עשרה משמחי לבב

ובתוך העגמומיות-מה של אוקטובר נובמבר הנצו כמה פרחים חדשים.

אני מציירת אותם בין לבין או תוך כדי.

במבט לאחור נראה שממש נוצר אוצר. גן קטן של החלומות.

תמיד רציתי שתהיה לי גינה כזו.

של כל פרחיי המצוירים.

שהם יקומו לתחייה.

1.

אגד ורדים צבעוניים (מהסופר). צבעי מים. מיניאטורה. 

img984.jpg

נובמבר 2018

2.

לקט מהגינה השכונתית

14522876_10211057745824374_4486172875227181543_n.jpg

אוקטובר 2018

3.

היביסקוס עב גביע מחוות ההיביסקוסים בכפר ורבורג

img971.jpg

אוקטובר 2018

4.

עוד היביסקוס עב גביע (כמו הקודם)

היביסקוס עב גביע ארוך.jpg

אוקטובר 2018

5.

רקפות ליום הולדת של תלמידה. הדגמה בשיעור ציור

רקפות בחלל.jpg

נובמבר 2018

6.

ציפור גן עדן מליד הבית של סימה (מיניאטורה)

ציפור גן עדן  54.jpg

אוקטובר 2018

6.

ציפור גן עד עם היביסקוס עב גביע (ציפור גן עדן הוא הפרח האהוב עלי עלי אדמות)

ציפור גן עדן והיביסקוס עב.jpg

אוקטובר 2018

7.

ענף אחרון לעונה של בוגנוויליה סגולה מהצד האחורי של הגדר שלי

img965.jpg

נובמבר 2018

8.

לקט מהגינה השכונתית לשיעור ציור

פרחי אוקטובר 2018 1.jpg

אוקטובר 2018

9.

ליזיאנטוס מעציץ קטן שהחזיק מעמד שבוע.

img961.jpg

אוקטובר 2018

שיהיה סוף שבוע שקט ונעים ומלבלב בלב

10.

נוסף עוד אחד בינתיים:

חמציץ סגול, (מיניאטורה)

img985.jpg

נובמבר 2018

מודעות פרסומת

Freez

נובמבר

1.
תעשי תמיד הפוך, כשזה בא עליך. זו הייתה עצה מאוחרת מדי. הפריז היה עמוק
מהגיון. כמו הדקה הארוכה בעולם כשמתעוררים מסיוט. פריז. כמו קרוקודיל. או
יותר נחמד להגיד חרדון. אלא שהיא לא הייתה מיודדת עם השמש. רק הרוח והעננים

ניחמו אותה. רעמים וברקים. זה מה שהעיר אותה. לכמה זמן. לפעמים הייתה
כל כך עייפה שבחרה בכוונה תחילה את השביל שיוביל לפריז הזה. השביל שבו
יאזלו כוחותיה בבת אחת ובמקרה הטוב היא תסווה את עצמה לסלע. את זה היא
למדה כשגדלה. לזייף סלעים. בעין אחת היא הייתה עוקבת אחר העלילה עד שהיה
מגיע סימן

2.

המילה יעוד מטרידה אותי הוא אומר לה בשיחת טלפון שתופסת אותה יוצאת מחנות
אחת עם עציץ רקפות עייפות אך לא נטולות תקווה ונכנסת לחנות סמוכה לקנות
חלב עבור קומץ תלמידים שיבואו למחרת, כך היא מקווה, כי לרוב נדמה לה שלא
יחזרו אליה עוד לעולם. יעוד יכול להשתנות. אנחנו בוחרים את יעודנו. כך הוא
אומר לה. יש לי השגות היא משיבה ומתרצת סיום שיחה. היא נוהגת לתוך החשכה
המקדימה של נובמבר ומהרהרת בכך שפעם יכלה לכתוב תשובות מדויקות לתובנות
כאלו ואחרות ושעכשיו, אחרי שספקות פשטו במחשבותיה כמו נמלי חמסין, נותר
חלל נטול בנזין, ואכן נורת הדלק נדלקת בצפצוף מחריש אוזניים, כל דבר
מחריש אוזניים בשבילה והטעם להסביר מסתתר עמוק בנבכי קיומה

3.

unnamed (3)

כבר נובמבר. סקאיי לא מסכים להצטרף אלי לקפה של בוקר למרות שחדלתי להשכים. אני מתקשה להתעורר. אבל בשמונה וחצי, אחרי שכל קולות הבוקר  של השכנים הסתיימו אני שומעת את ידידותיי הולמות בחלון, מחכות בקוצר רוח לארוחת הבוקר שלהן 


נעימות נדירה

בערב אני צריכה לגרף את עצמי החוצה. גם היא. אחרי ביטולים ודחיות אנחנו בכל זאת יוצאות לשבת על שפת האדוות הסתוויות, כפות רגלנו בחול הקריר, מזמינות בירה, היא בהירה אני כהה, ואיזה משהו עליד חריף ומלוח. היא מספרת את הסיפור הסודי שלה ואני נשענת לאחור שואפת עמוק את רוח הים. את מצליחה לראות את הסירה ההיא באופק, היא שואלת, אני לא רואה כלום. אף לא את קו האופק. הירח העגול עדיין מאחור, מצד שמאל והמלצרית מביאה מפיות. אנחנו קמות אחרי כמה שעות והולכות לכוון המלונות שעל יד המזח עוצרות בדרך על ספסל לסגריה. אחרי זה אני נשארת על הספסל והיא מצלמת אותי. עם התיק גב ובלי התיק גב, עם הקפוצ'ון ובלי. עם משקפים ובלי. קריר. השרירים שלי קורסים ונמסים בנעימות נדירה. הירח כבר בדיוק מעל והדקלים נראים מושלמים. אני עוצמת עיניים ונרדמת לרגע. או ליותר.

44422207_10217563683268744_863323688177500160_n


עננה

על ארבע וריאציות בצבעי מים 
ועל עננה, מערבולות והרהורי ערב חג

בערב חג ישבתי עם עטרה קרוב לגלים ואיתנו ישבה עננה. עטרה ספרה לי איך בדיוק באותה נקודה היא פעם טבעה שם וניצלה ואני ספרתי לה איך אף פעם לא נכנסתי לים למעט פעם אחת בחוף האשרם שבאי גן העדן בבהאמס ואיך ריח הטורקיז המתוק רצה לפתות אותי להישאר בתוכו אבל באותה שניית מחשבה נזרקתי בפראות אל החוף, והוא אמרה שהיא בלתה שעות רבות במים בצעירותה ואני חשבתי על צעירותי, על סלידתה של אמי מחול "מלוכלך" ורעש הגלים, והיא ספרה לי על שעכשיו, אחרי 800 שנה, מ' רוצה לפגוש אותה כאן בדיוק בים ושהיא תצטרך בשביל זה לעשות מתיחת פנים ואני אמרתי לה שדווקא פניה יפות מתמיד, אבל שתינו שתינו המון אלכוהול ומילאנו את גרוננו בהמון עשן ושתינו שכחנו איך מביאים את בלויי השרירים לאורגזמה קלילה, והעננה ישבה וישבה ולא הזיזו לה אדי האלכוהול וערפל הסיגריות ואני ספרתי לה איך בכל זאת הדבר הכי אהוב עלי בעולם זה לצייר את הים עד אינסוף, למרות הכל, ולקרוא סיפורי מערבולות וטביעה ואיך ושאני פוחדת מדגים למיניהם ומעולם לא אכלתי כל דג למינהו ולא שרץ ים אחר, והיא אמרה שהיא מאד אוהבת לאכול שרצים וצדפות, וגם אני אוהבת צדפות, במיוחד את אלו שפגשתי פעם אחת בצפון מיין על החוף, כשנסעתי לבקר את המורה שלי ניל ווליבר, עשר שנים אחר שנפרדתי ממנו באוניברסיטה, והוא כבר היה תשוש אבל לקח אותי ואת אהובי לשדות בלו-ברי שלא ראינו כמותם ואולי כבר לא נראה, ואז הלכנו לצימר על שפת הים והיו שם צדפות בצבע זהב ורוד פניני, ולקחתי אחת שהיא עד היום טמונה בשידת הציורים שלי במגירה העליונה, ביחד עם שבר מכוס החתונה שלנו, אז עטרה שאלה כמה פעמים היית בבהמאס, אמרתי לה שש פעמים. זה חתיכת מספר פעמים לחיים מפותלים שיש לי. מה עשית שם היא שאלה, למדתי. שירתתי. ציירתי. את מי שירתת? היה לי גורו והזמן ההוא היה מהמאושרים בחיי. אפשר לספור על יד אחת את המקטעים המאושרים בחיי הארוכים. איזה ארוכים, היא שאלה, אצלי הם יותר ארוכים. והעננה פתאום צחקה. נראה לי שבשלב זה כבר שלושתנו היינו שיכורות וביקשתי ממנה שתשמור עלינו בזמן שאני נוהגת הביתה. העננה עמדה בהבטחתה וחשבתי לעצמי שאולי היא סוג של סוכה, כי חג סוכות עכשיו ולמרות ששתינו רחוקות מכל על זה אלפי שנות אור.

*

מערבולות ים

איריסיה קובליו, צבעי מים, ספטמבר 2018

*

*

*

*


חצבים

גַּם אֲנַחְנוּ רָאִינוּ אֶמֶשׁ
בְּשׁוּלֵי שְׁבִיל יַעַר
(חֲצִי יָרֵחַ שׁוֹבָב
קִפֵּץ מֵעַל הַצַּמָּרוֹת
מְכַשְׁכֵּשׁ זְנַב רֵיחוֹת שֶׁל מוֹצָאֵי חַג כָּלְשֶׁהוּ)
חֲצָבִים
צְחֹורִים וּזְקוּפִים כְּבִשְׁעַת כְּלוּלוֹתֵינוּ
נְטוּלֵי יְדִיעַת קְמִילָה וְשֶׁבֶר

_img952.jpg


הסלפים הנסתרים של הויקיפדיה

את אמורה לבחור תמונת פרופיל אחת מייצגת לויקיפדיה. את נוברת בתיקייה וירטואלית המכילה מאות תמונות. מאות. רובן סלפי מתעד מצבים אישיים אמנותיים מדי. את חייבת תמונה מייצגת. תמונה עכשווית לא באה בחשבון. השנה הזאת חרשה בך עמוק. את מחפשת תמונה עם מעט סדקים, מבט ישיר, קצת חיים בזוויות פיך. עם משקפיים. כי זו מי שאת. דקורציה הכרחית. שיער קצר? ארוך? מתולתל, חלק? אסוף? או אולי פרופיל, עדיף חצי פרופיל, לא. עדיף מבט ישיר ולא סלפי. תמונה שצולמה על ידי מישהו אחר. אבל בלי כוונה של רשמיות. לא זו שבדרכון ומצד שני לא זו שבבלוג, הרגישה הזו, סחופת הרוח. צריך תמונה עם עמוד שדרה. אבל שיש בה גם רוח. אולי עם כלב הרוח? לא, הוא לא יהיה לנצח וזו, התמונה הזו אמורה להיות לנצח. התמונה שכך תיזכרי. התמונה של אותה שנה בה פרחת כמו שושנה שקצצו את קצה גבעולה באלכסון והיא נפתחה במלוא כותרתה, שוהה לרגע, לפני שנושרים עליה אחד אחד במלוא כובדם על שולחן העץ שבסלון.

כמה תמונות  שלא נבחרו אבל אהבתי

 

317006_2449139032657_48389958_n

*

38723598_292245481583541_310857500817620992_n.jpg

IMG_0484IMG_1358.jpgIMG_0556.jpgS/W Ver: A0.03.24Rתמונה 2פרופיל 3IMG_0562IMG_0607האחרי הוא העיקרIMG_1397סלפי נובמבר 2IMG_7361IMG_1893.JPGIMG_1371.jpg24-01-09_1012.jpg08-05-09_1815.jpg

*

וזה הקישור לויקיפדיה שלי איריס איריסיה קובליו ויקיפדיה


ויקיפדיה: מסע

תהליך כתיבת ערך לויקיפדיה הוא מסע, הליכה הלוך ושוב, טיפוס וגלישה, חפירה עמוקה עם שמחת מציאת פיסת מציאה, שלפעמים מתחברת לפיסה אחרת ולפעמים לא, ואז פאזל גדול נפרש על מפה שישים שנות חיי ( כמעט) וצריך להחליט מה כן ומה לא, לצמצם, לתמצת, לזקק, לבדוק שוב ושוב, לקבל אישורים מהנהלת ההנהלות ולשחרר למרחבי הרשת יודעת כל.
הייתה לי הזכות הגדולה לעבוד עם העורך המסור, האינטליגנטי, הנדיב, הפתוח, הגמיש אך גם קפדן ודייקן, הטוב ביותר שיכולתי לבקש (ובאמת בקשתי) Noam Dovev. תודה ענקית לך נעם.

והנה הקישור איריס איריסיה קובליו ויקיפדיה


יהיה כמו שחלמנו

יהיה כמו שחלמנו אחרי השלגים
כשנגמרו הצללים הכחולים
וחודי האשוח השחורים
כל הילדים כמו כל הכוכבים
נצנצו אי שם בלעדינו
ואנחנו
החלקנו והחלקנו
בלי גוף או מזחלת
נטולי זמן
ותעתוע

41080581_284595715490958_4108864005127274496_n (1).jpg


אהבה

זה לא משנה במה את מציירת. צריך שתהיה שם אהבה. התשוקה לצייר. אפשר למחוק. לתקן. אבל באהבה. אני חוזרת וחוזרת על זה: אהבה. עשי את זה לפעולה מודעת. זה בסדר לאהוב את מה שאנו עושים. אפילו אם החדירו בנו אחרת. עזבי את הביקורת העצמית. הרעיונות שיש לך בראש תוקעים אותה ומסתירים את האהבה שנועדת להיות. קחי את צבעי המים עכשיו ועשי רק כמה כתמים שקופים. אני יודעת שאת יודעת לצייר. שהגעת להישגים נחשבים. כמה קשה המילה הזו הישגים. הישגים של מה? אגו מעורבב בביקורת עצמית עד שנאה ורצון לכסות הכל, לשפשף, למחוק? להגיד לעצמך כמה זה לא…… אז כן. הכל כן. הכל אהבה את אהבה. את חייבת להפנים את זה. ציירי משהו ותגידי אני אוהבת את זה. אל תצמדי לאהבה הזו. הניחי בצד. הרפי מהציור אבל לא מהאהבה, וציירי עוד משהו ועוד משהו, ותמיד אמרי תודה, אני אוהבת אותך. תבראי אהבה. את יכולה. זה ירפא אותך. אנחנו לא חיים ״לנצח״. את יודעת את זה עכשיו ממש. לצער כולנו. אבל את הזמן הלא ידוע שנותר מלאי באהבה. ודרך הציור שאת כל כך אוהבת מלאי אותו שאת בטווח הדף, מצע הציור שלך, באהבה. אהבה לא טועה. אהבה מחדשת תאים מעלה אותך מעל הזמן. אוהבת אותך א׳.

*

39407822_286382605495203_3809159164282798080_n


תפיסות כוזבות

הביולוגיה של האמונה. אני לא מבינה בביולוגיה ופיזיקה אבל הספר הזה מחזק אותי באוגוסט הזה. כתב אותו מדען חוקר של התא והוא חושף תגליות שתא מושפע ויכול להתנהל לפי הסביבה ולא בהתאם לגנטיקה, התפיסה המקובלת. החומר הזה לא זר לי וזו לא פעם ראשונה שאני נפגשת בו. הוא לא ״גילה את אמריקה״ בשבילי, אבל בחום אוגוסט, אחרי שנה מטלטלת, שמחה לפגוש אותו שוב.
הסביבה, בעיקר ההורים והוריהם, הגננות והמורים הראשונים שותלים בנו אמונות כוזבות ומכיוון שאנחנו כביכול באים לעולם ״נקיים״ (זה לא מדויק בכלל) וישנו מקום רב לאמונות הכוזבות שמשתילים בנו.
למשל ילדים של ניצולי שואה יגדלו ויתפתחו כניצולי שואה בעצמם וברוב המקרים יעבירו את זה גם לדור שאחריהם. זה יבוא לידי ביטויים שונים שיכולים להיראות בברור לפעמים רק במבט לאחור. אני אישית יכולתי להיות שונה לגמרי לוליא הייתי נחשפת בגיל תיכון לעולמות ״רוחניים״. גדלתי בבית ששולל מנהגים דתיים כלשהם, מסורת, ידע פסיכולוגי פילוסופי רוחני וערכים אקדמיים אחרים. החל מגיל 15 אני חווה מפגשים מכוננים עם נצרות והינדואיזם (יוגה ומדיטציה) כשההינדו ממשיך ללוות אותי במסלול חיי בצורות שונות. בדרך היוגה למדתי למשל על חשיבה חיובית שיכולה לשנות גנטיקה. הלימוד הזה אורך שנים רבות של התנסות והתנגדות, מרד וכניעה, בגלל התפיסות הראשוניות שהוטמעו בי מאז לידתי: שהעולם רע, שאין חברים, שהכל מלא חיידקים ומחלות, שאסור לבהות ולחלום, שצריך לאכול מהר, שהכומר (או הצוענים, או הזאב מכיפה אדומה, או השוטר) יחטוף אותך, שסקס זה דבר מלוכלך ואפל, שאסור לחשוף ולספר על עצמך, שעוקבים אחריך לכל מקום.
אז עשיתי הכל הפוך. בערך. אבל החרדות והתפיסות הכוזבות השואתיות האלה מלוויים אותי תמיד. אני חושבת שעל הרצף הזה של חרדות ומרידות נולדה האמנות שלי. היצירה האישית. אז אני מלאה בהכרת תודה לנקודות ההתחלה הקשות האלה בחיי שאפשרו לי להתפתח ולחפש סביבות הפוכות כדי לגדול למה שאני.
הציור: פרט מתוך עבודה מסדרת כיפה אדומה, 1999.
הספר: "הביולוגיה של האמונה" מאת ד"ר ברוס ה' ליפטון, הוצאת פראג.
*
כיפה אדומה- פרט 3.jpg

%d בלוגרים אהבו את זה: