תירגול לדוקו

1. . אקספוזיציה

בשביעי לאוקטובר, בשעה שש בבקר, בחצר, הייתי כבר בעיצומו של כתיבת פוסט חדש לבלוג שלי באייפד.  חדר השינה שלי הוא הממד והמיטה ממוקמת מול חלון שפונה לעצי החצר. גרתי בדירה הזו חמש עשרה שנים בהם חלון הפלדה נסגר ונפתח בזמני אזעקות. באותו בוקר, שש עשרים ושש , עם הישמע הקול המטלטל של האזעקה, כבר הייתי על יד החלון, סוגרת אותו בהבנה מוחלטת שקרה משהו. הרמתי את סקאיי הכלבלב  בזרועותי, רצתי לממד, סגרתי את הדלת ונכנסנו למיטה עם האייפד. באזעקות הבאות דווקא נכנסנו, סקאיי ואני, מתחת למיטה. בכל הדקות שמתחת למיטה ידעתי שזה הזמן האחרון שלי בבית הזה, שזמן המעבר למקום אחר הגיע.

2. הציורים
הדבר שהכי מטריד אותי במעברי דירה זה הציורים שלי. מאות אקוורלים מאוכלסים בשידת מתכת ענקית, שלא נכנסת בפתח דלת רגילה של חדר והיא תמיד ממוקמת בסלון או פינת אוכל ותמיד איכשהו , בנסיבות חיי, הסלון הופך להיות הסטודיו והחלום לסטודיו גדול פרטי עם דלת שנסגרת הולך ומתרחק ממעבר למעבר, גם כשהנסיבות משתנות. בנוסף לעבודות על נייר שחייבות להיות מאוכסנות במגירות, קופסאות, מדפים סגורים ומוצלים, ישנם עשרות ספרי סקיצות ומאות ספרים בספריה הגדולה שעוברת אתי מדירה לדירה. הספרייה והקירות מתמלאים ומתרוקנים וחוזר חלילה.

3.
הפסנתר.
בגיל חמש הופיעו הקלידים הראשונים בחיי. טרם חלפה שנה וכבר נקנה הפסנתר הראשון לילדה ובקונסרבטוריון למוסיקה בתל אביב סומנתי כאטרקציה: ילדה יפה וכשרונית שמנגנת ושרה על במת בית ציוני אמריקה. על אותה במה נולד פחד הקהל הראשון שלי שיוביל למשיכה/ דחייה לעולם המוסיקה בכלל ולפסנתר בפרט.
(מהפסנתר הראשון שלי ועד היום התחלפו הפסנתרים בנסיבות שונות.)

4. הקיבוץ

כשהייתי קטנה והרגזתי את אבא שלי הוא היה אומר נשלח אותך לקיבוץ. קיבוץ בשבילו היה העונש שנקלע לתוכו במעבר בין ארץ מוצאו, רומניה, לעיר יפו. בהמשך הייתי חולמת על קיבוץ, אולי פינטזתי שזה החופש, הטבע, והמשפחה אמיתית.

5. החלום

החלום שלי: לגדל פרחים, לצייר בטבע וארוחות חמות בליל שישי .

6. המורה

(המורה שלי לדוקו אומר שזהו טקסט טוב ולקצר. קיצרתי וערכתי אבל הוא רוצה פחות מילים ויותר ויזואליה. מאז אמצע אוקטובר, הזמן שנרשמתי לקורס ועד היום, אני מצלמת סרטונים קצרים המראים את הבית הקודם, האריזות, הספקות, המעבר עצמו, הקנייה הפתאומית של הפסנתר מירושלים, ההלם מזה שהוא לא נכנס לדירה בקיבוץ, הנסיעה אחר ההובלה של הפסנתר לבית אחר, הקושי שלי להתאקלם בתנאי הדירה הקיבוצית, המרפסת, הכביסה, המאבק בחתולים החוצפנים המקומיים, הנסיעות שלי בכבישים, החיפוש שלי אחר מגורי קבע יותר סבירים. אני רוצה לפתוח את הדוקו שלי (שאמור להיות עשר דקות) בציון התאריך הנורא, השביעי לאוקטובר, כפי שכתבתי בפוסט הזה, והייתי רוצה לסיים, הדד ליין הוא עוד כשבועיים שלושה, במשהו שקשור לזה, התפתחות משמעותית חיובית (אולי בקשר לחטופים, או בקשר לשינוי פוליטי, או..) שמשקף התפתחות אצלי, אולי חתימה על דירה חדשה, יציאה משלבי המעבר.)

7. הסרט

הסרט יהיה בנוי מקריאת הטקסט הזה שלי על רקע קטעי ויזואליה ותמונות סטילס מעכשיו ומפעם, שנראים כחלקי פאזל לא קשורים בהחלה, אבל נאספים לתמונה אחת שהיא אני.

צילמה יפעת ברק בסדנת הדוקו. קטע