10 דרכים להפחית כעס. דחייה. עלבון.

1.להוריד את הראש לברכיים ולדפוק קלות על הראש בעזרת כפות הידיים. זה עובד נפלא אחרי מקלחת (אם המקלחת לא הצליחה להסיר את הכעס)
2.להסתכל במראה (אפשר גם כשאין מראה) ולפעור הכי חזק את העיניים, שלוש פעמים למשך 20 שניות בכל פעם. (יש לנו נטייה לצמצם את העיניים לחריץ כשאנחנו כועסים או נגעלים  ממשהו)
3. לקחת נשימה ארוכה דרך האף (אם סתום אז דרך הפה, לא נורא) ולשים לב איך האוויר זורם מתעלות האף עד סוף עמוד השדרה, עצם הזנב, וכשמגיע לשם-  לעצור נשימה לכמה שניות ולנשוף, לשחרר. האוויר שממלא את האזור האפל ההוא, שאוגר כעס, שנאה וכו' מקבל אוייב טבעי מפתיע. נקרא לזה אור.
4. להרים מעט את הלחיים לאיזה חצי חיוך, לשתים שלוש שניות. ולהרפות. שלוש פעמים. זה מיטיב עם שרירי הפנים שהתרגלו לעצב את עצמם לפי מערכת העצבים השתלטנית.
5. אם יש אפשרות לפתוח יוטיוב אז השיר הממיס כל נגטיביות, כמו חומר הממיס אבנית,אפילו לכמה דקות): יש בי אהבה של אריק איינשטין https://www.youtube.com/watch?v=5WEggKymynE
6. ואם אחרי זה הכל חוזר, או שהתחילו דמעות והכל נעשה רגשי דביק כזה, ועדיין היוטיוב בהישג יד אז לפתוח את הצלילים האיסופיים הרגועים האלה שלא שמים לב אליהם, אבל הם מאחים עצבים דולפים:  https://www.youtube.com/watch?v=wtcl5NEN3bI
ומה שיכול לעבוד לפעמים
7. לקחת מספריים גדולים ולגזום כמה עלים/ענפים שיש בסביבה. פעולת החיתוך משפיעה על מערכת העצבים. זה לא דומה לספרים/ספריות, גננים/גנניות וכו', אלא כאן גזירה היא מודעת ולא מקצועית.
8. לקחת את הכלב לטיול, להשתדל לפגוש מישהו ולקשקש בלי הכרה. עשרים דקות זה מספיק. או לחלופין ללכת בלי הכלב במהירות ריצה עם אזניות ומוזיקה הודית קצבית חזקה במיוחד (זה יכול לעשות גם ההפך, אז זהירות)
9. לקרצף את חדר האמבטיה/שרותים באקונומיקה.
10. לאכול שקית שלמה של "שטוחים" מלוחים תוצרת "אסם".
 –
את כל אלה לא אני המצאתי, אבל את כולם בדקתי וכולם עובדים עלי. ממליצה בחום!
ואם נורא נורא חם ואין אוויר:
אינסוף כחול בהרבה לבן

קיץ של כלב

 
הסיפור עם הגינה הקטנה שבין הבתים הוא כזה: היא אמנם מוצלת בעצי קיץ מרשימים , מְגוִּנֶנֶת אחת לשבוע, אך שורצת יתושים ושאר מעופפי חום מהביל ישראלי. לשבת על שלושת הספסלים שדווקא נצבעים מדי עונה מחדש הוא מעשה בלתי אפשרי: נחילי היתושים מתרכז דווקא אצלם. האימהות המשגיחות על זאטוטיהם, אשר להן נועדו הספסלים, כבר מזמן ויתרו על הגינה עם מתקני הפלסטיק החדישים החביבים וברוב שעות היום הגינה ריקה, למעט כמה בעלי כלבים, כמוני, המחפשים אחר מקום מוצל להוציא את האוצר המהלך על ארבע. על הספסלים שורצי היתושים ויתרתי מזמן אבל מדי פעם אני מנסה ישיבה קצרה על המגלשה הקטנה הצהובה. בחמשת הדקות הראשונות נושבת בריזה נהדרת מעץ הצאלון, אפילו באמצע היום הרותח במעלותיו, אבל לאחר דקות אחדות מופיע הזבוב הראשון ולאחריו מופיעה זוגתו והשמועה נפוצה במהירות ליתושים ולברחשים, הממהרים למצוא מקום פנוי על זרועותיי וצווארי החשופים. אני נאלצת לקום ולתור אחר מקום ישיבה נוסף. כך גפם אצל הנדנדה ,מנוטרלת בהתחלה מן היתושים, ונמצאת במרחק מה ממוקד פעילותם. אני מספיקה להתנדנד שתיים שלוש פעמים של "עולה יורד" ואף לעצום עיניי לשבריר של הנאה, עד שאני קולטת את הכלבלב עם גלל של חתול בפיו. מתחם הנדנדות נמצא על יד ארגז החול שם נוהגים החתולים של השכונה לעשות את שלהם. את החתולים הללו מאכילים מדי יום טובי הלב השכונתיים במיטב תערובות האוכל הקיימות בשוק, אוכל שמאד ערב לחיכם של כלבי השכונה, והכלבים החמודים מוכנים להסתכן בנזיפות אינסופיות של הבעלים, שמעזים לשחררם לרגע, אך מיד מבחינים בגללים הטעימים הללו בפיותיהם של הכלבים. בשלב הזה אני מחליטה להתרחק מהאיזור ורותמת את הכלב, שהרי מלכתחילה לא הייתי אמורים לשחררו, מתהלכת אתו שניים שלושה סיבובים על השביל הקצר ומשם הברירה היא או לחזור הביתה (חמש-שבע דקות ליציאה זה מספיק?) או להמשיך לפארק הגדול. ממשיכים. הדרך לפארק רותחת בקיץ, לפני השעה 18:30. אין ולו עץ אחד בזווית של צל להתהלך תחתיו.  ומשהגענו לפארק מסתבר שבדיוק ישנה מסיבת ילדים עם הורים עצבניים המאיימים מראש על בעלי הכלבים שיתרחקו מהאיזור .
ממילא לא נרצה לשחררם ולא רק מפני הילדים הצווחניים שיכולים ברגע אחד, בתנועה לא צפויה, לגרות נביחה אצל כלב ממוצע, אלא בעיקר מפני הבמבות והביסלים והבפלות המפוזרים על הרצפה כדרכן של אימהות רבות, המלעיטות את הבטנים הרכים בזבל תעשייתי, וגרוע מזה, לא אוספות את השיירים לפח. אנחנו מתרחקים משם, כל אחד וכלבו, כלבתו או כלביו, מתפזרים לכל עבר. לא שיש לנו הרבה מקום להתפזר. עדיין השמש יוקדת ומכת היתושים חוגגת. שתי הברירות העומדות בפני הן הליכה שמאלה לסוף הפארק, הליכה בחום עם הצללה יחסית ודשא לאורך השביל, ללא שחרור הכלבלב לריצה קלה שהכרחית לו, או ימינה לכוון גינת הכלבים, שסוף סוף גדרו עבור השכונה, שגודלה כגודל כף היד. מצב ניקיונה של הגינה הכי רע שאפשר, מלאה בגללים של כל חיות הסביבה, נטולת שקיות לאיסוף וזרזיף מים שקולח בעצלתיים מהמתקן החדש שהספיק לשבוק  את חייו האומללים. בגינת הכלבים הזו אין הצללה, אין עץ לרפואה, או שיח כלשהו ושני הספסלים הבודדים שהוצבו בתוכה לעולם לא זוכים לניקוי כלשהו. נכון, אין לי מושג מי מגיע לגינת הכלבים הזו בלילה ועושה בה שמות, אבל התנערותה של העירייה מהגינה החדשה הזו כביכול לא מותירה לנו, אוהבי הכלבים, שום ברירה ואנחנו מדירים עצמנו ומחמדנו מהמקום המבחיל הזה.
לסיפור הזה אין שום פואנטה אלא רישום תמונת מצב  של אוהבי כלבים בשכונתי, בקיץ מהביל וארוך לעייפה. אבל אני כן רוצה לסיים בכמה פטנטים שאני נאחזת בהם בעת הטיולים המייגעים האלה: אני אומרת לעצמי שמזל שכאן לא סודן או עזה למשל, או מקום אחר שהקיום שם הוא לא תענוג גדול אלא מעמסה בלתי נסבלת, וכאן לפחות בסוף הטיול הנ״ל מחכה מטבח ממוזג בבית, ואפשר תמיד שיחכה גם אגרטל עם פרחים על השולחן ואפרסק קריר במקרר ומחשב לכתוב בו, ובדרך כלל אין הפסקת חשמל ויש מים זורמים להתקלח ויכולת כלשהי לחפור ולגרד משולי קליפת המוח המזיע כמה מחשבות חיוביות, המגביהות מעט, ומאפשרות לעוף
_
סקאיי וקושקה יולי 2014

תלולית. שירה

מישהי פעם אמרה לי שההבדל בין כותבת שירה למשוררת הוא שהאחת רואה מילים ומארגנת אותם לשיר והשנייה רואה שירה שמתארגנת בעצמה למילים. ומאז בכל פעם, רגע לפני המילים, אני מרגישה את קצה הסכין בכף היד שמתכוננת לכתוב. היא אולי לא התכוונה אלי ואני קודם כל ציירת. לפני כל מילה אני רואה צבעים שבתוכם מתארגנת צורה המבקשת לפעמים מילה, המצטרפת לעוד אחת, ויוצרת איזשהו רטט, שאפשר לזהות מתוכו איזשהו דבר. לפעמים הדבר הזה נקלט אצל האחר ולפעמים נשאר אצלי, לא יודע איך להבליח מתוך ציוריותו: שמי חציל. חצי ירח. ברוש נידח. שדה יבש. כלבה בהירה נעלמת מאחורי תלולית.

ירח על הים השחור 1

איריסיה קובליו, רישום דיגיטאלי


הזמן מטייח. הזמן מתקן.

הרגע הזה שבו את מוצאת תמונות של מי שהיה בחיים שלך פרק זמן לא מבוטל, עברו שנים מאז, ובכל תמונה ותמונה את אפילו זוכרת מה היה שם ועם מי, ואת מדפדפת ומעבירה ופתאום. הרגע הזה שאת קולטת שאת לא באמת זוכרת בגוף את השייכות. לא בדיוק בגוף אלא בחושים. במשהו הזה שיודע שהוא שייך לך. היה שייך לך. למשל הכלב הזה טוטו. חלפו שבע שנים מעזיבתו. את פתאום קולטת ששכחת פיזית את משקלו, מגע פרוותו. שהוא הפך לדמות מספר שאת מספרת לעצמיך על העבר שלך. המוות עושה את שלו בזמן המטפס אל מרומי חייך. והזמן מטייח ויוצר, בהסכמה ולא בהסכמה, היאחזויות חדשות.

לא על טוטו התכוונתי לכתוב אלא על געגועים או זיכרונות שמשנים צורה עם הזמן וזה דבר ידוע . אבל זה התעורר להיכתב בעקבות חיפושי תמונות לאלבום האורחים לחתונה של הבת. פתחתי הרבה תיקיות והגעתי גם אל אלו שלא זכרתי שצולמו או נאספו ובאו געגועים לאלו שהיו בתחילת הדרך שלי כאם, באמריקה. כמה חברים שלא ראיתי  מאז שחזרנו לארץ עם תינוקת בת שנתיים. כמה הייתי רוצה שיהיו בחתונה. מן קרבה שלא קרתה בשנים שאחרי, החברים שלי מכיתת הציור ב PENN , אותם חברים שהתגוררו אתנו בחווה, שמרו על גל התינוקת וליוו אותנו בשנתיים המאושרות ההן, עם המורה האהוב שלנו ניל ווליבר ז"ל. והטבע. כמה טבע. ואיילות. כשכותבים איילה זו תמונה של הנפש. לא ממש איילה של יערות, אבל כן היו שם היו יערות, מאחורי המטבח, וערב אחד הציצה איילה בחלון. כמובן שהבהילה עירונית שכמוני. איילה. שותה מים. החיים שלפני החווה, בירושלים, יונה וולך למשל, היו כאילו מסרט אחר של חיי. אפשר להגיד גלגול אחר.. לא זכרתי את הריחות של ירושלים אבל כן זכרתי שבאתי אליה בגלל הריח. העיר העתיקה שהייתה המסלול הקבוע היומי של חיי, במיוחד הרובע הארמני והנוצרי, נסגרו בקופסת זיכרונות כמו מפיות יפות של ילדות ששמים בארגז בארון. בשנים שאחרי זה הם ייכנסו וייצאו מהבויידם. אחרי זה יהיה לי בית בלי בויידם. טוטו הכלב ייכנס לחיי עם חזרתנו לארץ ויעזוב את חיינו אחרי הרבה שנים של שינויים ותפיסות עולם שנבנו  וקרסו והוא בתוכם. הוא יילך אתי לתערוכות החשובות שפרצו את דרכי וגם יחכה בסבלנות בתקופות שנסעתי לחפש משהו אחר, אי שם, כל כך אחר עד שגם כלי הציור נסגרו בסוג של בויידם. שנים אחרי זה שוב ייפתחו, טוטו יהיה בסוף דרכו, ואני אפלס דרך חתחתים בעולם מנוכר השייך לצעירי התרבות הקונספטואלית.

המשכתי ברשימות של אלו שרציתי בכל מאודי שיהיו אבל לא יוכלו להיות, מכל מיני סיבות ובראשם ציפורה. איך זה שמתעורר אצל אימא הרצון הזה שאהובי נפשה מחייה הבוגרים יהיו בחתונת ביתה היחידה? האם גם אצל אמי התעורר הרצון הזה? לא אפשרתי לה. לא הייתה חתונה. וגם הלידה של הבת הייתה רחוקה ככל שיכולתי. אני לא בטוחה שאני תכננתי את זה אבל החיים תכננו עבורי. כמה חכמים החיים. אפילו בשעות שנדמה שלמרות שהרחקנו נדוד, עבדנו על עצמנו, עברנו ניקויים כאלה ואחרים, הפכנו והתהפכנו, הכאב הראשוני הזה של זרות נשאר ועוקץ בכל פעם מחדש.

אז נחזור לטוטו. או בעצם לסקאיי, הכלבון שאתנו כעת. אין ספק שסקאיי הוא התיקון הגדול. ושוב, החיים הם חכמים מאיתנו. לפעמים הם מזמנים תיקונים. אבל מוטב להיות סקרנית לגביהם מאשר לצפות להם.

f2

כיפה אדומה, 1999, אקוורל ושיער של טוטו

כיפה אדומה- תרופות 2

איריס קובליו, אקוורל על אריזת תרופה, 1999

 

6f96cf1b-6880-460c-86b3-b5fae6665ef3 (1)

איריסיה קובליו, סקאיי, רישום באייפד, 2016

לחתונה עם חתימה

ההזמנה לחתונה (קושקה ואיימי). אקוורל, 2016

 

עוד על כיפה אדומה כאן

עוד על טוטו

 


ינשופים

איה פוחדת מינשופים. יש לה כל כך הרבה מה להגיד אבל הם תמיד יושבים על העצים בדרך. ולא רק בלילה. לפעמים איה חושבת שהיא עכברה וככה מצדיקה את הפחד שלה מינשופים. לאיה הייתה פעם עכברה. היא האכילה אותה בסתר מאחורי הספה הנפתחת בסלון. כשהיא הייתה קוראת לה היא הייתה באה והן שיחקו באחיות תאומות. אולי הינשופים גילו את הסוד כי ינשופים יודעים הכל. גם את הסודות האחרים.

ינשופים


רגע אלוהי בפארק. הדרכה לציור מצילום

זה היה רגע שבו הבחנתי בארגון הצבעים והצורות, התגלמות מושלמת של סדר אלוהי. אביב בפארק השכונתי. אדום. צהוב . ירוק. כחול, על גווניהם העזים, טורים טורים במבנה ללא רבב. ידעתי שבצילום הפלא הזה ייעלם. אבל לשבת ולצייר שם היה בלתי אפשרי. צילמתי בכל זאת. באייפד נראה צילום סתמי של שביל עם עץ ודשא וכמה שיחים. הכל משעמם ודהוי, אבל קומפוזיציה פוטנציאלית לשיעור בצבעי מים. אם אני מלמדת את א' למשל, אני מאתגרת את עצמי  בהדגמה ובבנייה מסודרת של שלבים שלבים, מנסה להגדיר ולהסביר כל מהלך: איך מתחילים, את מי בוחרים ראשון לצייר, האם להתחיל ברישום או בלי, האם  נתחיל בתשתית או עדיף להשאיר חללים ריקים, האם נניח קודם את הדימוי המרכזי, האם את הרקע או את הגוונים הבהירים (כמובן, זה הקלאסי) או שמא נתחיל במקרה הזה באדומים ובצהובים, כי הם החשובים ואם שוכחים להשאיר להם מקום נקי הכל אבוד, כי בצבעי מים אי אפשר לעלות בצבע רענן, עוצמתי, יסודי על צבעי הרקע. לכן אולי עדיף שהצבעים הבוהקים, הזוהרים, יהיו ראשונים. ואם כן, עדיף לרשום קודם. למקם. רק  זה שישנה אצלו ראייה רישומית אינסטינקטיבית, יכול לפזר בלי תכנון את הצבעים העזים. אך ברישום ישנה גם בעיה (עדיף לרשום בעפרון מחיק במים): תלמידים נוטים לרשום בפרטי פרטים ואז למלא את הרישום כמו בחוברות צביעה והכל הולך לאיבוד. וכך גם הבעיה עם התבוננות מצילום: נצמדים לקומפוזיציה של הצילום וכבר לא חווים את התלת- ממד, את החיים בתוך החיים, ולא רק זאת, אלא שנוטים לחפש את "הצבע" שבצילום, ואז כל הוויברציות שמן החי הולכות לאיבוד. אז מה עושים?
בכל זאת מציירים, כי זה מה יש. לא תמיד אפשר לצייר בטבע וגם תנאי הטבע, למתחילים, לא מפרגנים במיוחד. אז ככה. כמה הצעות. עדיף לצייר מצילום אישי, צילום שנעשה ממקום של התפעמות, רגע של תשוקה למראה. עדיף לבחור צילום שיש בו פרספקטיבה ולא יותר מדי מבנים קרובים, צילום שיש בו מרחב כלשהו, אור וצל, קרוב ורחוק, עם לא מעט גוונים, צילום שיש ממנו זיכרון טרי, גם אם הוא נעשה לפני שנים. ואז, הכי חשוב, לצייר אותו מספר פעמים בגישות שונות. מומלץ ללא רישום בהתחלה. רק הנחות צבע. רק איבחון של מה קרוב ומה רחוק, מה בהיר ומה כהה. לראות מהו הדימוי המרכזי, פעם לצייר רק את אותו ופעם רק את סביבתו, פעם על נייר רטוב ולאפשר לכל הצבעים להתפזר ופעם בשכבות שקופות ועדינות. רצוי לעשות טסטים של הצבעים בצד הדף או בנפרד וגם לערב את ההיגיון והדיבור הפנימי: מה לפני ומה אחרי והכי חשוב היכן האור החזק הזה, שהכרחי להשאיר את הנייר חשוף, כי אחרת לא יהיה אור וזו הדרך היחידה בצבעי מים טהורים. כמובן שנייר מחיק (יש כזה שנמחק עד 90 אחוזי לובן, אם כמובן יודעים למחוק נכון) עוזר לטעויות. אבל לפעמים הטעויות הן שמעניינות בצבעי המים.
רצף של טעויות, שנרכש ומשתכלל עם הניסיון והזמן, הוא היופי הבלתי מעורער של ציור טוב בצבעי מים.
רגע אלוהי בפארק 1.jpg

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים, מאי 2016

 

או
רגע אלוהי בפארק 2.jpg

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים, מאי 2016


על הרגע הזה, שבין יוגה לגורי אלפי. סוג של

אמש, ערב יום העצמאות, בין סרט על יוגה והתכנית ההפוכה ממנו, של גורי אלפי, הקיש בדלת ידיד ותיק שמופיע בכל פעם בזמן לא מתאים, בעייפות מוחית מציפה וליאות נפשית שמוכנה לנוע מרומו של עולם ורצפתו בלי להניד עפעף. אז פתחתי לו את הדלת בתנאי שזה יהיה רק לרגע, לכוס תה קמומיל ( כבר מזמן אני לא שותה בירה) לא כדי לשמוע מה יש לו להגיד, אלא כדי לצאת ידי חובה. הוא נכנס והתיישב דווקא בסטודיו שלי על יד המחשב וסילק את הפייסבוק מהמסך וחזר לדף הסרט על היוגה. סרט טוב? הוא שאל, כן עניתי, מרגש ברובו, אבל לא אהבתי את המורה שהציגו בהתחלה ובסוף, הכריזמטית הזאת שצעקה מול המונים אחדות אחדות. כריזמטיות מהסוג הזה דוחה אותי. תמיד היית ביקורתית, הוא אמר, לא ביקורתית, תיקנתי, רגישה לשקר, חופרת לאמת…ולרוב מתאכזבת, הוא הוסיף. כן. פעימות הלב שלי מורכבות מאכזבות כאלו או אחרות. אכזבה במקום אהבה, הוא פולט בכמו ציניות. אהבה.. אני אומרת, איזו אהבה, ככל שהשנים עוברות היא מתרחקת ממני, האהבה הזו, ללא תנאי, אהבה לכל, ללא שיפוט, ללא הבדלה, האהבה שהאמנתי בה בכל קיומי בשנים ההם שהייתי תלמידה ומורה ליוגה, שהאמנתי כי דרכי סלולה ורק צריך להסיר מדי פעם אבנים כאלו ואחרות שחוסמות או מסתירות את הדרך הבטוחה. ופעם אחת אחזת בסלע גדול מדי והתדרדרת אתו למטה, הוא מזכיר לי. ומאז קשה לטפס, אני נאנחת, אולי בלתי אפשרי, כל אבן שאני מנסה להיאחז בה כדי לטפס בחזרה לכוון הפסגה ההיא נשמטת מידי. אבל לפחות יש לך כמה דברים אחרים בבורות הדרך להיאחז בהם, הוא מנסה להיות אופטימי, הפרחים למשל שאת מציירת , פרחים זה גם יוגה. לא,אני אומרת, אני רוצה כמו בסרט, את האופטימיות הגופנית הזאת, התמימות ההיא של האהבה הבלתי מעורערת לגורו של הדרך. אי אפשר לחזור! הוא מדבר בפסקנות, מי שליוו אותך אז חלפו. התפוררו. לא באמת היו, הוא מקשה, ואני יודעת שעוד מעט יטיף לי שאני סנטימנטלית מדי, מלעיטה את עצמי בסיפורי העבר הכביכול מפואר של העידן ההוא. אז לאן נעלמה היוגית שבי? אני שואלת אותו. היא לא נעלמה כלל, אלא שאת שיפוטית כלפי עצמך וזה מה שמעייף אותך כל כך ואת בוחרת לראות רק חלק מהתמונה. בשלב זה כבר התעייפתי ממנו ממש. די, לך כבר, תחזור בפעם אחרת, אני רוצה לראות את גורי אלפי ולצחוק קצת, כי היוגה הזו מאיימת לפרוץ את סכר הצער שלי ואתה לא עזרת לי כאן. בסדר, הוא אומר ומבטיח לחזור בקרוב, הידיד הזה שלי שקורא לעצמו חשבון נפש. כן כן, ממש הגעת ברגע מתאים, בין יום הזיכרון לעצמאות. אום. אום. אום.

 

קישור לסרט על יוגה חובקת עולם:
*

IMG_0320

בהימלאיה על הגנגה, 2007


על אנטוריום ועל הולנדיות

1.

על שולחן המטבח עציץ מתנה מ-Get Taxi, מרקרים זרחניים, מחברת וקפה שחור של בוקר. יש לי עשר דקות ואני חייבת להוריד משהו לדף אחרת אשתגע. אז אני מפזרת את שמונת המרקרים על השולחן וסוללת במהירות במחברת את דרכם של פרחי האנטוריום. זהו. תשע וחצי. חייבת לזוז למשמרת שלי. אימא ביום התשיעי בבית חולים. היא דווקא מרוצה מכולם, אבל לפעמים נדמה לי שאני שם מיותרת. את לא מיותרת אומר הימני, אני מרוצה מאיך שציירת אותי, גם אני, אמר האמצעי, עשית לי בצבעים מקוריים, סגול ותכלת, ואני אוהב אותך ציפצף הקטן, גם אני, גם אני, אמרו כולם. לגמתי לגימה אחרונה ויצאתי לכביש החדש שיודע להוביל בעשר דקות מהבית שלי לבית שמתקיים בו אחר לגמרי.

get taxi

איריס איריסיה קובליו, טושים זרחניים, אפריל 2016

2.

בין לבין מוציאה את הכלבון לטיול היומי לפארק השכונתי. אנחנו עושים סיבובים אחדים מסביב לדשא בתקווה שיגיעו עוד כלב או שניים כדי לרוץ איתם. לפעמים אנחנו מסתפקים באי אלו צפרים לרדוף אחריהם. עם העורבנים צריך להיזהר במיוחד. הם כועסים ומתרגלים נחיתות על ראשו של הכלבלב כשהוא לבד בסביבה. לפעמים מתעופפות מעלינו כמה דררות מצווחות. זה דווקא גיוון נחמד, משהו קטן להיאחז בו במקום חסר ההשראה היומי. כן, אפשר להבחין בבוגנוויליה סגולה מטפסת על ברוש זקן במרחק, תופעה מרגשת כשלעצמה, או בעץ השסק הגדוש בפרות בשלים מדי מול גדר האבן הגבוהה, שממנה הציצו בשבוע שעבר שושני זהב וקמלו בבת אחת בשרב. אבל אמש היה משהו אחר להיאחז בו חזק לכמה שניות של אוויר. בקצה הדשא, ישובות על שמיכה צבעונית, שתי נשים צעירות, אוחזות כל אחת בתינוקה ומדברות בהולנדית. עשינו סביבם שלושה סיבובים, התקרבנו מאד, ובכל סיבוב שמענו יותר ויותר את השפה הזרה בשקיקה. בסיבוב הראשון ראינו תעלות מים חוצות אחו ירקרק ובו ברווזים מאושרים. בסיבוב השני ראינו את שדות פרחי הצבעונים כשבקצותיהם טחנות רוח מסתובבות בשמיים. בסיבוב השלישי ראינו ילדות עם שתי צמות בלונדיניות מטופפות בכפכפי עץ כשהן שרות במעגלים. רצינו מאד להישאר שם, בין המילים האלה שלא הבנו, להתגלגל באחו הפרחוני עד סוף הימים

הולנדית בעיגול

איריסיה קובליו -הולנדית בעיגול, צבעי מים וטיפקס, 2016


ובכל שנה ושנה

 
  כלבים לא אוכלים מצה. אנשים כן. לפעמים. המצה לא באמת טעימה (אלא אם מרוחה בחמאה או בשוקולד והממרח מנחם) וכבל זאת למה אוכלים מצה כל שנה בשקיקה? כי זה מזכיר טעם ילדות רחוקה,  כשהסבתות היו בחיים ועשו פארפלך למרק וקניידלך בידיים ובערבי חול המועד נתנו מצה מרוחה בחמאה עם תה מתוק מתוק. בליל הסדר של אז היה שולחן כלשהו, אבל אני זוכרת רק את הריחות ואת המהירות בה נאסף הכל כשכולם רק התחילו. היו סיבות. אז לא ידעתי. רק קינאתי. ומה נשתנה היום? לא הרבה. למרות שעשינו כברת דרך וכבר נדמה היה שיצאנו ממצרים, בא גל גדול ופער לוע. חלק מאיתנו נבלע בתוכו אחרים קפצו מעליו ונעלמו, כמו בכל שנה, אחד רכב עליו ועשה מעט כסף בפקקים, אחת ניסתה לגרש את הגל ולקרוא משהו מההגדה בשביל הילד המתוק שייעשה בשבילו זיכרון פסח, אבל הילד רצה את המכונית האדומה הנוסעת לבד כאילו שאין גלים בעולם, ובכלל ילדים עוברים בין הגלים בקלות בדרך כלל, גם כשזה הפסח הראשון בלי אבא, הם שוחים כל כך יפה בין המערבולות שלא יכולתי להפסיק לבכות עד שנתפס לי הגב אנושות. ואם נחזור רגע לכלבים הם זללו את כל השאריות הצמחוניות מתחת לשולחן, ועל השולחן, ולא נגעו במצה. אז לשנה הבאה שתמשיך לעלות על שולחננו המצה ולכל היושבים סביב כל שולחן ושולחן תהיה הליכת יציאה בטוחה בין הגלים שיהיו פתוחים לרווחה, ושלליבותינו תהיה מנוחה וסליחה, בעיקר לעצמנו, על מכות מצרים שעשו לנו ועשינו בחזרה ושיבוא החיבור הזה של כולנו כאחד. אמן
unnamed (17)

פסח 1969.

אז מי צילם? זה שבכיסא הריק?

 


למה עכשיו?

כולם מזועזעים? עכשיו? והמילים המקוממות "למה עכשיו?" למה? כי עכשיו קורה משהו מופלא (גם מכאיב וגם נפלא, היא אמרה) שלי שולפת חרבות (ואמילי מואטי הנהדרת) וגם האחרים, נגד הגבר המגיש הממלמל אז למה עכשיו. וכן, עכשיו כי כבר מותר לדבר על זה. לספר את הסודות בושות ההם שחתכו חלקים חלקים מנשמותנו, מעורנו שלא הצליח להצניע ולהגן על הנגזל, הניפלש בגסות. אני בת 57 . אפשר לדמיין מה היה בשנות העשרה/עשרים שלי, ולא רק בצבא ובמפקדים. גם בכוח השררה, הניצול והמניפולציות בכל המקיף אותך, גם ביפות הנפש של מורים לספרות, למוזיקה ולאמנות הריפוי האלטרנטיבי, בעיקר הפסיכיאטר, זה שאתם משלמים לו את שיפוץ המטבח והמכונית הנוצצת וזה ש"הגיע" להיות שר בממשלה. ועדיין -לא אגיד שם אחד. לעולם. בפומבי. גדלתי התפתחתי לכיוונים שונים, נעשיתי אימא, רעייה, והרבה מאד מורה. תמחקי ,אמרו לי. חחח. למחוק לא יימחק לעולם. אני עשויה מזה. מפלישות גסות מכל הסוגים. כי ככה זה גבר, אמרו לי, יש לו כוח, יש לו מוט נוקשה להחדיר, גבר? מי אמר "גבר". לא זה לא רק גבר, זה כל בעל/ת כוח ושררה, מנצל בשיטות גסות עד מתוחכמות, גבר את גבר, אישה את אשה, הורה את ילד, מורה את תלמיד, מטפל לנזקק, לקשיש, לחולה, זו תרבות של חוסר כבוד לגופנפש האחר, גם אלה ש"רק מנשקים על הלחי" נשיקות מצלצלות רטובות בבשמי זוועות עולם, שמרטיבות לך את הלחיים ואת מרגישה כמו נצרבת על ידי מדוזה מורעלת, ועד זוועות של כליאה ושליפת מיטה מתקפלת מהקיר , להחדיר בתוכך מכוח השטן החבוי בתוכו. אז למה עכשיו? באמת למה עכשיו. (!) להוציא מהקבר ! בנות ובנים, ילדים רכים כולנו. כי אנחנו לא רוצים למות עם מה שלא סיפרנו תעבנו בעצמנו יום אחרי יום בדרך כל חיינו

ועכשיו אפשר ללכת לחצר לצייר איזו ציפור גן עדן. בכל זאת . כי את זה הם לא הרגו לי. ואם יהיה מצב רוח אעלה לכאן את הציפור. ואת הגן. ואת העדן והמים בצבעי הכתום סגול ירוק ורוד של אלוהים שמדבר בפרחים, אותו אלוהים שקשה להבין למה שותק בזוועות ההן

*

גנעדן 5.jpg

(פורסם בפייסבוק לפני יומיים)

 


הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 91 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: