אף פעם היא לא הבינה איך מוצאים חתול שהלך לאיבוד. שורקים לו? קוראים בשמו? סתם עושים פיס פיס פיס?
הם קנו אותו כי באפריקה אין חתולים ברחוב. הוא היה בצבע לבן עם כתמים כתומים והילד בחר אותו מכל החתולים. הוא קרא לו טוני (TUNI).
היא פגשה את טוני בנסיעה השניה שלה לאפריקה, כשהיה כבר בן כמה חודשים ודי גדול אבל רך, רכות כזו כפי שמעולם חשה בשום חתול. היא בכלל לא אהבה חתולים. מרובם אפילו סלדה אבל העדיפה להסביר שזו אלרגיה. (ואולי באמת היתה איזו אלרגיה כי עורה החל לעקצץ מרוב החתולים שצצו לנגד עיניה במהלך שישים שנותיה.)
עם טוני זה היה אחרת. היא העזה לאפשר לו לקפוץ אל חיקה והיא טעמה לראשונה את פלא הרכות וההתמסרות.
זה לא שהוא לא היה חתול במלוא המשמעות. הוא אהב לטפס על עצים גבוהים ולצוד זיקיות ירקרקות ענקיות. הוא לא טרף אותן אלא שיחק איתן משחקי שליטה והרפיה. כך היה עם חרקים וחיות קטנות שאפשר למצוא רק שם, באפריקה. לפעמים היה מביא את הציד ומניח אותו בגאווה בפתח הבית. בני הבית תמיד מיהרו לשחרר את הניצוד וטוני תמיד הקפיד לקפוץ לזרועות החיבוק הראשון שנקרה בדרכו.
בזמן השהות שלה באפריקה טוני החתול לא זז ממנה. היה הולך אחריה בתוך הבית הענק, מבקש להיכנס לחדרה בקומה השלישית אבל שם היא שמה לו גבול, סגרה את הדלת מהחשש הקדום שמא תתפרץ אלרגיה איומה. הפוביה הקדומה. אבל כשהיתה פותחת את הדלת, בכל בוקר של השהות הזמנית שלה שם, היתה מוצאת אותו מחכה. הוא ליווה אותה גם כשהיתה הולכת לטיול לילה עם הכלבה, עד השער הראשון הסוגר על המובלעה הקטנה של בתי המגורים המוגן בעיר האפריקאית. הוא לא עבר את השער וגם היא לא. אבל פעם אחת, לא בלילה, היא יצאה עם הכלבה עד לשער השני וטוני חיכה לה על יד השער הראשון. זה היה מרגש. פעם טוני איחר לחזור ואב המשפחה יצא לחפשו. ומצאו.
הערת הכותבת: טוני החתול מתואר כאן מזווית החוויה האישית שלה. מערכות היחסים שלו עם שאר בני הבית, במיוחד עם הילד, כנראה נחוו אחרת לחלוטין. כנראה .
ואז היא חזרה הביתה.
ואז הם, המשפחה , חזרו גם.
את טוני הביא אב המשפחה בטיסה אחרת. בעצם בשתי טיסות, כי אין טיסה ישירה אל המקום שעכשיו כולם.
טוני והכלבה המבוגרת שרדו שתי טיסות והגיעו בשלום.
הערת המחברת: קודם הגיעה הכלבה עם אב המשפחה ובנסיעה נוספת של אב המשפחה גם טוני האפריקאי הגיע לארץ החדשה. לחיים שכאן.
טוני הסתגל במהירות והמשיך לענג את כולם ברכותו הפלאית.
הערת המחברת: היא, הסבתא, ששמחה ביותר לשיבת המשפחה, הנכדים, הכלבה ואף החתול האהוב, באה לבקר עם הכלבלב שלה התמים למראה.
ואז קרה הבום האפריקאי הראשון. כשטוני ראה את הכלבלב הוא נהם כאריה אדיר. מגרונו בקעו קולות שלא נשמעו מעולם. איך יתכן שהבדיל בין כלבת המשפחה גדולת הממדים, שעל גבה היה טוני נוהג לישון, לבין הכלבלב הדקיק התמים למראה?
מאז, בכל פעם שהיא הגיעה ביחד הכלבלב, היא והכלבלב היו כאחד ולא ניתן היה להפריד ביניהם, טוני היה נעלם.
כשהיא היתה נשארת ללון שם והיתה נסגרת עם הכלבלב בחדר הילדים ללילה או שניים טוני היה חומק דרך אחד הפתחים שהשאירו עבורו הישר למיטת המשפחה בחדר השינה. עד לבוקר המחרת.
הערת המחברת: היו עוד שני נסיונות כושלים ביותר להפגיש בין החתול לכלבלב אבל בנס נמנע אסון ההתנפצות.
אך ההתנפצות לא איחרה לבוא.
טוני, שהיה מורגל לטפס על עצים גבוהים היה מטפס על הגדרות של החצר שלהם ויוצר לטייל ברחובות העיר ובגינות הציבוריות.
שבוע לפני שנעלם ממש ללילה שלם, כנראה שני לילות, דובר כבר על חשש אמיתי שיידרס. דובר כבר על ההכרח למצוא פתרון. טוני נהג להעלם גם כשהיא לא הגיעה לבקר עם הכלבלב.
הערת המחברת: הכלבלב עם המראה התמים הוא זכר דומיננטי. הוא אמנם שוקל פחות מחתול ממוצע, בעל גוף מעודן ודק ועיניו עיני איילה תמה. כל הרואה אותו נפעם מקסמו. רק היא, בעלת הקסום הזה, ידעה את נטייותיו הסמויות. העויינות. רק היא וטוני החתול שנעלם.
טוני נעלם ונמצא ללא רוח חיים לפנות בוקר בגינה הציבורית. הוא לא נדרס. אמרו ששכב שלם ויפה תואר בין שיחי המרווה והלוונדר בגינה הקהילתית. איפה טוני? היא שאלה את הילד, ואת אחותו הגדולה. הוא מת אמרו שניהם.
הערת המחברת: הכותבת היא הסבתא שלהם שמרגישה עצובה. עצובה.
סקיצות. Sketches 