בסוף קניתי נרקיס

זו עונת הנרקיסים עכשיו. ואני נוסעת הרבה לצפון (הסבתא שבי). ואין שם ממש נרקיסים. אבל ישנו נוף מפעים של הגליל התחתון. ועכשיו גוונים גוונים שלי ירוק מוחקים את זיכרונות הקיץ. יותר קשה לי לצייר ירוקים. אני מעדיפה את היובש האפור חום חרדלי סלעי בציור, אבל בשהייה בטבע הירוקים הם סמי הרגעה שעושים לי את זה.

אז סוף סוף יצאתי פיזית לטבע לצייר. מצאתי מקום מופלא מול תבור טבול באלפי גוונים של ירוק אפור. כשהפציעה השמש פה ושם התבור נראה בצבעי כחול כהה כסוף נוצץ. כיסא הציור שלי, שהעמדתי על יד המכונית, שקע בעשב גבוה רטוב ורענן. למרות הזבובים והריח (מאחורי המתה רפת הכפר) הצלחתי לצייר שלושה אקוורלים מהירים.

כשחזרתי נזכרתי שהנחתי את בלוק הציור על גג המכונית בזמן שהכנסתי את שאר הדברים ונסעתי.
כשחזרתי לשם מצאתי את בלוק הציור על השביל הבוצי, פתוח. דרוס. שני ציורים היו מכוסים בבוץ סמיך והשלישי נעלם. 
אבל היה שווה.

אני בסלפי מרוצה מהאתנחתא:

 

IMG-4069

המקום בו עצרתי לצייר:

IMG_9514

ציור אחד שהצלחתי לשטוף ממנו את הבוץ ולשחזר (הכתמים נמרחו לכמעט אבסטרקטי שמבקש "סידור", אבל בינתיים משאירה אותו כך)

img003

מה שנשאר מבלוק הציור:

48390161_1234581996694544_8120292880393699328_n

יום לפני חיפשתי מקום לציור. זו הפנורמה המדהימה הנשקפת מקיבוץ עין דור. ירד גשם ובקושי יכולתי לעצור לצלם. אני עדיין מדמיינת שיום אחד, במרומי חיי, יהיה לי סטודיו רחב ידיים במרחק נשימה מכל זה, ואוכל לצייר על קנווסים גדולים את ההרים והעמקים של נשמתי.

IMG_9500

ואת אלו צילמתי מהמכונית בדרך באיזור כפר קיש

IMG-4073 (1)IMG-4072IMG-4071IMG-4070

 

ובלילה שאחרי, בהרצליה, ישנתי 12 שעות רצופות.

בבקר קמתי וקניתי עציץ נרקיסים במשתלה המקומית.

לא מפסיקה להסניף.

מקווה שיחזיקו מעמד עד השבוע לשעורי הציור.

IMG-4075

מודעות פרסומת

המשהו הזה

לפעמים אני תוהה אם ישנם מחכים לפוסטים ו/או ציורים שלי כמו שאני מחכה לכמה וכמה, אהובים, מעוררי השראה ומקפצה לכתוב משהו. הרבה זמן שאיני כותבת ו/או מציירת באותה אינטנסיביות של פעם. מתי היה הפעם הזה. נדמה שעברו עידנים. ואולי רק מהקיץ האחרון. הזמן מצטמצם ומתרחב ומתכווץ והחללים גדלים ויחד עם כל זה הרתיעה מחשיפה או ביקורת או תנועה שחוזרת על עצמה, אפרורית וחסרת עניין לעצמי ולמי שנחשב כסובב אותי

2.

גשם מטורף בכביש 6. מכוניות דוהרות בתוך עשן רטוב. בעיקר המשאיות. משאית אחת בנתיב האמצעי. משתוללת. המגבים שלי חורקים. החלפתי אותם השנה מוקדם מדי והם כבר התייבשו מהחום של שאריות הקיץ. אני ב 110 ק"מש. המשאיות בטוח שיותר, ובנתיב השמאלי נראה ש 200 לפחות. אוטוטו כביש 65. על יד אום אל פחם מתבהר פתאום. ואז הירידות עד הקטע הישר שמשקיף אל התבור. אבל התבור לא נראה. פלומות פלומות של עננים מעורבבים בערפל. השדות ירוקים כהים כסופים זהובים, לו יכולתי לעצור רגע. לצלם. אני מחליטה לנסוע עד סוף הכביש שפונה לכפר קיש. שמונה קילומטרים עד גזית. הגשם מכה ומכה במכונית אבל אני רוצה למצוא נקודה לעצור ולצלם. אני חייבת לעשות משהו. פותחת חלון והכל נרטב. מכונית צופרת מאחוריי. מסוכן מדי. עושה סיבוב בכביש עוקף הקיבוץ וחוזרת לכפר קיש. בפנייה מצליחה לעצור רגע. התבור התבהר, רק פלומת פס דקיקה נעוצה בטבורו. מצלמת.

3.

יום ההולדת 60 המתקרב מפחיד אותי. לפעמים החרדה ממש אפוקליפטית. בעיקר מאז שבשעה חמש כבר חושך.

וחוץ מזה מאד מביך להסיר מעצמי את הפאסון הזה של הגיבורה, האמיצה, המוצלחת. המורה. האימא. ועכשיו הסבתא. להישאר חסרת הגדרות. לזה אנחנו שואפים בעבודה הרוחנית, לא? הכלום הזה חסר האגו, המלא בבריאה עצמה.

אמי הנמקה במיטתה, יחד עם אבי המשתרך אחריה, הסרטן שלופת עוד ועוד מכרים, הפחד מתאונות, מחוסר אונים משתק. מאבדן הזיכרון. מעיקולים בגלל חובות. ממחלה ארוכה בבדידות אינסופית. מעיוורון, מאבדן השיניים.

4.

התבור.

צילום של אמצע דצמבר. מעובד. מנחם לזמן מה

*

ועוד מהדרך

אבל זה המשהו

ששווה את הכל עכשיו

(סיום אופטימי בכל זאת)

שלוחה גנטית

.

.

.


השפן הורוד

בחנות המתנות שבבית חולים העמק ראיתי שפן פרווה ורוד עם פרצוף פלסטיק של בובה בעלת עיניים כחולות גדולות עם ריסים, שנפקחות ונסגרות ולרגע הפכתי להיות בת שנתיים שלוש עם שפן כמיהות בדיוק כמו זה שהיה בחלון ראווה של חנות הצעצועים בשכונה, כמה ערגתי לו ובסוף קנו לי אותו. קראנו לו שפן כי כך היו קוראים להם בילדותי לפני שהתחילו לתקן לארנב או ארנבת. המוכרת אמרה שהוא עולה חמישים שקלים וחשבתי שזה לא הרבה ושאני רוצה אותו לעצמי לחבק במיטה הגדולה הרכה החורפית.

אבל לא קניתי את השפן מבית חולים העמק. את ההוא שכן קנו לי כשהייתי בת שנתיים- שלוש זרקו יום אחד כעונש. אולי עשיתי משהו רע. אני לא זוכרת אלא את הגעגועים שנמשכו זמן רב לאורך חוליות ילדותי.

ואלו שלושה רישומים שציירתי על דפי מרשמים כשיעלה ישנה, מחוברת לאינפוזיה.

וברוך בורא העולמות שהיא כבר לא מאושפזת

שיהיה חנוכה שמח עם הרבה ניסים ושמחות

אמן


אבקת טאלק

בווישינג ליסט היומי שהיא כופה על עצמה מדי לילה בקשה לכתוב היום שלושה שירים ואפילו אם יגיחו מחורי הכאב המוסתר ביותר. מזמן לא כתבה שירים. אחד בקע לפני שבועיים מאזור חלציים דלקתי. לא פרסמה אותו. באותו יום קנתה את ספר השירים המתורגם של מרגרט אטווד. אחרי זה באו שבועיים של בהייה. היא מכריחה את עצמה לרשימות הללו. בלעדיהן היא מרגישה אבק. נובמבר דווקא חולף במהירות. הכל חולף במהירות מזעזעת חוץ מזמני הבהייה. היכן מסתתרים מהזמנים האלו. במיוחד בשעות הערביים. כאילו שיש כאן שעות ערביים. אין כאן כלום מלבד נובמבר אכזר בו השמש נעלמת באחת והרגליים נעשות כבדות מנשוא. היא יותר ויותר מדברת על הזקנה המתקרבת בצעדי רוח רפאים כבול שלשלות מתהלכuת בלילות בעתה. אמש ניקתה וניקתה את הבית וככל שניקתה הבית נראה יותר מבולגן, ערימות של שולחנות וכיסאות לא קשורים, ספת עור יד שנייה שנקנתה ברגע של רצון לבית נורמאלי, פסנתר שמונח כאבן שלא מתהפכת כמעט באף דקה. היא מסתכלת עליו והוא מסתכל בחזרה. היא כבר לא נותנת לו סיכוי. על זה היא היא תכתוב בעונה הבאה. של סדרת חייה. כבר ירד הערב והיא הדליקה את האורות הגבוהים ושמה את צנצנת הפרחים שקטפה וצוותה על עצמה: ציירי. היא התחילה בהיביסקוס האדום מימין. ללא רישום ואז הבחינה בנמלה הולכת על הדף שלה. היא מעכה אותה. כן מעכה. אבל אז באה עוד אחת. וגם לה עשתה את אותו הדבר וברגשות הסלידה מהתנשאות חייה הכלומיים היא המתה עוד כמה כתמים במהירות נשימה, אחת שתיים שלוש וסיימה, העיפה את הצנצנת עם הפרחים לחצר ופיזרה אבקת טאלק על השולחן. הידעתם שאבקת טאלק מסלק נמלים במהירות? הכל הכל נעלם. כמו בכדור שינה. החיים נושרים פנימה והכלום מתמלא בחושך.

בבקר ראתה את הצבעים ובגלל שזה בלק פריידי הסכימה לפרסם. זה גם ציור טוב.
black friday הפוך.jpg

פרחי פסנתר

אוקטובר נובמבר היו דלי השראה. פה ושם בין לבין, בעיקר בין השעורים הנצו פרחים על דפי האקוורל. מרוב שהתרווחתי כביכול לא סדרתי לי פינת עבודה אישית. הפסנתר תפס מקום כנוכחות נוקשה שמדי פעם בוקעת ממנה בלילת אשם במקום צלילי נשמתי. לא כך חשבתי שיהיה. אולי אדביק עליו בכל פעם פרח מזדמן כדי להשתיק את המיותיו המטרידות. אז אני שוב מזיזה שולחנות בין החדרים הקטנים עם המסדרון הצר, מנסה זווית כזו או אחרת כדי להכניס שולחן וכן ציור ואת עגלת הצבעים והמכחולים, לעשות פינה קבועה, במו במדיטציה, מקום אחד ממנו מוקרנת אנרגיה להשראת שקט פנימי, הרחק מהפסנתר שפלש לחיי ועומד ביני לבין הלב.
ציור אקריליק עם אפליקציות אקוורליות של פרחים, 2010-1018.

המוטרפת בפרחים.jpg

_

וזה הציור המקורי

Pianhst 6.jpg

הציור המקורי עומד להשתתף בתערוכת בבית הסופר (משוררים וסופרים בעקבות ציורים) בחנוכה.

(גם זה סוג של משהו)

_

וזה אחד מהאקוורלים הבודדים שציירתי בין לבין בחודשים האחרונים (פטוניות שחורות)

 

img989.jpg

להשאיר שריד כלשהו. שריטה על דף.

שריטה של חיים

_

_

פוסטים אחרים שלי בנושא הפסנתר שלי:

1.

שושנה לשוברט

2. סקונדה אבסולוטית

3. האם הפסנתר חסר

_

*

 


זערורי בוקר

הרהורי בוקר לפני שיעור ציור

חסרת מנוחה. מעבירה דברים ממקום למקום. בית שיש בו הרבה שולחנות בכל מיני
וריאציות. וכיסאות שונים. הכל מתפרק וניתן להרכבה מידית. כמו חיי. בערך.
ממלאה, מרוקנת. נמרצת מעט, בוהה הרבה, או להפך. מתקשה לספור. לסכם. אבל
מדי פעם עוצרת ומנסה. לסכם. לאיזה צורך? זה כמו ערימות של ארמונות בחול.
להדק אותן עם מי ים ואז לעמוד מנגד ולצפות איך בא גל ואולי עוד גל ושוטף
מפורר, הורס ומותיר זערורים. זערורים. איזו מילה יפה. לפעמים מכאיבה
לפעמים מרוממת. אפשר לעשות ממנה מחרוזת ולענוד על הצוואר החשוף. מי ששם
לב יכול לראות שהוא מחובר לחזה שגם חשוף ושאינו מכסה את מה שבתוכו ובתוכו
לב שלעיתים קרובות מדי מחסיר פעימה. וכל פעימה היא זערור.
הבוקר פגשתי זערור כזה יושב על עץ ומתבונן בציפור. הציפור ידעה שהזערור
עומד לאכול אותה. אבל היא לא עפה. היא הייתה ירקרקה עם מקור כתום ורגליים
סגולות. ולפני שנבלעה באפלולית דאגותיי היא הבטיחה לי פרח גן עדן.
אני חושבת שהיום בערב יהיה פרח כזה על אחד השולחנות הנודדים שלי. אם יהיה אצלם.

46492162_411303066072660_7969935764806959104_n.jpg


פטוניית לילה

שחורה

קרועה

מעובדת

מושלמת

אוורירית

דחוסה

נוכחת

בלתי אפשרית

זו מול זו

1. צבעי מים

2. צילום מעובד


עשרה משמחי לבב

ובתוך העגמומיות-מה של אוקטובר נובמבר הנצו כמה פרחים חדשים.

אני מציירת אותם בין לבין או תוך כדי.

במבט לאחור נראה שממש נוצר אוצר. גן קטן של החלומות.

תמיד רציתי שתהיה לי גינה כזו.

של כל פרחיי המצוירים.

שהם יקומו לתחייה.

1.

אגד ורדים צבעוניים (מהסופר). צבעי מים. מיניאטורה. 

img984.jpg

נובמבר 2018

2.

לקט מהגינה השכונתית

14522876_10211057745824374_4486172875227181543_n.jpg

אוקטובר 2018

3.

היביסקוס עב גביע מחוות ההיביסקוסים בכפר ורבורג

img971.jpg

אוקטובר 2018

4.

עוד היביסקוס עב גביע (כמו הקודם)

היביסקוס עב גביע ארוך.jpg

אוקטובר 2018

5.

רקפות ליום הולדת של תלמידה. הדגמה בשיעור ציור

רקפות בחלל.jpg

נובמבר 2018

6.

ציפור גן עדן מליד הבית של סימה (מיניאטורה)

ציפור גן עדן  54.jpg

אוקטובר 2018

6.

ציפור גן עד עם היביסקוס עב גביע (ציפור גן עדן הוא הפרח האהוב עלי עלי אדמות)

ציפור גן עדן והיביסקוס עב.jpg

אוקטובר 2018

7.

ענף אחרון לעונה של בוגנוויליה סגולה מהצד האחורי של הגדר שלי

img965.jpg

נובמבר 2018

8.

לקט מהגינה השכונתית לשיעור ציור

פרחי אוקטובר 2018 1.jpg

אוקטובר 2018

9.

ליזיאנטוס מעציץ קטן שהחזיק מעמד שבוע.

img961.jpg

אוקטובר 2018

שיהיה סוף שבוע שקט ונעים ומלבלב בלב

10.

נוסף עוד אחד בינתיים:

חמציץ סגול, (מיניאטורה)

img985.jpg

נובמבר 2018


Freez

נובמבר

1.
תעשי תמיד הפוך, כשזה בא עליך. זו הייתה עצה מאוחרת מדי. הפריז היה עמוק
מהגיון. כמו הדקה הארוכה בעולם כשמתעוררים מסיוט. פריז. כמו קרוקודיל. או
יותר נחמד להגיד חרדון. אלא שהיא לא הייתה מיודדת עם השמש. רק הרוח והעננים

ניחמו אותה. רעמים וברקים. זה מה שהעיר אותה. לכמה זמן. לפעמים הייתה
כל כך עייפה שבחרה בכוונה תחילה את השביל שיוביל לפריז הזה. השביל שבו
יאזלו כוחותיה בבת אחת ובמקרה הטוב היא תסווה את עצמה לסלע. את זה היא
למדה כשגדלה. לזייף סלעים. בעין אחת היא הייתה עוקבת אחר העלילה עד שהיה
מגיע סימן

2.

המילה יעוד מטרידה אותי הוא אומר לה בשיחת טלפון שתופסת אותה יוצאת מחנות
אחת עם עציץ רקפות עייפות אך לא נטולות תקווה ונכנסת לחנות סמוכה לקנות
חלב עבור קומץ תלמידים שיבואו למחרת, כך היא מקווה, כי לרוב נדמה לה שלא
יחזרו אליה עוד לעולם. יעוד יכול להשתנות. אנחנו בוחרים את יעודנו. כך הוא
אומר לה. יש לי השגות היא משיבה ומתרצת סיום שיחה. היא נוהגת לתוך החשכה
המקדימה של נובמבר ומהרהרת בכך שפעם יכלה לכתוב תשובות מדויקות לתובנות
כאלו ואחרות ושעכשיו, אחרי שספקות פשטו במחשבותיה כמו נמלי חמסין, נותר
חלל נטול בנזין, ואכן נורת הדלק נדלקת בצפצוף מחריש אוזניים, כל דבר
מחריש אוזניים בשבילה והטעם להסביר מסתתר עמוק בנבכי קיומה

3.

unnamed (3)

כבר נובמבר. סקאיי לא מסכים להצטרף אלי לקפה של בוקר למרות שחדלתי להשכים. אני מתקשה להתעורר. אבל בשמונה וחצי, אחרי שכל קולות הבוקר  של השכנים הסתיימו אני שומעת את ידידותיי הולמות בחלון, מחכות בקוצר רוח לארוחת הבוקר שלהן 


נעימות נדירה

בערב אני צריכה לגרף את עצמי החוצה. גם היא. אחרי ביטולים ודחיות אנחנו בכל זאת יוצאות לשבת על שפת האדוות הסתוויות, כפות רגלנו בחול הקריר, מזמינות בירה, היא בהירה אני כהה, ואיזה משהו עליד חריף ומלוח. היא מספרת את הסיפור הסודי שלה ואני נשענת לאחור שואפת עמוק את רוח הים. את מצליחה לראות את הסירה ההיא באופק, היא שואלת, אני לא רואה כלום. אף לא את קו האופק. הירח העגול עדיין מאחור, מצד שמאל והמלצרית מביאה מפיות. אנחנו קמות אחרי כמה שעות והולכות לכוון המלונות שעל יד המזח עוצרות בדרך על ספסל לסגריה. אחרי זה אני נשארת על הספסל והיא מצלמת אותי. עם התיק גב ובלי התיק גב, עם הקפוצ'ון ובלי. עם משקפים ובלי. קריר. השרירים שלי קורסים ונמסים בנעימות נדירה. הירח כבר בדיוק מעל והדקלים נראים מושלמים. אני עוצמת עיניים ונרדמת לרגע. או ליותר.

44422207_10217563683268744_863323688177500160_n


%d בלוגרים אהבו את זה: