השקה

 

%d7%94%d7%96%d7%9e%d7%a0%d7%94-9

בואו לפגוש אותנו

הכניסה חופשית!

בערב ההשקה יימכר גם ספר השירים שלי

"מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה"

בהנחה  (עם חיוך וחתימה:))

See you

 


לדייק את עצמי

העניין הזה של מחיקת ציורים, שינוי או להחליט לנקות את המחסן. אני מתכוונת לרוב הציורים הגדולים, על בדים או עץ, שצויירו בזמנים מסויימים, חלקם טובים מאד (להם אני מתקשה לחרוץ גורל) וחלקם היו כעין סקיצות לא מוצלחות לרעיונות מסויימים שהגיע זמנן להימחק. וזה בסדר.

לפעמים הסקיצה שמתחת היא השלד. הפעימה שלא חדלה כשהגוף משתנה. זה כמו מוות של גוף אחד וקבלת גוף אחר שבנוי על אותה נשמה. וזה בסדר לדייק את עצמי.
הנה אחד כזה.
המקום: אשרם ליוגה באחד מחופי איי הבהמס. הייתי שם שוב בקיץ האחרון לאחר נתק של עשור. הציור הקודם היה סקיצה לזיכרון לא מוצלח מהדבר ההוא. המחיקה והבנייה מחדש הוסיפה חומר ורוח שלא יכולתי לגעת בהם לפני הביקור האחרון. חזרתי עם עשרות צילומים וצבעי מים שציירתי בחוף עם זריחה או לפני הזריחה. אחרי שחזרתי היכה הוריקן עצום את המקום. זה טילטל אותי. בסטודיו שלי בהרצליה ממשיכה לצייר משם. חלק מהעבודות על מצע חדש לגמרי, אבל זה אחד עם היסטוריה עמוקה.
אקריליק על עץ 30×80 cm
כל הים אחרי הוריקן 1.jpg

כשלא היו מילים

ציירתי.

וזה אחד מהם:

%d7%92%d7%a8%d7%90-%d7%93%d7%a6%d7%9e%d7%91%d7%a8-1-2016

איריס איריסיה קובליו, גרא, אקריליק, 15×15 cm , דצמבר 2016


חמש סקיצות מנובמבר 2016

%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-1
החושך שנדחף בכוח בשבועיים הראשונים של נובמבר, השעון הזה שמזיזים ובבת אחת הכל מתכווץ, אילץ אותי לגייס שארית כוחות,  לאסוף את עצמי לכמה סקיצות, סצנות מהפארק השכונתי, טיול עם הכלב בדקות האחרונות של האור, ואז חושך מוחלט בשעה חמש בבית, תנאים נוקשים בהחלט לציור, ובכל זאת.
אחרי זה באו השבועיים האחרונים של נובמבר. היו שרפות והיה יובש בוער בעור שהסתיימו לאחר זמן רב מדי בברד והצפות. הציורים האלה הם מהשבועיים הראשונים. לפני. 
צבעי מים ואקריליק. מיניאטוריות.
*
img471

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, נובמבר 2016

*
%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-4*
%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-3*
%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-2

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על קנווס, 15×15 cm , נובמבר 2016

*


במה להיאחז אם לא בכלנית

%d7%9b%d7%9c%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-105

הזנת כיתוב

החומר: צבעי מים

הזמן: שעורי ציור

האגרטל: מאיטליה (הוא לא מתקיים כאן בממשותו)

הקושי: תפיסת המציאות

מצב הרוח: דרוך

מצב האחיזה: מתקשה להרפות

הביצוע: בטחון עצמי שאינו מופרז בהחלט

התוצאה: מלבבת למדי

היכולת להסביר: יורדת מתחת לאפס בשעות הלילה

הלילות: ארוכים מנשוא

הזמן: סוף נובמבר 2016

הצבעים: צבעים

הטקסט: ככל הנראה מיותר

%d7%a2%d7%95%d7%a0%d7%aa-%d7%94%d7%9b%d7%9c%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa

ובשולי הדברים:

שעורים בצבעי מים, יחידים וקבוצות קטנות, בסטודיו ביתי. בהרצליה.

תמונות משעור ציור "אקוורל הכלנית", 2016

 

 

 

 


Blue

שבוע כזה שיש בו עצירות נשימה רבות מהרגיל. ועצירת נשימה היא שלא נכנס אוויר. ולא מים. ואין יכולת להזיז אצבע. דריכות עוקצת בכל תא ותא. ואי יכולת לבקש עזרה. להגיד מילה. ולהסביר לעצמי, מי זה עצמי, תפקחי עיניים, את עדיין בבית שלך, שלא נשרף, או מוצף, או נרעש מעבר לרגיל, תראי כמה ספרים יש לך, וכמה צבעוניים הקירות, השקי את הפרחים במסתור, חלקת המטר המרובע הזה, הסמויה מן העין, חבקי את היצורים המתוקים שנושמים לידך בבית, יש חשמל ואף יש שוקולד במקרר והבויילר כבר תוקן ואין לך דלקת בשום מקום תחתון או עליון, פתחי את אלבום התמונות במחשב, למשל זה מאי גן העדן* למשל, ושימי מצגת. ופתאום את מתגעגעת עד שכל תא מתעורר ומכאיב ומשכיח את הסיבות האחרות שבגללן חדלת לנשום, הסתכלי על הכחול הזה, שבעים גוונים של כחול, המעמקים הבלתי ספורים של הגעגוע, קחי מכחול, פתחי את הצבעים, את כל גווני האקריליק שיש לך בסל, קחי ציור מחוק אחד ועלי עליו בכחולים, כחול על כחול על כחול, הכחול יעשה לך לנשום, הכחול יסלק את העוצר, הכחול יעורר את הדמעות וזה בסדר לבכות. זה בסדר.

15175615_10211337532058855_366813656_n.jpg

 

  • אי גן העדן בבהמס, אשרם ליוגה שיבננדה

קפסולת האושר

היא באה מהעץ. היא שקופה ויורדת אלי לאט, יש לה גרגרים ירקרקים. אני נשענת לאחור ופותחת מעט את פי. היא מתיישבת בין שיניי הקדמיות ואני מהדקת אותן קלות. גרגר אחד משתחרר ומתגלגל על לשוני. אני עוצמת את עיניי אבל באותו רגע שומעת את קול הצופית שמתיישבת על הענף הקרוב. ואני פוקחת אותן לרגע ועינינו מתמזגות. גרגר האושר הראשון כבר הגיע לפיקת הגרון ואני מנסה לשאוף אותו פנימה. משפחת מחשבות שעומדת על כיפת הראש מצחקקת עלי ואני לא מצליחה לשאוב. אני מרימה את ידי לגרד בכיפת הראש. קליפת הפצע שהתייבשה שם שוב מדממת קלות וזהו האות לפלישת המשפחה במורדות הפנים. הם נכנסים דרך חורי האף וסותמים את פתחי כניסת האוויר. אני מתעטשת שלוש פעמים. חלק מהם עף החוצה אבל כמה הצליחו להגיע אל הפיקה, היכן שהגרגר הירוק תקוע ומנסים לבעוט בו. הגרגר הירוק חזק למדי וקשה להזיז אותו אבל הוא תקוע ולא מסוגל לשחרר את ירקרקותו המענגת במורד הגרון אל החזה, המקום שאם יגיע אליו, אדיו יימסו את כל שאריות המחשבות המחבלות.

והזמן כנראה עובר. ציפור הצופית כבר עפה לעץ אחר והחושך ממהר לרדת. בפי עדיין מהודק משהו. אני מוציאה אותו ורואה שזו לא הקפסולה אלא סגריה שכבתה כי נחדלה מעישון. אני מניחה אותה במאפרה, כמעט בשלמותה, וקמה מהכיסא. השעה רבע לחמש בנובמבר וטרם ירד גשם. 

 

full-moon-mood

איריסיה Iswari, טושים וצבעי מים, נובנבר 2016


חריקות

פתאום את שמה לב לחריקה של דלתות ארונית המראה בחדר האמבטיה. את שואלת את עצמך אם החריקה הזו מרגיעה אותך. ואת מניחה שכן. חריקות הם סימני חיים. בבקר. בערב. לפנות בוקר כשהוא חוזר, פותח סוגר את הארונית. את נעשית רגישה עם השנים לכל קול. שריטה על הדלת. הכלבון שלך למשל. שריטה אחת ואת כבר קמה לפתוח לו. ובלילה האחרון גם שמת לב לחריקות החריגות של המיטה בחדר השינה. את לא תוסיפי כאן מחשבות אישיות שעלו בעקבות, רק שאת תוהה איך לא שמת לב עד עכשיו. ושוב עולות מחשבות שלא תכתבי אותן, רק אולי תכתבי שבלילות ספורים ממש (בחודש? בשנה? בשנים האחרונות?) העלייה על המיטה נעשית בצוותא. כלומר באותו זמן. זמן של זוג. וזה לא חריג בזוגיות ארוכת טווח. אבל החריקות של המיטה אתמול היו חורגות ואני שאלתי אותו מה הסיבה שנראית לו, לחריקות הללו, והוא אמר שזה בגלל ברגים רופפים בבסיס העץ של המיטה ושמחר הוא יחזק. הגיוני בעליל. מחר כבר כאן. ואפרופו מחר, המחר הזה מתקדם כמו תשוש ימים במעלה הר. אולי מכונית ישנה עולה בפיתול, מונית דיזל למשל, עולה מים המלח לכוון ערד, בדרך כלל אני מעדיפה לא להתעדכן מאין ולאן  ומרדימה את עצמי לדעת עד הישמע חריקה זו או אחרת. בבית ישן הולכות ומתרבות החריקות, או שמא כשאנחנו מתיישנים הולכת וגוברת יכולת השמיעה, הקליטה יותר נכון. כבר כתבתי את זה. לפני שנתיים יצא ספר שירים שלי* שמסתיים בשיר על חריקה:

כָּל הַלַּיְלָה חָרַק הָעֵץ בַּגָּדֵר

גַּם הַשַּׁחַר

לֹא יָכוֹל לְהַשְׁתִּיק.

הרבה לא השתנה מאז. בעצם הרבה כן. אבל מזוויתה של החריקה הכל חולף ורק החריקה מעמיקה. 
לפני זמן קצר יצא ספר נוסף, הפעם הסיפורים שלו** והציורים שלי (חריקות קטנות חורצות סיפורים שהם גם כן קטנים בגודלם, אבל גדולים במעופם). בחלק השלישי של הספר נוכחים כמה סיפורים מעולם הכבישים, הלילות, ההובלות, השירות, הקריאות (המונה, הסדרן ציפצופי הגט-טקסי). כל דבר יכול לשמש השראה, גם כשהעייפות על הקצה, לא רק של הבוחר בפעולה, אלא גם של הסביבה. אנחנו מחוברים. זו לא ידיעה חדשה. מהפכנית. אחד עולה- האחרים עולים, ולו גם  נגררים, האחד נופל- ומפולת נראית נופלת אל מאחורי האופק, ואנחנו יודעים שהאופק הוא רק קו עם פחד (שאין מאחוריו אלא תהום) אבל זה לא ממש ממתן את כל הדברים
*
%d7%97%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%aa

איריס קובליו, סלפי לילה, אקריליק על קנווס, נובמבר 2016, 15×15 cm

האור המלאכותי (בפורטרט), החורק משהו, הוא ממנורת הלילה והאייפון והאייפד גם יחד. מחקרים אומרים שהשימוש הליילי בתאורת האייפדים למיניהם גוזלת לפחות שעתיים משנתנו. ואני אומרת שאולי לילות שלמים. ביחד עם כל הדברים. שוב כל הדברים. האחרים.
* איריס איריסיה קובליו, מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה, הוצאת אבן חושן, 2014
** גרא גינזבורג- צעדים בשלג.  הוצאת אבן חושן 2016

לרוץ עם האור

ציירי את אור נובמבר הזה החומק במהירות, בתחילה מקירות הבית שלך, מאפיל על כוח הרצון לזוז, אבל את זזה כי עוד דקה וכבר לא יהיה כאן, ורוצי אתו שני רחובות וחצי, את גוררת אותו אבל בעצם הוא גורר אותך, ואת אומרת לו תראה תראה מה יש שם, בוא כבר, עוד מעט הם ילכו, הלווייתנים הוורודים האלה בשמים, ואנחנו אוהבים אותם, נתפוס אותם ביחד, הוא מכשכש בזנבו הדקיק ואני מרימה את מצלמת האייפון ותופסת אחד, ועוד אחד בשבילו ושניים לאקוורל כשירח כמעט עגול ביניהם, הם חולפים במהירות והשמים מסגילים ומאפירים, עוד רגע אני מבקשת, הנה כאן, בינות העץ הענק שנקצצו ענפיו לבין הברוש, מתנועע לו בעומק קלות עץ דקל כחול, מה כחול, אני לא מתווכחת, בטח שלא עם המצלמה. אחרי זה יבואו הוויכוחים. לא ויכוחים. תבוא החגיגה הפרטית. הוא יישב על הכורסה על ידי, המעוטרת זהב, ואני אנצח במכחוליי על מוזיקת הבריאה החדשה. שלושה אקוורלים זעירים מנחמים של שעה בודדה ביום ששווה בשבילה להמשיך לעוד יום

*

ptre-bucncr-3

איריס קובליו, אקוורל, נובמבר 2016

%d7%a4%d7%90%d7%a8%d7%a7-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-4

אירס קובליו, אקוורל, נובמבר 2016

ptre-bucncr-2

איריס קובליו, אקוורל 2016


כתם הרקפת

רקפות. הבטחתי לכתוב משהו אחר. כי לצייר רקפת זה כל כך מִשְתֵּלָתִּי, כך אמרה לי פעם תלמידה. רק לא פרחים. ועוד ממשתלה של מקדימי עונה מלאכותיים. מה כבר אפשר לחדש בזה, היא אמרה, עדיף לצאת לסלעים שביער. אבל היה קיץ והיינו בהרצליה ובהרצליה אין יערות ובמקום המשתלות צמחו מגדלים, לכן רקפות יש רק ב"טיב טעם" ובשבילי רקפות זה  זיכרון של טעם של פעם עם טיב שאבד.

אבל הוא, שהגיע היום, כן הסכים לרקפות. התנצלתי שהן מהמכולת השכונתית. אבל הן תמיד מרגשות, הוא אמר. בזמן שנשאר לסיום השיעור, תתרגל רקפות מהירות, ראה איך הן מזדקרות מעל התפרחת, עדיין זקופות מהחומרים המשמרים שנותנים להם בחממות, טרם איבדו את צבען ובכל זאת מרכינות ראש בהבעה העצובה הזו של בדידות קיומית, אמנם הן בקבוצה, אבל כל אחת, גם אם נוגעת בשנייה, מעודנת אל תוך עצמה, בסגפנות כלואה. נכון, יש להן כתר נישא, שנע בין עשרות גוונים של ורוד לבן ארגמן ובתחתית הכתר כמו שפתי פה, תמיד ראיתי בפה הזה של הרקפת שפתיים חשוקות, כמו מנסות להסתיר כאב בלתי נסבל. 
 _
ננסה להתחיל מהרוח. רוחה של הרקפת. אל תצייר אחת אחת. אל תחפש את הצבע. ממילא הוורוד של העציץ הזה חסר טבע. מצא בתוכך את צבע הטבע. הרטב את חלקו העליון של הדף אחרי שתנסה כמה גוונים של ורוד, סוג של, התחל בכתמים שמתפזרים על השטח הרטוב, פה ושם הזכר איזו צורה של עלה כתר, מה שיברח יברח בשלולית המים, הרקפת היא לא באמת צורה, היא רק משקפת את תפיסת הצורה שנחרתה לך מסיפורי הילדות, הרקפת מורכנת הראש הנחבאת בין הסלעים, ביישנית, הגדירו בשבילך הספרים או המורה, ואני אומרת אם הביישנות נחרתה כה עמוק, הַכְתֵם את הדף בביישנות הזאת, גוונים גוונים של ורוד, כמה כתמים ומעט צורה, כי לביישנות אין צורה. ביישנות היא הרגשה עמוקה.

אז איך מציירים רקפות בצבעי מים מבלי להיתפס לצורה במלואה ואיך לא תאבד הדרך בתוך ההרגשה המתפשטת על הדף בשלוליות ורודות ירוקות, העלים, הוא אומר, כמו לבבות, כן, ולי הם כמו אפריקה או אמריקה הדרומית, ועורקי העלים כמו ערוצי מים חיים להרוות צימאון אין סופי לבלתי מושג, וצבעי המים הם הניסיונות הנואשים אך מענגים להשיג את הלא ממשי והבלתי נתפס, כמו רוח פתאומית שמושיבה אותך על ענן שתקרא לו אושר 

img455

איריסיה קובליו. רקפות. צבעי מים. נובמבר 2016


%d בלוגרים אהבו את זה: