאשר את האל גנשה למשל, זה בעל ראש הפיל, המייצג הגנה, הצלחה ושלום. תפקידי במקום הזה שאני נמצאת כעת, הוא לחבר בינהם. איך מחברים ראש של פיל לגוף בעל צורה אנושית? איך מחברים את גנשה לים הקריסטאלי טורקיזי  ואת הטורקיז לאדוות הזהב?

ואיך הדיוק והיפוכו הופכים אחד?

4

4.

 

‎אחרי שהות של שבוע באשרם לא רק הים מתפרק אלא גם הברכיים וכל מה שמוקרן מהן למעלה ולמטה. הרבה מהפעילות כאן כוללת ישיבות ברגליים משוכלות במדיטציה, הליכה יחפה והתכופפויות רבות. הגוף רוצה להסתגל במהירות, כמו בעשור הקודם, עת היה צעיר בהרבה, אבל מאותת כל הזמן: עצרי. אני מתפרק. קחי את נעלי הספורט האורתופדיות שלך ולכי כך פשוט על החוף. קחי פסק זמן. גם מציורי הזריחות והשקיעות. מדוע אנחנו כל כך מתפעלים מזריחות ושקיעות?  מלבד הצבעים הרבים המתחלפים ללא הרף, צורות העננים הבלתי צפויות בתוך שלל הצבעים, זמן שקיעה וזריחה מזכיר  לנו את הבריאה האלוהית,  גם כשהיא מופיעה בין מבנים נטושים, מראות קשים ועוד נופים למיניהם בלתי נעימים לעין. ההתחלפות בשמיים כאילו צובעת את הכל, אפילו לכמה רגעים, בצבעים אלוהיים, אם רק נשים לב, ובדרך כלל קשה לא לשים לב, במיוחד כאן באי. כציירת ברורה לי לגמרי המשיכה הבלתי אפשרית הזו לנסות לתפוס את שינויי האור בציור. צבעי המים הכי מאפשרים את המהירות והזמינות של הציור, אבל שוב, הציור בזמן אמיתי הוא כמעט בלתי אפשרי, אלא אם כן מחליטים מראש להתמסר ולהיכנע ל״מה שייצא ייצא״. הרי בסופו של דבר לא אני היא זו המציירת, אלא כולי מובלת על ידי כוח אחר, אותו כוח שיצר את המופע הזה מולי, ואין הבדל בין המציירת למצויר.

6

5.
Meenakshi
בקשו ממני לצייר אלה. אימא קוסמית. בעבר ציירתי כמה פעמים את סרסווטי. היא האלה שלי. לפעמים באו לקשמי ודורגה ובקשו להצטרף. מינקשי האלה ואני לא נפגשנו עד הקיץ. עשיתי עליה גוגל ומיד נפעמתי ממראיה הענוג הירוק.
מינקשי נולדה למלך חסר ילדים שהיה דבק של האל שיווה. הוא התפלל בדבקות כה עמוקה עד ששיווה נעתר לו ונשלחה לו ילדה (ללא הריון). לילדה היה עור בצבע ירוק, עיניי דג ו-3 שדיים. אמרו לו שכשהיא תפגוש את אהוב לבה ייעלם שד אחד והיא תהיה יפת תואר. מינקשי בגרה ונעשתה גם היא דבקה מאד של האל שיווה. הדבקות שלה היתה כה עזה עד ששיווה התגלה לה והכל ראו שהיא בעצם התגלמות של האלה פרווטי, בת זוגתו של שיווה. בחתונתם שיווה רקד את ריקוד הנטאראג׳ הידוע. במסורת הציורים ההינדים מינקשי מצויירת כאלה יפיפיה בעלת עור בצבע ירוק, בגדי ארגמן ותוכי יושב על כתפיה. התוכי יושב על הכתף של מינקשי כתזכורת תמידית למעבר והשינוי מבורות לידע וחכמה. הודים רבים מאכילים את תינוקותיהם בעיני דג כדי שיגדלו ויקבלו את חכמתה ויופיה של האלה מינקשי
. ובציור גם שני חתולים. זו תוספת שלי בעקבות החתולים שהם דיירים חדשים באשרם שבאי גן העדן. החתולים זוכים כאן לפינוק וכבוד כנסיכים ונסיכות ותנועותיהם הולכות ונעשות אציליות יותר ויותר. אחת מהיוגיות המתגוררת כאן באופן קבוע שמה מינקשי ועינייה בצבע כל הים. חתולי האשרם מתים עליה והיא כמובן נמסה על כל הילוך שלהם

meenakshi-1

Meenakshi

 

6.

‎כשאין כביכול זמן, הזמן שנותר במרווחים הופך להיות יקר מפז ומתרחב באופן בלתי צפוי ויש בתוכו יכולות וראייה מפתיעים. במיוחד במקום כזה בו ישנה מסגרת נתונה, מחייבת, שכוללת עבודה רוחנית בכוון מסוים, שלפעמים נדמה ששואבת את כולי, ואולי כל מה שאני רוצה לעשות במרווחי הזמן זה לישון וכלום, אבל העבודה הרוחנית כל כך מעלה אותי, כך שם ארד בזהירות מהסולם הזה תבוא אנרגיית השראה רבה למטה, לסטודיו המאולתר בחדרי, בזמן המיועד לציור. כמובן שגם אפשר לרדת בחיפזון ולהפוך את זמן הרווח לחובה ספורת זמן, או לעשות קפיצת ראש מהסולם ולהתרסק לייאוש. בביקור הזה החום והלחות הטרופית לא מאפשרים קפיצות פתאומיות. הקצב חייב להיות איטי ומסודר. הזמן הלח והחם עובד כידיד רב זרועות המלווה אותך בבטחה משלב שלב.

 

7

7.

אמש בלילה פתחתי את אפליקציית גוגל earth  להשקיף היכן אני נמצאת. בפעמים הקודמות ששהיתי באשרם בבהמס לא ראיתי את המקום הזה במובן של כדור הארץ.  זה היה מפחיד ומפעים כאחד. איי הבהמס מוקפים בתכלת טורקיז האלוהי הזה טבעות טבעות. בשום מקום בעולם למעט מקום קטן בניו זילנד אין את הצבע הזה. זה צבע שאם נכנסים לתוכו אי אפשר לחזור. כך אני מרגישה. אני משתמשת בו לא מעט, אבל כמו שאיני נכנסת כאן באמת למים (איך זה שאת כל כך ים ולא נכנסת למים, שואלים) כך אני מציירת עם הצבע או תרכובת הצבעים האלה,  בעמדת משקיפה. הזמן להיכנס כנראה טרם הגיע. המורה שלי לציור, ניל ווליבר ז״ל, נתן לי מתנה אחת לקחת אתי כשסיימתי לימודים לפני המון שנים: פיגמנט כחול טורקיז Maganize  Blueהשתמשי בו, אמר, בערבוב עם צבעים אחרים. זה יקרין עליהם את האור האלוהי. מהמטוס המתחיל להנמיך מעל האיים רואים את הטורקיז הזה וגל של התרגשות מרוממת ומצמררת שוטף את הלב. אין מילים לתאר את צבע המים הזה. אין.

8

8.

הבוקר איחרתי לזריחה כשהגעתי לחוף, לפינה המוצלת והנחתי את המזרון על החול גיליתי שלא הבאתי את בלוק הציור. השמיים עדיין היו ורודים רכים וחישבתי שאם ארוץ במעלה המדרגות לחדרי זה יקח לי שלוש דקות במאמץ, אבל שווה. חזרתי עם בלוק הציור והתיישבתי שוב על המזרון ואז גיליתי ששכחתי את קופסת הצבעים. החלטתי לא לוותר. שתי אוניות קרוז ענקיות התקרבו באופק והשמש החלה לצבוע אותן בזהב. צילמתי במהירות את שאריות הורוד פוקסיה שסביב העננים, המשתקפות חלושות במים החוורים וחישבתי ששוב אספיק לרוץ להביא את הצבעים לפני שהשמש תבקע סופית מאחורי בית המלון המפואר  הניצב צמוד לאופק מימין. שוב רצתי וחזרתי עם הצבעים והתיישבתי מתנשפת על המיזרון. בתרגולי היוגה , בעיקר בבוקר, רצוי להתחיל בפראניימה, תרגילי נשימה. שני תרגילי נשימה ממש מומלצים בעיקר במקום כזה שהוא ים שמלא באנרגיה. פראנה. בתרגול הראשון שנקרא קאפלה בהטי מכניסים אוויר פנימה לריאות  בכווץ מסויים של החזה ונושפים אותו  בסוג של שריקה דרך הגרון והאף. התרגול מנקה את הריאות וממלא אנרגיה וחום. התרגול השני הוא אנלומה וילומה והוא נועד לייצב את הנשימה ולאזן בין שני הצדדים שלנו, הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה המנטאלית. זה כמובן היה בלתי אפשרי כי יצאתי לגמרי מיכולת תרגול ואיזון אחרי ההתעקשות שלי במאמץ לתפוס את הזריחה. צבעים מגובבים בקומפוזיציה חפוזה ופזורת דעת עלו על הדף והמראה לא היה מלבב במיוחד. חזרתי לחדרי והתבוננתי בצילום שהספקתי לצלם. זה עם פלומות הורוד אפור, הנעות מעל הים. ציירתי את ההמשך בחדרי.  להיות בטבע ולצייר בחדר או סטודיו זה מתסכל. אולי בכל זאת הייתי צריכה לוותר ולתרגל פרנאיימה. ואולי לא.

 10

 9.

שום דבר לא יכול להיות מושלם. כלומר שום דבר בתפיסה היומיומית השגרתית.את נמצאת במקום היפה בעולם שאת יכולה לדמיין, הגלים מלחכים את החוף. מלחכים. מילה פיוטית כמו מלמלה. ואכן כך נראה קצף הגלים, מלמלה מלחכת.. והצבע כמו באגדות. הכחול טורקיז הזה כביכול. והנה את שוכבת על פלטפורמת היוגה שנמצאת ממש מעל הגלים ומנסה לתרגל מעט. בהתחלה זה אפילו די מצליח. את שוכבת בהרפייה, בעיניים עצומות ופתאום שמה לב שכל הגוף הכואב המכווץ הזה, המזיע ללא הרף מהחום המהביל חסר הרחמים של אוגוסט באיי בהמס, הגוף הזה רפוי לגמרי סוף סוף, הרבה יותר רפוי מהרגעים שלפני ההרדמות בלילה למשל. ושוב הגלים המלחכים. ואת כבר לא שומעת אותם. והחום נדמה כשמיכת פוך בחורף נגיד, המחשבות הטרופות מתרחקות ומפנות מקום לאיזשהו חלל לא מוגדר, והגב הכואב מתמוסס ומתמזג עם פלטפורמת היוגה שגם צבועה בתכלת, וכולך תכלת כחול טורקיז אוויר עננים שמיים (ישנן עוד מילים לתאר את זה??) ואז. הם מגיעים אליך מרחוק. קולות עמומים קצת מסולסלים, הולכים ונעשים ברורים יותר, חדים, מעקצצים, את אומרת לעצמך שתיכף הכל יחלוף ותחזרי למצב החלל הכחול, אבל הם גוברים ומהר מדי ממלאים את הכרתך וכל תשומת לבך והקשבתך. את מסובבת את ראשך לכוון הגלים ומבחינה בשלוש נשים צוחקות. והן צוחקות. צחוק גס שהולך ונעשה כל הווייתך. את מתמלאה כעס וסלידה ודחייה ובכייה עצמית על ביש מזלך שהנה אספת סוף סוף את עצמך ויצאת לתרגל יוגה על פסגת העולם הנחשקת והצחוקים האלה נשלחים אליך באכזריותם. הבלי המקום המושלם צוחקים לך בפרצוף. כמה מדהים. כמה סימבולי. כמה מפתיע וגם לא

img365.jpg

 

10.

האופנה הזאת של למלא בצבעים קווי מתאר, מה שהיה פעם מיועד רק לילדים, חוברות צביעת הבלונים הדובונים והאניות, הפכה לכל כך פופולריות. אנשים מכל הגילים החלו למלא משטחים בצבעים ולהירגע, או שזה הפך אמצעי לניקוי מחשבות. ואז ראיתי אנשים שבמקום למלא בטושים או עפרונות צבעוניים את משטחי הקונטורים, מילאו אותם במילים. למשל למלא בגדי נסיך במחשבות ובמקום שהמחשבות ינקרו בראש, יעקצצו ויסחפו לכיוונים שונים הן הופכות לטקסטורות מרהיבות. אפשר ללכת עם זה רחוק יותר ולמלא משטחים עם כוונה, משטחים עם מחשבות מייטיבות ומשטחים אחרים עם מחשבות פח… כשהייתי קטנה שנאתי את חוברות הצביעה האלה. אף פעם לא הייתי מסוגלת להישאר בגבולות הקווים. תמיד יצאתי מהם ולא יכולתי לשמור על משטחים נקיים ואחידים כמו ילדות אחרות. כל כך קנאתי בהן. וגם חטפתי נזיפות לא מעטות. לפני כמה חודשים פגשתי אשה בת 90 בערך במחלקה גריאטרית, אוחזת באצבעותיה שכבר התעוותו למדי במרקרים צבעוניים זרחניים וממלאה בשקיקה משטחי גנים קסומים. כל כך התלהבתי שמיד קניתי את החוברת אבל כמובן שלא הצלחתי למלא ולו דף אחד. באשרם שאני נמצאת עכשיו בקשו ממני להעביר סדנאות של ליקיטה ג׳אפה, שזה דומה לחוברות צביעה,  רק שאת המשטחים ממלאים בכתיבה של מנטרות החוזרות על עצמן. מכוון שהנושא שלי הוא האל ההינדי הפופלארי הנפלא קרישנה, כי זהו שבוע החגיגות שלו במסורת ההינדית, רשמתי בעצמי את קווי המתאר בכדי למלא אותם במנטרה קרישנה. אחרי שציירתי את קווי המתאר וצילמנו כדי לשכפל למשתתפים, מלאתי בעצמי את ציור קרישנה בצבע סגול מגנטה מכשף עם מנטרה רפיטטיבית. המנטרות הפכו לאדוות גלים הנכנסים ויוצאים מחלילו אל פניו ובגדיו וסביבותיו, ברטט בלתי פוסק של מוזיקה שמיימית.

12

11.

כשהייתי בת 17, כמה קבוצות עם אוריינטציה הודית הגיעו לסביבת מגורי. הבולטים בהם היו הרא קרישנה ואננדה מרגה. כבת להרים מתנגדי כל מסורת רוחנית ודיבור עם אלוהים כמובן נמשכתי לכל מי שפתחו לי אי אלו דלתות או חלון להציץ לאור. קבוצת הרי קרישנה הפחידו אותי עם מראה ראשם המגולח ומבט עיניהם הנוטה כלפי מעלה אבל מאד אהבתי את ארוחות החינם הצמחוניות שלהם המסתיימות בלאדו מתוק אגדי. לעומתם נזירות אננדה מרגה נראו כנזירות נוצריות אלא שצבע תלבושתן היה כתום אש. הלב שלי הזדעזע מהכתום במובן הטוב של זה ונמשכתי אליהן כמו פרפר לאש. נעשיתי מורעלת אלוהים. התשוקה שלי למדיטציה ויוגה היו כמו של נערה מתבגרת המתאהבת בפעם הראשונה וכל מה שקיים בעולמה זו האהבה הזו. צרות לא מעטות נפלו עלי מהכיוון המשפחתי והמשמעתי בתיכון באשמת התשוקה הזו למה שסימל עבורי הכתום. בתקופה ההיא הכתומים הוגדרו ככתות מסוכנות וגורשו מהארץ. כיום עם התפשטות היוגה בעולם לצורותיה המערביות, הסביבה כביכול יותר סלחנית לסימבולים ולדימויים השונים. כשנפגשתי שוב ביוגה לעומקיה, כעבור עשרים שנה, כאמנית, נמשכתי דווקא לציור ההינדי, לדימויים, לסימבולים, לטקסים הנעשים דרך הצורות הללו שהן אספקטים שונים של התופעה האלוהית. נמשכתי גם לשירה הבהקטית, שירת הלב שהובילה אותי בעת עבודתי מול אותם אלים ואלות הינדים ופתחה אפשרויות חדשות. מכל התגלמויות האלים הכי נמשכתי לקרישנה, בעיקר קרישנה כפי שהוא מופיע כנער עם פנים עדינות, אוחז בחליל ולצידו טווס וירח מלא. ספרי ״ מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה״ קשור לגעגועי לדימוי של קרישנה, למה שהוא מסמל עבורי, כמו געגועים למשהו שתמיד מתגעגעים אליו גם כשנמצאים לצידו. כך הייתי מתגעגעת לירושלים בכל ילדותי, והמשכתי להתגעגע אליה גם כשעברתי להתגורר בה. סוג של געגוע ממלא באהבה סודית יקרה מפז.

עכשיו פסק זמן מול הים הכחול של שעה עשר בבקר. מצאתי פינת צל בה אני יכולה לפרק את הים דווקא בכחולים נטולי כתמי האש של השקיעות והזריחות כאן.

1

12.

אני לא יודעת לצייר את הים. על אף שעשרות פעמים הוא הופיע בציורים שלי אני לא יודעת איך מתחילים ומה באמת עושים. היום חיפשתי בגוגל איך מציירים ים. מצאתי כמה איורים ורישומים של ציירי הפטנטים והתמלאתי קנאה. הם כנראה יודעים איך נגשים לצייר את תנועת הגלים הקטנה, הגדולה, הרחוקה וכו. כשאני מגיעה לחוף ומולי הדף הריק אני נתקפת סוג של חרדה. לא שלווה. לא פאסטורליות. לא ידיעה. אני רוצה לבלוע ולהיבלע כי אין לי זמן ואין לי שקט. גם במקום הזה, הכי פאסטוראלי, גלוייתי ומסעיר אני אינני הציירת הטובלת את מכחוליה בצבע בהנאה. הים הוא עינוי והוא נורא והוא מופלא בבלתי מובן שבו.

השמש שוקעת כאן יותר ויותר מוקדם. מיום ליום היא נעלמת במהירות ובאותה מהירות היא זורחת. כשהגעתי לכאן היא זרחה בשעה שש וקצת ועד קצת לפני שבע. ובין הקצתים האלה היא עשתה מופע באלפי ורודים וכתומים וכחולים כהים. הזיית גן עדן. היום השמש זרחה בעשרים לשבע ובחמישה לשבע השמיים היו כבר כחולים. ברבע השעה הזו נהגתי במירוץ השמיים, סוג של תחרות שהאיצה את פעימות לבי, רק שלא יגיע כבר החום הבלתי נסבל. אבל הוא הגיע מהר מדי ומיד אספתי את חפציי ועליתי במדרגות הלא מעטות מהחוף לחדר, למזגן, לישיבת הצוות ולשאר עיניני היום. כשהתפניתי הסתכלתי על הציור בכוונה להשלים את מה שלא הספקתי. אבל לא השלמתי. הציור נראה לי שלם. רגע זריחה אחד, חולף, ולא ישוב כפי שהיה. וטוב שכך.

 

11

13.

 

מאז שנכנסתי לים והוא חבט בי בגל מפתיע וזרק אותי מידית בחזרה לחול, הבנתי שהים ואני צריכים לשמור כעת מרחק נגיעה. יתכן והתערבבתי כאן עם שקיעותיו וזריחותיו באופן מסוכן, עמדתי לעבור איזשהו מחסום, כנראה אותו אחד שנפרץ בעבר. אני חושבת שלצייר מתוך התבוננות זה סוג של הגנה. השקפה מבחוץ, חידוד ההבחנה עם שמירת הגבולות. להפסיק לצייר ולהיכנס פנימה זו סכנה. הדרך החוצה לא ממש מובטחת. אם מצליחים לצאת נשאר בפנים געגוע. לפעמים הוא כמו כרסום קטן. עכברון מדגדג נוכח בחורו ולפעמים מנסים לתפוס אות. לפעמים גם מצליחים למלכד אותו ולשחררו לשדה. אבל הוא חוזר כשלא שמים לב.

כאן על החוף ישנם סרטנים קטנים היוצאים בריצה מתוך הגלים ומתחפרים בחול. לפעמים הם מציצים בעין אחת מתוך החור במן צחוק בוקר כזה, את שוב מחכה לזריחה? מוטב שתלכי למפגש המדיטציה. ממילא עדיין חשוך כאן והגעגוע החל לכרסם את לבך, אז לא בטוח שתצליחי ממש לצייר, ראי ענן כבד מתקרב, את תירטבי לגמרי, מהרי, אספי את צבעיך ומכחוליך. הגשם מתחיל. למה את בוכה.

 

13

 

 

14.

לשחרר את הים

 

 

האמת. אנחנו סוגדים לאמת. רוצים לחשוב שהיא אחת. הבלעדית. אנחנו נלחמים עבור אותה אמת שהפכה למושא הסגידה שלנו. אנחנו משרתים אותה. גם בדמעות. אנחנו מוותרים על הספק. אנחנו מניפים אותה אל על עד שלפעמים היא הופכת סכין, שורטת, או ננעצת בלב האוחז בה כדגל שאין בלתו. אנחנו פוגעים. אנחנו נפגעים. אנחנו מאשימים. אנחנו מואשמים בדמיונות שווא. אנחנו מתבקשים שוב ושוב לחזור למוטב. אנחנו יודעים מהו המוטב. ספרו לנו. סמכנו על מה שספרו לנו. אנחנו ממושמעים. מרצים. מצטיינים.

 

הים. היא רוצה את האמת של הים. היא חושבת שהים הוא אמת. היא קראה רבות על יכולת ההמתה שלו, על יצורי החרב שהוא מכיל, לא רק הכרישים אלא גם דגי המנטה ריי, המרטירים היפייפים הרעילים, הנועצים את זנבם הארוך בלב של מי שמתנשא. היא מנסה להסיר סימני יהירות כשהיא מול הים. פורסת את צבעיה ומכחוליה על החוף לרגעים של אקוורל. לפעמים נדמה שהים אכן קופץ לתוך הדף ומתגלה בכתמים שאפשר לזהותם כצורתו. לפעמים עולה בלילת כתמים הדומה יותר לבכי של תינוקת נטושה. לפעמים נדמה שהים גוער בה על עצלותה או רשלנותה. את לא מספיק מרוכזת. את מדמיינת. את סוטה מההבחנה המדוייקת, את לא מספיק טובה. את מנסה לאסוף את עצמך ולרכז את הכרתך ומבטך. להיות מדויקת. את מחפשת את האמת. הרי הים חייב להיות אמיתי.

 

הסרטנים נכנסים ויוצאים מתוך קצף הגלים. הם רצים ורצים על החוף עד איזשהו חור ונבלעים בתוכו. השחפים חגים מסביב לחורים, מתחרים בקולות הגלים, מי יתנפץ חזק יותר בצווחותיו. היום הים גועש. היום הוא כנראה היום האחרון שאהיה אתו מצידו הזה של העולם. כשהסרטנים יוצאים מחוריהם, שקופים, סגולים, ורודים, כצבעי זריחת הבוקר, הם שרים רקוויאם בקולות אינספור. שפתם לא מובנת ולכן הים מתרגם לי: לאמת שורש גוף אחד ופנים אינספור. איננו רואים את השורש אבל אנחנו מתאהבים בפנים אלו או אחרות, כמו בבני זוג. דעי שכל זוגיות כזו ארעית והיזהרי מלהכריז בה כאמת. גם אותם פנים שיפתו אותך בידיעת השורש , שיפתחו שער לשביל הבטוח פנימה, חוטאים בבגדי היוהרה. מה שנראה כשביל יהפוך עד מהרה לתהום ללא תחתית.

הים. בדרך לכאן קראתי את הספר האדון שנפל לים, מאד הרברד קלייד לואיס. הוא נפל בכביכול בטעות, מאוניה רבת קומות. כל הנובלה הזו מתארת את  נפילתו, מאבקו וניסיונות הישרדותו במים, ביחד עם תובנות הנובעות מהאמת הפנימית הנדחקת החוצה מקרבו באין ברירה. אותה אמת שאיש לא סיפר לו, לא פיתה אותו בנפלאותיה. אמת שהיא נוראה ומפעימה כאחד.

                                                                        

                                                                              אי גן העדן, בהמס, שיבננדה יוגה אשרם, 2016

9


סקיצות גן קטנות

1.

לוּ יָכֹולְתִּי לְגַלְגֵּל
אֶת רֵיחַ הַשְּׁבִיל הַזֶּה
לְ- take away סוּשִׁי

.
2
עֲלֵי הַשַּׁלֶּכֶת
פּוֹחֲדִים מֵהָרוּחַ
אֲבָל יוֹתֵר מֵהַגַּנָּן

.
3
הֶעָלִים מְאֻשָּׁרִים בְּגֶשֶׁם
הַגַּנָּן יָשֵׁן
וְגַם הַמַּפּוּחַ

.
4
כְּשֶׁהַגֶּשֶׁם חָדַל
קוֹלוֹ שֶׁל הַמַּפָּל גּוֹבֵר
גַּם עַל גְּנִיחַת הַצְּפַרְדֵּעִים

.

5.

הַכֹּל כָּאן מוֹבִיל אֶל הַיָּם
גַּם הַשְּׁבִיל הַנִּסְתָּר
מֵעֵינֵי הַגַּנָּן

*

בהאמס, אשרם שיבננדה, אי גן העדן, 2016

*

%d7%90%d7%95%d7%95%d7%97%d7%aa%d7%99%d7%a2%d7%a8-3%d7%99%d7%a2%d7%a8-4%d7%99%d7%a2%d7%a8-5%d7%99%d7%a2%d7%a8-6%d7%9e%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9c-5%d7%9e%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9c-%d7%9c%d7%99%d7%9d


10 דרכים להפחית כעס. דחייה. עלבון.

1.להוריד את הראש לברכיים ולדפוק קלות על הראש בעזרת כפות הידיים. זה עובד נפלא אחרי מקלחת (אם המקלחת לא הצליחה להסיר את הכעס)
2.להסתכל במראה (אפשר גם כשאין מראה) ולפעור הכי חזק את העיניים, שלוש פעמים למשך 20 שניות בכל פעם. (יש לנו נטייה לצמצם את העיניים לחריץ כשאנחנו כועסים או נגעלים  ממשהו)
3. לקחת נשימה ארוכה דרך האף (אם סתום אז דרך הפה, לא נורא) ולשים לב איך האוויר זורם מתעלות האף עד סוף עמוד השדרה, עצם הזנב, וכשמגיע לשם-  לעצור נשימה לכמה שניות ולנשוף, לשחרר. האוויר שממלא את האזור האפל ההוא, שאוגר כעס, שנאה וכו' מקבל אוייב טבעי מפתיע. נקרא לזה אור.
4. להרים מעט את הלחיים לאיזה חצי חיוך, לשתים שלוש שניות. ולהרפות. שלוש פעמים. זה מיטיב עם שרירי הפנים שהתרגלו לעצב את עצמם לפי מערכת העצבים השתלטנית.
5. אם יש אפשרות לפתוח יוטיוב אז השיר הממיס כל נגטיביות, כמו חומר הממיס אבנית,אפילו לכמה דקות): יש בי אהבה של אריק איינשטין https://www.youtube.com/watch?v=5WEggKymynE
6. ואם אחרי זה הכל חוזר, או שהתחילו דמעות והכל נעשה רגשי דביק כזה, ועדיין היוטיוב בהישג יד אז לפתוח את הצלילים האיסופיים הרגועים האלה שלא שמים לב אליהם, אבל הם מאחים עצבים דולפים:  https://www.youtube.com/watch?v=wtcl5NEN3bI
ומה שיכול לעבוד לפעמים
7. לקחת מספריים גדולים ולגזום כמה עלים/ענפים שיש בסביבה. פעולת החיתוך משפיעה על מערכת העצבים. זה לא דומה לספרים/ספריות, גננים/גנניות וכו', אלא כאן גזירה היא מודעת ולא מקצועית.
8. לקחת את הכלב לטיול, להשתדל לפגוש מישהו ולקשקש בלי הכרה. עשרים דקות זה מספיק. או לחלופין ללכת בלי הכלב במהירות ריצה עם אזניות ומוזיקה הודית קצבית חזקה במיוחד (זה יכול לעשות גם ההפך, אז זהירות)
9. לקרצף את חדר האמבטיה/שרותים באקונומיקה.
10. לאכול שקית שלמה של "שטוחים" מלוחים תוצרת "אסם".
 –
את כל אלה לא אני המצאתי, אבל את כולם בדקתי וכולם עובדים עלי. ממליצה בחום!
ואם נורא נורא חם ואין אוויר:
אינסוף כחול בהרבה לבן

קיץ של כלב

 
הסיפור עם הגינה הקטנה שבין הבתים הוא כזה: היא אמנם מוצלת בעצי קיץ מרשימים , מְגוִּנֶנֶת אחת לשבוע, אך שורצת יתושים ושאר מעופפי חום מהביל ישראלי. לשבת על שלושת הספסלים שדווקא נצבעים מדי עונה מחדש הוא מעשה בלתי אפשרי: נחילי היתושים מתרכז דווקא אצלם. האימהות המשגיחות על זאטוטיהם, אשר להן נועדו הספסלים, כבר מזמן ויתרו על הגינה עם מתקני הפלסטיק החדישים החביבים וברוב שעות היום הגינה ריקה, למעט כמה בעלי כלבים, כמוני, המחפשים אחר מקום מוצל להוציא את האוצר המהלך על ארבע. על הספסלים שורצי היתושים ויתרתי מזמן אבל מדי פעם אני מנסה ישיבה קצרה על המגלשה הקטנה הצהובה. בחמשת הדקות הראשונות נושבת בריזה נהדרת מעץ הצאלון, אפילו באמצע היום הרותח במעלותיו, אבל לאחר דקות אחדות מופיע הזבוב הראשון ולאחריו מופיעה זוגתו והשמועה נפוצה במהירות ליתושים ולברחשים, הממהרים למצוא מקום פנוי על זרועותיי וצווארי החשופים. אני נאלצת לקום ולתור אחר מקום ישיבה נוסף. כך גפם אצל הנדנדה ,מנוטרלת בהתחלה מן היתושים, ונמצאת במרחק מה ממוקד פעילותם. אני מספיקה להתנדנד שתיים שלוש פעמים של "עולה יורד" ואף לעצום עיניי לשבריר של הנאה, עד שאני קולטת את הכלבלב עם גלל של חתול בפיו. מתחם הנדנדות נמצא על יד ארגז החול שם נוהגים החתולים של השכונה לעשות את שלהם. את החתולים הללו מאכילים מדי יום טובי הלב השכונתיים במיטב תערובות האוכל הקיימות בשוק, אוכל שמאד ערב לחיכם של כלבי השכונה, והכלבים החמודים מוכנים להסתכן בנזיפות אינסופיות של הבעלים, שמעזים לשחררם לרגע, אך מיד מבחינים בגללים הטעימים הללו בפיותיהם של הכלבים. בשלב הזה אני מחליטה להתרחק מהאיזור ורותמת את הכלב, שהרי מלכתחילה לא הייתי אמורים לשחררו, מתהלכת אתו שניים שלושה סיבובים על השביל הקצר ומשם הברירה היא או לחזור הביתה (חמש-שבע דקות ליציאה זה מספיק?) או להמשיך לפארק הגדול. ממשיכים. הדרך לפארק רותחת בקיץ, לפני השעה 18:30. אין ולו עץ אחד בזווית של צל להתהלך תחתיו.  ומשהגענו לפארק מסתבר שבדיוק ישנה מסיבת ילדים עם הורים עצבניים המאיימים מראש על בעלי הכלבים שיתרחקו מהאיזור .
ממילא לא נרצה לשחררם ולא רק מפני הילדים הצווחניים שיכולים ברגע אחד, בתנועה לא צפויה, לגרות נביחה אצל כלב ממוצע, אלא בעיקר מפני הבמבות והביסלים והבפלות המפוזרים על הרצפה כדרכן של אימהות רבות, המלעיטות את הבטנים הרכים בזבל תעשייתי, וגרוע מזה, לא אוספות את השיירים לפח. אנחנו מתרחקים משם, כל אחד וכלבו, כלבתו או כלביו, מתפזרים לכל עבר. לא שיש לנו הרבה מקום להתפזר. עדיין השמש יוקדת ומכת היתושים חוגגת. שתי הברירות העומדות בפני הן הליכה שמאלה לסוף הפארק, הליכה בחום עם הצללה יחסית ודשא לאורך השביל, ללא שחרור הכלבלב לריצה קלה שהכרחית לו, או ימינה לכוון גינת הכלבים, שסוף סוף גדרו עבור השכונה, שגודלה כגודל כף היד. מצב ניקיונה של הגינה הכי רע שאפשר, מלאה בגללים של כל חיות הסביבה, נטולת שקיות לאיסוף וזרזיף מים שקולח בעצלתיים מהמתקן החדש שהספיק לשבוק  את חייו האומללים. בגינת הכלבים הזו אין הצללה, אין עץ לרפואה, או שיח כלשהו ושני הספסלים הבודדים שהוצבו בתוכה לעולם לא זוכים לניקוי כלשהו. נכון, אין לי מושג מי מגיע לגינת הכלבים הזו בלילה ועושה בה שמות, אבל התנערותה של העירייה מהגינה החדשה הזו כביכול לא מותירה לנו, אוהבי הכלבים, שום ברירה ואנחנו מדירים עצמנו ומחמדנו מהמקום המבחיל הזה.
לסיפור הזה אין שום פואנטה אלא רישום תמונת מצב  של אוהבי כלבים בשכונתי, בקיץ מהביל וארוך לעייפה. אבל אני כן רוצה לסיים בכמה פטנטים שאני נאחזת בהם בעת הטיולים המייגעים האלה: אני אומרת לעצמי שמזל שכאן לא סודן או עזה למשל, או מקום אחר שהקיום שם הוא לא תענוג גדול אלא מעמסה בלתי נסבלת, וכאן לפחות בסוף הטיול הנ״ל מחכה מטבח ממוזג בבית, ואפשר תמיד שיחכה גם אגרטל עם פרחים על השולחן ואפרסק קריר במקרר ומחשב לכתוב בו, ובדרך כלל אין הפסקת חשמל ויש מים זורמים להתקלח ויכולת כלשהי לחפור ולגרד משולי קליפת המוח המזיע כמה מחשבות חיוביות, המגביהות מעט, ומאפשרות לעוף
_
סקאיי וקושקה יולי 2014

תלולית. שירה

מישהי פעם אמרה לי שההבדל בין כותבת שירה למשוררת הוא שהאחת רואה מילים ומארגנת אותם לשיר והשנייה רואה שירה שמתארגנת בעצמה למילים. ומאז בכל פעם, רגע לפני המילים, אני מרגישה את קצה הסכין בכף היד שמתכוננת לכתוב. היא אולי לא התכוונה אלי ואני קודם כל ציירת. לפני כל מילה אני רואה צבעים שבתוכם מתארגנת צורה המבקשת לפעמים מילה, המצטרפת לעוד אחת, ויוצרת איזשהו רטט, שאפשר לזהות מתוכו איזשהו דבר. לפעמים הדבר הזה נקלט אצל האחר ולפעמים נשאר אצלי, לא יודע איך להבליח מתוך ציוריותו: שמי חציל. חצי ירח. ברוש נידח. שדה יבש. כלבה בהירה נעלמת מאחורי תלולית.

ירח על הים השחור 1

איריסיה קובליו, רישום דיגיטאלי


הזמן מטייח. הזמן מתקן.

הרגע הזה שבו את מוצאת תמונות של מי שהיה בחיים שלך פרק זמן לא מבוטל, עברו שנים מאז, ובכל תמונה ותמונה את אפילו זוכרת מה היה שם ועם מי, ואת מדפדפת ומעבירה ופתאום. הרגע הזה שאת קולטת שאת לא באמת זוכרת בגוף את השייכות. לא בדיוק בגוף אלא בחושים. במשהו הזה שיודע שהוא שייך לך. היה שייך לך. למשל הכלב הזה טוטו. חלפו שבע שנים מעזיבתו. את פתאום קולטת ששכחת פיזית את משקלו, מגע פרוותו. שהוא הפך לדמות מספר שאת מספרת לעצמיך על העבר שלך. המוות עושה את שלו בזמן המטפס אל מרומי חייך. והזמן מטייח ויוצר, בהסכמה ולא בהסכמה, היאחזויות חדשות.

לא על טוטו התכוונתי לכתוב אלא על געגועים או זיכרונות שמשנים צורה עם הזמן וזה דבר ידוע . אבל זה התעורר להיכתב בעקבות חיפושי תמונות לאלבום האורחים לחתונה של הבת. פתחתי הרבה תיקיות והגעתי גם אל אלו שלא זכרתי שצולמו או נאספו ובאו געגועים לאלו שהיו בתחילת הדרך שלי כאם, באמריקה. כמה חברים שלא ראיתי  מאז שחזרנו לארץ עם תינוקת בת שנתיים. כמה הייתי רוצה שיהיו בחתונה. מן קרבה שלא קרתה בשנים שאחרי, החברים שלי מכיתת הציור ב PENN , אותם חברים שהתגוררו אתנו בחווה, שמרו על גל התינוקת וליוו אותנו בשנתיים המאושרות ההן, עם המורה האהוב שלנו ניל ווליבר ז"ל. והטבע. כמה טבע. ואיילות. כשכותבים איילה זו תמונה של הנפש. לא ממש איילה של יערות, אבל כן היו שם היו יערות, מאחורי המטבח, וערב אחד הציצה איילה בחלון. כמובן שהבהילה עירונית שכמוני. איילה. שותה מים. החיים שלפני החווה, בירושלים, יונה וולך למשל, היו כאילו מסרט אחר של חיי. אפשר להגיד גלגול אחר.. לא זכרתי את הריחות של ירושלים אבל כן זכרתי שבאתי אליה בגלל הריח. העיר העתיקה שהייתה המסלול הקבוע היומי של חיי, במיוחד הרובע הארמני והנוצרי, נסגרו בקופסת זיכרונות כמו מפיות יפות של ילדות ששמים בארגז בארון. בשנים שאחרי זה הם ייכנסו וייצאו מהבויידם. אחרי זה יהיה לי בית בלי בויידם. טוטו הכלב ייכנס לחיי עם חזרתנו לארץ ויעזוב את חיינו אחרי הרבה שנים של שינויים ותפיסות עולם שנבנו  וקרסו והוא בתוכם. הוא יילך אתי לתערוכות החשובות שפרצו את דרכי וגם יחכה בסבלנות בתקופות שנסעתי לחפש משהו אחר, אי שם, כל כך אחר עד שגם כלי הציור נסגרו בסוג של בויידם. שנים אחרי זה שוב ייפתחו, טוטו יהיה בסוף דרכו, ואני אפלס דרך חתחתים בעולם מנוכר השייך לצעירי התרבות הקונספטואלית.

המשכתי ברשימות של אלו שרציתי בכל מאודי שיהיו אבל לא יוכלו להיות, מכל מיני סיבות ובראשם ציפורה. איך זה שמתעורר אצל אימא הרצון הזה שאהובי נפשה מחייה הבוגרים יהיו בחתונת ביתה היחידה? האם גם אצל אמי התעורר הרצון הזה? לא אפשרתי לה. לא הייתה חתונה. וגם הלידה של הבת הייתה רחוקה ככל שיכולתי. אני לא בטוחה שאני תכננתי את זה אבל החיים תכננו עבורי. כמה חכמים החיים. אפילו בשעות שנדמה שלמרות שהרחקנו נדוד, עבדנו על עצמנו, עברנו ניקויים כאלה ואחרים, הפכנו והתהפכנו, הכאב הראשוני הזה של זרות נשאר ועוקץ בכל פעם מחדש.

אז נחזור לטוטו. או בעצם לסקאיי, הכלבון שאתנו כעת. אין ספק שסקאיי הוא התיקון הגדול. ושוב, החיים הם חכמים מאיתנו. לפעמים הם מזמנים תיקונים. אבל מוטב להיות סקרנית לגביהם מאשר לצפות להם.

f2

כיפה אדומה, 1999, אקוורל ושיער של טוטו

כיפה אדומה- תרופות 2

איריס קובליו, אקוורל על אריזת תרופה, 1999

 

6f96cf1b-6880-460c-86b3-b5fae6665ef3 (1)

איריסיה קובליו, סקאיי, רישום באייפד, 2016

לחתונה עם חתימה

ההזמנה לחתונה (קושקה ואיימי). אקוורל, 2016

 

עוד על כיפה אדומה כאן

עוד על טוטו

 


ינשופים

איה פוחדת מינשופים. יש לה כל כך הרבה מה להגיד אבל הם תמיד יושבים על העצים בדרך. ולא רק בלילה. לפעמים איה חושבת שהיא עכברה וככה מצדיקה את הפחד שלה מינשופים. לאיה הייתה פעם עכברה. היא האכילה אותה בסתר מאחורי הספה הנפתחת בסלון. כשהיא הייתה קוראת לה היא הייתה באה והן שיחקו באחיות תאומות. אולי הינשופים גילו את הסוד כי ינשופים יודעים הכל. גם את הסודות האחרים.

ינשופים


רגע אלוהי בפארק. הדרכה לציור מצילום

זה היה רגע שבו הבחנתי בארגון הצבעים והצורות, התגלמות מושלמת של סדר אלוהי. אביב בפארק השכונתי. אדום. צהוב . ירוק. כחול, על גווניהם העזים, טורים טורים במבנה ללא רבב. ידעתי שבצילום הפלא הזה ייעלם. אבל לשבת ולצייר שם היה בלתי אפשרי. צילמתי בכל זאת. באייפד נראה צילום סתמי של שביל עם עץ ודשא וכמה שיחים. הכל משעמם ודהוי, אבל קומפוזיציה פוטנציאלית לשיעור בצבעי מים. אם אני מלמדת את א' למשל, אני מאתגרת את עצמי  בהדגמה ובבנייה מסודרת של שלבים שלבים, מנסה להגדיר ולהסביר כל מהלך: איך מתחילים, את מי בוחרים ראשון לצייר, האם להתחיל ברישום או בלי, האם  נתחיל בתשתית או עדיף להשאיר חללים ריקים, האם נניח קודם את הדימוי המרכזי, האם את הרקע או את הגוונים הבהירים (כמובן, זה הקלאסי) או שמא נתחיל במקרה הזה באדומים ובצהובים, כי הם החשובים ואם שוכחים להשאיר להם מקום נקי הכל אבוד, כי בצבעי מים אי אפשר לעלות בצבע רענן, עוצמתי, יסודי על צבעי הרקע. לכן אולי עדיף שהצבעים הבוהקים, הזוהרים, יהיו ראשונים. ואם כן, עדיף לרשום קודם. למקם. רק  זה שישנה אצלו ראייה רישומית אינסטינקטיבית, יכול לפזר בלי תכנון את הצבעים העזים. אך ברישום ישנה גם בעיה (עדיף לרשום בעפרון מחיק במים): תלמידים נוטים לרשום בפרטי פרטים ואז למלא את הרישום כמו בחוברות צביעה והכל הולך לאיבוד. וכך גם הבעיה עם התבוננות מצילום: נצמדים לקומפוזיציה של הצילום וכבר לא חווים את התלת- ממד, את החיים בתוך החיים, ולא רק זאת, אלא שנוטים לחפש את "הצבע" שבצילום, ואז כל הוויברציות שמן החי הולכות לאיבוד. אז מה עושים?
בכל זאת מציירים, כי זה מה יש. לא תמיד אפשר לצייר בטבע וגם תנאי הטבע, למתחילים, לא מפרגנים במיוחד. אז ככה. כמה הצעות. עדיף לצייר מצילום אישי, צילום שנעשה ממקום של התפעמות, רגע של תשוקה למראה. עדיף לבחור צילום שיש בו פרספקטיבה ולא יותר מדי מבנים קרובים, צילום שיש בו מרחב כלשהו, אור וצל, קרוב ורחוק, עם לא מעט גוונים, צילום שיש ממנו זיכרון טרי, גם אם הוא נעשה לפני שנים. ואז, הכי חשוב, לצייר אותו מספר פעמים בגישות שונות. מומלץ ללא רישום בהתחלה. רק הנחות צבע. רק איבחון של מה קרוב ומה רחוק, מה בהיר ומה כהה. לראות מהו הדימוי המרכזי, פעם לצייר רק את אותו ופעם רק את סביבתו, פעם על נייר רטוב ולאפשר לכל הצבעים להתפזר ופעם בשכבות שקופות ועדינות. רצוי לעשות טסטים של הצבעים בצד הדף או בנפרד וגם לערב את ההיגיון והדיבור הפנימי: מה לפני ומה אחרי והכי חשוב היכן האור החזק הזה, שהכרחי להשאיר את הנייר חשוף, כי אחרת לא יהיה אור וזו הדרך היחידה בצבעי מים טהורים. כמובן שנייר מחיק (יש כזה שנמחק עד 90 אחוזי לובן, אם כמובן יודעים למחוק נכון) עוזר לטעויות. אבל לפעמים הטעויות הן שמעניינות בצבעי המים.
רצף של טעויות, שנרכש ומשתכלל עם הניסיון והזמן, הוא היופי הבלתי מעורער של ציור טוב בצבעי מים.
רגע אלוהי בפארק 1.jpg

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים, מאי 2016

 

או
רגע אלוהי בפארק 2.jpg

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים, מאי 2016


על הרגע הזה, שבין יוגה לגורי אלפי. סוג של

אמש, ערב יום העצמאות, בין סרט על יוגה והתכנית ההפוכה ממנו, של גורי אלפי, הקיש בדלת ידיד ותיק שמופיע בכל פעם בזמן לא מתאים, בעייפות מוחית מציפה וליאות נפשית שמוכנה לנוע מרומו של עולם ורצפתו בלי להניד עפעף. אז פתחתי לו את הדלת בתנאי שזה יהיה רק לרגע, לכוס תה קמומיל ( כבר מזמן אני לא שותה בירה) לא כדי לשמוע מה יש לו להגיד, אלא כדי לצאת ידי חובה. הוא נכנס והתיישב דווקא בסטודיו שלי על יד המחשב וסילק את הפייסבוק מהמסך וחזר לדף הסרט על היוגה. סרט טוב? הוא שאל, כן עניתי, מרגש ברובו, אבל לא אהבתי את המורה שהציגו בהתחלה ובסוף, הכריזמטית הזאת שצעקה מול המונים אחדות אחדות. כריזמטיות מהסוג הזה דוחה אותי. תמיד היית ביקורתית, הוא אמר, לא ביקורתית, תיקנתי, רגישה לשקר, חופרת לאמת…ולרוב מתאכזבת, הוא הוסיף. כן. פעימות הלב שלי מורכבות מאכזבות כאלו או אחרות. אכזבה במקום אהבה, הוא פולט בכמו ציניות. אהבה.. אני אומרת, איזו אהבה, ככל שהשנים עוברות היא מתרחקת ממני, האהבה הזו, ללא תנאי, אהבה לכל, ללא שיפוט, ללא הבדלה, האהבה שהאמנתי בה בכל קיומי בשנים ההם שהייתי תלמידה ומורה ליוגה, שהאמנתי כי דרכי סלולה ורק צריך להסיר מדי פעם אבנים כאלו ואחרות שחוסמות או מסתירות את הדרך הבטוחה. ופעם אחת אחזת בסלע גדול מדי והתדרדרת אתו למטה, הוא מזכיר לי. ומאז קשה לטפס, אני נאנחת, אולי בלתי אפשרי, כל אבן שאני מנסה להיאחז בה כדי לטפס בחזרה לכוון הפסגה ההיא נשמטת מידי. אבל לפחות יש לך כמה דברים אחרים בבורות הדרך להיאחז בהם, הוא מנסה להיות אופטימי, הפרחים למשל שאת מציירת , פרחים זה גם יוגה. לא,אני אומרת, אני רוצה כמו בסרט, את האופטימיות הגופנית הזאת, התמימות ההיא של האהבה הבלתי מעורערת לגורו של הדרך. אי אפשר לחזור! הוא מדבר בפסקנות, מי שליוו אותך אז חלפו. התפוררו. לא באמת היו, הוא מקשה, ואני יודעת שעוד מעט יטיף לי שאני סנטימנטלית מדי, מלעיטה את עצמי בסיפורי העבר הכביכול מפואר של העידן ההוא. אז לאן נעלמה היוגית שבי? אני שואלת אותו. היא לא נעלמה כלל, אלא שאת שיפוטית כלפי עצמך וזה מה שמעייף אותך כל כך ואת בוחרת לראות רק חלק מהתמונה. בשלב זה כבר התעייפתי ממנו ממש. די, לך כבר, תחזור בפעם אחרת, אני רוצה לראות את גורי אלפי ולצחוק קצת, כי היוגה הזו מאיימת לפרוץ את סכר הצער שלי ואתה לא עזרת לי כאן. בסדר, הוא אומר ומבטיח לחזור בקרוב, הידיד הזה שלי שקורא לעצמו חשבון נפש. כן כן, ממש הגעת ברגע מתאים, בין יום הזיכרון לעצמאות. אום. אום. אום.

 

קישור לסרט על יוגה חובקת עולם:
*

IMG_0320

בהימלאיה על הגנגה, 2007


%d בלוגרים אהבו את זה: