לדְבוֹרָה בְּחַמְצִיץ
לֹא אִכְפַּת
שֶׁהַטְּרַקְטוֹרִים הוֹפְכִים כָּאן
עוֹלָמוֹת
–
עֵץ הפֶּקָאן עוֹמֵד
תָּמִיר, עֵירֹום
בֵּין עַלְוָות שְׁכֵנָיו
בַּגִּנָּה הַצִּיבּוּרִית
קֶרֶן שֶׁמֶשׁ יְחִידָה נִשְׁלַחַת
מִתּוֹךְ עַנְנֵי השְּׁחֹור
–
רוח
לוּ לָמַדְתִּי
כְּמוֹ רַקֶּפֶת
לִדְבֹּק בַּסֶּלַע
–
אָבִיב
מִיּוֹם לְיוֹם הַשְּׁבִיל
הוֹלֵךְ וְצַר
סוֹפוֹ הַמִּתְקָרֵב
נֶעֱלַם
–
אני לא מבינה את העניין הזה של ספה. ספה בסלון. ספה. שולחן סלון. טלוויזיה. כל הבתים אותו דבר. איפה הספה שלך שואלים אלו שבאים לראות את הדירה שלי להשכרה. אהממ… אני מסבירה לפעמים ולפעמים לא. היו לי ספות. פה ושם. זו תמיד היתה מערכת יחסים גרועה. משהו להאשים בכאבי גב, שיתוק חלקי פנים וידיים רדומות. התשוקה הזו להשתרע על ספה. ואם יש טלוויזיה לתקוע איזה ערוץ ריאליטי. ספה זה בשביל אורחים אבל אין לי אורחים. לא היו הרבה שנים. ישנם תלמידים. ובשביל תלמידים יש צורך בהרבה שולחנות וכסאות ואולי כורסא אחת או שתיים שאפשר להזיז בקלות מהחלל שקרוי הסלון למסדרון או למ"מד בזמן השיעורים. אז איפה תהיה הספה שואלים המתעניינים בדירה. תתעניינו בתמונות הרבות שעל הקירות אצלי. בארונות. בשידות. שם מאוכסנים חיי…
וכן, ישנה גינה צפונית. בפברואר היא הכי קרה בעולם. יותר קרה מקצה הקרחון הצפוני בכדור הארץ. והיא מוקפת עצים ופרגולה להסתתר מהעולם. החל מהאביב השמש מגיעה ממזרח וממערב. מישהי באה היום עם מצפן. חשוב לה שמש בגינה בחורף. גם לי זה חשוב. אבל החזקתי כאן מעמד הרבה שנים. התמסרתי לעונות המתחלפות ביחסי אהבה שנאה, כמו עם הספות שבאו וסולקו מחיי. אני מבינה שספה זה מקום להשתרע, לנוח אחרי העבודה בסוף היום, אבל אין אצלי לוח זמנים כזה. סוף היום.. לא אכתוב על סוף היום, במיוחד בחורף… כשהאור נעלם בחמש….
עכשיו אני חושבת על הדירה החדשה האחרת אי שם. מה יהיה בסלון. אני לא מתכוונת ללמד שם. אז האם צריך ספה? זה כמו להכניס זוגיות חדשה הביתה. ומה יותר גרוע, עיצוב סלון או עיצוב זוגיות. נכון, זוגיות צריכה ספה. וכנראה טלוויזיה. ולי אף פעם לא היה הצירוף הזה: ספה, זוגיות, טלוויזיה. ואם עברו כבר שישים וארבע שנים בלי השילוש הזה אז גם לא יהיה. איזה בזבוז: דירה מהניילונים עם מרפסת נוף, מטבח מתוקתק וכל השאר גרוטאות חיי…
ורק רציתי עוד להגיד שמאד התרשמתי (וגם קצת קינאתי) מהציור של תמי בצלאלי על הקיר של הטלוויזיה שנלקחה לעשרת ימי הנסוי ב " להתחיל מאפס": בתוך מסגרת קטנה שבלב היער עמוס הכישופים נראים שני הראשים, מאחור, של תמי ושל שרה ג. , רכונות זו לזו, צופות באינסוף המרקע, המייצג זוגיות נינוחה הכי בעולם מול טלוויזיה על ספה.
אהה
החמציצים הם נקודות מבשרי אור. כשהם נפתחים עם שמש (לפני כמה שנים שתלתי אותם באדניות שלי ומאז הם עולים כל חורף) והדבורים מתות עליהם. הן מדלגות מגביע לגביע בעליצות והטרקטורים שמתחת לחלוני לא מזיז להן. עוד מעט ותפנה בשמש וגביעיהן יאספו. אני תוהה לאן נאספות הדבורים ואם יש להם בית ברחוב בקור הזה של פברואר.
הפוסט הקודם היה כביכול קליל וכתוב בסוג של נונשלנטיות מהולה בשאננות אבל האמת שכמה שבועות מטלטלים אותי בחוסר וודאות, דחפים וזרמים וקרעי זיכרונות של עשרות נקודות , צמתים, תמרורים, מסלולים במפת חיי.
ובא לי, ממש בא לי על הגיבוב הזה, החפירות, אולי כקונטרפונקט לחפירות בשכונה שלי. טרקטורים מכל הגדלים והקולות חופרים, מחוררים, הופכים, פוערים, מזיזים, משחילים, אלוהים יודע מה. החלפת צנרת ביוב הם אומרים. לי זה נראה כמו החלפת שרשי הקיום. הקיום שלי.
פוסט טראומה:
אחת הטראומות הלא מעטות בחיי שמתגלמות עכשיו כפוסט ט' היא זיכרון מבית בשכונת מונטפיורי שהתמוטט (בית ישן של פעם) טרקטור חפר הלוך ושוב מסביב לבית כדי להוציא איש מההריסות. כל השכונה נאספו לראות. אני עמדתי מאחורי השמלה של אימא. הייתי בת שלוש או ארבע. השמועות אמרו אחר כך שנכרת לו הראש.
סורי על האינפורמציה הזו. הייתי חייבת לשחרר. ומאז טרקטורים גורמים לי לאי נוחות עד חרדה. אבל אלו שחופרים אצלנו ברחוב מתרגלים אצלי "מרחב של חקירה". אני רואה אותם עובדים בקור, בגשם, בזהירות בין מכוניותינו ומרגישה שהם גם הם שירה. תנועה שבאה לרפא פחד.
בפוסט הקודם כתבתי על חיפוש דירה להשכרה אי שם. טרם נקבע תאריך התזוזה אם בכלל. אכזבות והתשות. אבל בחלונות השמש שלי פורחות האדניות.
–
לִדְבוֹרָה בְּחַמְצִיץ
לֹא אִכְפַּת
שֶׁהַטְּרַקְטוֹרִים הוֹפְכִים כָּאן
עוֹלָמוֹת
ועוד מאוסף החמציצים:
–
–
–
–
–
לחפש דירה זה כמו בליינד דייט.
טוב, לא הייתי אף פעם בבליינד דייט, אבל בשנות העשרים שלי הייתי בכמה התחלות כאלה שהפיחו איזושהי תקווה ונפחו חיים בקול נפיחה כזאת, אפשר להגיד, מחורבנת למדי.
היה מישהו אחד, חיפשתי שותף לדירה, מיד כשפתחתי את הדלת, ראיתי חתיך, תפור בדיוק לפי המידות שהיו לי בראש. די מהר, באותה פגישה ראשונה אפילו, החלטנו שמחפשים דירה יחד. שאנחנו שותפים אידאלים. אפילו לא שותפים, אלא זוג. ממש זוג. יצאנו פעמיים שלוש. בפעם השנייה ישנתי אצלו. בפעם השלישית הלכנו להפגנה בתל אביב (גרתי אז בירושליים) ואז אמר לי שיוצא למילואים. למחרת מצאתי דירה נחמדה. ברחוב הארזים. מתאימה לנו בול. שכרתי אותה ועבר שבוע. ועברו שבועיים. ושלושה. הוא נעלם. לא שמעתי ממנו. את החודש הראשון שילמתי לבד. אני חושבת שגם את השני, אני לא זוכרת עכשיו בדיוק, עברו מאז כארבעים שנים, אפילו את שמו אני לא זוכרת ברגע זה. אחר כך היה לי שותף אחר. בחדר נפרד. את הדייט המושלם, ההוא שנעלם, ראיתי במקרה במרכז העיר. בדקות הראשונות, בתמימותי, ממש קפצתי עליו בשמחה: מצאתי אותך, איפה היית, חיכיתי לך, והכל בחיוך. הוא גמגם משהו. לא בטוח שאמר מצטער או סורי. פגשתי מישהי. לא היה לי נעים, אמר. אמר והבנתי. הבנתי.
והיה עוד מישהו. סיפור דומה. דווקא מגיל שלושים וחמש שש, אחרי פרק הגירושין הראשון שלי, לא בליינד דייט, מישהו שהיה התגלמות הרכות והרטט, לכאורה. אחרי שבועיים של פעמוני מלאכים נעלם. ואז, במקרה, אחרי כמה זמן: מצטער, הכרתי מישהי. לפחות אמר מצטער. שמעתי שעד היום הוא רווק.
והיה ההוא מגיברלטר, שירדו ממני עשרה קילו אחרי שראיתי אותו עם הגיטרה באס מופיע באיזה פאב ירושלמי. שוב חזרתי לשנות העשרים המוקדמות. הלכתי את כל ירושליים ברגל לבית שלו, בלילה, כמה פעמים? שלוש, אולי ארבע. ואז נסע לגיברלטר. ולא חזר. אולי כן חזר. לא יודעת.
אז איך זה קשור לחיפוש דירות? מחפשת דירה להשכרה. מכל מיני סיבות שלא אכנס אליהן כאן. אז יש את הכן ויש את הלא. הלא הוא מיידי. הכן זה אולי ואז במבט שני זה לא. והיו השתיים שהן כן. במיוחד אחת שהייתה המושלמת. ממש כמו בהתאהבות של השלת קילוגרמים. שבוע שלא אכלתי. קילומטרים של תוכניות, איפה יהיה הפסנתר, היכן השידה הענקית עם אלפי האקוורלים, אילו ספרים, מתוך עשרות הספרים, אקח, ומה יהיה עם כל עציצי העגבניות שאני מגדלת.
ואז
הוא השאיר לי הודעה קולית: יש לי בשורות רעות. (בשורות רעות? אלוהים ישמור, מה אתה אומר, בקושי הכרנו, איך אתה מעז להשתמש בצירוף המילים הזה?) בדיוק כבר עמדו בדלת התלמידות הראשונות שבאו לשיעור אצלי והייתי אמורה "לבשר" להן שאני עוברת דירה.
גשם עז ורוחות ורעידות אדמה ובחילה התערבלו בתוכי ומחוץ לי.
הכנתי מרק ירקות גדול ועוגת שוקולד ובלמתי בתוכי את האכזבה.
המשך יבוא.
או שלא.
–
–
–
–
עֵץ הפֶּקָאן עוֹמֵד
תָּמִיר, עֵירֹום
בֵּין עַלְוָות שְׁכֵנָיו
בַּגִּנָּה הַצִּיבּוּרִית
קֶרֶן שֶׁמֶשׁ יְחִידָה נִשְׁלַחַת
מִתּוֹךְ עַנְנֵי השְּׁחֹור
—
פברואר 2023
בימים האחרונים קראתי את הספר הא- גילי "מה שקרה לברנבי ברוקט״ מאת ג׳ון בוין. קראתי אותו במשך שלושה לילות ובכל אחד מהלילות הללו באו אלי חלומות בלהה שקשורות ביצורים מוזרים, פציעות, נטישות, הצלפות שוט. בלילה האחרון הכלבלב שלי העיר אותי כמה פעמים, באותם פעמים שבהם סוף סוף הצלחתי להרפות ולהירדם מעט. כנראה ״בזכות״ התעוררויות פתאומיות אלו זכרתי את פרטי הבלהות. גיבור הספר הוא ברנבי, ילד אוסטרלי שנולד עם נטיית ריחוף, כלומר ללא כוח משיכה נורמאלי כלפי מטה. נורמאלי זו מילת המפתח בספר זה. הוא היה לא נורמאלי, כהגדרת הוריו ששאפו לנורמאליות שגרתית כל חייהם וכהגדרת רוב העולם. בהתחלה ההורים התאמצו מאד להגן עליו שלא יחבוט את ראשו בתקרה למשל, וכמו כן להגן עליו מפני עיניהם של החברה הנורמאלית, הנתקפת תגובות מציקות למראה מוזר. הילד הוחזק בביתו שמונה שנים עד שנמאס להוריו ואימו, בשליחות אביו, לקחה אותו במעלה ההר, קשור לשק חול כבד, כדי שלא ירחף בדרך, ואז במקום הגבוה חוררה בעזרת מספרים שהחביאה בתיקה את השק שעזר לילד לעמוד על פני האדמה. הילד עלה השמיימה. מבועת וצורח. אימו חזרה לביתם ואל שני אחיו הבוגרים, הנורמאלים וסיפרה שהילד מתוך רשעות שיחרר את עצמו. כולם האמינו. אבל הכלבלב שאהב את הילד המרחף יותר מכל לא האמין. ואת זה מבינים רק בשורות האחרונות של הסיפור.
כל זה הינו רק הקדמה לחלק העיקרי של הסיפור בו הילד חווה חוויות מרגשות בלתי רגילות, מעוררות השתאות והשראה, סיפורי אהבה שמנצחת אלימות, נטישה, אכזריות שהיא מעבר לכל דמיון. היצורים הפילאיים (כולם בני אנוש) שהילד פוגש בהם במהלך רחיפותיו הם בעיניי מלאכים מלווים. מדוע מלאכים? ממפגש למפגש התעוררה בי יותר ויותר האסוציאציה לעקדת יצחק.
כשהייתי בכיתה ו׳ וציירתי הכי יפה בכיתה התבקשנו לצייר נושא מסיפורי התנ"ך. אני לא אהבתי את שיעורי התנ"ך. הסיפורים תמיד הפחידו אותי בנוראותם. המורה החילונית מן הסתם היתה לובשת על פניה ארשת מאיימת ובעיניה הרושפות ושיניה הבולטות מטיפה בשם אלוהים הנורא עלילות שתמיד היו מעלות בנו רגשות אשם להיותנו בני אנוש.
אבל המורה לציור אהב הרפתקאות. הוא אמנם המליץ על תיבת נוח כי היה כנראה קשור בליבו לאפריקה על שלל חיותיה המגוונות, או שאהב את רעיון הזוגיות. הרבה מהילדים ציירו דווקא את אדם וחווה והנחש וציחקקו כשהמורה הוסיף על ציוריהם את עלי התאנה האלגנטיות, ואילו אני, היחידה, ציירתי את אברהם שעומד לשסף את גרונו של יצחק.
בהתבוננות מאוחרת בציור, ששמרתי כחמישים שנה מאז, אני די מתפעלת מהאופן הבוגר שציירתי את גופו העירום של יצחק. די קראוואג׳יו כזה… ואני מרגישה את האימה שעומדת בסתירה למשיכות הצבע העדינות הבטוחות בנוכחותן.
לפני שבוע, בעקבות חור שנפער בביוגרפיה האישית שלי כתבתי את זה:
–
נגבי את דמעותיך, ילדה
אינך רואה שידיו
אינם ידיו
הרפי את צווארך
האבן למראשותיך היא ענן
הסכין היא קרן
הדם ירווה את קברי אבותיו
חייך
לא לשווא
–
זה הציור שלי מגיל 12, בבית הספר "החשמונאים" ברמת גן. גואש A3
יום ראשון, 22.1.23
הדבר הכי נהדר ניסי ומוגשם שאני הכי מרוצה ממנו כיום זה שיש לי שירותים ומקלחת פרטיים. נכון. קטן. כיור קטן משפריץ ומאד לא מפרגן, קירות מתקלפים , מקלחת מעפנית, אבל זה הכי מפנק בעולם שיכול להיות לי, שהיה לי אי פעם. אסלה שרק אני יושבת עליה. אין דבר יותר מוגשם מזה בגילי המופלג. אין. מקלחת זה עוד איכשהו דבר שאפשר לחלוק. אבל אסלה… אין בעולם יותר מזה. ובגלל זה רציתי לעבור לחריש. אחת הסיבות. כי הדירות שם עם חדר שינה ושירותים מקלחת פרטיים. ופתאום הבנתי שאני יכולה לעשות את זה פה. בחיים הנוכחים שלי. בבית הזה. ושתהיה הארעיות ככל שתהיה. גם אם אני מחר עוברת לחריש. את זה הגשמתי: אסלה פרטית. מעניין שאף פעם לא כתבתי את זה ככה ברשימות המשאלות האינסופיות שלי שמדי פעם נכתבות, חלקן מתגשמות וחלקן לא. אף פעם לא כתבתי אסלה פרטית. כן כתבתי עשרות פעמים לעבור דירה. ולא עברתי. עברתי פעם אחת ודי נכשלתי בזה וחזרתי עם הזנב בין הרגליים. בפעם הבאה אצליח יותר. הכל לא באמת בשליטתי. אלא הכוכבים, התכנית האלוהית, קרני היקום, המגנטים, האור הגדול, החיק.
היום שמעתי ברדיו שללכת לחיק הטבע זה גם חיבוק . חיק. והלכתי. לים. עם סקאיי. לים של הרצליה. וישבתי על החול וסקאיי רץ לכוון הגלים וחזר ורץ וחזר וחפר וחפר וחפר והחול היה נעים וחמים והשמש ליהטה בפנים, שמש חורף קייצי, והיה דווקא נעים שסקאיי היה, בבדידות ובכאב הגדול, אחרי הטלפון הקשה עם אבא.
שבו אני שוב מתעמתת איתו על היחסים ביננו, על העמדה העקשנית, הצינית, השתלטנית, הלגלגנית שהוא מפנה כלפי כל חיי. אז אני לא חסרה לו. אז אני לא קיימת כבר עבורו. הקריב אותי על מזבח האגו.
הים. קולות הים. מראה הקצף. והכחולים המתחלפים. כן, אני רוצה מרפסת בקומה החמישית שישית מול הים. כמו בדירה שויתרתי עליה. בדיוק כזו מרפסת. אני אמצא.
כך אני זוכרת את שמה. היא צריכה להיות בת שמונים. היא לא בפייסבוק. אולי אינה בין החיים. הם גרו בקומה מעל ההורים שלי. הייתי עושה אצלם בייביסיטר כמה פעמים (בדרך כלל לא הרשו לי) כשהייתי בת 13-14. היו להן שתי ילדות קטנות. היא היתה אמריקאית. לבעלה קראו אמנון. ישראלי. אותו אני זוכרת ברור. הוא עבד במשהו דומה לאבא שלי, שקשור לברזל. היא היתה אמריקאית אקדמאית. אני זוכרת אותם במיוחד כי עיצוב הבית שלהם השפיע על תפיסת העיצוב האידאלי בחיי. בסלון היתה ספה אפורה וכורסה, כנראה גם אפורה, ושטיח שאגי כזה רך טובעני גם אפור וכריות אולי בצבעי בז׳ וחימר, הכל פטסטלי כזה, צבעי אדמה, אבל לא חום מדכא, וממול הספה היה שולחן כתיבה מעץ, גדול, אולי מלבני, ועליו המון ספרים ודפים וכלי כתיבה ומכונת כתיבה , אז כמובן שעוד לא היה מחשב וכנראה גם לא טלוויזיה. אני חושבת שהיה שם גם שולחן סלון עם המון מגזינים אמריקאים, ובצד שמאל היתה ספריה עם המון ספרים. בצד ימין זו היתה המרפסת. לא זוכרת את מה שראו מהמרפסת כי תמיד הייתי שם בלילה. בטח אותו נוף ( זה שבציור) כמו מאצלנו אבל קומה מעל. על הקיר היו תלויים ציורים. בעיקר רישומים. אני זוכרת שהיה רישום עירום שכנראה מישהו רשם אותה. אפשר היה לזהות שזאת היא. אני לא זוכרת איך היא בדיוק נראתה חוץ משהיתה גבוהה, די רזה, עם תלתלים חומים אדמוניים קצרים.
אימא שלי לא סבלה אותה. היא אמרה שהיא אמריקאית מלוכלכת כי היא תלתה את החיתולים של הבנות מלאים בקקי שירד על הכביסה של אימא שלי.
סוף.
בחודש הקודם סימנתי לעצמי מטרה
ברורה: לסיים את השנה באפס בעובר
ושב. זה נראה לי אפשרי וברור והייתי
בטוחה בהצלחה.
השנה מסתיימת הלילה בכישלון יותר
אכזרי ממה שניבאתי.
לא רק איפסתי, אלא מפלצת המינוס
התנפחה, הריביות על ההלוואות
הקודמות שנגררות מחוסר הברירה של
כמה שנים לאחור
עולות ומתנפחות גם הן
ועל רקע התפאורה המשחירה הזו גם גורשתי החודש מבית אבי .
נישול לכאורה.
2.
מזה כמה שנים אני חושבת על התנדבות עם
יוצאים בשאלה שהוריהם ישבו
עליהם שבעה. אני לא מבית דתי. ההיפך. ערכים כלשהם זה לא דבר מקובל. שקרים,
הסתרות, הפליות, רכילות, בוז, נכחו
לעיתים קרובות בין חדרי הבית
כמריונטות שקופות המנוהלות על ידי כוחות נסתרים
קדמונים, מדורי דורות.
אני יכולה להבין את
הבריחה לרחוב,
ההתעלפות בחורבות
ממנות יתר הקפיצות הסופיות מגבהים לתהום.
3.
ממה אני עשויה? שנת השישים ארבע
שלי עומדת בפתח 2023. מתחילה בעוד שעה.
האם זה בזכות שאני כל כך ״כישרונית״
( עלאק)?
העניין הזה של הציור ומוסיקה וברירת המילים,
הניסיונות הלא מתייאשים לדייק את
אורח חיי, את הבית, את המיניות, את הניראות
את
היחידנות. קוראים לזה לבד.
4.
בשנה האחרונה הוגדרתי כלוקה
בפיברומיאלגיה עם מאפיינים פוסט
טראומטיים. לשלושת הפסיכיאטרים
שביקרתי אצלם
הכתבתי פחות או יותר את הדיאגנוזה.
אולי הייתי צריכה להיות שחקנית. אני
מתמחה בהעמדת פני שורדת. כנראה אני באמת שורדת. אני מצליחה לשחות
ממערבולת למערבולת.
לפעמים אני רואה את
סלע האחיזה הבא לפעמים לא.
כרגע לא.
כל שהאמנתי בו פצוע אנוש
סקיצות. Sketches 