לנגן מול מצלמה

עם קבלת פסנתר הסטנוואי (נס של ממש) הבנתי שפחד הקהל המלווה אותי מאז גיל 6 יכול להיעלם. תמיד היה הפחד הזה, שמישהו שומע אותי ומצקצק בלשונו, ואז פחד הבמה (התחלתי להופיע מגיל 6 עשיתי את זה כאן ) והלחץ הזה שהאצבעות לא יישמעו לי וקולי ישבר (זה אכן קרה, ולא פעם אחת) ושיצחקו עלי ושאף פעם לא אוכל להגיע לשלמות (וגם לא קרוב לשלמות). אז כן עשיתי בגרות (בתיכון) בנגינה ואפילו קבלתי ציון גבוה, אבל זאת הייתה אימה נוראית שאחריה החלטתי לעולם לא להופיע. לא להיחשף. אז כן למדתי באקדמיה למוזיקה (אבל קומפוזיציה) וכן הייתי ועדיין מורה לפסנתר, אבל תמיד הייתה הרגשה הנוראה הזו שאפילו הקירות שומעים ובאיזו זכות אני בכלל משמיעה צלילים. היו לי כמה וכמה פסנתרים. לא אהבתי אף אחד מהם. לפני כמה שבועות הזדמן בחיי פסנתר סטטנוואי (Stieneay & sons) כבן 40, עם צליל קסום במיוחד והחלטתי שזה הזמן להתגבר על פחד הקהל.

ואולי זה לא הפסנתר עצמו, אלא האפשרות הקלה והזמינה של הקלטה עצמית בעידן הסלפי, הרי הקהל לא ממש ביציע ואני לא ממש על במה. ואיני נמצאת באותו זמן ומקום עם מי שצופה ומאזין (אם ישנם כאלה). אז זה הזמן.

קטע ראשון מתוך "שביל החלב" של מורי ורבי לקומפוזיציה אנדרה היידו ז"ל (מלודיה ללא מיצרים)

–

ועכשיו שלושה קטעים קצרים שכתבתי לתלמידים שלי (לפני כ 30 שנה)

וכאן "עוגה עוגה עוגה" לנכדתי יעלה

–זהו בינתיים שיהיה סוף שבוע רגוע

_

(מתנצלת מראש על כל סרטי הוידאו שיעלו בפעמים הבאות. סוג של שמירה. בשביל זה עשיתי שידרוג בוורדפרס. אולי תכנון של סביב גיל 60..)

פרחי פסנתר

אוקטובר נובמבר היו דלי השראה. פה ושם בין לבין, בעיקר בין השעורים הנצו פרחים על דפי האקוורל. מרוב שהתרווחתי כביכול לא סדרתי לי פינת עבודה אישית. הפסנתר תפס מקום כנוכחות נוקשה שמדי פעם בוקעת ממנה בלילת אשם במקום צלילי נשמתי. לא כך חשבתי שיהיה. אולי אדביק עליו בכל פעם פרח מזדמן כדי להשתיק את המיותיו המטרידות. אז אני שוב מזיזה שולחנות בין החדרים הקטנים עם המסדרון הצר, מנסה זווית כזו או אחרת כדי להכניס שולחן וכן ציור ואת עגלת הצבעים והמכחולים, לעשות פינה קבועה, במו במדיטציה, מקום אחד ממנו מוקרנת אנרגיה להשראת שקט פנימי, הרחק מהפסנתר שפלש לחיי ועומד ביני לבין הלב.
ציור אקריליק עם אפליקציות אקוורליות של פרחים, 2010-1018.

_

וזה הציור המקורי

הציור המקורי עומד להשתתף בתערוכת בבית הסופר (משוררים וסופרים בעקבות ציורים) בחנוכה.

(גם זה סוג של משהו)

_

וזה אחד מהאקוורלים הבודדים שציירתי בין לבין בחודשים האחרונים (פטוניות שחורות)

 

להשאיר שריד כלשהו. שריטה על דף.

שריטה של חיים

_

_

פוסטים אחרים שלי בנושא הפסנתר שלי:

1.

שושנה לשוברט

2. סקונדה אבסולוטית

3. האם הפסנתר חסר

_

*

 

שושנה לשוברט, לדוד ולתדר הים

1.

עומדת על ציר זמן הזוי. הוא גם מאיץ קדימה במהירות חסרת תקדים וגם לאחור. פתאום נעלמות ארבעים שנים, שלושים, עשר, מנהרות ארוכות מחישות אותי לאחור להרף עין, תמונות צלולות מן ״העבר״ מתגלמות להווה כביכול, טסות ל״עתיד״ וחוזרות למסלול. למשל
הסונטה לפסנתר בסי במול של שוברט מעיפה אותי שלושים שנה לאחור. חדר בצבעים רמברנטים, מורה צעיר, אדמוני, מדגים על גב ידי את צורת המגע בקלידי הפסנתר המאפשר להתחיל לחפור במעמקי נגינת שוברט. ופתאום הוא נשלף משם לכאן ומתערבל באצבעותי על קלידי הפסנתר העכשווי.
שוברט הוא כזה. הטרנספוזיציות (מעברי סולמות) החדות שלו מעבירות את המאזין קדימה ואחורה (וגם למעלה ולמעטה) על ציר הזמן. בעצם לנגן שוברט זה טיסות אינסופיות במסע נטול זמן. וכן, הוא מחזיר אותך בשלום לאותה נקודה שהתחלת. חלום.
בתגובה הראשונה הסונטה במלואה

שוברט

2.

אני מאד רגישה לרעש. זה מחריף עם השנים. לרעש וריחות. לפעמים מקבלת תופעות של סינסתזיה, כשהמחיצות שבין החושים נקרעות ואלו חודרים לאלו. ממש סבל. משאית נקיון שעוברת ברחוב יכולה להוציא אותי מדעתי. אני חושבת שהפסקתי לשמוע מוזיקה סימפונית כי לא יכולתי לשאת את ריבוי הגוונים שהפכו לרעש. היתה לי תקופה ארוכה שגם לפסנתר לא יכולתי להאזין. השמיעה האבסולוטית שלי ירדה בחצי טון אבל היו זמנים שהעיליים והתחתונים היו במצבי מלחמה ושליטה וזה היה בלתי נסבל. בשנות השתיקה שלי לא האזנתי למוזיקה בכלל והשתמשתי הרבה באטמי אוזניים. רק עם שירת מנטרות חד גוניות אוזניי חיו בשלום. אחר כך גיליתי את תדרי ה Hemi Sync 
תערוכת היחיד האחרונה שלי היתה לפני שלוש שנים בגלריה "משרד" בתל אביב ובה היה גם מוצג סרטון מצגת עם ציוריי מלווים בתדרים הללו.

קישור לסרטון:

גלי קול

3.

בינואר 2018 החלטתי לרוקן את הבית בהרצליה ולעבור סופית לאיזור הסטודיו שכבר שכרתי קודם לכן בצפון. את רוב "הדברים״ של חיי המגוונים מסרתי עד שנותרה דירה חשופת קירות ומסמרים רבים מנשוא. בארון שבחדר השירות היו מאוחסנים, מזה שלושים שנה או יותר, חיי כמוזיקאית. התווים, היצירות שכתבתי, כלי נגינה אקזוטיים שהיו תלויים על הקירות, מחברות תווים. אמרתי: טוב, לזה כבר לא אחזור בגלגול חיי אלו. הגיע הזמן לפח המיחזור. חלק מהתווים נמסרו לשתי חברות, כלי הנגינה למשפחה מוסיקאלית ושאר כתבי היד ומחברותיי גדושות יצירותיי, התגלגלו בנחישות לפחי המחזור השכונתיים.
אבל הדברים התגלגלו אחרת.
כעבור שלושה חודשים חזרתי להרצליה עם מעט מטלטליי שנבחרו להתגורר עמי בצפון.
בלילה הראשון בדירה הריקה שמעתי צלילי פסנתר. שנים שלא יכולתי לשאת את צליליו. בלילה שלמחרת הוא שוב הופיע. הדי הדירה הריקה ביחד עם הצבע הטרי בקירות התעקשו על תדרים מעולם המוזיקה שנעלתי מאחורי מנעול ובריח. אורי פרץ את הבריח. הוא לא התכוון. גם אני לא. אבל הפסנתר המשפחתי המיותר שלהם רץ אלי בזרועות פתוחות. במהירות.
ובעניין הזרועות הפתוחות, עולם המוזיקה דאז, פותח זרועותיו לקראתי באופן שלא הכרתי במהלך שלושים שנות נסיונות ההישרדות שלי בעולם ״המקובל״ של האמנות. אבל זה סיפור אחר.
מוזר. עלומות דרכי המושך בחוטי החיים.

4.

המאסטרית מדגימה לי את היוגה של הפסנתר.
איך לשחרר את מפרק כף היד. איך להרפות. איך הצליל הראשון מהמרחק הבלתי נראה הפנימי ביותר מגיע אל הצליל הראשוני שממנו מתגלמים כל השאר: היצירה.
בצילום: שושנה כהן מנגנת אופוס 58 של שופן ובלבי מערבולת.
תודה, על שהחיאני והגיעני למקום הזה

שושנה כהן

–

–

–

 

 

 

סקונדה אבסולוטית

הייתי בת שש בערך ואני יכולה לצלול לתוך התמונות ההן ואני יכולה גם להמציא אותן או לשפץ. נראה שמתחילה במסגרת. הטקסט, המילה הראשונה שכאן ואחריה מצטרפות אחרות, מנסות להתיידד ולהתחבר להגיון קריא כלשהו. מכונית מוריס מסחרית קטנה בצבע אפור ורדרד מתכתי. הדרך משכונת מונטיפיורי לרחוב זמנהוף . אני מאירה בפנס הזיכרון על מושב הילדה. בידיה תיק תווים. זהו מרכז התמונה. במסגרת אבא מסיע ילדה לקונסרבטוריון. בתמונה הבאה: חדרי מרתף למחצה עם פסנתרים שחורים מאובקים. בכניסה שולחן גדול ואיש עגול מאחוריו. לפעמים הייתה שם אשה בלונדינית. והיו גם ארונות ברזל ותיקיות קרטון ועמודי תווים ממתכת מפוזרים בכל מקום. אבא חיכה בכניסה כשהילדה הייתה מולכת לאחד מחדרי המרתף הפנימיים. בכל שיעור היא הייתה נבחנת בשמיעה אבסולוטית ובכל פעם המורה התפעל מחדש וציחקק. לפעמים היה לוחץ חזק על הקליד, ממש מכה בו עד שהיה נשמע כסכין חדה חודרת אוזן, אבל היא הייתה מזהה. דו. סול. רה. לה במול. הוא היה מכה ברעם על מי נמוך בשתי אוקטבות שמאלה מהמרכז. ליבה ניתר אבל היא ידעה בדיוק. לפעמים היה עושה מרווח תרצה, או יותר מרושע, קווינטה! היא הייתה מזהה. אוקטבה! מזהה. סקונדה קטנה… זה צרם. שרף. היא הייתה מתאמצת, לא כי היא לא זיהתה, אלא מכאב אוזניים חריף. ואז היו ממשיכים לאיזו מנגינה אינפנטילית מתוך התווים. היא דווקא אהבה תווים. קראה אותם בקלות אבל שנאה את המנגינות. חצי השעה הייתה עוברת. בחזרה למסגרת התמונה: שוב אוטו מוריס מסחרית קטנה בצבע אפור ורדרד. ילדה במושב הקדמי ליד אבא שלה אוכלת וימפי עם קטשופ. או חמישים גרם פיסטוקים. תמיד הייתי רעבה אחרי השיעור.

אבא והמוריס. שכונת מונטיפיורי

–

הפסנתר הראשון היה אורגן. 1964

–

קונצרט ב-בית ציוני אמריקה. 1966

–

 

אני ואבא, 2018. סצינה מאשפוז ב"מאיר"

–