שושנה לשוברט, לדוד ולתדר הים

1.

עומדת על ציר זמן הזוי. הוא גם מאיץ קדימה במהירות חסרת תקדים וגם לאחור. פתאום נעלמות ארבעים שנים, שלושים, עשר, מנהרות ארוכות מחישות אותי לאחור להרף עין, תמונות צלולות מן ״העבר״ מתגלמות להווה כביכול, טסות ל״עתיד״ וחוזרות למסלול. למשל
הסונטה לפסנתר בסי במול של שוברט מעיפה אותי שלושים שנה לאחור. חדר בצבעים רמברנטים, מורה צעיר, אדמוני, מדגים על גב ידי את צורת המגע בקלידי הפסנתר המאפשר להתחיל לחפור במעמקי נגינת שוברט. ופתאום הוא נשלף משם לכאן ומתערבל באצבעותי על קלידי הפסנתר העכשווי.
שוברט הוא כזה. הטרנספוזיציות (מעברי סולמות) החדות שלו מעבירות את המאזין קדימה ואחורה (וגם למעלה ולמעטה) על ציר הזמן. בעצם לנגן שוברט זה טיסות אינסופיות במסע נטול זמן. וכן, הוא מחזיר אותך בשלום לאותה נקודה שהתחלת. חלום.
בתגובה הראשונה הסונטה במלואה

36946962_10216758084089268_3228830274238283776_n

שוברט

2.

אני מאד רגישה לרעש. זה מחריף עם השנים. לרעש וריחות. לפעמים מקבלת תופעות של סינסתזיה, כשהמחיצות שבין החושים נקרעות ואלו חודרים לאלו. ממש סבל. משאית נקיון שעוברת ברחוב יכולה להוציא אותי מדעתי. אני חושבת שהפסקתי לשמוע מוזיקה סימפונית כי לא יכולתי לשאת את ריבוי הגוונים שהפכו לרעש. היתה לי תקופה ארוכה שגם לפסנתר לא יכולתי להאזין. השמיעה האבסולוטית שלי ירדה בחצי טון אבל היו זמנים שהעיליים והתחתונים היו במצבי מלחמה ושליטה וזה היה בלתי נסבל. בשנות השתיקה שלי לא האזנתי למוזיקה בכלל והשתמשתי הרבה באטמי אוזניים. רק עם שירת מנטרות חד גוניות אוזניי חיו בשלום. אחר כך גיליתי את תדרי ה Hemi Sync 
תערוכת היחיד האחרונה שלי היתה לפני שלוש שנים בגלריה "משרד" בתל אביב ובה היה גם מוצג סרטון מצגת עם ציוריי מלווים בתדרים הללו.

קישור לסרטון:

גלי קול

4

3.

בינואר 2018 החלטתי לרוקן את הבית בהרצליה ולעבור סופית לאיזור הסטודיו שכבר שכרתי קודם לכן בצפון. את רוב "הדברים״ של חיי המגוונים מסרתי עד שנותרה דירה חשופת קירות ומסמרים רבים מנשוא. בארון שבחדר השירות היו מאוחסנים, מזה שלושים שנה או יותר, חיי כמוזיקאית. התווים, היצירות שכתבתי, כלי נגינה אקזוטיים שהיו תלויים על הקירות, מחברות תווים. אמרתי: טוב, לזה כבר לא אחזור בגלגול חיי אלו. הגיע הזמן לפח המיחזור. חלק מהתווים נמסרו לשתי חברות, כלי הנגינה למשפחה מוסיקאלית ושאר כתבי היד ומחברותיי גדושות יצירותיי, התגלגלו בנחישות לפחי המחזור השכונתיים.
אבל הדברים התגלגלו אחרת.
כעבור שלושה חודשים חזרתי להרצליה עם מעט מטלטליי שנבחרו להתגורר עמי בצפון.
בלילה הראשון בדירה הריקה שמעתי צלילי פסנתר. שנים שלא יכולתי לשאת את צליליו. בלילה שלמחרת הוא שוב הופיע. הדי הדירה הריקה ביחד עם הצבע הטרי בקירות התעקשו על תדרים מעולם המוזיקה שנעלתי מאחורי מנעול ובריח. אורי פרץ את הבריח. הוא לא התכוון. גם אני לא. אבל הפסנתר המשפחתי המיותר שלהם רץ אלי בזרועות פתוחות. במהירות.
ובעניין הזרועות הפתוחות, עולם המוזיקה דאז, פותח זרועותיו לקראתי באופן שלא הכרתי במהלך שלושים שנות נסיונות ההישרדות שלי בעולם ״המקובל״ של האמנות. אבל זה סיפור אחר.
מוזר. עלומות דרכי המושך בחוטי החיים.

37049960_10216782129450387_1740598714327629824_n.jpg

4.

המאסטרית מדגימה לי את היוגה של הפסנתר.
איך לשחרר את מפרק כף היד. איך להרפות. איך הצליל הראשון מהמרחק הבלתי נראה הפנימי ביותר מגיע אל הצליל הראשוני שממנו מתגלמים כל השאר: היצירה.
בצילום: שושנה כהן מנגנת אופוס 58 של שופן ובלבי מערבולת.
תודה, על שהחיאני והגיעני למקום הזה

37129492_10216790737465582_3981427695480209408_n

שושנה כהן

 

 

 

מודעות פרסומת

סקונדה אבסולוטית

הייתי בת שש בערך ואני יכולה לצלול לתוך התמונות ההן ואני יכולה גם להמציא אותן או לשפץ. נראה שמתחילה במסגרת. הטקסט, המילה הראשונה שכאן ואחריה מצטרפות אחרות, מנסות להתיידד ולהתחבר להגיון קריא כלשהו. מכונית מוריס מסחרית קטנה בצבע אפור ורדרד מתכתי. הדרך משכונת מונטיפיורי לרחוב זמנהוף . אני מאירה בפנס הזיכרון על מושב הילדה. בידיה תיק תווים. זהו מרכז התמונה. במסגרת אבא מסיע ילדה לקונסרבטוריון. בתמונה הבאה: חדרי מרתף למחצה עם פסנתרים שחורים מאובקים. בכניסה שולחן גדול ואיש עגול מאחוריו. לפעמים הייתה שם אשה בלונדינית. והיו גם ארונות ברזל ותיקיות קרטון ועמודי תווים ממתכת מפוזרים בכל מקום. אבא חיכה בכניסה כשהילדה הייתה מולכת לאחד מחדרי המרתף הפנימיים. בכל שיעור היא הייתה נבחנת בשמיעה אבסולוטית ובכל פעם המורה התפעל מחדש וציחקק. לפעמים היה לוחץ חזק על הקליד, ממש מכה בו עד שהיה נשמע כסכין חדה חודרת אוזן, אבל היא הייתה מזהה. דו. סול. רה. לה במול. הוא היה מכה ברעם על מי נמוך בשתי אוקטבות שמאלה מהמרכז. ליבה ניתר אבל היא ידעה בדיוק. לפעמים היה עושה מרווח תרצה, או יותר מרושע, קווינטה! היא הייתה מזהה. אוקטבה! מזהה. סקונדה קטנה… זה צרם. שרף. היא הייתה מתאמצת, לא כי היא לא זיהתה, אלא מכאב אוזניים חריף. ואז היו ממשיכים לאיזו מנגינה אינפנטילית מתוך התווים. היא דווקא אהבה תווים. קראה אותם בקלות אבל שנאה את המנגינות. חצי השעה הייתה עוברת. בחזרה למסגרת התמונה: שוב אוטו מוריס מסחרית קטנה בצבע אפור ורדרד. ילדה במושב הקדמי ליד אבא שלה אוכלת וימפי עם קטשופ. או חמישים גרם פיסטוקים. תמיד הייתי רעבה אחרי השיעור.

אבא עם מכונית המוריס.jpg

אבא והמוריס. שכונת מונטיפיורי

לנגן 1.jpg

הפסנתר הראשון היה אורגן. 1964

הקונצרט הראשון 72.jpg

קונצרט ב-בית ציוני אמריקה. 1966

 

unnamed (3)

אני ואבא, 2018. סצינה מאשפוז ב"מאיר"


שתיהן מתגלגלות מצחוק

תמונה: ילדה בת שש עשרה. אחרי שנים של עלבון מתמשך בכל מה שקשור למוזיקה בכלל ופסנתר במיוחד, נמצאה לה מורה לנגינה, אשה צעירה מוונצואלה, הילדה נוסעת אליה פעם או פעמיים בשבוע בשני אוטובוסים ועוד הליכה ארוכה ברגל, עולה במעלית לקומה לדירה בקומה גבוהה, מתיישבת על יד פסנתר כנף סטנואיי ומורה ג׳ינג׳ית מתולתלת עם צחוק מתגלגל מדברת אתה על מגע משי עם הקלידים. הידיים של הילדה פצועות ומצולקות. לא רואים את זה, שהילדה בקושי מזיזה את האצבעות. אבל משבוע לשבוע האצבעות מתחילות לזוז מעצמן. נענות לצלילים העולים מנבכי הפסנתר. ולא רק מהסטנוואי של המורה. גם מהסאוטר הנוקשה והאטום שלה בבית הוריה. היא תמיד ידעה שדו דיאז שונה מרה במול, לא רק בצליל, גם בצבע, בריח, ופתאום יש מי שמדברת אתה על זה, מראה לה איך מנגנים את זה שונה. סול דיאז כל כך שונה מלה במול. והמגע של האצבע הרביעית עם הקליד השחור. היא מתמלאה כמיהה. ילדה בת שש עשרה שעד כה אפילו לא העזה לחלום על זה : צלילים המפלסים מסלולים במפת הנפש הסבוכה שלה. למורה קראו אז סוזאן גייזלר והיא למדה אצלה שנתיים ומאז עברו 43 שנים. והנה הילדה ההיא שוב פוגשת את המורה, ששמה היום שושנה כהן, ומרחק השנים נעלם כהרף עין. גיל 16 נהפך לכמעט שישים אבל שתיהן מתגלגלות מצחוק. שתיהן מתגלגלות מצחוק

_

unnamed

שושנה כהן 2018

 

pianist-5 (3)

איריס קובליו, 2010, אקריליק

_

פוסטים קשורים:

לנגן ליעלה (פוסט על הגילוי מחדש של הפסנתר והחיפוש שלי אחר המורה )

האם הפסנתר חסר (פוסט מ 2012)

הפסנתרנית (פוסט בסלונה על תודות הפסנתר בחיי)

כתבה ב"הארץ" על שושנה כהן

 


כמה מילים לכבוד שבוע הספר והקריאה

בשנה האחרונה, אולי בעצם בשנתיים האחרונות, אני מאד מתקשה לקרוא ספרים. אני כבר לא קוראת גם בדיגיטאלי. חשבתי שזו בעיית המעבר לדיגיטאלי , בעיית עיניים, הגיל ובעיקר חששתי שיכולת הריכוז שלי (בקריאת מילים שמצטרפות לדף תוכן שלם) מתפוררת ומתפזרת לכל עבר בתהליך בלתי הפיך. השנה נפרדתי מרוב ספריי, השארתי מעט, אולי מתוך איזשהו כבוד ליצורים האלו שחיצוניותם ופנימיותם היו דבר בלתי נפרד מהקיום שלי.
לכן הופתעתי מאד כשהגיע  אלי הפסנתר העכשווי שלי, חברה החזירה את התווים שלי "שהצילה מפח המיחזור", פתחתי את באך והתחלתי לקרוא פרליוד אחר פרליוד, סוויטה אחר סוויטה, כאילו לא חלפו מאז, נניח, שלושים שנים, כמו כלום.
קראתי קראתי קראתי. ניגנתי ניגנתי ניגנתי. גם מתווים שלא הכרתי.
אז יכולת הקריאה שלי אפילו השתפרה.
כך לפחות ביומיים האחרונים. 
אולי זה בקע בתודעה.
אז אני מתעדת את זה כאן, בבלוג.
מחוץ לזמן זה אושר צרוף.
*
35330085_10216559651728583_4514202780637855744_n

הזנת כיתוב

*

שני ציורים:

האם הפסנתר חסר? 

 

*

עידכון:

מצאתי אותה. את המורה לפסנתר שלי. כתבתי עליה כאן

 

 

 

 

 

 


גיבורים שעפים כמו הקופים הקדושים

*
מכירים את האפוס ההינדי "הראמאיינה" (Ramayana)? סיפור החטיפה של סיטה ע״י השד ראוונה וכליאתה שנים לא מעטות בעבי יער של אי מרוחק. בקיצור, סיטה היתה אהובתו של יורש העצר הצעיר ראמה והיא הצטרפה אליו לתקופת נדודים ביער. אליהם מצטרף גם אחיו האוהב של ראמה כדי להגן עליהם מתלאות היער. אבל הפאשלה לא מאחרת להגיע וסיטה נחטפת ע"י ראוונה הרשע. אל סאגת החיפושים מלאי היאוש והפציעות והצער מצטרפת חבורת הצלה, קופים, כשבראשם הקוף הנומאן, שמגלה אהבה ונאמנות גדולים מהחיים לראמה ומפעיל את כל יכולותיו העל אנושיים כדי להציל את סיטה מיד חוטפה ואת החבורה הפצועה והמיואשת (רמה ואחיו). הקופים האלה, מסתבר, קופצים למרחק כה רב עד שנראים כיכולים לעוף. כלומר בשבילה ובשבילם, היפה והחבורה, הם עפים. הנומאן משחרר את סיטה מזרועות חוטפה, לא שוכח לעצור בדרך כדי לקטוף צמחי מרפא לראמה וחבורתו הפצועים והמעולפים, מחזיר אליהם את סיטה והאיחוד מתרחש ומסתיים בהצהרת אהבה ונאמנות של הקוף הנומאן לזוג הנצחי רמה וסיטה. הקוף הופך לסמל הנאמנות והמסירות והזוג ממשיך הלאה ומתמודד עם ספקות בדבר טוהר בתוליה של סיטה, לאחר תקופה לא מבוטלת של שבי. 
אני לא יודעת איך מסתיימת סדרת הטלוויזיה "בשבילה גיבורים עפים" ויכול להיות שהדמיון שלי עף רחוק מדי בהשוואת שני הסיפורים הללו, ההודי והישראלי. מי זו סיטה ומיהו החוטף שלה זה ברור. הכל מתרחש ביערות דרום אמריקה, דומה לדרום הודו וסרי לנקה. חבורת הקופים בסדרה מורכבת מהמאצ'ואים הישראלים היוצאים לחפש אחריה, כשבראשם החבר לשעבר של של יעלי: אביב.  אני עוד לא סגורה על האם אביב מייצג את ראמה, או שמא הימלר יפה התואר, העומד למות בקרוב. האח הנאמן שמצטרף לחבורה הוא דובי כמובן וכנראה בנדה הוא הנומאן הקוף הנאמן. בנדה חי בדרום אמריקה מזה שנים, למד על בשרו גמילה ואהבה אחרי טראומה צבאית כחייל ישראלי והוא הגשר בין שלושת הישראלים (שגם הם בפוסט טראומה) שיוצאים לחיפוש אחרי יעלי.
עוד קופים כאלה וכאלו מתגלים בדרום אמריקה, סוחרי הסמים ושומריהם, ובישראל, חברי וחברות המשטרה הקשוחים. מי בעד מי, מי נגד מי, איך תסתיים הסדרה?-  לא קראתי את הספר שעליו מבוססת הסדרה (האם הסופר נפגש בחייו בראמאיינה?) אבל את האפוס "הראמאיינה" למדתי שנים רבות, טיפין טיפין, במפגשי לימוד בדרך היוגה. את הקוף הנומאן ציירתי כמה פעמים, בהשפעת האמנות ההינדית. והוא במיוחד נגע ללבי.
זהו, עפתי רחוק? 
*
הנומאן עף 1.jpg

איריס איריסיה קובליו , שרי הנומאן, 2006, צבעי מים.

*

Handler

הרמאיינה

*

Hanuman-3

הנומאן, ראמה, אחיו והקופים

*

photo_2018-05-14_00-25-13.jpg

נינט סיטה והגיבורים העפים

*

שיר אהבה לראמה  

 

*


שחר

*

רַק עוֹד רֶגַע בְּבַקָּשָׁה
לִהְיוֹת בְּפַס הַשַּׁחַר הַזֶּה
כְּמוֹ בַּצִּיּוּר שֶׁל רותְּקו
מִתְעַרְסֶלֶת מֵעַל תְּהוֹם
תַּחַת שְׁמֵי רַבָּא
*
34038678_10216456790557118_4754152527472099328_n

פורטרט של אובדן

תלמיד שאיבד את אשתו מבקש לצייר את דיוקן פניה. בשנים שלמד אצלי הוא למד להשתמש בצבעי מים באופן משוחרר, כתמי, לפעמים גס טכסטורלי, כשיותר ויותר הסתגל להשארת הבקעים הריקים, חללי הדף. זו היתה עבורו גישה לא טבעית שכן עינו נתפסה לדייק את הפרטים והצבע, עין של צלם מיומן, והיה מתעכב רבות במקומות שעדיף לשחרר בצבעי המים . לאחרונה ציוריו השתחררו מהגישה הצילומית ונופי האקוורל שלו החלו לעוף. אבל אז עפה אשתו, למחוזות הבלתי ידועים.

אי אפשר ללמד את כולם אותו הדבר. צריך לגשת לכל תלמיד דרך נקודת הההתפתחות האישית שלו (לכן ציורי התלמידים שלי כה שונים אלו מאלו). התלמיד הביא צילום. הצילום היה כה יפה, רמברנטי כזה. אור וצל שיחקו בעדינות מרגשת בין שפתיה ועד מצחה. ראשה המוטה מעט דרש מיומנות קודם כל ברישום. לאחר שסיימנו את מלאכת הרישום, דייקנו את הזווית שבין העיניים, אלכסון האף והסנטר(נאלצנו להניח סרגל, בעדינות מירבית) על צילום פניה ולדבר מעט על הסכימה שיש לסמן על הדף לפני הפרטים, עלה רישום דיוקנה על הדף המיוחד לצבעי המים. את הרישום רשם בעפרון שנמחק במים וצבעו בהיר כצבע עור בהיר. זו השכבה הראשונה, השקופה, המעודנת שבקשתי ממנו להניח על פניה, למעט העיניים, וזאת מבלי להשאיר כל בקע לבן.

מכאן ומהשכבות הבאות השקופות צמחה רוחה העדינה של דיוקן אשה שעזבה בן לילה את גופה עם ארשת פנים פלאית.

רמברנט, דיוקנה של ססקיה

רמברט , דיוקנה של ססקיה


קורסים באקוורל

971724_10201872082988544_1918770068_n

בשעה טובה מתחדשים שעורי הציור שלי במלואם, בהרצליה:

קורסים באקוורל (צבעי מים) בסיס (למתחילים) בימי ראשון בבקר ובערב

קבוצות לממשיכים ומתקדמים בימי שני ושלישי בבקר

שעורים פרטיים בימי רביעי וחמישי, בשעות גמישות.

השיעורים בסטודיו ביתי, מלא בהשראה וקסם, קבוצות קטנות (עד 5 אנשים), חניה בשפע.

בהנחיית איריס איריסיה קובליו, מאסטר באקוורל.

טלפון: 0528730367

IMG_1622

מאירה מוסתרת 1

IMG_0390

1

IMG_0273

S/W Ver: A0.03.24R

בשיעור 1

 


סיגלון 2018

1.

סִגָּלוֹן לְלֹא רוּחַ
הוּא כְּמוֹ תַּפְאוּרָה בְּאוּלָם נָטוּשׁ
6
2.
הַסִּיגָּלוֹן לֹא יָכֹול
בְּלִי הַחַיִּים שֶׁמִּתַּחַת
1.JPG
3.
לְפַעֲמוֹנֵי הַסִּיגָּלוֹן וְלָרוּחַ 
יֵשׁ רוֹמָן סוֹדִי
הַגַּנָּנִים מְנַקִּים
אֲבָל הֵם מִיַּד חוֹזְרִים
3.JPG
4.
הַדְּבוֹרִים מְנַחֲמוֹת 
אֶת פְּזוּרַת סִיגָּלוֹן הַמִּדְרָכוֹת
5

שביל

השביל הגיע לקו הסיום. היו בו כל עונות השנה ורבים מעונות הנפש. הוא היה חשוף ויבש, בוצי ומלבלב, קוצי ורב יופי. לפעמים יכולתי ללכת בו לאט ולפעמים רק להביט בו מבחוץ. ידעתי שהוא שביל אבל רק כשהגעתי לקיצו יכולתי לראות את מקומו במפה המפותלת של חיי

מתחילה שביל חדש. האם יהיה זה עוד שביל? או אולי כביש? כביש מהיר

הציורים האחרונים מגבעת עדה, אפריל 2018

img836.jpg

img838.jpg

img840.jpg

img839.jpg

img837.jpg

_


%d בלוגרים אהבו את זה: