על ארמון חול, עץ זית, צלקת וים זר

יש לך רגישות מיוחדת באזור מסוים. היא נפתחת ונסגרת לסירוגין. כמו צלקת שלא נתפרה והודקה היטב. היא יכולה רק להאדים או רק להתנפח והיא יכולה להיפתח, לדמם ואף להזדהם. את מנסה אנטיביוטיקה כזו או אחרת. לפעמים זה עוזר. הצלקת כמעט נעלמת. נעלמת עד כדי שאת, למשל, קונה בקיני ונכנסת למים באיזה ים זר ושוחה. מים צלולים בצבע טורקיז וריח מתוק של פרחי קטורת עושים לך את זה. את שוחה ומאבדת משקל ורגש. את צפה מעל כל צלקת ועל כל מה שמרכיב אותך מחוץ למים.
ובכלזאת
את מוצאת את עצמך מחוץ למים
כעבור כמה דקות בלתי ניתנות לספירה
על החוף את מתמכרת לשמש. השמש מלטפת את עצמותיך. אפשר להגיד מפייסת. מדביקה מעט את הסדקים של החורף, מכסה בחומה כמו בחול ארמונות. ארמון יפה ומנחם נערם על החוף הזר. המים מפכפכים על ידך, לפעמים במקצב הנתפס כיחיד לפעמים במקצב דיבור, אומרים לך משהו הגלים האלה. אולי משהו חשוב. אבל את בחופש. את מדברת בשפה אחרת. את לא פותחת ערוץ להבין את שפתם. את עייפה. את רק רוצה להיות טמונה תחת החול הרך הוורדרד החמים ולהיות באי זמן, אי כלום

אבל את מנומסת. את כל כך מנומסת. הרי זה בניגוד לכל תסריט מקובל, את לא יכולה להישאר טמונה. את קמה, מתנערת ושמה חולצה ארוכה ומשמיעה איזה קול או שניים. אתם שניים. עולים במדרגות לחדר. עולים במדרגות למטוס. במדרגות לדירה, פותחת את הסורגים לגינה הקטנה ומופתעת שהיא כה ירוקה למרות שלא הושקתה שבוע, והרי בחוץ 35 מעלות ללא הפסקה.
בגינה הקטנה שהיא בגודל של חדר בערך, שתולים שלושה עצים וכמה שיחים הסבוכים אלו באלו כי צפוף. לא את זו ששתלת. הם היו כאן לפניך. לפעמים את מסתכלת עליהם, על עץ הזית ואומרת: עכשיו אתה שלי. אתה בתוך הגדר המקיפה את מה ששלי. והעץ מחייך לעצמו ובטח מושך בכתפיו כאומר נחמד להיות ספור כרכוש. היא דווקא חמודה, זו שיש לה כביכול בעלות עליי, היא משקה אותי, גוזמת את ענפיי והכלבון שלה אוכל בתאווה מנשורת הפרי שלי. אני מסתיר לה חלק נכבד מהרחוב האחורי המכוער. נניח שמכוער. ההגדרות של העולם האנושי: רכוש, יופי, כיעור, קיץ ,חום, יולי, לחות, אי אפשר לנשום, יום, אורחים, לילה, נדודי שינה, צפרי בוקר, קפה בחצר, רגיעה לשעה
הכלבון נרדם על הכיסא לצידך והשכונה מתחילה להתעורר בחריקותיה. הצלקת שדיממה אתמול נסגרה במפתיע. את מחפשת אותה על הלוח. משהו מחק אותה כאילו נכתבה בגיר.
רוח קלה בחצר. את נושמת. מתפללת לעוד שעה של חסד
*

איריסיה קובליו, ציור אייפד, 2014

*
*
*
*
*
*

דברים לעשות בכרתים

1. למצוא מקום מספיק גדול ומגוון, עם חופים פרטיים, ולא לצאת ממנו כמה ימים
2. לא לשכור מכונית, אופנוע טרקטורון, או אופניים
3. ללכת לים לפחות שלוש פעמים ביום ופעם אחת בלילה
4. לשחות בים ולא להפסיק להריח את המים ולהתענג ממתיקותם ולא להבין איך במרחק כה קצר מהים הזה ישנו אחר כה מלוח ועכור וקשה
5. להתפעם מהשילוב האינסופי של חמניות זהב גבוהות בין מידרונות בוגנוויליות סגולות בוהקות, הרדופים צהובים ושיחי ורדים לבנים מטפסים על הבתים עד הגג
6. להגיע למלון בלי מזוודה שנתקעה אי שם בדרך, לשמוח מזה וללכת לכפר לחפש בגדים ושאר דברים בסיסיים, למצוא חנות אחת, היחידה בעצם, ולקנות בגדים קיציים יפים וקלילים
7. לקבל את המזוודה אחרי כמה ימים ולראות כמה הרגלים מיותרים אנחנו סוחבים ממקום למקום
8. לקום מוקדם בבוקר להליכה ולמצוא שביל נסתר המוביל לחוף פרטי סודי של מיוחסים, לרדת לחוף שאין בו אף לא אחד, להתיישב על כיסא הים בשעת גאות ולצוף בטורקיז שלא ייאמן הזה
9. לאכול עגבנייה יוונית עם המון שמן זית
10. לקחת אייפד ולא לקרוא אף לא ספר אחד שהורדת
11. לטפס על איזה צוק עם האייפד כדי לצייר משם ולא לצייר כלום רק להקשיב לגלים
12. לא לכתוב מילה, גם לא אימייל לחברה
13. ללכת לכל מקום עם כובע פרחוני
14. לשבת שלוש שעות במרפסת מסעדת חוף שוממת, להסתכל על הסירות הקטנות הצבעוניות מבלי לרצות לצייר אותן
15. לא לשאול את עצמי אף לא שאלה אחת
16. לתת לזמן לזלוג
17. לאכול ארבעה קינוחים בסוף כל ארוחת ערב

*

*

*

*

*

*

*