נחל עדה

ימיו האחרונים של נחל עדה שבגבעת עדה, לשנה זו, הם גם ימי מגוריי האחרונים כאן, בסמיכות לטבע הזה. בשבעת החודשים שאני כאן ציירתי כמאה אקוורלים. את רובם מצילומים שצלמתי בטיוליי  עם כלבי סקאיי (בדרך כלל הצטרפנו ליעל עם כלבה רם, ששמחו לגלות לנו שבילים חדשים לבקרים ולשקיעות..)

לצייר בטבע תמיד הייתה משאת נפש אותה ממשתי בעבר פעמים רבות. בכל יציאה לחופש טבע בארץ או בח"ול הייתי מוצאת מקום מוצל "ובטוח" לי וכלי העבודה שלי. אבל תמיד חלמתי שיום אחד אגור מרחק פסיעות אחדות מטבע פראי ומדי יום אצא לצייר. השנה החלום הזה התממש אבל היכולת שלי לצאת ולשבת בשקט ובביטחון בטבע היפה שכאן  נעצרה.

חם מדי. קר מדי. יבש מדי. בוצי מדי. עוקץ מדי. רועש מדי. נושך מדי. נושב מדי. מייגע מדי, מטריד מדי, ועוד מדי-מדי. בכל יום אמרתי מחר אמצא. בעצם מצאתי רק מקום אחד וישבתי בו רק פעם אחת.

בחדרי הקטן, אחרי הטיולים, פתחתי את שללי, שהיה צרור היטב במצלמת הטלפון, ובעמל יומיומי ציירתי מבלי לשבוע. בחורף כשבקע הנחל הזה, עם צפרדעיו, יתושיו, מפליו הקטנים וריחותיו השונים חששתי שלא אוכל לצייר את הקסם הזה, שהזכיר לי את נחל ילדותי בתל אביב, הנחל שבמקומו "זורם" היום כביש איילון, ומחשבות על מה זוכרים ומה ממציאים כדי לשרוד.

גבעת עדה 108גבעת עדה 107גבעת עדה 106

גבעת עדה, אפריל 2018, בין יום השואה ליום הזיכרון.

מודעות פרסומת

הד

.

הד הבית הריק

הולך אתי מחדר לחדר

עד שנרדם

בלעדיי

.


בשולי הדרך (5) מבוך של טעויות

1.

יָרֵחַ עָגֹל עוֹמֵד בַּחַלּוֹן
אֲנִי לֹא מְבִינָה
הָעוֹלָם זָז
וְהוּא תָּקוּעַ

2.

כְּשֶׁהֶחָצֵר תִּפְרַח בִּמְלוֹאָהּ
אֲנִי כְּבָר לֹא אֶהְיֶה כָּאן
מֶה חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי

3.

מַטָּעֵי הַשֶּׁסֶק הַתָּפוּחַ וְהָאֲפַרְסֵק
כְּבָר הֵחֵלּוּ לְהָנִיב
כֹּה קְטַנִּים קָשִׁים וְזוֹהֲרִים
הַחַמָּה מְאַחֶרֶת לִשְׁקֹעַ
אֲבָל הַזְּמַן בְּקֹשִׁי עוֹבֵר
וּבְכָל זֹאת: עוֹד שָׁנָה.

4.

נָפַלְתִּי בְּטָעוּת
דֶּרֶךְ הַחור הַלֹּא נָכוֹן
לְתוֹךְ הַבְּרִיאָה הַזּוֹ
מֵאָז הַכֹּל מִתְנַגֵּחַ בִּי
מָבוֹךְ שֶׁל טָעויּוֹת

סלפף

דיוקן עצמי, רישום בעט, מרץ 2018


בשולי הדרך (4) עם סלפי

לילה. כביש. אין קליטה בוויז. ברושים משני צידי הדרך. שלט מורה כוון. ואז יום. כביש 6. ושעת שקיעה. לילה. חדר מוגף. ברדיו מישהו. קול דקיק מלאכי. הגעת ליעד. מהו היעד. לא מכירה. רציתי להיות שוב אשה. צילמתי את עצמי. שוכבת. עומדת בנוף זר. חלום רע. אבל רציתי להירדם שם. עד סוף החלום. איך נהיה הכל. לילה. כביש. גומעת מרחק כזה ואחר. אז קודם השיר (קאוור לרדיוהד) דויד לביא. וואו איזה ביצוע.

_


בשולי הדרך (3)

כמעט אביב. ארבעה

1.

דּוֹקְרָנִים וְרֻדִּים
תַּחַת שְׁמֵי נוֹצוֹת.
פְּרִיחַת הַתַּפּוּחַ

2.

הָלוֹךְ וָשׁוֹב
הַדְּבוֹרָה מִתְלַבֶּטֶת
בֵּין הָרַקֶּפֶת לְבֵין
צַוָּארִי

3.

פִּיפִיּוֹת יָרֵחַ
מִתְנַדְנְדִים בִּשְׁמִי אִינְדִּיגוֹ
מַשֶּׁהוּ חֲסַר הִגָּיוֹן
מֵאִיר אֶת הַדֶּרֶךְ

4.

פֵיוֹנֵי יַעַר יְרַקְרַקִּים
מְגִיחִים לְסֵירוּגִין
עַל הַכְּבִישׁ הַמָּהִיר
מַבְטִיחִים מַשֶּׁהוּ
בִּלְתִּי נִתְפַּס

_

28383546_10215641343251445_731897701_n.jpg

5.

לִמְנַת הַיֶּתֶר שֶׁל הַפְּרִיחָה הַזּוֹ
יִדָּרֵשׁ קוֹרְטִיזוֹן כָּפוּל

_

_

28168547_10215655806813025_3211617354386575399_n.jpg


בשולי הדרך (2)

1.

בדיוק כשהתנעתי החל לרדת גשם. שמתי את הוויז אבל לא הקשבתי לו, העדפתי את הדרך הראשית כדי להגיע לכביש החוף. באיזור נתניה הוויז שוב ניסה לשכנע אותי שאפנה ימינה. הגשם גבר ופקק תנועה ארוך, שהתחיל אחרי אייקאה כבר עיכב ביותר משעה את הזמן שהוויז ציין בהתחלה (בנקודה הזו אני מרגישה שהכתיבה שלי פוסעת כמו סיפור אבל זה לא סיפור כי אין לו חוקים. אין לו דאגה ואין לו נקודת הגעה) היה חושך בקטע שעמדנו ועמדנו ופתאום שמתי לב שאני לא באה מאיזה מקום ולא נוסעת לאף מקום, שאני לא אוחזת בהגה ובכלל אני לא במכונית שעל כביש. אני לא זוכרת כמה זמן הכל נמשך כי לא היה זמן כלשהו בר מדידה. אני רק זוכרת את רחש מגבי השמשה הקדמית ווישש – ווישש – ווישש – וויששש-  מפייס ומרגיע

28001518_10215573192027707_1367908314_n

2.

במקום מגורי הנוכחי, התקרה שמעלי איננה תקרה, אלא רצפת עץ וגבס כנראה. כל שלא צריך שיישמע בפסק זמן זה של חיי נשמע ומחלחל את דעתי. באחד מגלגוליי גרתי בדירת ביניים ברחוב ק"קל. אהבתי את הדירה הזו. הייתי בין מכירת בית לבין קניה של אחר. לא ידעתי כמה זמן יימשך הביניים. והוא היה קצר מדי. זה היה בקומה שלישית אבל בזווית כזו שנשמע בה כל רוח קלה כרוחות עזות על הר. אהבתי את זה. בלילות הייתי מרותקת לקולות ההם. באותם ימים הייתי מאד רזה.  צילמתי את עצמי  שוב ושוב עם בגדים ובלעדיהם, על רקע קיר העץ במבואית הכניסה. אחרי זה ציירתי מהצילומים במשך כמה שנים. הפלגתי אתם רחוק. לפני כחודש שמתי את כולם במיחזור. גם את מחצית מהציורים שצויירו לפיהם. הייתי בת שלושים פלוס והיום אני בת שישים מינוס. מאז עברתי כמה דירות. קניתי מכרתי שכרתי קניתי מכרתי. עברתי לכאן (כאן מתחילה דרמה בטלוויזיה. אין לי טלוויזיה אבל אני צופה באינטרנט, בחדר וחצי מחוברים כדירה זעירה ליחידה. היחידה הרועדת)

3.

בבקר אני קוראת את קטע הטקסט הראשון שמניח את דעתי איכשהו ואת השני מתקנת שוב ושוב. הוא נראה לי קנטרני וחושפני וחסר כל אמירה של ממש כי בעצם מה שרציתי לכתוב באופן יותר "ספרותי אומנותי" זה שהדברים חוזרים על עצמם ושאני יודעת להגשים את חלומותיי אבל מתקשה לעמוד בהם, להישאר. משהו מתוכי עוקר אותי מתוכם למרות שכביכול ישנם אירועים חיצוניים, סוג של כוחות או רוח, שמעיפים אותי מצד לצד, קדימה ואחורה, למעלה למטה.

28109129_10215573191667698_1240651210_n.jpg

4.

אני משתדלת לצאת לטיול יומי באזור. הכלבלב תינוק שלי אוהב ולא אוהב את זה. אני מחזיקה אותו בזרועותיי בחלק מהטיול עד שהוא מראה סימנים שרוצה לרדת, להסתובב בין הפרחים למשל. אמש הגדלנו את הרדיוס. התגברתי על רחש הדבורים, הצרעות, היתושים, הברחשים ושאר הבישין שרחשו מסביב לפרחים, ופילסתי דרך השבילים העמוסים, מתפעמת מהשפע, מרחפת מעל האימה מפני עקיצות. בצילומים נראה שאני בגן עדן. כך כתבו לי תלמידות שלי בקבוצת הוואטסאפ שלנו. לפעמים צליל ההודעה מהן הוא כמו גונג מעיר. קווינג קצר. קווינג. כשאני נזכרת שהן מחכות לי אני מתחברת מיד לחוסן הנפשי שלי כמורה. המורה שבי זה כוח המשיב את רוחי. את חיי.

28054070_10215573191347690_1635186069_n

5.

כשנודע דבר מחלתה של א' התלמידה היקרה שלי, כל מה שהחזיק אותי בחיי שקדמו לכאן איבד מאחיזתו. זה היה הרבה מעבר להגשמת חלום. זה היה הגז של הכדור הפורח. עד עכשיו, חצי שנה אחרי, אני שומעת את הווושששש הזה שדחף אותי בכוח מעלה. לפעמים בהתרוממות התחושה היא של אושר עילאי (שלושה חודשים לא הפסקתי לצייר את כל מה שמסביב, הייתי מאוהבת בכל משעול וכביש, בכל עץ ושיח וקול) ואז

6.

עם המעבר לכאן זרקתי שלושת רבעי מחיי.

7.

אני יכולה לעשות רשימה (צנועה למדי אבל מוצקה) של כל מי שקוראת לי לחזור.

8.

הפלא הזה, של תינוקת מגיעה לעולם, שהיא שלוחה גנטית מסוימת מתוכך, נכדה, הוא קפסולת אושר בלתי צפוי שאין דומה לו.  רציתי להיות קרוב. לחיים עצמם.

28190848_10215573190907679_1499672943_n

9.

ישנם דברים שאפשר להחזיר לקדמותם וכאלה שלא

 


בשולי הדרך (1)

הייתי חרדה בנהיגה. לא יכולתי לדמיין נסיעה מחוץ להרצליה. באחת הפעמים האחרונות של זה נהגתי לרעננה, חניתי באיזה רחוב ושלחתי את המיקום והצילום של המכונית לכמה אנשי קשר, גם במייל וגם בווטטאפ. זה כבר לא היה פחד מנהיגה אלא משכחה. אובדן. תהום. באותו ערב ברעננה השתתפתי בשיעור ימימה. אני זוכרת שרעדתי מאד ואיך שנגסתי בפיסת תמר התהפכה לי הבטן. הייתה שם אחת שספרה שהבת שלה היתה אנרוקסית כבדה ויצאה מזה. הכלב שלי היה אז בן שלוש או ארבע, מהסוג הקטן והרזה שרואים לו את כל העצמות. כלב רוח עם רגליים שקופות. סיפרתי עליו בשיעור וההיא שהבת שלה יצאה מאנורקסיה אמרה שהכל בגלל הכלב ושהייתי צריכה לאמץ כלב גדול ומלא פרווה במקום את היתוש הזה. אולי זו לא היא אמרה שהוא יתוש אבל מישהי אמרה יתוש, ואחרת אמרה עטלף וילדים קטנים נבהלו ממנו ולא רק קטנים, אבל חלק גם אמרו שהוא במבי והרבה אמרו שאנחנו דומים, במיוחד כשלבשתי בגדים אפורים כהים, כמו הצבע שלו שהתאים לי ועד היום מתאים לי ללבוש כי אין בו, באפור, החלטה אלא בקשה לשקט, אבל לא היה שקט ובכל זאת בבת אחת החלטתי, אחרי שהרבה זמן לא יכולתי להחליט ובכלל החלטה כלשהי נראתה לי בלתי אפשרית וקטסטרופלית, אבל יצא שהייתי צריכה לנסוע איזשהו מרחק של שעה בכביש מהרצליה לכוון צפון, פעמיים ואולי שלוש פעמים בשבוע, ועם דפיקות הלב, השלשולים והבחילות הייתי עושה את זה בסוג של גבורה מפוקפקת , ובדרך הייתי מחפשת צבעים יפים להיאחז בהם, ויצא שצבע מאד אהוב עלי, ירקרק מוזהב, הופיע פעמים רבות על הכביש בצורה של מכונית ששכפלה את עצמה כל הזמן עד שראיתי בה פיה או סימן של מלאך שמפלס לי דרך, ופתאום ממש ראיתי אותה, את המכונית פיה הירקרקה גם כשעצמתי עיניים וגם בחלום ולא ידעתי מה חלום ומה לא, ואז התפרצה ההחלטה מהדלת האחורית של העורף שלי ויחד אתה התייצבה הנהיגה שלי ופסקו דפיקות הלב והבחילות, גיליתי עצים ושדות וגבעות ואפילו שהיה קיץ וחם מנשוא ידעתי שאני עוזבת.

_

img779.jpg

סקאיי-לייט, רישום טוש ועפרון, פברואר 2018, גבעת עדה

 

 


שימורים

שימורים: שני קטעים שכתבתי בפייסבוק ומעלה אותם לכאן כדי שישמרו בבלוג איכשהו, ולא ייפלו בתהום הפייס הבולע כל

1.

את צורת המגורים הקודמת שלי החלפתי לנוכחית בשלבים ארוכים ומנומקים היטב. כביכול. השתדלתי להסיר ספקות. להיות מדויקת. הלכתי עם הלב אבל הראש היה בהיר לרוב. ובכל זאת לסיים פרק זה מוות, ואחרי שהדברים מסתיימים צריך לאפשר לאבל לבוא. המוביל אמר לי, כשהגיע לכאן כעבור שעה ארוכה בדרכים, הגעת לגן עדן. אני שותה קפה בבקר מול החלון הגשום שביחידת הדיור הקטנה, מוקפת שאריות הדברים שלי ששרדו את המעבר. ציפור זעירה מנתרת מענף לענף, לפעמים מתנערת ושוהה זמן מה על ענף נבחר ואז עוברת בקלילות לענף הבא. לו הייתי כמוה, עוברת מפה לשם נטולת ספקות, חולפת בין העונות שבאות וחולפות וחוזרות

19958992_10215355547906740_7273113886865449828_n.jpg *

2.

הדבר הזה, של מה נשאר ומה לא, למה יש אולי עדיין מקום ומה מוצא את עצמו במקומות זרים משונים, מה הם חושבים לעצמם, שנים כה רבות החזיקה בנו, ניצלנו ערים וארצות והנה עכשיו מפוזרים לכל עבר ואבר ופחי קבר. לילי הבובה בת שישים בערך נארזה מדירה לדירה. ביקשתי ממנה סליחה : הגיעה שעתנו להיפרד. אבל היו גם שלא בקשתי שום סליחות. החומרים שמלווים את חיינו סופם להתכלות בדרך זו או אחרת. הם גרורות של זיכרונות שאוחזים בנו בחוזקה ומקשים עלינו להתקדם בדרך. לו יכולנו לוותר על הכל באחת. כשאנחנו מתים אנחנו בעצם מוותרים כך. לרוב. אולי לא, עדיין לא ידוע, אבל באדמה או בצורה אחרת של כלייה אנחנו מתנתקים מכל שייכות חומרית.
שבת בבקר. שלוליות בחצר הצפונית. צפרי חורף מדלגות על הענפים העירומים, המהום המזגן מנחם. שותה קפה במיטה. המבט שלי מופנה מהמהפך הגדול לרגע הקטן הזה, של הכלבלב ואני במיטה הגדולה מתחת לשמיכות, כף רגלי נוגעת בכף רגלו הזעירה, מתפללת להחלמתו המלאה, אחרי תקיפה של שני כלבים גדולים ביער הרקפות. היופי ההוא נמהל בפחד גדול ודלת הספקות נפתחה לרווחה, מאיימת לשאוב אותי פנימה, האם הכל היה נכון?

26992276_10215396361567056_184111616996911774_n.jpg

3.

(תוספת בפברואר)

רק לפני שנה? איך דברים יכולים להשתנות תוך שנה. מה משתנה בעצם? – רק המפה הגאוגרפית. הלב הוא רכבת הרים, פרחים ושממה, מטולטל מפה לשם. לו הייתי רקפת, קר-היא נפתחת, חם – היא נעלמת, לא שאני אוהבת קור, אבל אין לה שאלות, היא מחזורית. אולי גם אני מחזורית (אני?) אבל מחזוריות עם שאלות

16683921_10212117112827887_6256590908325615350_n

צילום מחלון חדר השינה בהרצליה מפברואר אשתקד

 


נקודות

26170879_10215181458514614_3349626315374137849_o.jpg
פח כחול
*
הרגע הזה, מול פח המיחזור הכחול השכונתי. שני קרטונים גדולים מלאים בדפי שורות תווים. בכתב ידי. הייתי בת עשרים כשעזבתי את בית הוריי ועברתי לירושלים. בין השאר גם למדתי 4 שנים במחלקה לקומפוזיציה באקדמיה למוסיקה, אחרי שנים של התחבטות עם נגינת פסנתר שנעה בין הופעות של ילדת פלא כביכול הכוללות מכות סרגל על אצבעותיי אצל המורה רוסיה בבושקה, דרך תלמה ילין עם גילוי תולדות המוזיקה העתיקה והעכשווית ועד אנדריי היידו האגדי, ז״ל , שלימד אותי פרק עמוק במיוחד בהלחנה של מחוזות נפש פילאיים. אבל הלילה, עשרות יצירות בכתב ידי שהו  בפחי המיחזור, מחכים אולי למשאית שתבוא לקחת אותם לעפר האפרים.
עיזבון
*
אמה של חברה נפטרה לפני שנה. אביה לפני שלושים שנה. הוא היה אמן והיא היתה המשמרת. ביתם הגדול אי שם מלא עד אפס מקום בעיזבונותיהם. מה תעשה החברה ביצירות האמנות ושאר חפצי החן שהעלו אבק סמיך ועובש? היא לא מסוגלת להכנס לשם. אולי יום אחד דור ההמשך יטפל בזה. קורי עכבישים כבר ניטוו כשמיכות קבר.
 *
ספרי ילדים
*
אספתי מאות. הם שימשו השראה ומילאו עולם קסום של בתי שהיא כבר אימא בעצמה. הספרים הישנים מרוטים ומלאים בנקודות צרובות זמן ולחות. דווקא עכשיו כשנולדה נכדתי הספרים אומרים לי שהם כבר רוצים לנוח. לא להמשיך לנדוד אתי ממקום למקום. שאין להם כבר כוח לרדת ולעלות במדפי חיי.
 *
חדר ריק
*
עברתי ליחידת דיור כמעט ריקה. מיטת יחיד צרה. שולחן אחד. מדף עם עשרה ספרים. את השאר השארתי בדירתי הקודמת. זמנית. עכשיו חייבת לעשות את ההחלטה: להשאיר מאחור( כלומר לפזר לכל רוח) או למלא את החלל החדש שבחרתי. האם אשאר בחלל קטן? מה משמעות הצבירה? מה משמעות הנדודים? ההתאהבויות? הפרידות?
 *
אני עושה מה שאני יכולה 
*
האם יכולתי אחרת? בכל אסופת שנים באה רוח וקורעת אותי ממקומי. ולכל מקום הייתי לוקחת אותי אתי. האם גם לכאן באתי אתי?- כן. גם אם אבוא ללא כל חפץ עדיין אני אבוא אתי. הבריאה והמחיקה. הבריאה מחדש והנסיבות המצמצמות. כמו מפוח, מנגינה שחוזרת על עצמה אבל גם מתפתחת בדרכה, ידיעה ואי ידיעה, הצלחה פתאומית וחסימה מוזרה.
 *
חלום
*
ביקשתי שתישן אתי הלילה. הסכמת אך קמת אחרי זמן קצר ואמרת שכבר אי אפשר ושצריך ללכת. הגענו לפסגה של הר ירוק כמו אחו אבל תלול מאד עם יתדות רבים שהיו נעוצים בו. כמה דמויות ירדו ואולי גם עלו בעזרת היתדות ואני אמרתי לך שאין שום סיכוי בעולם שארד למטה. הידים הכואבות שלי לא יצליחו להיאחז. אבל אתה דחפת אותי קלות ואני הושטתי ידיים כדי לתפוס משהו. הידיים שלי היו רכות וחסרות משקל. גם אני הייתי חסרת משקל. ירדתי בריחוף קליל. לא זוכרת לאן
*
26173664_10215181458674618_198215723976783858_o
שני אקוורלים, ינואר 2018. גבעת עדה.
*

חלון

חלון המטבח בבית בהרצליה הווה פינת ההשראה היומית המנחמת. בימים אלו הלבנדר והחמציצים שולחים זרועות לכל עבר, משתרגים בסורגים, מנסים לגרש את הפטוניות האחרונות. בדצמבר השמש חזקה במיוחד בחלון המטבח המתרוקן. הבית מתפרק לאט לאט. לא יודעת מה קורע יותר: המסלול האיטי, היסודי, או העזיבה באחת.
מצרפת אקוורלים קטנים וציורים דיגיטאלים באייפד. הרצליה, נווה עמל, 2010-2017

בוקר בחלון המטבח

איריסיה קובליו, צבעי מים, 2015

*

18216439_10212940753418387_6627043037787682256_o.jpg

איריסיה קובליו, ציור באייפון, 2014

*

IMG_1908

*

חלון 6

איריסיה קובליו, ציור אייפד, 2015

*

ערב יורד 2.jpg

איריסיה קובליו, אקוורל 2016

*

חושך נובמבר.jpg

איריסיה קובליו, אקוורל 2014


%d בלוגרים אהבו את זה: