ביום שישי שלפני השבעה באוקטובר התחלתי ציור גדול על בד בעקבות סקיצות שרשמתי ביער אלונה בזמן רטריט יום כיפור. תכננתי להמשיך ולסיימו בשבת בבוקר.
בשש עשרים וחמש האזעקה חתכה את החיים שלנו לשניים.
הציור עדיין עומד על הכן בסמוך לשולחן העבודה עם גווני האקריליק שתכננתי להוסיף, פקקים ששכחתי לסגור, מים בצנצנת שלא החלפתי מאז
2.
מעולם לא הייתי במסיבת טראנס. האוזניים שלי רגישות לצלילים חזקים מכל סוג שהוא. עוצמה הופכת לרעש, חודרת ומכאיבה בכל תא בגוף. הסרטים ממסיבת נובה מכים בי חזק יותר מהמוסיקה עצמה. מטלטלים. הדי ג'יי דרוויש DJ DARWISH והמשפחה שלו קרעו אותי. לאור הגבוה, היפה, הרם והנישא אל שמי האינסוף…
3.
חוזרת לרטריט. עם צאת שלושת הכוכבים הועברה קונכיית השופר בתוך מעגל הנוכחים. לכל אחד הוצע לבחור מילה לשנה שתבוא עם צאת יום כיפור. בחרתי במילה אומץ.
התחלתי לצייר פרחים בצבעי מים באוסטריה, בהרי טירול, בבקתה הקטנה של אנג'לינה שהיתה צמודה לאשרם יוגה. אנג'לינה שמה על שולחני בכל בוקר פרחים טריים מגינתה ולאחר מדיטציית הבור באשרם הייתי חוזרת ומציירת את הפרחים בהכרת תודה. חלפו מאז כעשרים שנה והמוני פרחים בצבעי מים הונצחו על דפים בגדלים שונים, בעיקר פרחי הארץ היפה שלנו, כלניות, נרקיסים, חמציצים, סביונים, נוריות, רקפות, וורדים ואחרים. כשהוספתי לשמי איריס את איריסיה נולד גם החלום להקים משתלה טיפולית לימודית בה אני מגדלת את הפרחים האהובים ומרפאה לבבות דרך התבוננות בפרח בעין יוצרת. בין השתילים דמיינתי צבעי מים, מכחולים ודפים ואנשים מוזמנים לצייר ולנשום תוך כדי את הפרח, העלים, האור. החלום הזה שלי התקיים לרוב בציורים שלי שיעורי הציור בסטודיו שלי. והוא עוד יתגשם. עכשיו יש לו סיכוי יותר מאי פעם.
ובינתיים פתחתי משתלה וירטואלית טיפולית לנפשותינו הפצועות מאז שבעה באוקטובר הנורא. פתחתי אינסטגרם בו מוזמנות ומוזמנים לשלוח ציורי פרחים בצבעי מים ( למייל שלי) ואני מעלה לדף האינסטגרם עם קרדיט והפניות כמובן. המשתלה הזו פתוחה לכולם וכולי תקווה שתשלח ערוצים לכל קצות העולם, ערוצים של תמיכה בנו, בישראל, הלב הקטן הפועם במרכז העולם.
כמה מילים על צבעי מים (אקוורל):
השקיפות, האווריריות, השיח בין הריק (הדף )לבין המבע יוצרים את השיח שבין עולם הרוח לעולם החומר. נוצר הדהוד של מה שנקלט בעין ומה שמעבר לתפיסה האנושית. בפרח מתקיים עולם החומר והרוח במלואו. זרע מצמיח עלים ופריחה וקמל עד סופו במחזוריות עונות השנה. נגיעות המכחול בתהליך הזה הם מזור לכאבי היום, ואושר לשעות שמחה והתעלות.
–
מוזמנות ומוזמנים לשלוח אלי למייל ציורי פרחים בצבעי מים.
כשנולדתי נשתל עץ על שמי אי שם והעץ שלי הוליד עצים אחרים שהופיעו בהמשך חיי, הופיעו ונעלמו. לכל עץ היה תפקיד. לא ידעתי למפות אותם בזמן אמת, אבל הם מופיעים ברבים מהציורים שלי.
אני זוכרת את עץ הגויאבות מחצר ילדותי בשכונת מונטפיורי שנתן ריחו תמיד בחג סוכות, אני זוכרת את עץ האזדרכת עם ריח פרחיו הסגולים שאימא וסבתא תמיד פחדו מפריחתו באביב, כי היה מבשר את זמן הדיפרסיה של סבתא, אני זוכרת את עצי הצאלון הענקיים בשכונת מונטפיורי, את פריחתם האדומה הכבדה ואת לילות הקיץ של דוברי הרומנית על הספסלים בצילם. אני זוכרת את ההתרגשות מעצי האורן בירושלים כשנפגשנו בפעם הראשונה, את ריחם המציף, המשחרר. איך ברחתי אליהם בתשוקה עזה, להריחם יום יום. אני זוכרת את היערות בפנסילבניה, מאחורי הבית שהתגוררנו בו. את העצים של מיין בציורים של המורה שלי ניל ווליבר, את המסע אליהם, את העצים בקנדה עם ריח העובש המתוק ושוב בחזרה לעצים ברמת השרון, בהרצליה, העצים שנראו מהמרפסת, העצים שהעיריה כרתה, עצי הסיגלון היפים המטרידים, עץ התאנה המדהים שגידלתי בחצר בנווה ישראל ואיך נכרת כשעבר לדיירים החדשים, העצים בחצר של דירתי הנוכחית שהצלו והכבידו עד היום בו הזמנתי גנן לפתוח עבורי אור.
ואור בא.
העצים יגדלו וייעצמו שוב בשנים הבאות אבל אני לא אהיה כאן. הם פתחו לי את השער.
כיפה אדומה אבדה ביער. אימא שלה הזהירה אותה אבל היא לא הקשיבה. היא אהבה את היער. מפני מה הזהירה האימא? מהזאב.
הרבה אזהרות קיבלתי בילדותי. אבל לא מהזאב. מהזאב הראשון. הוא היה לכאורה רק בסיפור של אחד הספרים הבודדים שהיו לי.
כיפה אדומה חולמת ביער. היא מוקסמת מיופים וריחם של העצים. בסיפור הידוע הזאב טורף אותה במניפולציה.
המניפולציות ילוו אותי בהמשך חיי. גם אחרי שיצאתי מתחום ההורים. יצאתי חזרתי יצאתי חזרתי. עד שלא חזרתי. ובכל פעם היו עצים אחרים והם היו הנחמה המגוננת.
ציירתי הרבה עצים במסלול הביטוי החזותי שלי. גם את היערות של כיפה אדומה וגם את הזאב עצמו, בווריאציות רבות מספור. ציירתי עצים מקרוב ועצים מרחוק
ציירתי ביערות.
למדתי אצל מורה שהיה אחד עם היער. הוא לא היה זאב. הוא גם לא היה אימא. הוא היה מאפשר. מורה דרך.
מאז עברתי דרך עצי קנדה, אוסטריה, אי גן העדן בבהמס ועצי הארץ הקשים המכאיבים.
ביום כיפור האחרון הייתי ברטריט ביער אלונה, היה חם ודוקר ונוגע בלב. בכל שעת הפסקה שניתנה לנו ציירתי וציירתי וציירתי.
עפתי.
יער אלונה, רטריט יום כיפור, 2023.
היער בפנסילבניה, 1989
היער בלוטם, 2001
היער בכיפה אדומה, 1998
מסלולי יערות, 1999 (צבעי מים ושיער)
היער בטירול, אוסטריה, 2015
היער בואל מורין (קנדה), 2001
היער באיזור גבעת עדה, 2017
היער/ חורשה בהרצליה נווה עמל.
.
לשנים הבאות מאחלת לעצמי לצייר עוד יערות במקומות נפלאים……..
התמונה האחרונה שנחרתה לי מהנסיעה המפוקקת לנמל התעופה: ריקשה בודדת רצה על הכביש הרעוע בין המכוניות, איש מבוגר, מלוכסן עיניים יחף וכפוף אוחז חזקה בשני מוטות עגלה עליו יושב מקומי שמנמנן מנופף בידיו. נחשול של צער איים לפרוץ את הסכר שהקמתי בתוכי, כדי למנוע סערת פרידה של בכי.
2. בכי
איירין מתייפחת. בנה שבר את ידו ומאוחר יותר נודע לי שהיא שוחררה לכפרה הרחוק, בקצה השני של קניה, כדי להיות איתו. הודיעו לה בטלפון בדיוק כשבאתי להיפרד ממנה ולחבקה לשלום. (על איירין כתבתי כאן) אני עולה למטוס, מאתיופיה לארץ, ולפניי הורים צעירים עם שלושה ילדים, שניים מהם בגיל של יעלה וגילעד. ושוב מאיים לגעות בי הבכי. מושיבים אותי בדיוק מאחוריהם, במטוס הענק והמלא ישראלים חוזרים מיעדים שונים באפריקה והילדה פורצת בבכי מתגבר על משהו שהיא רוצה עכשיו ולא מקבלת. אני שמה אטמי אוזניים ופותחת את ספרה המרתק של נעמי לויצקי "ילדה רעה". אני כבר במחציתו, ולמרות הקושי להתרכז במצבי לחץ אני מצליחה להיבלע בין השורות אליהן הגעתי באמצע הספר. אני צוללת לתוך הספר ולרוב מצליחה לא לשמוע את המולת המטוס ותכניו. הילדה נרגעה כי כנראה קבלה את מבוקשה ואולי נרדמה.
3. גסיסתה ומותה של האם
בספר של נעמי לויצקי אני מוצאת נקודות שדוקרות בכרום העבה שהצטבר סביב מותה של אמי לאחרונה, המאיימות לדקור עמוק מספיק כדי להעיר בי רגשי זיכרון וצמרמורת. אבל אני במטוס מלא רעשים ודבר מגן על דבר, הפעם הרעשים מגינים על לבי שמנתר מדי פעם ומסתיים בשיעול קצר. אני מתאפקת, נושמת לתוך המסכה, אפילו לא לוקחת כדור הרגעה. נעמי עוברת מדבר לדבר בתוך ספרה, קפיצות צפרדע מאגם דמעות אחד לשני, ואני מנתרת בעקבותיה. לפעמים עוצרת לחפש בגוגל על אנשים ומאורעות שהיא מזכירה. אני מלאת התפעלות מהאומץ שלה להפיץ לכל הכיוונים.
4. שוב מראות רחוב
בדרך חזרה מאגם נאיוושה אוהד נוהג כחייל קרב ישראלי. הוא לא מוותר, עוקף וחודר, מאיץ ואמיץ. אני, שידועה בחרדות מהנוהג לצדי, מתרכזת בצילומים מהחלון. מראות רבים חולפים בצידיי הדרכים ואת חלקם מצלמת הנייד שלי לוכדת בסצנות ציוריות. אני מצלמת מאות צילומים.. את המכונית הדוהרת עצרנו כמה פעמים בדרך שנמשכה שעתיים שלוש. פעם אחת נראה כלב לבן רזה מאד הולך בשולי הכביש. זהו מראה שעוצר את אוהד. תמיד יש לו אוכל לבעלי חיים עזובים בשולי מסלוליו. כמה חמלה צריך בעצירות המירוץ למען האכלת יצור זר שחולף בדרכיו. באותו רגע הייתי עפר לרגליו. וכעבור רגע שוב הפכתי לצלמת העשויה מאבן הלוכדת מראות דרכים מגובה החלון.
בדרך 1בדרך 2בדרך 3
5. פקקים והרי חלום
פיטר, הנהג של אוהד מטעם העבודה שלו, מסיע אותי לנמל התעופה. לפיטר חמישה ילדים ומאד חשוב לו שהם לומדים ואחד כבר באוניברסיטה. שאלתי אותו אם טס אי פעם לאיזה מקום ענה לי שלא, אבל הילדים שלו יטוסו ולכן הוא "טס" בדרכים ומרוויח בשבילם. אני שואלת אותו לאן אתם נוסעים מטעם העבודה עם אוהד והוא מספר לי שרוב הזמן הם מחוץ לעיר ניירובי, בשדות רחוקים, שהיו גם בהר קניה ונאיוושה ועוד מקומות שאני לא זוכרת את שמם. הר קניה היה מקום שלא הספקנו להגיע אליו. הוא עורר בי כמיהה עזה. כמו לקלימג'רו, לפוג'יאמה, להר תבור. ההר האחד שנפגשתי בו ועורר בי את הרטט במסע הקצר הזה הוא לונגנוט
הר Longnot
פיטר מתנצל שהדרך לשדה התעופה מתארכת. הוא אומר JAM. בשבילי JAM זו ריבה אדומה שמורחים על הלחם. הוא מסביר לי שזה בשפתנו פקק. אני אומרת לו "פקק" בעברית ואנחנו צוחקים. אף פעם לא חשבתי שפקק זו מילה מצחיקה. אני צוחקת אתו כדי לא לבכות. יעלה כל כך בכתה לפני שעליתי למכונית של פיטר, ולא הייתה מסוגלת להיפרד. היא כביכול בכתה כי מבוקשה לא נעשה ובכייה גבר וגבר כשהיא רוקעת ברגליה וידיה ומגבירה את קולה בכל ניסיון לפנות אליה בהיגיון. מאז שיש לי נכדים נתקלתי לראשונה במושג "טנטרום". ידעתי שזה קיים, אבל לא נפגשתי בזה כאם. עליתי לרכב עם מזוודותיי ובכייה ליווה אותי שעה ארוכה בכל הפקק JAM לנמל קנייתה.
6.נמלי תעופה
שני נמלי תעופה צריך לעבור כדי להגיע בחזרה לארץ. בחרתי בחברת התעופה האתיופית, הפופולארית לישראלים המפוזרים באפריקה, ולכן ישנה עצירה באתיופיה. בטיסה לשם העצירה באתיופיה נמשכת 6 שעות. הומלץ לי ללכת לטרקלין המקומי. תמורת 30 דולר מקבלים רשות להשתרע על הכיסאות הנוחים יותר מאלו שבנמל התעופה, הסמוכים לעמדות טעינה, ויש בופה אוכל חופשי ושתיה ואפילו אלכוהול. הייתי כל כך נרגשת שרק קפה הצליח לחדור למערכת העיכול שלי. הישראלים שהשתרעו על הכורסאות לידי נרדמו וכשהתעוררו אמרו לי שהם בדרך לטנזניה. הם שמרו על התיק שלי בכל פעם שהלכתי לשירותים. כמעט ולא שתיתי או אכלתי לפני הטיסה, אבל כמות הנוזלים שיצאה ממני הטרידה אותי בכל שעה….. בעלייה למטוס לקניה לא מצאתי מסמך אחד בין הטפסים הלא המעטים שצריך להדפיס ולהראות בכל הזדמנות שמבקשים. ואז הגיע תורי ושוב לא מצאתי ומרוב רעד ולחץ הדפים נפלו והתפזרו על הרצפה. מאתיופיה לקניה ישנם מעט נוסעים ישראלים. אחד מהם היה עמית שהתנדב לעזור לי. הוא אסף וסידר את הדפים וליווה אותי עד המטוס וביציאה ממנו וזה מיד הרגיע אותי עד כדי שהעזתי לאכול קצת מהארוחה הצמחונית שקיבלתי במטוס. הטיסה הייתה קצרה וככל המטוס התקרב לשטחים הירוקים של קניה ההתרגשות גברה. גל חיכתה לי בכניסה ועמית נעלם. הבחור, שכמו מלאך ששם יד על כתפיי להרגיע: הכל בסדר, וכמו מלאך שעושה את תפקידו ונעלם. ואפילו שאת יודעת את כל זה את מחפשת אותו ורוצה עוד ממנו. והנה אני בשכונה יפה הנעולה מאחורי שערים שונים והנה הבית של הבת והמשפחה. והנה החדר שלי בקומה השלישית עם מרפסת ועוד מעט הילדים חוזרים עם המטפלת (הנני) מהגן.
הבתים במובלעת השכונה היפה
מראה לילה מהמרפסת של החדר שלי
7. טיולים בשכונה
המקומות היחידים שהעזתי לצאת לבדי הם ברחובות הסיבוביים משער אחד למשנהו, מתפעלת מהגינון, העצים הגבוהים, הפרחים המהודרים בצבעיהם העשיר. אין מדרכות והמכוניות נוסעות בכיוון ההפוך ממה שאנחנו רגילים כאן בארץ ואני מדלגת מצד לצד, רוצה לצלם את העוברים, בעיקר את הילדים אבל נבוכה. הילדים כה יפים. הילדים כולם מדברים אנגלית. השפה האנגלית מאד חשובה בחינוך וקשה למצוא ספרי ילדים בסווהילית בחנויות הגדולות. סווהילית נשארה שפת המבוגרים ושפת הרחוב. בעוד שלושים ארבעים שנה אולי הסווהילית תהיה נדירה. אבל אני התאהבתי בשפה שנשמעת לי כמו צלילים מתוקים עגולים שפעם ידעתי את פירושם. שפה שמתקיימת בעומקים שלי. הבתים רובם בעלי שלוש קומות עם יחידת "משרתים" ושוער ושער, מובלעות מובלעות של בתים מוקפים בגינות מטופחות ושערים. אין גנים ציבורים, אין ספסל לשבת. אני הולכת במעגלים ולמרות המכוניות המפוארות לרוב הדיירים בשכונה זיהום האוויר מורגש גם כאן בכל פעם שמכונית עוברת. ריח הזיהום מתקיים כעננים כבדים הנעים מהעיר ואזורי התעשייה שלה וחולש על פני כל האזור, למרות פוטנציאל מזג האוויר האידאלי, היבש מצד אחד (העיר בגובה 100 מטרים לפחות מעל פני הים) והגשום לעיתים קרובות. רק ריחות תנורי הבישול מנחמים. אילו ריחות הדומים לריח הקמין, עץ שרוף שתמיד נוסך מתיקות באפי. מדי פעם אני קוטפת עלה גרניום או פרח יסמין שריחם עז יותר מאלו שבארץ וממוללת אותם על יד אפי, שואפת לקרבי ריח טבע. טבע שהוא חלום להתגורר בתוכו והחלום מתקרב ומתרחק, מתעתע בי.
ציור אייפד של חלק מהבית
השערים בשכונה
8. ציור
הבאתי צבעי מים ומחברות סקיצות אבל אני מוצאת את עצמי בעיקר מציירת באייפד. מעט ציורים. האצבע שלי נעה במהירות באפליקציה וכל ניסיון שלי לאחוז במכחול ולפתוח את קופסת צבעי המים נכשל. אני מציירת את הילדה האחת שהצלחתי לצלם, הילדה מהגן של יעלה שקוראים לה Qwueh
ציור אייפד של Quweh
ואז את איירין הנני והילדים של איירין (מתמונות שהעבירה אלי)
ואת מלכיטו החברה האתיופית ישראלית של גל עם הבן שלה כידן.
מלכיטו וכידןאיירין
האצבע שלי לא רוצה להרפות מהאפליקציה גם כשאני מול הנוף האגם נאיוושה, והזברות חולפות על פניי, אחת אפילו מתעכבת ממש על ידי. אני עם האייפד במרפסת הקרקע, מציירת ומציירת. כשאני מסיימת את הציור באייפד אני ממהרת לאגם עצמו עם צבעי המים ומחברת הסקיצות , מנסה לצייר, אבל הזברה.. (הציור והסיפור כאן) וגם יעלה ואביה מגיעים. יעלה רוצה לצייר אתי ואני נותנת לה את צבעי השמינקה שלי ואת המכחולים האהובים עלי. הקופסה נופלת וקוביות הצבע מתפזרות על העשב. הכתמים הבודדים שציירתי נספגים בדפים הגרועים וכמעט נעלמים. אנחנו אוספות את הצבעים והמכחולים ומצטרפות לאבא ואימא וגילעד. אולי נראה את ההיפופוטמים, אבל השומר מזהיר אותנו שלא נתקרב יותר מדי לאגם כי היפופוטם יכול לצאת פתאום ולחשוף את לועו. דווקא הייתי רוצה לראות. לוע כזה ראיתי במוזיאון המקומי.
לוע ההיפו במוזיאון הלאומי בניירוביהמוזיאון הלאומי בניירובי
אחרי הטיול ע שפת האגם אני ממשיכה לתוך החורש לבדי ולראשונה מרגישה חופש ואושר מציף. היתושים והמעופפים האחרים שחגים סביבי לא מזיזים לא. אני שואפת לקרבי את הטבע הפראי הזה, ויודעת שלמרות זמני הקצר מאד במקום הזה אני יכולה להפוך אותו לנצחי. אני מקפלת אותו לתוכי ומטמינה עמוק.
9. פילים ווקארן בליקסן (איזק דינסן).
לפני הנסיעה ביקרתי את נורית (זרחי) בביתה והיא סיפרה לי על איזק דינסן, ואמרה לי לקרוא את הסיפורים הגותיים שלה. בניירובי נודע לי שאיזק דינסן היא קארן בליקסן ושיש מוזיאון על שמה שהוא הבית שלה. המוזיאון הומלץ בטריפ אדוויזר ולשם נסעתי לבד במונית. לא היו מבקרים במוזיאון ולכן קיבלתי מדריכה פרטית ששמה סינדרלה, שסיפרה לי במשך שעה רצופה ללא הפסקה על חייה הסוערים של קארן. המדריכה התחילה בכלי הברזל הכבדים בהם השתמשה קארן בעצמה כדי לחרוש ולעבד ולהוביל את פולי הקפה שגידלה באזור . היא הגיעה לניירובי מדנמרק, מקום הולדתה, בעקבות בעלה המיליונר השוודי שבגד בה ונעלם ובניירובי התאהבה באחר, אינטלקטואל וצייד, אתו יצאה למסעות ציד. הבית שלהם מלא בשטיחי פרוות עם ראשי נמר שהם צדו ומשראיתי את רגלי הפילים (אמיתי) כרגלי שולחנות (את הפילים צדה קארן בעצמה, סיפרה לי המדריכה בגאווה) התמלאתי בחילה ורק רציתי לעוף משם. שטחי הגינה והחורש כבר לא עניינו אותי וגם כמה מהציורים היפים שציירה (תלויים בחדרים) לא משכו אותי לצלם. סיימנו בספסל אבן קטן בחזית הבית, על יד המטבח, שם ספרה לי המדריכה שזה היה הספסל האהוב על קארן. בלילה הייתה יושבת ומעשנת סיגר לאור הכוכבים ואז הולכת לישון. דמיינתי אותה עם הסיגר הזה וזו התמונה האחת שאותה הייתי מצלמת ומאמצת. איך אפשר להרוג פיל? לצוד. מניין לאדם תאוות ציד. אני מבינה שזה קשור לאוכל. אבל התפתח מזה ספורט עצום, גאווה, חמדנות, יהירות. והנה הפילים המתוקים בבית היתומים לפילים. התאהבתי בהם עד עמקי נשמתי
גילעד מאכיל פילוןבית יתומים לפילים
ושם נזכרתי בשימבה של נעמי לוויצקי שפעם מזמן היינו בקשר. וכתבתי לה סמס פייסבוקי . נעמי התרגשה מזה שאני באפריקה, וכך הגעתי לספרה המטלטל "ילדה רעה". שימבה לצערי כבר בגן עדן (כך סיפרה לי נעמי), אבל ליעלה ציירתי שימבה אחרת (בפוסט כאן) שלא תפחד מפילים..
ציור פיל תינוק ליעלה. באייפד.
10. נמל התעופה בתל אביב.
מזה שנים לא טסתי והכל השתנה מאד. אולי הקורונה דחפה לשינויים הטכנולוגים האלה. אני בתמימותי נזכרתי שיש לי כרטיס מעבר ביקורת דרכונים, כזה ששמים את כף היד ועוברים. מסתבר שזו היסטוריה. ושוב המצלמות האלה שסורקות את הדרכון ומצלמות את הפנים. בלי מסכה כמובן. הפעם לא התבלבלתי והצלחתי במשימה במהירות, אולי כי שוב לחצה שלפוחית השתן… והנה בחדרי השירותים חידוש: כיורים עם כמו מסך נגיעה מעליהם. נוגעים בציור מים או ציור סבון או ציור מייבש ידיים, והכל באור כחול כזה. וכמו ילדה התפעלתי ושטפתי ויבשתי ושוב שטפתי וייבשתי. ארץ הפלאות נשכחה מיד בתורים הארוכים והמפותלים עד סחרחורת בבדיקות לקורונה. הנה המציאות טופחת על פני. נדחפים ורבים ומסתחררים בעמדות הרבות של הבדיקות. רק כעבור כעשרים שעות קבלתי את התשובה השלילית. אני יכולה לצאת מהבידוד לנסוע לקחת את סקאיי הכלבלב שלי מהפנסיון המשפחתי הנחמד שהופקד בכפר סבא. מנצלת את שעות השקט האחרונות לכתיבת הפוסט הזה. מקווה שלא ארוך מדי. שיצא גם מעניין פה ושם.
ביי ביי קניה
מוזמנים להיכנס לכל עשרת הפוסטים שלי על ניירובי ו/או לגלגל ולצלול אל כל השאר… כאן קישור לבלוג או פשוט להקיש לדף הבית.
אימא שלי העדיפה את פרחי הצבעוני ( Lalele ברומנית) משאר הפרחים. בימי ההולדת שלה תמיד היה זר צבעונים באגרטל על השולחן בסלון ובשנים האחרונות מול מיטתה בחדר השינה. אבא שלי היה זוכר, מתמיד ומביא לה בכל פברואר. לו היה אפשר לקרוא בשם של ילד או ילדה בשם הפרח הזה הייתה אולי בוחרת. את אהבתה לפרחים ועצים מימשה בשמות הילדים שלה: איריס. אורן. ורד.
מבחינת ציור פרח הציבעוני ההדור (טוליפ) לא ממש נענה בקלות. יופיו בסגירותו, בכותרתו הסגורה, בצבעו האחיד, הלא שקוף, בזקיפות קומתו. מבחינת צבעי המים הפרח מאתגר למדי. כשהייתי בוחרת לצייר אותו (באקוורל) היה בדרך כלל כדימוי לברכה עבורה. השתדלתי. העדפתי לציירם כקבוצה. משפחה.
מצרפת את כל הצבעוניים, הטוליפים שציירתי בשנים האחרונות.
מאז התפרצות הקורונה לחיינו חזרתי לצייר על אריזות של תרופות. בימים הראשונים של הסגר הראשון הזמנתי את כל התרופות האפשריות מהסופרפארם כי חשבתי שעד עולם כבר לא נצא מהבית. בזמן שהסתגלתי ללמד בזום שוב התחלתי לקלף את האריזות כמו התעוררות OCD נושן ויחד עם געגועים הולכים וגוברים לטבע גם חפרתי לתוך מושג המסכה, הכיסוי, ההגנה, הזיקנה, ההורות, הסבתאות, הפרידות, הצורך להסתיר והצורך להתיר. והצורך בקרבה, שמירת מרחק, סליחה וחמלה
אקוורל מעל אריזת תרופות
אבי ואמי בחדר השינה שלהם, ביקור ראשון שלי מתחילת הקורונה, אפריל 2020
יום הולדת 61, מרץ 2020, ימים ראשונים לסגר הראשון. חוגגת לבד עם הבלו נאן
–
מנסה צעיף מעולם היוגה. אולי יושיע. אפריל 2020, אקוורל על אריזת כדורי הרגעה
איחוד משפחתי בנסיבות קורונה, זום עם הבת, הילדים והאבא. אקוורל על אריזת ציפרלקס
מנסה מסכה ורודה. מרגישה קצת אופטימיות. מתאהבת מחדש. אקוורל על אריזת טלפסט
מצליחה ללכת לים בסערה. הו הים. הים. אקוורל על אריזת סטילנוקס
אני רוצה לגור במקום שהוא גבוה (לא יותר מדי, גבעתי כזה) שמשקיף על שדות, גבעות והרים רחוקים או ים, שתהיה לי מרפסת פורץ' כזו פתוחה למחצה, עם גגון, שאוכל לצייר ממנה שוב ושוב ושוב עד תום. שאוכל לצייר באוויר הפתוח כל עוד אני רואה ויכולה להניע את ידיי.
האור משתנה כל הזמן. האדמה נושמת. הצמחייה פורחת ומתייבשת ושוב עולה ופורחת, בכל פעם אחרת, צל העצים נע כל הזמן, ווריאציות השמיים, מזג האוויר, הצלילות, העכירות ואני מול כל זה.
אני לא צריכה ללכת רחוק. אין בי תשוקה להיות יחפה, להישרט מקוצים ללטף עלים, להריח פריחות. הכל כבר בתוכי. רק שקט אני מבקשת. שלוש ארבע ביום מול מרחב פתוח.
בחווה שבניו הופ, בשנות לימודיי בארצות הברית, המורה שלי ניל ווליבר ז"ל לימד אותי לראשונה את הנוכחות הזו מול הטבע. את העבודות הגדולות שלו צייר בסטודיו העצום שהיה לו במיין, אבל לחיבור הנפשי רוחני נזקק לטבע עצמו. הוא גר בטבע. היה לו רכב שטח והיה נוסע לעומק שטחיו עד המקום בו נוצרה ההתחברות. ואז הסקיצה.
אני לא רוצה לנסוע. אני רוצה מרפסת קטנה. יציבה. עד תום.
את האקוורלים האלו ציירתי בהרצליה מצילומים שצילמתי בכפר קיש, מקום המגורים של הבת. הציור מצילום מאפשר התכנסות פנימה, חיבור לידע המבוסס על צבירה של ניסיון רב שנים באקוורל בתוספת הקשר הרגשי למקום המצויר. (לכן אני ממליצה להשתמש רק בצילומים אישיים).
מי ייתן ותתגשם משאלתי
–
האקוורל עם הבית הקטן "ביער" הוא חורבה קטנה ומתוקה הנמצאת בדרך לגן של הנכדה, מוקפת עצי אורן וברוש בכפר קיש.
זה לא משנה במה את מציירת. צריך שתהיה שם אהבה. התשוקה לצייר. אפשר למחוק. לתקן. אבל באהבה. אני חוזרת וחוזרת על זה: אהבה. עשי את זה לפעולה מודעת. זה בסדר לאהוב את מה שאנו עושים. אפילו אם החדירו בנו אחרת. עזבי את הביקורת העצמית. הרעיונות שיש לך בראש תוקעים אותה ומסתירים את האהבה שנועדת להיות. קחי את צבעי המים עכשיו ועשי רק כמה כתמים שקופים. אני יודעת שאת יודעת לצייר. שהגעת להישגים נחשבים. כמה קשה המילה הזו הישגים. הישגים של מה? אגו מעורבב בביקורת עצמית עד שנאה ורצון לכסות הכל, לשפשף, למחוק? להגיד לעצמך כמה זה לא…… אז כן. הכל כן. הכל אהבה את אהבה. את חייבת להפנים את זה. ציירי משהו ותגידי אני אוהבת את זה. אל תצמדי לאהבה הזו. הניחי בצד. הרפי מהציור אבל לא מהאהבה, וציירי עוד משהו ועוד משהו, ותמיד אמרי תודה, אני אוהבת אותך. תבראי אהבה. את יכולה. זה ירפא אותך. אנחנו לא חיים ״לנצח״. את יודעת את זה עכשיו ממש. לצער כולנו. אבל את הזמן הלא ידוע שנותר מלאי באהבה. ודרך הציור שאת כל כך אוהבת מלאי אותו שאת בטווח הדף, מצע הציור שלך, באהבה. אהבה לא טועה. אהבה מחדשת תאים מעלה אותך מעל הזמן. אוהבת אותך א׳.
* מכירים את האפוס ההינדי "הראמאיינה" (Ramayana)? סיפור החטיפה של סיטה ע״י השד ראוונה וכליאתה שנים לא מעטות בעבי יער של אי מרוחק. בקיצור, סיטה היתה אהובתו של יורש העצר הצעיר ראמה והיא הצטרפה אליו לתקופת נדודים ביער. אליהם מצטרף גם אחיו האוהב של ראמה כדי להגן עליהם מתלאות היער. אבל הפאשלה לא מאחרת להגיע וסיטה נחטפת ע"י ראוונה הרשע. אל סאגת החיפושים מלאי היאוש והפציעות והצער מצטרפת חבורת הצלה, קופים, כשבראשם הקוף הנומאן, שמגלה אהבה ונאמנות גדולים מהחיים לראמה ומפעיל את כל יכולותיו העל אנושיים כדי להציל את סיטה מיד חוטפה ואת החבורה הפצועה והמיואשת (רמה ואחיו). הקופים האלה, מסתבר, קופצים למרחק כה רב עד שנראים כיכולים לעוף. כלומר בשבילה ובשבילם, היפה והחבורה, הם עפים. הנומאן משחרר את סיטה מזרועות חוטפה, לא שוכח לעצור בדרך כדי לקטוף צמחי מרפא לראמה וחבורתו הפצועים והמעולפים, מחזיר אליהם את סיטה והאיחוד מתרחש ומסתיים בהצהרת אהבה ונאמנות של הקוף הנומאן לזוג הנצחי רמה וסיטה. הקוף הופך לסמל הנאמנות והמסירות והזוג ממשיך הלאה ומתמודד עם ספקות בדבר טוהר בתוליה של סיטה, לאחר תקופה לא מבוטלת של שבי.
אני לא יודעת איך מסתיימת סדרת הטלוויזיה "בשבילה גיבורים עפים" ויכול להיות שהדמיון שלי עף רחוק מדי בהשוואת שני הסיפורים הללו, ההודי והישראלי. מי זו סיטה ומיהו החוטף שלה זה ברור. הכל מתרחש ביערות דרום אמריקה, דומה לדרום הודו וסרי לנקה. חבורת הקופים בסדרה מורכבת מהמאצ'ואים הישראלים היוצאים לחפש אחריה, כשבראשם החבר לשעבר של של יעלי: אביב. אני עוד לא סגורה על האם אביב מייצג את ראמה, או שמא הימלר יפה התואר, העומד למות בקרוב. האח הנאמן שמצטרף לחבורה הוא דובי כמובן וכנראה בנדה הוא הנומאן הקוף הנאמן. בנדה חי בדרום אמריקה מזה שנים, למד על בשרו גמילה ואהבה אחרי טראומה צבאית כחייל ישראלי והוא הגשר בין שלושת הישראלים (שגם הם בפוסט טראומה) שיוצאים לחיפוש אחרי יעלי. עוד קופים כאלה וכאלו מתגלים בדרום אמריקה, סוחרי הסמים ושומריהם, ובישראל, חברי וחברות המשטרה הקשוחים. מי בעד מי, מי נגד מי, איך תסתיים הסדרה?- לא קראתי את הספר שעליו מבוססת הסדרה (האם הסופר נפגש בחייו בראמאיינה?) אבל את האפוס "הראמאיינה" למדתי שנים רבות, טיפין טיפין, במפגשי לימוד בדרך היוגה. את הקוף הנומאן ציירתי כמה פעמים, בהשפעת האמנות ההינדית. והוא במיוחד נגע ללבי. זהו, עפתי רחוק?
*
איריס איריסיה קובליו , שרי הנומאן, 2006, צבעי מים.
סקיצות. Sketches 