תוכי

הַשֶּׁמֶשׁ הוֹלֶכֶת אַחֲרַי
נוֹעֶצֶת צִפָּרְנֶיהָ
כְּמוֹ תֻּכִּי אָדֹם עַל כָּתֵף
כְּבָר שְׁקִיעָה וְהִיא
לֹא מְמַהֶרֶת
אֲפִלּוּ הָאֹפֶק הִתְיָאֵשׁ
וּמַשְׁחִיר בִּלְעָדֶיהָ

*

שמש תוכי

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, שקיעה ביוני 2017


שירים במוסך

בגיליון מס. 6,  "המוסך", מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה

שירים שלי

איריס איריסיה קובליו

שאריות

1.
שְׁאֵרִיּוֹת הָאַהֲבָה שֶׁלָּנוּ
קוֹפְצוֹת עָלַי מֵהָאָרוֹן שֶׁלְּךָ
בַּבֹּקֶר
חוּלְצוֹת טְרִיקוֹ עַל קוֹלָבִים לְבָנִים

2.
כְּבָר לֹא נִהְיֶה מְאֻשָּׁרִים.
עָנָן וָרֹוד נָע
בְּצַמֶּרֶת אֵיקָלִיפְּטוּס שְׁחֹורָה

3.
כִּפַּת הַסִּגָּלוֹן פּוֹרַחַת
ושוב מְפַזֶּרֶת פַּעֲמוֹנֵי לִילָךְ
לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֵין אֱלֹהִים

4.
הַשֶּׁבֶר בְּצַמֶּרֶת הָעֵץ
מִסְתַּכֵּל עָלַי בִּתְכֵלֶת אַחֲרוֹנָה.

אֵינְךָ.

5.
הַשְּׁכֵנִים מֵהַשָּׂדֶה הֶחְלִיפוּ אֶת הַטַּוָּסִים בַּחֲמוֹר
אֲנִי לֹא יוֹדַעַת כַּמָּה זְמַן לָקַח לִי לְהַבְחִין
שֶׁקְּרִיאוֹת הַלַּיְלָה הִתְחַלְּפוּ בִּנְעִירוֹת בֹּקֶר
וְאִם הוּא אָפֹר אוֹ לָבָן
אוֹ סָגֹל בּוּגֶנְוִילְיָה

6.
קוֹלוֹ שֶׁל צְרָצַר נִלְכַּד הַלַּיְלָה
בַּחֲרִיץ הַחַלּוֹן.
אֹשֶׁר קָצָר.

 

 

 

שאריות 2.jpg

*

קישור למוסך ומנויים כאן

*

*


שקיעה

 

הַשֶּׁמֶשׁ הִיא כַּדּוּר שֵׁנָה

נִבְלַעַת בִּלְגִימוֹת סְפוּרוֹת

יָרֵחַ דַּקִּיק בִּשְׁמֵי נְחֹושֶׁת כֵּהָה

הוּא הַמַּרְאֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁנּוֹתָר

שֶׁקֶט מִשְׂתָּרֵר

נְטוּל חֲלוֹמוֹת

*

תמונה זמנית:

התכוונתי לצייר את זה אבל טרם הספיקותי

אז נניח שזו סקיצה הירהורית

למשהו עתידי שהתרחש אמש

18816025_10213169411854705_870211852_n.jpg

שקיעה במרינה

 


מאי 20. וגשם

*

כֶּתֶם כָּחֹל חִוֵּר נָע לְאַט 

מִיָּמִין לַשְּׂמֹאל בְּחַלּוֹנִי

זְרוֹעוֹת הַבּוּגֶנְוִילְיָה שֶׁגָּבְהוּ בִּין לַיְלָה

מִתְחָרוֹת בֵּינֵיהֶן מִי תִּגַּע בֶּעָנָן

הַחוֹנֶה מֵעַל חֲצֵרִי

הַבֹּקֶר

עֶשְׂרִים לְמַאי 

גֶּשֶׁם לַפְּרָקִים

*

בוגנוויליה גבהה


לצייר בטבע

הפייסבוק שואב אותנו. את המוטיבציה לבלוגים. הפייסבוק הוא היומיום, אבל הבלוג הוא הארכיון. לא על זה רציתי לכתוב, אלא להביא את מה שכתבתי בפייסבוק לפני כמה ימים, כדי לשמר את מה שהולך לאיבוד בתהומות הפייס, ולהוסיף עוד קצת על מה זה בשבילי לצייר בטבע. 

וזה מה שכתבתי:

נוסעים ונוסעים בשדות הצהובים, מחפשים צל, מקום לעצור, להניח שני כסאות, השבילים מתפתלים, יבשים, שורטים את תחתית המכונית, יש לי בחילה, נחש החרדה מתפתל מהברכיים במעלה החזה, זה שווה את זה? אני רוצה לעצום עיניים להגיע אל המקום כבר ישובה, נושמת, אוחזת במכחולים. בסוף מוצאים עיקול עם עץ חרוב, עוצרים ומתיישבים, הוא עם הספר שלו ואני מסתבכת בין המכולים וקופסת צבעי המים, רוח שרבית נעימה לרגע עד נחיל הזבובים שמסתובב בין השיער שלי לבין מחברת הסקיצות ודבורה עקשנית נעמדת על הכתם הצהוב הגדול שבמרכז הציור, אני חייבת להספיק, לא נחזיק מעמד בחום הזה, לצאת לטבע בקיץ לצייר. כל כך הרבה יופי בצהוב האכזרי הזה. בערימות הקש המסודרות, חיטת זהב דוקרת, אני רוצה לצייר את השביל אבל המכחולים של מתיזים כתמים גדולים מדי בגלל הרוח או החרדה. סוג של.

השבת הזו שוב נחפש מקום. לפי התחזית יהיה נעים. המורה של ניל ווליבר ז"ל פתח אצלי את אהבת הטבע. ההתבוננות הישירה. התרגום של המרחב, החלל לתוך עולם דו מימדי עם גבולות, בדף או הקנווס. מה ההבדל בין ציור מתמונה או ציור בטבע עצמו?- ההתמזגות. החוויה הרוחנית של אני והכל זה אחד. אין נפרדות. זה לוקח קצת זמן להתרגל לזה. האינסוף מבלבל. צריך ללמוד לאסוף את הראייה. להתרכז ולשחרר בו זמנית. להיות מובלת עם הרוח הפנימית. בארץ זה קשה. שישה חודשים חם לח ויבש מנשוא. את אהבת הטבע קבלתי בפנסילבניה, שם למדתי עם מורי ווליבר. הטבע הפנסלבני (וגם האירופאי, איטלקי, למשל) מאפשר עבודה בתוכו אבל הוא לא מעניין ועוצמתי כמו זה של ארץ ישראל. לפעמים אין ברירה אלא לעבוד בסטודיו ולהשתמש בצילומים. אבל מדי פעם צריך לצאת אל תוך הקושי הזה. לפחות לשעתיים בשבוע.

הפוסט הזה קצת ארוך כי הוא ישמש מיני ארכיון לאקוורלים, הסקיצות והצילומים מהאיזור בו ציירתי.

(ולמי שמחפש את הדמיון בין הניראות של הציורים שלי לבין אלו של מורי ווליבר- זה לא שם. זה בנביעה הפנימית.)

הראלs 302

*

הראלs 301

*

הראלs 304*

הראל  s305.jpg*

 

*

18319316_10212989195549410_3660097345270334437_o

*

18320835_10212989182909094_5556537298495233273_o

*

הראל 303s

*

הראל 309s

וכאן אני מציירת

IMG_1884.JPG

וכאן סקאיי כלבון הרוח שלנו תופס שמש

IMG_1870.JPG

סקאיי לייט

ועוד סקאיי לייט

IMG_1868.JPG

ס

וכאן שאריות של חמניות המזדקרות מתוך ים של שיבלים

חמניות בתוך ים של שבלים.jpg

חמניות

וכאן שבועיים קודם לכן, כשהרוב עוד היה ירוק ונגיש ופאסטורלי משהו

חמניות בהראל.jpg

בטרם

ועוד אקוורל אחד לסיום

18359151_10212989176468933_4375375684627033940_o

כל האקוורלים מסוף האביב 2017, איזור לטרון, בגבולות שטח קיבוץ הראל.


שלושה אקוורלים

בשבת החלטנו לנסוע לשם, המקום של התחלת אהבתנו. אהבנו גם קודם אבל שם התערבבנו.

אם יכולתי אז, בנקודת הזמן ההיא, להגביה לכאן, נקודת הזמן של השבת האחרונה, אותו שביל, מול אותם שדות  ואותו ברוש. 

הטבע לא משתנה. אנחנו משתנים בתוכו. 
 
הטבע כביכול משתנה, מחליף צבעים, טקסטורות, אבל תמיד בסוף האביב למשל, הזמן הזה שכה אהבנו, הצהוב הוא זהב והירוק עמוק ומנחם והשמיים חיוורים וסלחניים. 
הייתה אז מכונית אחרת. כמספר המכוניות שהתחלפו מאז כך התחלפנו גם אנחנו. לו יכולנו אז לראות את מה שאנחנו היום, האם היינו עושים אחרת?
 
1.
18320835_10212989182909094_5556537298495233273_o.jpg
2.
18319316_10212989195549410_3660097345270334437_o.jpg
3.
18359151_10212989176468933_4375375684627033940_o

איריס איריסיה קובליו, קיבוץ הראל, אקוורל, 2017


השושנים של ברכה 2

ובהמשך לפוסט הקודם

יצאתי לצלם כמה צילומים בחצר של ברכה ז"ל

בנווה עמל, הרצליה.

IMG_1550.JPG

IMG_1551

IMG_1552

IMG_1553

אקוורל השושנים הזה נרכש ע"י המשפחה

IMG_1554.JPG

לזכרה של ברכה צנטר


השושנים של ברכה

השושנים של ברכה 1.jpg

ברכה מתה. מודעה צחורה על השער המתקלף. אהבתי לעבור דרכה עם הכלבלב בטיול אחר הצהרים. גיליתי אותה לפני כשנה. בעצם קודם גיליתי את שיח השושנים שלה שהציץ מבעד לפתחי השער, בוהק בשמש הפז האלכסונית. לפעמים הייתי רואה אותה עומדת בפתח הבית הקטן שלה שהיה אחד הוותיקים בשכונה. כשהשער היה פתוח אפשר היה לראות את שיח השושנים שלה במלוא תפארתו. צבעם הכתום אדום זורח היה נדיר. לא ראיתי כמותם באף מקום. פעם אחת העזתי לצלם אותם מהר מבעד לפתחים ופעם אחת עצרתי כדי להחליף אתה כמה מילים. שאלתי לשמה והיא סיפרה לי עוד כמה דברים, חלקם נשמעו "מן העולם הזה" וחלקם לא. רציתי לבקש ממנה שושנה אחת ולא העזתי. היום עברתי שם עם לאה, השכנה שלה , שהיא לפעמים בת לוויתי לטיולי הכלבים וביקשתי ממנה שתגזוז לי שלושה פרחים למזכרת. לאה, בת ה 79, שאין לה שום עכבות בשום עניין, נכנסה לחצר וליקטה עבורי זר קטן. ברכה עזבה את השכונה בת 96. ציור אקוורל. מרץ 2017.

*

והנה כמה אקוורלים נוספים של השושנים, לאחר יום ויומיים

השונים של ברכה 2.jpg

*

השושנים של ברכה 3.jpg

*

השושנים של ברכה 4

*

השושנים של ברכה 5.jpg

יהי זכרה ברוך

והנה עוד שלושה שנוספו ביום השלושים לזכרה:

ברכה לסקיצות 1.jpg

*

ברכה לסקיצות 2.jpg

*

השושנים של ברכה 8.jpg

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, אפריל 2017

*

*

*


צופרים

בְּכָל לַיְלָה כְּשֶׁעוֹבֶרֶת מְכוֹנִית עִם סִירֶנָה
הַטַּוָּסִים שֶׁל הַשָּׁכֵן מִקְּצֵה הַשְּׁכוּנָה מְשִׁיבִים בַּיְּלָלָה
זֶה לֹא הָיָה כָּךְ לִפְנֵי שֶׁסָּלְלוּ אֶת הַכְּבִישׁ הֶחָדָשׁ
שֶׁסִּלֵּק אֶת הַתַּנִּים לִצְמִיתוּת
אוּלַי הַטַּוָּסִים מִתְבַּלְבְּלִים
בֵּין הַצּוֹפָרִים לַאֲהוּבֵיהֶם הָאֲבוּדִים
שֶׁנִּרְמְסוּ בְּאַחַת תַּחַת
תָּכְנִיתוֹ הַזְּחוּחָה שֶׁל אֱלֹהִים

*

%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%96%d7%97%d7%95%d7%97

צילום: איריסיה , מרץ 2017, 4:43am


חלונות נפרדים

%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%a4%d7%a8%d7%93%d7%99%d7%9d-1

1.
שעה ארוכה אחרי ארוחת הצהרים  את יושבת ובוהה באדניות החלון. הצלחת להרים את ראשן של הפטוניות והרקפות. החמסין האפור של האביב הישראלי שפף אותן ואותך. הוא הוריד מהשולחן את כליו, לבש מעילו ויצא. בצלחתך שאריות פסטה אורגנית בצורת כוכבים, קצה של מלפפון חמוץ ומעט רוטב סלק עגבניות . את רוצה לשתות משהו אבל אין לך כוח לקום מהכיסא האדום עם הכרית שנוטה ליפול  בכל פעם שאת זזה. אפור בחלון. טיפות של בוץ מנקדות אותו. חלפה עוד שעה. אולי מוטב היה לו היית מציירת את החלון ופרחיו. לבטח מישהו היה מוצא בזה יופי. אבל ידיך לא זזות. לא הידיים האלו, המחוברות לכתפיים אלא הידיים של הלב. כשהלב שבור הידיים נרדמות. כך אמר המטפל.
 _
2.
לצמצם עיניים כשמטילים ספק, כשנגעלים ממשהו, כשמזדעזעים, כשלבה פנימית עומדת לצאת (אבל לא יוצאת). כשרוצים להסתלק רחוק ככל האפשר.
 _
3.
המילים "לעבד את זה" ו- "דפוס שחוזר על עצמו" .
החודש אהיה בת 58 .
לא!!!!
*
 %d7%97%d7%9c%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%a4%d7%a8%d7%93%d7%99%d7%9d-2
*
4.
זוכי הפרסים (הישראלי והבינלאומי) "המורה" ו"אור ירח": להיות מה שמצפים ממך. הם כל כך עשויים ומוקפדים, ללא שגיאות . לא!!! ממש לא.
אני מתה על שגיאות. על מחיקות, אלו הנראות ואלו ושלא. על המחיקות שנמחקו כאילו לגמרי מן הניראות לעין במציאות הזאת, אבל רשומות, חרוטות עמוק בנפש.
 *
5.
וכל האוספים בגלגול הזה ואולי גם בגלגולים אחרים, שהולכים אתי כרוחות רפאים מצקצקות.  עופו מפה. לכי קדימה. פני אל העתיד, הוא אומר לי. מה שהיה לא יהיה.
נכון. לא יהיה, אני עונה. לעצמי.
 *
6.
ועוד בוקר. פחות מעונן. פותחת חלון לרקפות הנעוצות בסורגים. אני מצלמת בשעות שונות. עכשיו כשהחדרים נפרדים הזמן נועץ את שיניו עמוק יותר בבשר. לרגע נראה חולף (מהר מדי) לרגע נעצר להחריד. סוג של אליס. נופלת וגובהת במהירות. כמו גלי חום וגלי קור ברכבת הרים חלומית.
 *
7.
(את הפרקים הבאים אוסיף בהמשך)
*
%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%a4%d7%a8%d7%93%d7%99%d7%9d-4

%d בלוגרים אהבו את זה: