פוסט משעמם (מעברים)

מוזר. נמל תעופה. מסכות. המוני אדם. חשבתי שלעולם לא. שנגמר. ערב יום כיפור שאחרי ערב ראש השנה הריק. אבל עכשיו חצות בנמל תעופה. עוד מעט והמטוס ימריא

ביקורת דרכונים דיגיטאלית. כלומר עומדים מול מצלמה. כמובן שלא שמתי את הדרכון מקום הנכון. כמובן שלחצתי על כל הכפתורים האפשריים עד שהבנתי איך מצלמים.

הקרוקס החדשים שלי בצבע הים באוקיינוס ההוא. בפעם האחרונה שטסתי היה לשם. וזה היה לפני חמש שנים אולי. מאז התהפכו כמה דברים.

וכמה לא.

אני נוסעת לאפריקה. אולי אראה ג׳ירפה אחת. בספסלים שעל ידי כבר הקנייתית נשמעת בקולי קולות, עגולים כאלה. אני רעבה ומותשת.

המסכות במטוס זה דווקא נחמד

המטוס מפוצץ. אולי 200-300 איש. משתעלים, מתעטשים. מי שלא מחוסן הלך עליו. ואולי לא. אולי חלמתי את הכל.

הדיילות האתיופיות יפות ועדינות. לא הבנתי את העניין של הארוחה ב 02:00… עוד בזמן קורונה. כולם לועסים ולועסים ( האוכל לא אכיל לגמרי) בלי מסכות.

בטרקלין האתיופי הקפה ממש טוב. חמש שעות לחכות לטיסה הבאה. בשערים עצמם זו משימה קשוחה לשהות.. חיפשתי כתובות באמהרית עבור עדה… לא מצאתי ממש. צריך כנראה להיכנס לאתיופיה עצמה. פעם עדה, תגשימי חלום.

וחוצמזה לא הבנתי באיזו שפה הקברניט והדיילות דיברו במטוס. זה לא דומה לאמהרית של השכנים שלי בקומה מעלי, שאותם אני מרבה לשמוע מדי יום….

כתבתי שהמסכות במטוס זה דווקא נחמד. אבל האמת שהיה קשה לנשום. חיפשתי חמצן. אולי זה הגבהים. מזמן מזמן לא טסתי וגם כנראה הזדקנתי.

כמובן שלהוריד לא בא בחשבון.

לא נגעתי באוכל…

הייתי ראשונה בטרקלין. חמש בבקר. דמיינתי ספא. לא חושבת שאוכל כאן משהו. הזוג הישראלי שבאו אחרי כבר ישנים עמוקות.

ילד קטן משתעל ומתעטש בקצה השני של הטרקלין הקטן.

רציתי לכתוב משהו חכם יותר אבל אני די מותשת. החודשים האחרונים , המשימות, האתגרים, המוות וכל מה שהתעורר אחרי עירפלו את היכולת שלי למצוא מחשבות מיטיבות.


תשפב

זה חוזר על עצמו. בוריאציות. חלקן מפתיעות וטובות וחלקן מכאיבות שוב ושוב. התגובות שלי דומות, התלהבות, נפילה, עליה, תהום, סולם (״מלאכים״) המשך.

מזה שנים אני לומדת -לא- לומדת על דרך , שיטה, צורת עבודה, של הדמיית העתיד כדי לשנות את המסלול הידוע ( שלי – רכבת הרים). יש הנעזרים בשיטה הזו להחלים ממחלות קשות, להתעשר, לשנות מקום עבודה, לשנות ייעוד. לשנות ייעוד זה נשמע ״גבוה״ מספיק כדי לעשות את המאמץ הזה של הדרכים המוצעות בשינוי המחשבה והמבנה הרגשי. אבל מהו ייעוד? להיות טובה. רכה. קשובה. מכילה. מתונה. לראות ולהראות בכל דבר את הצד המואר…

והצד האפל? לאן ילך? יתמוסס מעצמו? לאן ילכו כל הכאבים והזעם והדחיות והאכזבות וההשפלות? אין להם מקום?- הן ייטמנו עמוק. עמוק מספיק שלא יצליחו לעלות על אף מסלול הנוסע על פני החיים כל עוד הלב פועם.

האם זה אפשרי? אולי צריך שיהיה מקום, כמו אסלה בחדר שירותים, מערה אישית כזאת, מחילה, משהו, אפילו לא אישי, מקום חוקי, שבו אפשר להגיע עם רשימת כל השנאה והדחייה והאכזבות והחרדות, התסכול וחוסר ההבנה, ולהקיא אותם שם, במקום המיועד. שזה יהיה מקום זמין, בחינם, יומיומי, שלא צריך שום כלי הסעה כדי להגיע אליו.


שנה חדשה לפי הלוח העברי. שנה של שינויים ושנה של דברים שחוזרים על עצמם. בוקר. החצר עם הקפה. סקאיי הכלבלב עדיין כאן. כמעט תשע שנים. שתי גוייאבות מתבשלות בריחן על צלחת, מפיצות מעט ריח סתיו וחגים. גם השנה החג מכאיב. מתסכל. מאכזב. אותה הרגשת בדידות. חוסר תקשורת. אבל גם דברים חדשים עומדים בפתח ומזמינים להיכנס.

על זה בהמשך


ראש השנה, תשפ"ב 


ברטר סטייל

יש לה סלון מעוצב. היא הולכת למוזיאונים ואפילו בקרה בהרמיאז'. היא לא מבינה באומנות אבל היא היתה רוצה לתלות בסלון שלה רק ציורים מקוריים. עכשיו יש לה הזדמנות. אנחנו יכולות לעשות החלפה מסויימת. החלפה שהיתה עוזרת לי מאד. פרחים זה בסדר מצידה, למטבח למשל, אבל לסלון היא לא רוצה צבעי מים. לסלון היא רוצה משהו על בד. היא באה לבחור. מה את אוהבת, אני שואלת אותה, דמות של מישהו מנגן בכינור אולי, היא אומרת. יש לי שלושה ציורים על בד של פסתרנית אך הפסנתר חסר. זה מוזר מדי, היא אומרת, עצוב, אולי דמות בנוף, הנה ילדה בנוף, מסתכלת לאחור, במבט שני גם הציור הזה נראה לה מלנכולי מדי, והנה עוד דמות שוכבת מתחת לאיזה עץ, אך היא נראית  חולנית מדי בעיניה, למרות שהציור נורא יפה, היא אומרת, ומיוחד, ביחוד התכלת הזו למעלה, אבל הבעיה היא שאין לי שום דבר תכלת בסלון, אני צריכה ציור בצבעים יותר חומים ירוקים, אנחנו מחפשות ולא מוצאות דבר.

לבסוף היא מוצאת באיזה ספר ציור של קרוואג'יו (איזה טעם משובח אני חושבת לעצמי). בציור נער  פסוק שפתיים ופעור עיניים, מחזיק לאוטה  בתנוחת נגינה ומאחוריו סלסילת פירות ופרחים. הנה, היא אומרת, כאן יש הכל, מוסיקה, דמות, פירות ופרחים. תעשי לי כזה. רק יותר נשי עם יותר חולצה סגורה. אפשר להוסיף קצת צהוב. וכינור.

בסדר.

הפוסט נכתב והמשימה בוצעה ב -2012.

ציור שמן 120×120 cm

הסיפור של אבא

יום שישי  20.8.21 


היו לי הרבה חלומות, אמר אבא

אילו חלומות? ומה התגשם? אני שואלת,

הייתי מכור לאופרות, הוא מספר. היה בבוקרשט נהר כזה ועל יד הנהר היה בית אופרה. היה לי חבר שלוקח אותי לאופרה עוד בבוקרשט. אחר כך גם הייתי הולך לאופרה בתל אביב. 

אילו אופרות אתה זוכר? 

הגנב מסביליה (הספר מסביליה). הייתי מכיר את כל האופרות בעל פה. היינו מחכים שכל האנשים יכנסו ואז הסדרן היה מכניס אותנו ליציע. אחרי שהתחילה האופרה היינו יורדים למטה, תופסים מקומות בשורות הראשונות. לכל אופרה היינו הולכים הרבה פעמים. חלמתי גם להיות שחקן בקרקס.

לוליין? אני שואלת

לא, לא חשוב מה, העיקר קרקס… 

אבל היית צריך לברוח מהבית בשביל זה.. אני אומרת

כן, לא הצלחתי. רציתי גם להיות רופא.

רופא? צריך הרבה שנים ללמוד בשביל זה..

כן, היה לי אפנדיציט ובזמן ששכבתי בבית חולים, אחרי הניתוח, חשבתי שכדאי לי להיות רופא. אבל היה לי חבר ששמו איזו. היינו הולכים הרבה לקולנוע, ואהבתי קולנוע.

אבא היה מתאים לך להיות שחקן. אתה מספר הרבה שעשית הצגות. ראיתי אותך גם לפני כמה ימים עם … נו… אתה יודע… 

כן, אבל אבל היה את ליקא, אח של איזו, חצי אח, היה שובב כזה, גדול ממני, לימד אותי כל מיני דברים, הוא היה מלח באונייה ויום אחד שיכנע אותי וברחתי לקונסטנצה ברכבת, לאונייה שלו. גם אני רציתי להיות מלח, להגיע אתו לאמריקה.

ולמה לא הגעת לאמריקה?

לא יודע, אולי אבא סידר שיורידו אותי מהאונייה. ליקא הזה היה מעשן סיגריות. אני למדתי ממנו הרבה דברים.

באיזה גיל הגעת לישראל ולאן? 

היינו באוהל על יד חיפה. אולי שבוע אולי חודש. אני לא זוכר. אחר כך בפרדס חנה. אבא שלי עבד בסלילת כבישים. עבד קשה. ובסוף היה מספיק כסף. קודם עברנו לחיפה, לחברים של ההורים, על יד הנמל. אני אהבתי להסתובב. היו חנויות על הרציף ואני כל הזמן הסתובבתי בחנויות. אחרי כמה זמן היה מספיק כסף לעבור לתל אביב. בהתחלה גרנו בשכירות בנחמני. היה שם רק חדר אחד ומטבח, שירותים ואמבטיה משותפים לדיירים אחרים.

אבא, לא זכרתי שההורים שלך גרו בנחמני לפני ההורים של אימא.

כן הם העבירו להם את החדר הזה בדמי מפתח וקנו את דירת שני החדרים בדרך פתח תקווה.

ואתה, מה עשית בזמן הזה?  למדת בתיכון? 

קודם הלכתי לאולפן ללמוד עברית. אני חושב שהייתי בתיכון.

איזה תיכון ( אני מחפשת בגוגל שמות של תיכונים בתל אביב בשנות החמישים) 

אני לא זוכר את השם.

עשית בגרות? 

אני חושב שכן. אני לא בטוח.

ואז התגייסת לצבא? 

כן, אבל בגיל 19, כי היתה טעות בתעודת הזהות שלי ורשמו תאריך אחר של הלידה שלי.

איפה היית בצבא? 

אחרי הטירונות שמו אותי בצפון, בנחל, בקיבוץ להבות הבשן. אבל היה קשה שם. כל הזמן הסורים ירו. אז עשיתי הצגות. כאילו פחדן, ושמו אותי במטבח… 

מה עשית במטבח? 

קילפתי תפוחי אדמה… מה עושים במטבח… חחח…

שלוש שנים??? 

לא שנתיים. בזמן שלי היה רק שנתיים. 

למה לא נשארת בקיבוץ, אבא? 

אני לא אהבתי קיבוץ. אני אוהב להיות בעיר. אין מה לעשות בקיבוץ. בעיר יש קולנוע. חברים. חנויות. בצבא אני נפצעתי. הוצאתי את היד מהמשאית שלקחה אותנו לאיזה מקום ובא אוטובוס. חשבתי שהוריד לי את היד. הייתי כמה שבועות בתל השומר. עשו לי ניתוחים אבל היה כיף..

כיף? 

כן, כי נתנו לנו דמי כיס ובערב היינו יוצאים, החיילים הפצועים, גם בחורות היו, והיינו הולכים לקנות תירס ועוד כל מיני דברים. אלו היו ימים טובים. חחח…

ואז השתחררת, ומה עשית עד שהתחתנת עם אימא? בגיל עשרים ושבע נכון?

הסתובבתי.

מה זאת אומרת הסתובבתי? לא עבדת? גרת אצל סבא וסבתא? 

כן, הלכתי הרבה לקולנוע. אופרות. משחקים עם חברים. אני אוהב להסתובב.

ואיך קרה שהתחתנת עם אימא? היא לא אהבה אופרות, נכון? 

לא. לא אהבה מוסיקה בכלל. 

וקולנוע? 

לא אהבה.

אז מה עשיתם?

היינו הולכים לשחק עם חברים.

ואתה עבדת במחסן ברזל של סבא ביפו, נכון? 

כן, אבא אמר שצריך לפרנס. שאשתי לא תעבוד. אבא שלי קנה את השטח ביפו מאיזה ערבי. הוא ידע לעשות עסקים. אני עבדתי אתו הרבה שנים.

כן.


לתפוס את הזמן לאחור

כשאת בסיטואציית קצה את בטוחה שתזכרי כל רגע כי כל רגע הוא הכי ארוך בעולם ואז הגל הזה נגמר ועד הגל הבא פתאום נעלם הזיכרון, מה היה שם, את מנסה לגלוש לאחור וכמו חלום בלהות שמתפורר עם כל תזוזה את לא מצליחה

לתפוס את הזמן לאחור

ומצטערת שלא כתבת ותיעדת

נכון, ציירת כמה רישומים בטלפון הנייד, אבל הם נראים לא שייכים לך ולכל מה שהיה

ואת מחפשת בגוגל את מה שהוביל למה שהיה, דברים של קופת חולים ווהפניות, ואת מופתעת למצוא שאכן יש דבר כזה

צבר רפואה

את נזכרת בעגלת הקניות הגדולה שקנית ממול הסופרפארם כדי למלא אותה בשקיות האינפוזיה ושאר התרופות ואיך הרמת את העגלה הכבדה למכונית שדווקא חנתה לא רחוק ואמרת לעצמך איך זה שיש לי כח בידיים עכשיו

האדרנלין.

בלילה מול הירח, על המרפסת של ההורים

והנשימות הקולניות הסדוקות שנמשכו אינקץ

עד הקץ, כשנסעת הביתה להחליף בגדים

וכל מה שהיה אחר כך

בית הקברות הליילי

לא, קודם האלונקה שלא רצית לראות והסתתרת מאחורי כורסאות הטלוויזיה הענקיות בסלון

והשוטרים והשאר

ואת שוב נכנסת לגוגל ובודקת מה זה מידולם

ולמה חיילים קוברים בארון ואחרים לא

ואיך יצא שהמזכירה במרפאת השיניים היום דברה איתך על עלי שלכת

.

לילה.

איך לזכור אותך, אימא

ככה?


עוד מחשבה קצרה

זה לא שלא הייתי ילדה אהובה להוריי, אלא שלא עמדתי בציפיות  להיות ילדה רגילה, טובה, שמחה, נחמדה לסביבה. והיו ציפיות כי הייתי ילדה יפה מאד ומוכשרת לתפארת, מושלמת חיצונית.
ואת התהום שבי סירבו לראות.
ואולי גם אני סירבתי להראות.
אמי מתה לפני שבוע
אבי עדיין כאן.
וגם התהום


מחשבה קצרה

זה לא רק הקורונה שבגללה או בזכותה ביקשתי מכל חבריי, תלמידיי ומכריי להימנע מביקורי השיבעה בבית של הוריי.

יותר ויותר אני מתקשה בחיבור שבין הקיום הפיזי שלי, הבית שלי, המשפחה השרשית שלי, לבין החשיפה של חיי ברשת, בבלוגים, בפייסבוק, באתרים: צילומים, ציורים וטקסטים.

ובכלל אפשר להגיד שאני מאושרת בתוך הלבד ושאין לי כל שאיפות מלבד שתהיה יותר נוכחות של טבע נקי מסביב למגוריי בשארית חיי.


עד שהמוות יפריד בנינו

״עניין של מוות וחיים״ ספר מרתק של ארווין ומרילין יאלום (תורגם לאחרונה לעברית), כתוב בצורת טקסטים קצרים אחרונים שכתבו בני הזוג ( 70 שנה של זוגיות) הנוגעים בשאלות קצה של של אהבה, זוגיות, מחלות סופניות, רפואה וטיפולים שגרתיים עד החלטות של התערבות פליאטיבית , איך ומתי לסיים חיים, התמודדות בן הזוג שנותר, בדידות, תיעוד, יהדות ואוניברסליות. הספר כתוב באומץ ובגלוי מזווית הראייה של ההורים ואני תוהה איך כל אחד מהילדים ראה את התהליך.

הוריי חיו יחד 64 שנה , לא נפרדו לרגע, אבי ישן לצידה של אמי בכל חייו ובכל תהליך הגסיסה הקשה שלה.עולמם של הזוג בספר ( פסיכיאטר וסופר מפורסם וסופרת פמיניסטית) שונה מעולמם של הוריי ובכל זאת הגשר הזה של אהבה, נאמנות, תקווה שלא נעזבה עד שיצאה הנשמה הגוף המיוסר.

מדהים.


Lalele

אימא שלי העדיפה את פרחי הצבעוני ( Lalele ברומנית) משאר הפרחים. בימי ההולדת שלה תמיד היה זר צבעונים באגרטל על השולחן בסלון ובשנים האחרונות מול מיטתה בחדר השינה. אבא שלי היה זוכר, מתמיד ומביא לה בכל פברואר. לו היה אפשר לקרוא בשם של ילד או ילדה בשם הפרח הזה הייתה אולי בוחרת. את אהבתה לפרחים ועצים מימשה בשמות הילדים שלה: איריס. אורן. ורד.

מבחינת ציור פרח הציבעוני ההדור (טוליפ) לא ממש נענה בקלות. יופיו בסגירותו, בכותרתו הסגורה, בצבעו האחיד, הלא שקוף, בזקיפות קומתו. מבחינת צבעי המים הפרח מאתגר למדי. כשהייתי בוחרת לצייר אותו (באקוורל) היה בדרך כלל כדימוי לברכה עבורה. השתדלתי. העדפתי לציירם כקבוצה. משפחה.

מצרפת את כל הצבעוניים, הטוליפים שציירתי בשנים האחרונות.


תם ונשלם

רישומים אחרונים על ערש דווי.

סוף המסע של אמי ז"ל

ציורים בטלפון הסוללרי


%d בלוגרים אהבו את זה: