חצבים

גַּם אֲנַחְנוּ רָאִינוּ אֶמֶשׁ
בְּשׁוּלֵי שְׁבִיל יַעַר
(חֲצִי יָרֵחַ שׁוֹבָב
קִפֵּץ מֵעַל הַצַּמָּרוֹת
מְכַשְׁכֵּשׁ זְנַב רֵיחוֹת שֶׁל מוֹצָאֵי חַג כָּלְשֶׁהוּ)
חֲצָבִים
צְחֹורִים וּזְקוּפִים כְּבִשְׁעַת כְּלוּלוֹתֵינוּ
נְטוּלֵי יְדִיעַת קְמִילָה וְשֶׁבֶר

_img952.jpg

מודעות פרסומת

הסלפים הנסתרים של הויקיפדיה

את אמורה לבחור תמונת פרופיל אחת מייצגת לויקיפדיה. את נוברת בתיקייה וירטואלית המכילה מאות תמונות. מאות. רובן סלפי מתעד מצבים אישיים אמנותיים מדי. את חייבת תמונה מייצגת. תמונה עכשווית לא באה בחשבון. השנה הזאת חרשה בך עמוק. את מחפשת תמונה עם מעט סדקים, מבט ישיר, קצת חיים בזוויות פיך. עם משקפיים. כי זו מי שאת. דקורציה הכרחית. שיער קצר? ארוך? מתולתל, חלק? אסוף? או אולי פרופיל, עדיף חצי פרופיל, לא. עדיף מבט ישיר ולא סלפי. תמונה שצולמה על ידי מישהו אחר. אבל בלי כוונה של רשמיות. לא זו שבדרכון ומצד שני לא זו שבבלוג, הרגישה הזו, סחופת הרוח. צריך תמונה עם עמוד שדרה. אבל שיש בה גם רוח. אולי עם כלב הרוח? לא, הוא לא יהיה לנצח וזו, התמונה הזו אמורה להיות לנצח. התמונה שכך תיזכרי. התמונה של אותה שנה בה פרחת כמו שושנה שקצצו את קצה גבעולה באלכסון והיא נפתחה במלוא כותרתה, שוהה לרגע, לפני שנושרים עליה אחד אחד במלוא כובדם על שולחן העץ שבסלון.

כמה תמונות  שלא נבחרו אבל אהבתי

 

317006_2449139032657_48389958_n

*

38723598_292245481583541_310857500817620992_n.jpg

IMG_0484IMG_1358.jpgIMG_0556.jpgS/W Ver: A0.03.24Rתמונה 2פרופיל 3IMG_0562IMG_0607האחרי הוא העיקרIMG_1397סלפי נובמבר 2IMG_7361IMG_1893.JPGIMG_1371.jpg24-01-09_1012.jpg08-05-09_1815.jpg

*

וזה הקישור לויקיפדיה שלי איריס איריסיה קובליו ויקיפדיה


ויקיפדיה: מסע

תהליך כתיבת ערך לויקיפדיה הוא מסע, הליכה הלוך ושוב, טיפוס וגלישה, חפירה עמוקה עם שמחת מציאת פיסת מציאה, שלפעמים מתחברת לפיסה אחרת ולפעמים לא, ואז פאזל גדול נפרש על מפה שישים שנות חיי ( כמעט) וצריך להחליט מה כן ומה לא, לצמצם, לתמצת, לזקק, לבדוק שוב ושוב, לקבל אישורים מהנהלת ההנהלות ולשחרר למרחבי הרשת יודעת כל.
הייתה לי הזכות הגדולה לעבוד עם העורך המסור, האינטליגנטי, הנדיב, הפתוח, הגמיש אך גם קפדן ודייקן, הטוב ביותר שיכולתי לבקש (ובאמת בקשתי) Noam Dovev. תודה ענקית לך נעם.

והנה הקישור איריס איריסיה קובליו ויקיפדיה


יהיה כמו שחלמנו

יהיה כמו שחלמנו אחרי השלגים
כשנגמרו הצללים הכחולים
וחודי האשוח השחורים
כל הילדים כמו כל הכוכבים
נצנצו אי שם בלעדינו
ואנחנו
החלקנו והחלקנו
בלי גוף או מזחלת
נטולי זמן
ותעתוע

41080581_284595715490958_4108864005127274496_n (1).jpg


אהבה

זה לא משנה במה את מציירת. צריך שתהיה שם אהבה. התשוקה לצייר. אפשר למחוק. לתקן. אבל באהבה. אני חוזרת וחוזרת על זה: אהבה. עשי את זה לפעולה מודעת. זה בסדר לאהוב את מה שאנו עושים. אפילו אם החדירו בנו אחרת. עזבי את הביקורת העצמית. הרעיונות שיש לך בראש תוקעים אותה ומסתירים את האהבה שנועדת להיות. קחי את צבעי המים עכשיו ועשי רק כמה כתמים שקופים. אני יודעת שאת יודעת לצייר. שהגעת להישגים נחשבים. כמה קשה המילה הזו הישגים. הישגים של מה? אגו מעורבב בביקורת עצמית עד שנאה ורצון לכסות הכל, לשפשף, למחוק? להגיד לעצמך כמה זה לא…… אז כן. הכל כן. הכל אהבה את אהבה. את חייבת להפנים את זה. ציירי משהו ותגידי אני אוהבת את זה. אל תצמדי לאהבה הזו. הניחי בצד. הרפי מהציור אבל לא מהאהבה, וציירי עוד משהו ועוד משהו, ותמיד אמרי תודה, אני אוהבת אותך. תבראי אהבה. את יכולה. זה ירפא אותך. אנחנו לא חיים ״לנצח״. את יודעת את זה עכשיו ממש. לצער כולנו. אבל את הזמן הלא ידוע שנותר מלאי באהבה. ודרך הציור שאת כל כך אוהבת מלאי אותו שאת בטווח הדף, מצע הציור שלך, באהבה. אהבה לא טועה. אהבה מחדשת תאים מעלה אותך מעל הזמן. אוהבת אותך א׳.

*

39407822_286382605495203_3809159164282798080_n


תפיסות כוזבות

הביולוגיה של האמונה. אני לא מבינה בביולוגיה ופיזיקה אבל הספר הזה מחזק אותי באוגוסט הזה. כתב אותו מדען חוקר של התא והוא חושף תגליות שתא מושפע ויכול להתנהל לפי הסביבה ולא בהתאם לגנטיקה, התפיסה המקובלת. החומר הזה לא זר לי וזו לא פעם ראשונה שאני נפגשת בו. הוא לא ״גילה את אמריקה״ בשבילי, אבל בחום אוגוסט, אחרי שנה מטלטלת, שמחה לפגוש אותו שוב.
הסביבה, בעיקר ההורים והוריהם, הגננות והמורים הראשונים שותלים בנו אמונות כוזבות ומכיוון שאנחנו כביכול באים לעולם ״נקיים״ (זה לא מדויק בכלל) וישנו מקום רב לאמונות הכוזבות שמשתילים בנו.
למשל ילדים של ניצולי שואה יגדלו ויתפתחו כניצולי שואה בעצמם וברוב המקרים יעבירו את זה גם לדור שאחריהם. זה יבוא לידי ביטויים שונים שיכולים להיראות בברור לפעמים רק במבט לאחור. אני אישית יכולתי להיות שונה לגמרי לוליא הייתי נחשפת בגיל תיכון לעולמות ״רוחניים״. גדלתי בבית ששולל מנהגים דתיים כלשהם, מסורת, ידע פסיכולוגי פילוסופי רוחני וערכים אקדמיים אחרים. החל מגיל 15 אני חווה מפגשים מכוננים עם נצרות והינדואיזם (יוגה ומדיטציה) כשההינדו ממשיך ללוות אותי במסלול חיי בצורות שונות. בדרך היוגה למדתי למשל על חשיבה חיובית שיכולה לשנות גנטיקה. הלימוד הזה אורך שנים רבות של התנסות והתנגדות, מרד וכניעה, בגלל התפיסות הראשוניות שהוטמעו בי מאז לידתי: שהעולם רע, שאין חברים, שהכל מלא חיידקים ומחלות, שאסור לבהות ולחלום, שצריך לאכול מהר, שהכומר (או הצוענים, או הזאב מכיפה אדומה, או השוטר) יחטוף אותך, שסקס זה דבר מלוכלך ואפל, שאסור לחשוף ולספר על עצמך, שעוקבים אחריך לכל מקום.
אז עשיתי הכל הפוך. בערך. אבל החרדות והתפיסות הכוזבות השואתיות האלה מלוויים אותי תמיד. אני חושבת שעל הרצף הזה של חרדות ומרידות נולדה האמנות שלי. היצירה האישית. אז אני מלאה בהכרת תודה לנקודות ההתחלה הקשות האלה בחיי שאפשרו לי להתפתח ולחפש סביבות הפוכות כדי לגדול למה שאני.
הציור: פרט מתוך עבודה מסדרת כיפה אדומה, 1999.
הספר: "הביולוגיה של האמונה" מאת ד"ר ברוס ה' ליפטון, הוצאת פראג.
*
כיפה אדומה- פרט 3.jpg

לגרף עלים

אני יושבת לקפה בחצר בחמש וחצי בבקר ומעבירה אצבע משוטטת ובוהה בפייסבוק תוך כדי האזנה לצפרי העצים המתעוררות. נשמע פיוטי עד כה. מלוות אותי מחשבות שקטות על בן זוגי שממנו נפרדתי השנה, בעקבות הסדר שעשיתי אתמול במגירה השלישית של שידת הציורים שלי. ספרתי יותר מ 300 רישומים שציירתיו בשנתו. כמעט תערוכה רטרוספקטיבית, מתעדת 18 שנים של מסלול עולה ויורד כמו בתרשים קרדיולוגי. בזמן המחשבות המסתובבות האלו אצבעי המשיכה להסתובב למעלה ולמטה בפייסבוק ואוזניי המשיכו להתענג על הצפרים. סקאיי כלבי הנאמן ישב על הכיסא מולי, עטוף בשמיכתו, אפו מונח על בהונות רגלי הימנית. למדתי שכדי להגן על פרטיותי צריך לסגור את המצלמה והמיקרופון של האייפד כשאני בפייסבוק. וכך עשיתי ואכן הפרסומות פחתו באופן משמעותי. אבל תוך כדי הרהורים על הדיוקנאות המעודנים שציירתי, בעיקר במחצית הראשונה של אהבתנו, אצבעי חולפת על מודעת פרסומת של מכון לתקשורת משקמת בזוגיות. לא עצרתי והמשכתי לעבר ציוריה של שירלי. שם דווקא עצרתי לרגע להתבונן בהנאה אבל מיד אחרי שירלי שוב הופיעה פרסומת לשיקום זוגיות, פרסומת שונה שכותרתה: אם רק יכולנו לדבר זה עם זו שעה קבועה בשבוע. כאן עצרתי לרגע להרהר באמירה והמשכתי לריקי וללוסי ולחברי ההודי קשב ונקטרמננדה. סיימתי בינתיים את הקפה והחתול הנודניק של השכנה הקפיץ את כלבי סקאיי בנביחות רמות שהפעילו אזעקת מכונית ברחוב שמתחת לחצר, שהעירה את הילד המתעורר בבכי בכל בוקר. סוגרת את הפייסבוק ומתחילה לגרף עלים יבשים. אמצע אוגוסט 2018. 

קישור לציורים:

רטרוספקטיבה של אהבה

GERAG 12


ריח הצאלון

עד גיל שבע בערך הייתי בת יחידה ואבא היה רק שלי. הוא היה של אימא, אבל אתי היה לו חינוך מיוחד.
.
הוא היה הראשון בשכונה שהיה לו אוטו ולקח ילדים לסיבוב. אותי הוא לקח פעמיים בשבוע לקונסרבטוריון. הוא היה יוצא לפני 6 מהבית וחוזר בצהרים. היה לו מחסן ברזל ביפו, לו ולאבא שלו. 
לא זוכרת מי לקח והחזיר אותי מבית הספר, אף פעם לא הרשו לי ללכת לבד, עד כיתה ד׳ , הזמן שעברנו לרמת גן, אחות קטנה נולדה, ולי סגרו חדר מהמרפסת הגדולה, בקיר פלסטיק ודלת זכוכית עם מסילות.
.
כשאחי נולד הייתי בת שבע בערך. הוא היה כל כך ענוג. קבלתי אותו כהתגשמות משאלה: כבר לא אהיה לבד בלילה המפחיד. הוא היה מאד שקט ובכל זאת כל תנועה שלו הייתה בשבילי אות של חיים להיאחז בם.
.
כשלא מדברים עם ילדים, לא משתפים אותם ( בהתאם ליכולת הבנתם כביכול) הם לוקחים על עצמם את האשמה. הם אשמים בכל מה שקרה, עזבנו את שכונת מוטיפיורי אחרי כמה סצינות הזויות שצלוקות על נפשי שתי וערב. כל אחד יכול לספר את הסיפור שלו. אולי תהיינה כמה הצלבות מידע, אבל אני אחראית רק לעצמי. סוג שלי.
.
מה שאני הכי מתגעגעת אליו מאותה שכונה ראשונה של ילדותי זה הקיץ עם שדרת עצי הצאלון. לריח של הפרחים האדומים. לרשרושי הצל על הספסלים. גם בהם נאחזתי כדי לא לשמוע את הדיבורים ההם.
על הילדה המופקרת.
.
ושיהיה ברור, נחשבתי לילדה הכי יפה בשכונה. תמונותיי התנוססו על דפי העיתונים הרומנים. פסנתרנית. זמרת. בובה.
עד שצמח לו באחת שיער שחור סמיך על ידיי רגליי ומסתוריי.

צמיחה 1.jpg

אקוורל ושיער מתוך "כיפה אדומה" 1999

*

שיער 4.jpg

שיער, 1999, מתוך "הכיפה האדומה"

*

8492.jpg

דיוקן עצמי, אקוורל עם שיער על אריזת תרופה, 2009


קעקוע

ילדים מסווים את המצוקות שלהם בתופעות חולי שונות. אם יש להם נניח מזל, הם נעשים יצירתיים. אנשים יוצרים, מסווים לקו לצבע, מתמכרים לצליל. לאמנות הגוף. חשבתי על קעקועים. פתאום הבנתי את זה לגמרי. השנה ימלאו לי 60 וזה הזמן להתקעקע. אצלי היתה הסבה מתמדת בציור ועד שנות העשרים בהרפס חסר רחמים. כשנגמר ההרפס התחילו האלרגיות המסתוריות וכשהוסרו אלו בעמל ארוך וקשה התקיפו הבשמים. רוב ריחות הבשמים עלולים לגרום לי לקוצר נשימה גירודים וטשטוש ראייה. לומדת לאטום את עצמי גם לזה. זו עבודה קשה.
פוסט טראומה יכולה לקפוץ עלינו כמו פרעושים. לאנשים יוצרים קשה לאפשר לפוסט טראומה להופיע בשלמותה. היא אורבת, מופיעה חלקית, חומקת, עושה את עצמה מתה. אבל היא לא מתה. היא לא מתה אף פעם. כנראה נמשכת גם בגלגולים. כנראה גם הגורמים לה מתגלמים שוב ושוב בסיטואציות שונות, מוסוות גם הן, ואולי רק במבט לאחור אפשר לראות שזו אותה התעללות במסווה.
אלימות.
ילדים של ניצולי שואה (זו הידועה והמדוברת ואלו הלא ידועות, שלא הוזכרו מעולם).
התשוקה לקעקע קשורה כביכול למספר על היד, אבל מבחינתי קשורה יותר בכאב שמנצח את כל הכאבים

face 29

אקוורל על אריזת תרופה, 2009, מתוך סדרת "זמן טרופות"


גן עדן החדש

בתכנית הטלביזיה  ״אף פעם לא מאוחר מדי״ אמרה נורית גפן שאין לה שום בעיה לחיות הרבה שנים לבד ושהיא לא מוותרת על זה בעד שום זוגיות, אבל דבר אחד מפחיד אותה, והוא זה שהיא תקבל סטרוק ושהיא תהיה לבד. ועוד הוסיפה שהייתה רוצה לראות את אימא שלה לפני מותה, שרה לה. אני הזדהיתי מאד עם נורית גפן. אבל לא עם שני הדברים האחרונים שלה. לא שאין לי חרדות. בכל לילה אני על קצה אגם החרדה. אבל כנגד ישנם אמצעים שונים, כימיים ולא כימיים( מה זו כימיה…) ואם האמצעים הכימיים בסופו של דבר יובילו לסטרוק אז יובילו. עדיף לבד. אם לא יהיה מי שיסעד- אז הפרידה מהקיום הזה תהיה יותר מהירה. ואם לא תהיה ברירה ויהיה צריך מישהו שיסעד, אז שיהיה מישהו זר לגמרי. הדבר הכי נורא זה לראות את צער הקרובים לך בלכתך. והדבר היותר נורא זה לראות את צער המחשיבים עצמם קרובים לך אבל עינו אותך עשר או עשרים או שישים שנה. לבד זה גן עדן החדש. יחי הלבד.

38633645_329917094217393_188960642420441088_n (1)


%d בלוגרים אהבו את זה: