לצלם כדי לצייר

מתוך דברים שאמרתי לתלמיד שלי:
כשהמטרה של הצילום שלך היא כדי למצוא פריים טוב לציור, החיפוש משתנה. למדת צילום מקצועי ואז טיילת בנופים שונים כדי לצלם. תפיסת הצילום כצלם הייתה שונה בתכלית. יצאו לך צילומים מדהימים. הבחירות שעשית התאימו באופן מושלם למגזין צילום מקצועי איכותי, אבל לגמרי לא התאימו לציור. במיוחד לא לציור בצבעי מים. היית מתוסכל. המשכת לצאת לצילומים אבל פתאום התבלבלת. זה יתאים או לא יתאים לציור? הציורים שציירת מהצילומים שלך לא נראו טוב. נכשלו כביכול. ואז התחלת לבחור צילומים מהאינטרנט שיענו על התנאים של הציור. זה היה פחות אישי ויותר טכני. כמו לבנות פאזל. זה לא ממש עניין אותך. 
לצייר ממש בחוץ, בנוף, זה עניין אחר שדורש אימון והיערכות פיזית נפשית שונה. 
אז מהם התנאים שנדרשים לצילום אישי שיתאים לציור, ואני בעיקר מדברת על ציור אקוורל?- ראשית חפש מקום שמדבר אליך ואתה אוהב. אבל זה לא מספיק. עדיף שזה יהיה מקום עם פרספקטיבת עומק, קרוב ורחוק, מאד מגוון מבחינת הצבעים והימנע מקונטרסט גדול ( שטחים מוצללים כהים לא נראים טוב במבעי מים). השתמש בפריים הטבעי של המצלמה כדי לקבוע את פריים הציור. את הקומפוזיציה. צלם 10-20 צילומים של אותו מקום כשהמטרה היא לא הצילום הטוב אלא הפריים או הקומפוזיציה המושלמים. את זאת תוכל לראות רק כשתתבונן בצילומים בבית. בשטח (בנוף) אתה מחפש רק פריים שכולל צבעים, אור, עומק, נקודת אחיזה, רחוק וקרוב. ההתייחסות למצלמה צריכה להיות כאל כלי רישום. כלי של סקיצה. אתה מתחבר למקום ויוצא למסע חיפוש חיצוני ופנימי כאחד בעזרת הכלי הזה. הכלי הזה הוא האמצעי.
ואז בבית, העבר את הצילומים למחשב או לטאבלט ובחר מה כן ומה לא. הבחירה הזו משתכללת עם הזמן. גם אותה צריך ללמוד. 
היציאה לטבע, החיפוש של מקום אחד להתחבר והצילום עצמו הם רק התחלת התהליך ובהמשכו אתה ממשיך את החיפוש אחר הצילום הנכון לציור. הבחירה שלך מאד משמעותית. היא כבר חלק מהציור. 
בשלב הבא אתה יוצר פינת עבודה, או מול מחשב, או על יד טאבלט או מחשב נייד, (אפשר להדפיס את הצילום הנבחר) . בחר פריים אחד מתוך עשרים ניסיונות בערך. רשום את הפריים על דף צבעי המים ואז צא לדרך. הצילום צריך לשמש זיכרון והשראה. אינך חייב להיצמד אליו אלא לתרגם אותו לידע שלך בציור אקוורל. 
בשלב זה אתה כבר טיפסת את מחצית הדרך על אחד ההרים. הרבה הרים כאלה עוד יופיעו בדרך. כל הר מיוחד לעצמו, אחד ממסלול במפת הדרכים שלך בעולם הביטוי הציורי.
*
מצורפים ציור וצילום שלי.
הצילום משמש השראה, קומפוזיציה, מיקום, זיכרון של חוויה רגשית במקום.. הוא איננו עומד בקריטריונים של צילום טוב ומעניין. בציור אני מפליגה למחוזות האקוורל הקסומים.
_
22281974_10214464267625290_2854317987914585230_n (1)
IMG_3396.jpg
מודעות פרסומת

לנגן ליעלה

 

אני מנגנת קלוד דיביוסי. ערבסקה. עשרות שנים שלא ניגנתי. האצבעות שלי מרחפות מעל הקלידים, מפספסות שחורים או לבנים, שומטות מקצב פה ושם, עוצרת לספור בתווים הנמוכים או הגבוהים, אחרי כמה חזרות ונגינה ללא פדל המוזיקה מתחילה לזרום שלמה וחיוך מתפשט על פניה. יעלה בעגלה על יד, אולי מקשיבה. כנראה שכן. סבתא מנגנת.
(כאן אני מתלבטת האם לכתוב על הפלא שנולדה לפני שבוע, ממיסת הלבבות, או על תולדות הנגינה שלי, על אהבתי לקלוד דיביוסי, או אולי לתאר את החדר עם הפסנתר הנהדר של גל בתי, העגלה הסמוכה לכיסא עליו אני יושבת בגו שמזדקף מאליו ובתוכה היצור המתוק בעולם, לשמאלי מזרן עליו שרועים שני כלבים גדולים לבנים בעיניים עצומות, או להוסיף ולכתוב על על המורה לפסנתר האחרונה שהיתה לי סוזן גייזלר, איפה את? שפקחה את תודעת המעמקים דרך מגע אצבעותיי בקלידים, הייתי בת 17, עם תסביכים טראומטים מנגינה ,שבטח לא אכתוב עליהם עכשיו, והיא, המורה, לימדה אותי אהבה, ועכשיו האהבה, יעלה הקטנה, לנגן עבורך זה ריפוי ואושר אין קץ… )
ערבסקה היא עיטור עם מוטיבים שחוזרים על עצמם. בערבסקות של קלוד דיביוסי הוא משתמש ב"אשכולות" של צלילים החוזרים על עצמם היוצרים תחושה של גווני צבעים עילאיים,  כשביניהם משתרגת מנגינה, כמו ענף המתפתל הלוך ושוב בתוך שיח פרחים סמיך. במוזיקה שלו אהבת הטבע בהתגלומותה.

 

23140230_10214653243229562_195599112_n

 

 


ציפרלקס בשמיים

השראה זה משהו מתחדש. בשבילי השראה זה סם חיים. בתכנית הטלויזיה אמש על הציפרלקס נאמר בין השאר שציפרלקס וטיפול זה לא מספיק. צריך גם לשנות סביבה. את בודדה, את תקועה, את נרמסת שוב ושוב תחת אותם התנהלויות סביבתיות בחייך, קומי ושני את המקום שממנו את מתעוררת בכל בוקר. זה חייב להיות מעשי. 
בשבילי השראה היא לא רק כדי לצייר ולכתוב. בתחומים האלה הבדידות והסבל דווקא מלווים מצויינים. השראה היא האומץ והכוח לשנות, היא השמחה להתעורר בבקר ולרצות לגלות מקומות חדשים, ללכת לנסוע רחוק בדרך לא מוכרת, לראות אופק. הציפרלקס יכול להיות מנוף להעזר בו לעבור להר שממול, אם אפשרי. אצלי זה היה אפשרי. 
אני אוהבת לצייר בטבע. זה תמיד מרים אותי לגבהים של החופש הטבעי שלי. זה כמו לחזור לבית האמיתי שלי. הרבה פעמים אנחנו כולאים את עצמנו מתוך רגשות אשם כאלה ואחרים וחושבים שיש מחר, שהכל יהיה אחרת, או לא חושבים שיש מחר. יש לנו תירוצים שונים: ״נסיבות״. חובות החיים. אני התפללתי הרבה שיבוא החסד הזה שמביא לשינוי. והוא בא. כמה זמן השינוי הזה ״יחזיק מעמד״? זה לא מעסיק אותי. ההווה זה החיים עצמם. כאן. עכשיו. ומהר. סירקה טורקה, המשוררת האהובה. חדר משלי עם וירג׳יניה. דשא. שושנים. שדות. אלונים. אקליפטוסים. ברושים. שמיים.

אקוורים חדשים מהסביבה החדשה:

22687522_10214553033244375_370698789148950570_n.jpg

איריסיה קובליו, אקוורל, גבעת עדה 2017

*

22310545_10214509998888543_8929062255400688341_n.jpg

איריסיה קובליו, אקוורל, גבעת עדה 2017

*

22528232_10214535851574844_2432769524325850899_n.jpg

איריסיה קובליו, אקוורל, עמיקם, 2017


אקליפטוסים

הייתי בת עשר כשנשלחתי לפנימיית קיץ "מאיר שפיה" לעשרה ימים. הדבר הראשון שהקיף אותי בכל חושיי היה האקליפטוסים: הריח שלהם, רשרוש העלים, היובש, פזורת קליפות העצים, גווני הכסף והאפור שהיו שונים כל כך ממה שהחשבתי כצבעים של עצים. ברובו של היום הראשון היינו בחורשות האקליפטוסים האימתניים ואת רובו של הלילה הראשון אני זוכרת כמחול רועש של האקליפטוסים כי לא יכולתי להרדם בחדר הגדול בו הלינו שש בנות צוהלות. ביום שלמחרת הבנות רכבו על סוסים ואני הסכמתי רק להצטלם על הסוס ומיד אחרי זה ביקשתי הביתה. ההורים באו ולקחו אותי באותו יום. אני לא זוכרת אם כעסו עלי. כנראה שכן. ריח האקליפטוסים מעביר בי אשמה עד היום. אבל אני גם אוהבת אותם כל כך, את האקליפטוסים. לאורך הרכבת שנוסעת לבנימינה שורות שורות של אקליפטוסים. אתמול יצאה הודעה מטעם הנהלת הרכבת על דילול האקליפוסים לאורך המסילה. 

*

תלמי אלעזר 1.jpg

איריסיה קובליו, אקוורל, שדות תלמי אלעזר, 2017

*

ובשביל החיוך:

על סוס 2.jpg

פנימית מאייר שפיה, 1969

*

*


גבעת עדה, חלק 1

לפני כמה שבועות עברתי לגור בסטודיו בגבעת עדה. רוב השבוע אני במקום שנמצא בשולי ישוב המוקף שדות, גבעות ויערות. הגשמתי חלום.

בכל בוקר אני מתעוררת קצת לפני הזריחה ויוצאת לתפוס את השחר, ביחד עם סקאיי, כלבלב הרוח שלי. לפני שעברתי לכאן הזדמן לי להכיר ולהתאהב במוסיקה של אמיר דדון,  ובמיוחד בשורה " תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר" , ובשיר "כמו נס"… ובכלל, וכמעט ביום אחד התבהר לי שאם לא עכשיו אז אולי אין מחר. 

אחרי הקפה בגינה הפרטית , בין שיחי השושנים, אני נכנסת לסטודיו ומעבדת את הצילומים שצילמתי עם שחר ומסיימת את העיבוד במשיכות אקוורל. בספטמבר עדיין קשה לצייר בחוץ. הכל יבש ומאובק. אבל פעם אחת הצלחתי ואף לימדתי ציור בנוף, בפוסט הקודם "איך לצייר מחוץ לסטודיו".

הנה שישה אקוורלים מהשבועיים  הראשונים :

22154508_10214412787818327_349624651344940509_n

22089950_10214412785058258_695437736562161879_n

22179717_10214412788058333_6976071708454163218_o22218633_10214412788378341_4289390731851090574_o.jpg22221773_10214412786778301_7777682296116900322_nגבעת עדה 10.jpg


איך מציירים מחוץ לסטודיו

יצאנו לצייר בסביבה. השיעור הראשון שלו בטבע. איך מתחילים? סידרנו ישיבה נוחה (עם צבעי מים מתנהלים בקלות) תחת עץ רחב שעמד על גבעונת המשקיפה לנוף. בחרתי בנוף ישראלי קלאסי: שדה חרוש, מטע זיתים קטן, כמה גגות מושב אדומים המציצים בין ברושים ושיחים. השמיים היו מעט מעוננים ורוח קלה הניעה את צמרות העץ תחתיו ישבנו כמו תחת מאוורר נעים. ממה מתחילים? ביקש שאדגים, שאצייר על ידו. – קודם קובעים את הטווח. רצוי שתהיה איזו זרימת עומק "פרספקטיבה". מטע הזיתים היה מצוין למטרה הזו. מקמנו את המטע על הדף, קבענו שהגבול השמאלי יהיה בית מסוים (אותו מיותר לצייר, אבל ישמש סמן) והגבול הימני תהיינה החממות. ראינו עץ ברוש אחד שבלט בגובהו מכולם. קבענו את מיקומו על הדף, היה חשוב להכניס את השדה החרוש, שכביכול מעליו נבנה נוף המושב. הגבול שבין השדה למטעים היו קני הסוף שצמחו מערוץ נחל יבש מהקיץ. אמרתי שאין צורך לצייר את קני הסוף אחד לאחד אלא ככמה כתמי גבול.
כעבור שעה של שקט מלווה בקולות מושב (טרקטור חורש, צפרים למיניהן, רשרושי צמרות ושיחים) קפץ הטבע הרב ממדי לתוך נייר קטן דו ממדי, ואמר: הנני.
אין כמו לצייר בטבע. הפעם פינת חמד בגבעת עדה ("הבאר") המשקיפה אל מושב אביאל.

גבעת עדה 11


קורסים בצבעי מים, הרצליה. בנימינה.

השנה אלמד 4 פעמים בשבוע קבוצות לימוד צבעי מים (אקוורל)

בהרצליה: ימי שלישי ב- 10:30 בבקר, ותיקות, הקבוצה מלאה.

               ימי שני ב- 11:00 בבקר, מתחילות וממשיכות.

בבנימינה: בסטודיו ליריקה- ימי ראשון ב- 11:00 בבקר מתחילות וממשיכות

                                       ימי שישי ב- 9:00 בבקר מתחילות וממשיכות.

שעורים פרטיים בהרצליה אפשריים בימי שני ושלישי אחרי הצהרים והערב.

לפרטים נוספים: איריסיה טלפון 0528730367

או מייל: iriswari@gmail.com

מבחר תמונות:

תלמידות 7.jpg

תלמידות 1.jpg

.

פארק 1.jpg

.

DSCN5095.JPG

.

IMG_0094.jpg

.

IMG_0080.JPG

.

מדגמנת.JPG

.

למירי 3.jpg

.

סטודיו ליריקה.jpg

.

תלמידות 2.jpg

.

תלמידות 5.jpg


במטבח

בצלוחית במרכז השולחן במטבח, הן מסתכלות עלי כשאני מבשלת אורז. שימי פחות מלח, יותר בצל מטוגן, הן אומרות, כפית שלמה של מייפל, היא אוהבת את זה מתוק, שמן תירס ולא קנולה, הן נוקשות בקצב של ולס, אחת שתיים שלוש, אני מנמיכה את האש ומלכסנת אליהן מבט, אולי די כבר, אני מבקשת, אבל הן יודעות בדיוק מתי צריך להנמיך את האש ומציעות לשים מגבת על המכסה. אני אף פעם לא שמה מגבת, מוצאת את עצמי מסבירה להן, אז תשימי, הן מצוות, כאילו נעשו כבר אדוניות המטבח, כולה שבועיים שלושה מתגוררות כאן, בתוך הצלוחית, וכבר יודעות הכל, השיניים החדשות של אימא

.


להיות עלה רוקד ברוח

ההורים שלי צילמו אותו הרבה מאד יחסית לאותה תקופת ילדותי. אני לא אהבתי להצטלם והייתי מעווה את פני בסתר. כלומר זה לא היה ממש מורגש בצילום ואבל אני הרגשתי את זה, סוג של עווית פנימית שעברה בי כגל בחילה או כעס. כשאני מסתכלת בתצלומים ההם כיום אני מרגישה את העווית הזאת. אני לא אוהבת את הילדה הקטנה שהייתי. את ההסתרה של העווית הפנימית. היא כל כך בולטת בעיניי אבל אף אחד לא הרגיש. הייתי בודדה עד מאד אבל מוקפת הורים, סבתות וסבים, בהשגחה בלתי פוסקת. בשבע השנים הראשונות של חיי הייתי הבת היחידה, זרקורים חזקים האירו את עורי ללא הרף. תחייכי. תעמדי ישר. שמו לי סרט. הבריקו את תלתליי, הלבישו אותי בחצאיות קצרות מדי, אחזו במרפק ידי לכל שהלכתי. שנים רבות למדי אחרי נעשיתי אמנית עצמאית בעיר רחוקה. ציירתי את הילדה ההיא שוב ושוב. העווית הפנימית באה לידי ביטוי בדרכים אחרות, אחת מהן הייתה לצייר על אריזות של תרופות. הילדה המתוקה היפה על ונטולין, על מורפיום, על פרוזק. ציירתי גם הרבה את אמה של אמי. החשש שהלך אחרי משנות ילדותי המוקדמת לאורך השנים- שאהיה כמוה, לוקה במחלת נפש, נלחם בפחד ע"י ציור דמותה שוב ושוב. את סבתי השנייה כמעט ולא הכרתי. אם הייתי יכולה לעורר מתים לשעה ארוכה הייתי מעוררת אותה. שואלת אותה הרבה שאלות. משום מה אני חושבת שהיו יכולות להיות לה תשובות מעניינות. היא הייתה חזקה, שמחה, רחוקה ו"אגואיסטית״ כדבריה של אמי שלא סבלה אותה. היא מתה בשנתה, שנת "צדיקים", בגיל 88 שנחשב בזמנו למכובד מאד. אני חושבת שהיא הייתה מסוג האנשים ש״לוקחים הכל בפרופורציות״ ואני ממש לא דומה לה, לא במראה ולא באורח חייה.
לפני כמה ימים ראיתי פרק בסדרה אווטאר לילדים כביכול. המורה הרוחני מדריך את הנערה הפוטנציאלית לאווטאר איך לעבור דרך מכשולים (שערים עם מעברים צרים מסתובבים). היא מתנגשת בהם שוב ושוב כי היא מלאה רגשות ואש. היא אומר לה "היי כמו עלה רוקד ברוח". נערה אחרת מדגימה את זה והיא מתעופפת לה בקלילות בין השערים המשתוללים. ואני חושבת על הסבתות שלי. אף אחת מהן לא הייתה עלה רוקד ברוח. וגם אני לא. אחת הייתה אדמה ואחת הייתה נהר של סבל. אחת התנגשה בשערים ללא הרף והשנייה לא התעניינה בשערים (כנראה הלכה בדרך אחרת). ואני הייתי עלה ברוח אבל לא ידעתי לרקוד. אולי היה אסור לרקוד.. עפתי נתקעתי. עפתי נתקעתי. עפתי נתקעתי. (חושבת על הקשר בין נתקעתי לניתקתי. כשהעין תיעלם מחיי אולי אצליח באמת לעוף)

כמה עבודות על אריזות תרופות מהשנים 1998-2010

העבודות השתתפו בכמה תערוכות יחיד וקבוצתיות, בספרים ומגזינים שונים, והן חלק מסדרה בת כמה עשרות שכאלה…

Medicine Packages 2.jpg

איריס איריסיה קובליו, 1999, צבעי מים על אופטלגין

*

Medicine Packages 1

איריס איריסיה קובליו, 2000, צבעי מים על רוקסט

*

face 3

איריס איריסיה קובליו, 2010, צבעי מים על פרוזק

 *

17.jpg

איריס איריסיה קובליו, 1998 , צבעי מים על לורסטין

 

*

המבט 5.jpg

איריס איריסיה קובליו, 2010, צבעי מים על אקמול

*

*

*


הכלום

 

הוא מופיע בעיקר בקיץ. הוא לא "הוא" בעצם. הוא "זה". יש לזה גוף ויש לזה צורה אבל לא כזו שאפשר לתפוס ולהגדיר או לצייר למשל. זה ריק וזה מלא וזה יותר אטום משקוף אבל יש לזה תכונות של שקיפות כזו שיכולה בקלות להיעלם מן העין. זה בלון שנפלט מהפה, של אימא שלי, למשל, כשאני שואלת אותה מה נשמע והיא אומרת "כלום". הכלום הזה יוצא מהפה שלה אינספור פעמים. כשאני חושבת על המילה אינספור אני מרגישה דווקא משהו חיובי: אינספור מספרים (נחמד אבל זה לא התחום שלי), אינספור צבעים, אינספור אפשרויות (זה מבלבל) אינספור כוכבים (זה פיוטי וזה שירי ואולי לדבוק בזה וזהו). אבל אינספור הכלום שמתגלם בכל פעם מחדש ותוקף אותי כמו וירוס קיץ זה לא נחמד בכלל. אצלי בגוף הוא עומד בין החזה לבטן. זה חם. זה רותח. זה מזיע, זה עצל . זה כועס. זה מוותר. זה רוצה לישון אבל לא מצליח להירדם, זה סופר וסופר וסופר את הזמן שייגמר הכלום.
לפני הרבה שנים עשיתי סדנה שנעשו בה כל מיני תירגולים מובנים. נשאלו שאלות וכולנו, כאילו כאחד, היינו צריכים להגיע לאותה תשובה. אותה מסקנה. השאלה המרכזית שם הייתה: מה את/ה רוצה. ועד שלא הגעת לתשובה: "כלום", הקבוצה לא עברה לשלב הבא. סיוט. לפעמים היו מגלים את התשובה בסוד כדי "להתקדם…." היינו מדקלמים את הכלום הזה, שמקורו בפילוסופיית מעמקים אבל פרשנותו המערבית השטחית מובילה לדיכאון רבתי. ממש! אימא שלי לא עשתה את הסדנה הזאת. היא לא עשתה שום סדנה. החיים עשו לה מספיק סדנאות כדי להוביל אותה לכלום הזה שיוצא שוב ושוב מפיה חסר השיניים.
ואז הכלום הזה, כמו כדור מטקות מעצבן בים קופץ אלי ישר במצח: בום! כואב. בום. כלום. בום. בום. בום.
הקיץ הזה, כמו קשישה פרוקת אברים ושמוטת ראש המובלת בכיסא גלגלים לטיול יומי בפארק ע"י הודית כבדת אברים אך נמרצת. היא מגלגלת  את העגלה בשביל המעגלי של הפארק, לאט לאט, הגלגלים חורקים, אך מתקדמים, השעה שש וחצי לפנות ערב, השמש דועכת בעצלתיים מאחורי הבתים ורוח לחה מתחילה לנשוב ולהזיז מעט את עלי העצים העקומים לצידי השביל. אחרי ההודית עם העגלה החורקת משתרכת פיליפינית עם קשישה מטופחת עם כובע סגול ואחריהן סרילנקי עם עגלה שנראית כאלונקה, בתוכה שוכב קשיש חבוש ומקובע. 
כשהאור נעלם, מבלי שנרגיש, כולנו חוזרים לבתי מבצרנו, אני והכלבלב שלי, הם ועגלותיהם, צפרי הדררות וצווחותיהן, הכלום אל כלומיו. אינספור כלומיו.
*
רגע אלוהי בפארק 1

הפארק באביב, 2015, אקוורל

הפארק באביב, לפני כשנתיים, לקראת הקיץ נכרתו שם כמה עצים וצמרות וכמה הספיקו להתעקם.

ptre-bucncr-3

הפארק לפני כשנה, 2016, אקוורל

הפארק באוגוסט ספטמבר הקודם. הלחות הבלתי נסבלת.

דררה בפארק

דררה לעת ערב. אקוורל, 2016

הפארק בנובמבר 2016. שיגיע כבר נובמבר 2017.

*


%d בלוגרים אהבו את זה: