בשולי הדרך (2)

1.

בדיוק כשהתנעתי החל לרדת גשם. שמתי את הוויז אבל לא הקשבתי לו, העדפתי את הדרך הראשית כדי להגיע לכביש החוף. באיזור נתניה הוויז שוב ניסה לשכנע אותי שאפנה ימינה. הגשם גבר ופקק תנועה ארוך, שהתחיל אחרי אייקאה כבר עיכב ביותר משעה את הזמן שהוויז ציין בהתחלה (בנקודה הזו אני מרגישה שהכתיבה שלי פוסעת כמו סיפור אבל זה לא סיפור כי אין לו חוקים. אין לו דאגה ואין לו נקודת הגעה) היה חושך בקטע שעמדנו ועמדנו ופתאום שמתי לב שאני לא באה מאיזה מקום ולא נוסעת לאף מקום, שאני לא אוחזת בהגה ובכלל אני לא במכונית שעל כביש. אני לא זוכרת כמה זמן הכל נמשך כי לא היה זמן כלשהו בר מדידה. אני רק זוכרת את רחש מגבי השמשה הקדמית ווישש – ווישש – ווישש – וויששש-  מפייס ומרגיע

28001518_10215573192027707_1367908314_n

2.

במקום מגורי הנוכחי, התקרה שמעלי איננה תקרה, אלא רצפת עץ וגבס כנראה. כל שלא צריך שיישמע בפסק זמן זה של חיי נשמע ומחלחל את דעתי. באחד מגלגוליי גרתי בדירת ביניים ברחוב ק"קל. אהבתי את הדירה הזו. הייתי בין מכירת בית לבין קניה של אחר. לא ידעתי כמה זמן יימשך הביניים. והוא היה קצר מדי. זה היה בקומה שלישית אבל בזווית כזו שנשמע בה כל רוח קלה כרוחות עזות על הר. אהבתי את זה. בלילות הייתי מרותקת לקולות ההם. באותם ימים הייתי מאד רזה.  צילמתי את עצמי  שוב ושוב עם בגדים ובלעדיהם, על רקע קיר העץ במבואית הכניסה. אחרי זה ציירתי מהצילומים במשך כמה שנים. הפלגתי אתם רחוק. לפני כחודש שמתי את כולם במיחזור. גם את מחצית מהציורים שצויירו לפיהם. הייתי בת שלושים פלוס והיום אני בת שישים מינוס. מאז עברתי כמה דירות. קניתי מכרתי שכרתי קניתי מכרתי. עברתי לכאן (כאן מתחילה דרמה בטלוויזיה. אין לי טלוויזיה אבל אני צופה באינטרנט, בחדר וחצי מחוברים כדירה זעירה ליחידה. היחידה הרועדת)

3.

בבקר אני קוראת את קטע הטקסט הראשון שמניח את דעתי איכשהו ואת השני מתקנת שוב ושוב. הוא נראה לי קנטרני וחושפני וחסר כל אמירה של ממש כי בעצם מה שרציתי לכתוב באופן יותר "ספרותי אומנותי" זה שהדברים חוזרים על עצמם ושאני יודעת להגשים את חלומותיי אבל מתקשה לעמוד בהם, להישאר. משהו מתוכי עוקר אותי מתוכם למרות שכביכול ישנם אירועים חיצוניים, סוג של כוחות או רוח, שמעיפים אותי מצד לצד, קדימה ואחורה, למעלה למטה.

28109129_10215573191667698_1240651210_n.jpg

4.

אני משתדלת לצאת לטיול יומי באזור. הכלבלב תינוק שלי אוהב ולא אוהב את זה. אני מחזיקה אותו בזרועותיי בחלק מהטיול עד שהוא מראה סימנים שרוצה לרדת, להסתובב בין הפרחים למשל. אמש הגדלנו את הרדיוס. התגברתי על רחש הדבורים, הצרעות, היתושים, הברחשים ושאר הבישין שרחשו מסביב לפרחים, ופילסתי דרך השבילים העמוסים, מתפעמת מהשפע, מרחפת מעל האימה מפני עקיצות. בצילומים נראה שאני בגן עדן. כך כתבו לי תלמידות שלי בקבוצת הוואטסאפ שלנו. לפעמים צליל ההודעה מהן הוא כמו גונג מעיר. קווינג קצר. קווינג. כשאני נזכרת שהן מחכות לי אני מתחברת מיד לחוסן הנפשי שלי כמורה. המורה שבי זה כוח המשיב את רוחי. את חיי.

28054070_10215573191347690_1635186069_n

5.

כשנודע דבר מחלתה של א' התלמידה היקרה שלי, כל מה שהחזיק אותי בחיי שקדמו לכאן איבד מאחיזתו. זה היה הרבה מעבר להגשמת חלום. זה היה הגז של הכדור הפורח. עד עכשיו, חצי שנה אחרי, אני שומעת את הווושששש הזה שדחף אותי בכוח מעלה. לפעמים בהתרוממות התחושה היא של אושר עילאי (שלושה חודשים לא הפסקתי לצייר את כל מה שמסביב, הייתי מאוהבת בכל משעול וכביש, בכל עץ ושיח וקול) ואז

6.

עם המעבר לכאן זרקתי שלושת רבעי מחיי.

7.

אני יכולה לעשות רשימה (צנועה למדי אבל מוצקה) של כל מי שקוראת לי לחזור.

8.

הפלא הזה, של תינוקת מגיעה לעולם, שהיא שלוחה גנטית מסוימת מתוכך, נכדה, הוא קפסולת אושר בלתי צפוי שאין דומה לו.  רציתי להיות קרוב. לחיים עצמם.

28190848_10215573190907679_1499672943_n

9.

ישנם דברים שאפשר להחזיר לקדמותם וכאלה שלא

 

מודעות פרסומת

בשולי הדרך (1)

הייתי חרדה בנהיגה. לא יכולתי לדמיין נסיעה מחוץ להרצליה. באחת הפעמים האחרונות של זה נהגתי לרעננה, חניתי באיזה רחוב ושלחתי את המיקום והצילום של המכונית לכמה אנשי קשר, גם במייל וגם בווטטאפ. זה כבר לא היה פחד מנהיגה אלא משכחה. אובדן. תהום. באותו ערב ברעננה השתתפתי בשיעור ימימה. אני זוכרת שרעדתי מאד ואיך שנגסתי בפיסת תמר התהפכה לי הבטן. הייתה שם אחת שספרה שהבת שלה היתה אנרוקסית כבדה ויצאה מזה. הכלב שלי היה אז בן שלוש או ארבע, מהסוג הקטן והרזה שרואים לו את כל העצמות. כלב רוח עם רגליים שקופות. סיפרתי עליו בשיעור וההיא שהבת שלה יצאה מאנורקסיה אמרה שהכל בגלל הכלב ושהייתי צריכה לאמץ כלב גדול ומלא פרווה במקום את היתוש הזה. אולי זו לא היא אמרה שהוא יתוש אבל מישהי אמרה יתוש, ואחרת אמרה עטלף וילדים קטנים נבהלו ממנו ולא רק קטנים, אבל חלק גם אמרו שהוא במבי והרבה אמרו שאנחנו דומים, במיוחד כשלבשתי בגדים אפורים כהים, כמו הצבע שלו שהתאים לי ועד היום מתאים לי ללבוש כי אין בו, באפור, החלטה אלא בקשה לשקט, אבל לא היה שקט ובכל זאת בבת אחת החלטתי, אחרי שהרבה זמן לא יכולתי להחליט ובכלל החלטה כלשהי נראתה לי בלתי אפשרית וקטסטרופלית, אבל יצא שהייתי צריכה לנסוע איזשהו מרחק של שעה בכביש מהרצליה לכוון צפון, פעמיים ואולי שלוש פעמים בשבוע, ועם דפיקות הלב, השלשולים והבחילות הייתי עושה את זה בסוג של גבורה מפוקפקת , ובדרך הייתי מחפשת צבעים יפים להיאחז בהם, ויצא שצבע מאד אהוב עלי, ירקרק מוזהב, הופיע פעמים רבות על הכביש בצורה של מכונית ששכפלה את עצמה כל הזמן עד שראיתי בה פיה או סימן של מלאך שמפלס לי דרך, ופתאום ממש ראיתי אותה, את המכונית פיה הירקרקה גם כשעצמתי עיניים וגם בחלום ולא ידעתי מה חלום ומה לא, ואז התפרצה ההחלטה מהדלת האחורית של העורף שלי ויחד אתה התייצבה הנהיגה שלי ופסקו דפיקות הלב והבחילות, גיליתי עצים ושדות וגבעות ואפילו שהיה קיץ וחם מנשוא ידעתי שאני עוזבת.

_

img779.jpg

סקאיי-לייט, רישום טוש ועפרון, פברואר 2018, גבעת עדה

 

 


שימורים

שימורים: שני קטעים שכתבתי בפייסבוק ומעלה אותם לכאן כדי שישמרו בבלוג איכשהו, ולא ייפלו בתהום הפייס הבולע כל

1.

את צורת המגורים הקודמת שלי החלפתי לנוכחית בשלבים ארוכים ומנומקים היטב. כביכול. השתדלתי להסיר ספקות. להיות מדויקת. הלכתי עם הלב אבל הראש היה בהיר לרוב. ובכל זאת לסיים פרק זה מוות, ואחרי שהדברים מסתיימים צריך לאפשר לאבל לבוא. המוביל אמר לי, כשהגיע לכאן כעבור שעה ארוכה בדרכים, הגעת לגן עדן. אני שותה קפה בבקר מול החלון הגשום שביחידת הדיור הקטנה, מוקפת שאריות הדברים שלי ששרדו את המעבר. ציפור זעירה מנתרת מענף לענף, לפעמים מתנערת ושוהה זמן מה על ענף נבחר ואז עוברת בקלילות לענף הבא. לו הייתי כמוה, עוברת מפה לשם נטולת ספקות, חולפת בין העונות שבאות וחולפות וחוזרות

19958992_10215355547906740_7273113886865449828_n.jpg *

2.

הדבר הזה, של מה נשאר ומה לא, למה יש אולי עדיין מקום ומה מוצא את עצמו במקומות זרים משונים, מה הם חושבים לעצמם, שנים כה רבות החזיקה בנו, ניצלנו ערים וארצות והנה עכשיו מפוזרים לכל עבר ואבר ופחי קבר. לילי הבובה בת שישים בערך נארזה מדירה לדירה. ביקשתי ממנה סליחה : הגיעה שעתנו להיפרד. אבל היו גם שלא בקשתי שום סליחות. החומרים שמלווים את חיינו סופם להתכלות בדרך זו או אחרת. הם גרורות של זיכרונות שאוחזים בנו בחוזקה ומקשים עלינו להתקדם בדרך. לו יכולנו לוותר על הכל באחת. כשאנחנו מתים אנחנו בעצם מוותרים כך. לרוב. אולי לא, עדיין לא ידוע, אבל באדמה או בצורה אחרת של כלייה אנחנו מתנתקים מכל שייכות חומרית.
שבת בבקר. שלוליות בחצר הצפונית. צפרי חורף מדלגות על הענפים העירומים, המהום המזגן מנחם. שותה קפה במיטה. המבט שלי מופנה מהמהפך הגדול לרגע הקטן הזה, של הכלבלב ואני במיטה הגדולה מתחת לשמיכות, כף רגלי נוגעת בכף רגלו הזעירה, מתפללת להחלמתו המלאה, אחרי תקיפה של שני כלבים גדולים ביער הרקפות. היופי ההוא נמהל בפחד גדול ודלת הספקות נפתחה לרווחה, מאיימת לשאוב אותי פנימה, האם הכל היה נכון?

26992276_10215396361567056_184111616996911774_n.jpg

3.

(תוספת בפברואר)

רק לפני שנה? איך דברים יכולים להשתנות תוך שנה. מה משתנה בעצם? – רק המפה הגאוגרפית. הלב הוא רכבת הרים, פרחים ושממה, מטולטל מפה לשם. לו הייתי רקפת, קר-היא נפתחת, חם – היא נעלמת, לא שאני אוהבת קור, אבל אין לה שאלות, היא מחזורית. אולי גם אני מחזורית (אני?) אבל מחזוריות עם שאלות

16683921_10212117112827887_6256590908325615350_n

צילום מחלון חדר השינה בהרצליה מפברואר אשתקד

 


נקודות

26170879_10215181458514614_3349626315374137849_o.jpg
פח כחול
*
הרגע הזה, מול פח המיחזור הכחול השכונתי. שני קרטונים גדולים מלאים בדפי שורות תווים. בכתב ידי. הייתי בת עשרים כשעזבתי את בית הוריי ועברתי לירושלים. בין השאר גם למדתי 4 שנים במחלקה לקומפוזיציה באקדמיה למוסיקה, אחרי שנים של התחבטות עם נגינת פסנתר שנעה בין הופעות של ילדת פלא כביכול הכוללות מכות סרגל על אצבעותיי אצל המורה רוסיה בבושקה, דרך תלמה ילין עם גילוי תולדות המוזיקה העתיקה והעכשווית ועד אנדריי היידו האגדי, ז״ל , שלימד אותי פרק עמוק במיוחד בהלחנה של מחוזות נפש פילאיים. אבל הלילה, עשרות יצירות בכתב ידי שהו  בפחי המיחזור, מחכים אולי למשאית שתבוא לקחת אותם לעפר האפרים.
עיזבון
*
אמה של חברה נפטרה לפני שנה. אביה לפני שלושים שנה. הוא היה אמן והיא היתה המשמרת. ביתם הגדול אי שם מלא עד אפס מקום בעיזבונותיהם. מה תעשה החברה ביצירות האמנות ושאר חפצי החן שהעלו אבק סמיך ועובש? היא לא מסוגלת להכנס לשם. אולי יום אחד דור ההמשך יטפל בזה. קורי עכבישים כבר ניטוו כשמיכות קבר.
 *
ספרי ילדים
*
אספתי מאות. הם שימשו השראה ומילאו עולם קסום של בתי שהיא כבר אימא בעצמה. הספרים הישנים מרוטים ומלאים בנקודות צרובות זמן ולחות. דווקא עכשיו כשנולדה נכדתי הספרים אומרים לי שהם כבר רוצים לנוח. לא להמשיך לנדוד אתי ממקום למקום. שאין להם כבר כוח לרדת ולעלות במדפי חיי.
 *
חדר ריק
*
עברתי ליחידת דיור כמעט ריקה. מיטת יחיד צרה. שולחן אחד. מדף עם עשרה ספרים. את השאר השארתי בדירתי הקודמת. זמנית. עכשיו חייבת לעשות את ההחלטה: להשאיר מאחור( כלומר לפזר לכל רוח) או למלא את החלל החדש שבחרתי. האם אשאר בחלל קטן? מה משמעות הצבירה? מה משמעות הנדודים? ההתאהבויות? הפרידות?
 *
אני עושה מה שאני יכולה 
*
האם יכולתי אחרת? בכל אסופת שנים באה רוח וקורעת אותי ממקומי. ולכל מקום הייתי לוקחת אותי אתי. האם גם לכאן באתי אתי?- כן. גם אם אבוא ללא כל חפץ עדיין אני אבוא אתי. הבריאה והמחיקה. הבריאה מחדש והנסיבות המצמצמות. כמו מפוח, מנגינה שחוזרת על עצמה אבל גם מתפתחת בדרכה, ידיעה ואי ידיעה, הצלחה פתאומית וחסימה מוזרה.
 *
חלום
*
ביקשתי שתישן אתי הלילה. הסכמת אך קמת אחרי זמן קצר ואמרת שכבר אי אפשר ושצריך ללכת. הגענו לפסגה של הר ירוק כמו אחו אבל תלול מאד עם יתדות רבים שהיו נעוצים בו. כמה דמויות ירדו ואולי גם עלו בעזרת היתדות ואני אמרתי לך שאין שום סיכוי בעולם שארד למטה. הידים הכואבות שלי לא יצליחו להיאחז. אבל אתה דחפת אותי קלות ואני הושטתי ידיים כדי לתפוס משהו. הידיים שלי היו רכות וחסרות משקל. גם אני הייתי חסרת משקל. ירדתי בריחוף קליל. לא זוכרת לאן
*
26173664_10215181458674618_198215723976783858_o
שני אקוורלים, ינואר 2018. גבעת עדה.
*

חלון

חלון המטבח בבית בהרצליה הווה פינת ההשראה היומית המנחמת. בימים אלו הלבנדר והחמציצים שולחים זרועות לכל עבר, משתרגים בסורגים, מנסים לגרש את הפטוניות האחרונות. בדצמבר השמש חזקה במיוחד בחלון המטבח המתרוקן. הבית מתפרק לאט לאט. לא יודעת מה קורע יותר: המסלול האיטי, היסודי, או העזיבה באחת.
מצרפת אקוורלים קטנים וציורים דיגיטאלים באייפד. הרצליה, נווה עמל, 2010-2017

בוקר בחלון המטבח

איריסיה קובליו, צבעי מים, 2015

*

18216439_10212940753418387_6627043037787682256_o.jpg

איריסיה קובליו, ציור באייפון, 2014

*

IMG_1908

*

חלון 6

איריסיה קובליו, ציור אייפד, 2015

*

ערב יורד 2.jpg

איריסיה קובליו, אקוורל 2016

*

חושך נובמבר.jpg

איריסיה קובליו, אקוורל 2014


לצלם כדי לצייר

מתוך דברים שאמרתי לתלמיד שלי:
כשהמטרה של הצילום שלך היא כדי למצוא פריים טוב לציור, החיפוש משתנה. למדת צילום מקצועי ואז טיילת בנופים שונים כדי לצלם. תפיסת הצילום כצלם הייתה שונה בתכלית. יצאו לך צילומים מדהימים. הבחירות שעשית התאימו באופן מושלם למגזין צילום מקצועי איכותי, אבל לגמרי לא התאימו לציור. במיוחד לא לציור בצבעי מים. היית מתוסכל. המשכת לצאת לצילומים אבל פתאום התבלבלת. זה יתאים או לא יתאים לציור? הציורים שציירת מהצילומים שלך לא נראו טוב. נכשלו כביכול. ואז התחלת לבחור צילומים מהאינטרנט שיענו על התנאים של הציור. זה היה פחות אישי ויותר טכני. כמו לבנות פאזל. זה לא ממש עניין אותך. 
לצייר ממש בחוץ, בנוף, זה עניין אחר שדורש אימון והיערכות פיזית נפשית שונה. 
אז מהם התנאים שנדרשים לצילום אישי שיתאים לציור, ואני בעיקר מדברת על ציור אקוורל?- ראשית חפש מקום שמדבר אליך ואתה אוהב. אבל זה לא מספיק. עדיף שזה יהיה מקום עם פרספקטיבת עומק, קרוב ורחוק, מאד מגוון מבחינת הצבעים והימנע מקונטרסט גדול ( שטחים מוצללים כהים לא נראים טוב במבעי מים). השתמש בפריים הטבעי של המצלמה כדי לקבוע את פריים הציור. את הקומפוזיציה. צלם 10-20 צילומים של אותו מקום כשהמטרה היא לא הצילום הטוב אלא הפריים או הקומפוזיציה המושלמים. את זאת תוכל לראות רק כשתתבונן בצילומים בבית. בשטח (בנוף) אתה מחפש רק פריים שכולל צבעים, אור, עומק, נקודת אחיזה, רחוק וקרוב. ההתייחסות למצלמה צריכה להיות כאל כלי רישום. כלי של סקיצה. אתה מתחבר למקום ויוצא למסע חיפוש חיצוני ופנימי כאחד בעזרת הכלי הזה. הכלי הזה הוא האמצעי.
ואז בבית, העבר את הצילומים למחשב או לטאבלט ובחר מה כן ומה לא. הבחירה הזו משתכללת עם הזמן. גם אותה צריך ללמוד. 
היציאה לטבע, החיפוש של מקום אחד להתחבר והצילום עצמו הם רק התחלת התהליך ובהמשכו אתה ממשיך את החיפוש אחר הצילום הנכון לציור. הבחירה שלך מאד משמעותית. היא כבר חלק מהציור. 
בשלב הבא אתה יוצר פינת עבודה, או מול מחשב, או על יד טאבלט או מחשב נייד, (אפשר להדפיס את הצילום הנבחר) . בחר פריים אחד מתוך עשרים ניסיונות בערך. רשום את הפריים על דף צבעי המים ואז צא לדרך. הצילום צריך לשמש זיכרון והשראה. אינך חייב להיצמד אליו אלא לתרגם אותו לידע שלך בציור אקוורל. 
בשלב זה אתה כבר טיפסת את מחצית הדרך על אחד ההרים. הרבה הרים כאלה עוד יופיעו בדרך. כל הר מיוחד לעצמו, אחד ממסלול במפת הדרכים שלך בעולם הביטוי הציורי.
*
מצורפים ציור וצילום שלי.
הצילום משמש השראה, קומפוזיציה, מיקום, זיכרון של חוויה רגשית במקום.. הוא איננו עומד בקריטריונים של צילום טוב ומעניין. בציור אני מפליגה למחוזות האקוורל הקסומים.
_
22281974_10214464267625290_2854317987914585230_n (1)
IMG_3396.jpg

לנגן ליעלה

 

אני מנגנת קלוד דיביוסי. ערבסקה. עשרות שנים שלא ניגנתי. האצבעות שלי מרחפות מעל הקלידים, מפספסות שחורים או לבנים, שומטות מקצב פה ושם, עוצרת לספור בתווים הנמוכים או הגבוהים, אחרי כמה חזרות ונגינה ללא פדל המוזיקה מתחילה לזרום שלמה וחיוך מתפשט על פניה. יעלה בעגלה על יד, אולי מקשיבה. כנראה שכן. סבתא מנגנת.
(כאן אני מתלבטת האם לכתוב על הפלא שנולדה לפני שבוע, ממיסת הלבבות, או על תולדות הנגינה שלי, על אהבתי לקלוד דיביוסי, או אולי לתאר את החדר עם הפסנתר הנהדר של גל בתי, העגלה הסמוכה לכיסא עליו אני יושבת בגו שמזדקף מאליו ובתוכה היצור המתוק בעולם, לשמאלי מזרן עליו שרועים שני כלבים גדולים לבנים בעיניים עצומות, או להוסיף ולכתוב על על המורה לפסנתר האחרונה שהיתה לי סוזן גייזלר, איפה את? שפקחה את תודעת המעמקים דרך מגע אצבעותיי בקלידים, הייתי בת 17, עם תסביכים טראומטים מנגינה ,שבטח לא אכתוב עליהם עכשיו, והיא, המורה, לימדה אותי אהבה, ועכשיו האהבה, יעלה הקטנה, לנגן עבורך זה ריפוי ואושר אין קץ… )
ערבסקה היא עיטור עם מוטיבים שחוזרים על עצמם. בערבסקות של קלוד דיביוסי הוא משתמש ב"אשכולות" של צלילים החוזרים על עצמם היוצרים תחושה של גווני צבעים עילאיים,  כשביניהם משתרגת מנגינה, כמו ענף המתפתל הלוך ושוב בתוך שיח פרחים סמיך. במוזיקה שלו אהבת הטבע בהתגלומותה.

 

23140230_10214653243229562_195599112_n

 

 


ציפרלקס בשמיים

השראה זה משהו מתחדש. בשבילי השראה זה סם חיים. בתכנית הטלויזיה אמש על הציפרלקס נאמר בין השאר שציפרלקס וטיפול זה לא מספיק. צריך גם לשנות סביבה. את בודדה, את תקועה, את נרמסת שוב ושוב תחת אותם התנהלויות סביבתיות בחייך, קומי ושני את המקום שממנו את מתעוררת בכל בוקר. זה חייב להיות מעשי. 
בשבילי השראה היא לא רק כדי לצייר ולכתוב. בתחומים האלה הבדידות והסבל דווקא מלווים מצויינים. השראה היא האומץ והכוח לשנות, היא השמחה להתעורר בבקר ולרצות לגלות מקומות חדשים, ללכת לנסוע רחוק בדרך לא מוכרת, לראות אופק. הציפרלקס יכול להיות מנוף להעזר בו לעבור להר שממול, אם אפשרי. אצלי זה היה אפשרי. 
אני אוהבת לצייר בטבע. זה תמיד מרים אותי לגבהים של החופש הטבעי שלי. זה כמו לחזור לבית האמיתי שלי. הרבה פעמים אנחנו כולאים את עצמנו מתוך רגשות אשם כאלה ואחרים וחושבים שיש מחר, שהכל יהיה אחרת, או לא חושבים שיש מחר. יש לנו תירוצים שונים: ״נסיבות״. חובות החיים. אני התפללתי הרבה שיבוא החסד הזה שמביא לשינוי. והוא בא. כמה זמן השינוי הזה ״יחזיק מעמד״? זה לא מעסיק אותי. ההווה זה החיים עצמם. כאן. עכשיו. ומהר. סירקה טורקה, המשוררת האהובה. חדר משלי עם וירג׳יניה. דשא. שושנים. שדות. אלונים. אקליפטוסים. ברושים. שמיים.

אקוורים חדשים מהסביבה החדשה:

22687522_10214553033244375_370698789148950570_n.jpg

איריסיה קובליו, אקוורל, גבעת עדה 2017

*

22310545_10214509998888543_8929062255400688341_n.jpg

איריסיה קובליו, אקוורל, גבעת עדה 2017

*

22528232_10214535851574844_2432769524325850899_n.jpg

איריסיה קובליו, אקוורל, עמיקם, 2017


אקליפטוסים

הייתי בת עשר כשנשלחתי לפנימיית קיץ "מאיר שפיה" לעשרה ימים. הדבר הראשון שהקיף אותי בכל חושיי היה האקליפטוסים: הריח שלהם, רשרוש העלים, היובש, פזורת קליפות העצים, גווני הכסף והאפור שהיו שונים כל כך ממה שהחשבתי כצבעים של עצים. ברובו של היום הראשון היינו בחורשות האקליפטוסים האימתניים ואת רובו של הלילה הראשון אני זוכרת כמחול רועש של האקליפטוסים כי לא יכולתי להרדם בחדר הגדול בו הלינו שש בנות צוהלות. ביום שלמחרת הבנות רכבו על סוסים ואני הסכמתי רק להצטלם על הסוס ומיד אחרי זה ביקשתי הביתה. ההורים באו ולקחו אותי באותו יום. אני לא זוכרת אם כעסו עלי. כנראה שכן. ריח האקליפטוסים מעביר בי אשמה עד היום. אבל אני גם אוהבת אותם כל כך, את האקליפטוסים. לאורך הרכבת שנוסעת לבנימינה שורות שורות של אקליפטוסים. אתמול יצאה הודעה מטעם הנהלת הרכבת על דילול האקליפוסים לאורך המסילה. 

*

תלמי אלעזר 1.jpg

איריסיה קובליו, אקוורל, שדות תלמי אלעזר, 2017

*

ובשביל החיוך:

על סוס 2.jpg

פנימית מאייר שפיה, 1969

*

*


גבעת עדה, חלק 1

לפני כמה שבועות עברתי לגור בסטודיו בגבעת עדה. רוב השבוע אני במקום שנמצא בשולי ישוב המוקף שדות, גבעות ויערות. הגשמתי חלום.

בכל בוקר אני מתעוררת קצת לפני הזריחה ויוצאת לתפוס את השחר, ביחד עם סקאיי, כלבלב הרוח שלי. לפני שעברתי לכאן הזדמן לי להכיר ולהתאהב במוסיקה של אמיר דדון,  ובמיוחד בשורה " תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר" , ובשיר "כמו נס"… ובכלל, וכמעט ביום אחד התבהר לי שאם לא עכשיו אז אולי אין מחר. 

אחרי הקפה בגינה הפרטית , בין שיחי השושנים, אני נכנסת לסטודיו ומעבדת את הצילומים שצילמתי עם שחר ומסיימת את העיבוד במשיכות אקוורל. בספטמבר עדיין קשה לצייר בחוץ. הכל יבש ומאובק. אבל פעם אחת הצלחתי ואף לימדתי ציור בנוף, בפוסט הקודם "איך לצייר מחוץ לסטודיו".

הנה שישה אקוורלים מהשבועיים  הראשונים :

22154508_10214412787818327_349624651344940509_n

22089950_10214412785058258_695437736562161879_n

22179717_10214412788058333_6976071708454163218_o22218633_10214412788378341_4289390731851090574_o.jpg22221773_10214412786778301_7777682296116900322_nגבעת עדה 10.jpg


%d בלוגרים אהבו את זה: