קטגוריה: אימא

ציפור גן העדן

אימא שלי אהבה את פרח ציפור גן העדן. בעצם האהבה הזו הוגדרה רק בעשור האחרון, קצת לפני שחלתה, כשהבאתי לה פרח  בודד שצמח אצלי בחצר ( לקח לו כמה חודשים להחליט אם לפרוח ואז התפתח יצור ענק ומפואר). כשהבאתי לה את הפרח הרגשתי כמו אותו ילד מפרח לב הזהב שעובר הרים וגאיות כדי להשיג את לב הזהב לאימו החולה. קנאתי בילד הזה שהופך עולמות בשביל אימא. אני הייתי חיקוי עלוב למסירות שלו, אבל בכל זאת את הפרח היחיד שפרח אי פעם בחצר שלי (מאז לא פרח) הגשתי על מגש קריסטל  (אגרטל) בכוונה גדולה להחלמה. היא מאד אהבה את הפרח המפואר. ובפעם הראשונה ההיא עוד ישבה על הכיסא דוקטור גב מול הטלוויזיה ואמרה לי אולי תציירי לי כזה מעל הטלוויזיה שאראה אותו כל הזמן. ניסית אבל לא ממש הצלחתי לצייר משהו מתאים והציור תלוי בבית אחר. אבל מאז הייתי מביאה לה את ציפור גן העדן לעיתים קרובות לפעמים הייתי קונה ולפעמים קוטפת ממקום ציבורי מסוים בו היו שיחים רבים . כעבור זמן קצר אמי עברה מכורסת הטלוויזיה למיטה בחדר השינה ומשם כבר לא יצאה, כארבע או חמש שנים. ואני הייתי מביאה את ציפור גן העדן אל המיטה ומניחה באגרטל זכוכית צר לצידה או מולה. היה לי ספר ריפוי עם פרחים ונאמר בו שלפרח הזה  תכונות מזור.  מעניין שבעברית שמו פשוט ציפור גן עדן אבל בעולם ידוע בשם המלכה סטרליציה (Strelitzia reginae). באיזשהו אופן השם הזה יכול להתחבר למערכת היחסים שלי עם אמי, אבל בגדול לקחתי את מלאכת הציור כפעולות ריפוי. 

ומבחינת הציור: קל ונגיש יותר לצייר פרח בעל צורות מוגדרות ובולטות. פרח ציפור גן העדן מצטיין לא רק בצורתו הבולטת אלא גם בצבעיו העזים המנוגדים והמשלימים. הצירוף של כתום לוהט אש עם סגול כחול ובורדו, בהשתלחות מתריסה כלפי החלל המקיף חייב לעורר רגש כלשהו. חלק מתלמידי דיווחו במהלך השנים שההשתלחות הזו גורמת להם לאי נוחות. אני אישית לא רואה בו השתלחות אלא ניצחון ושילוב קוסמי.

אז אם נחזור לאימא שלי ולשנים בהם כבר בקושי היתה יכולה לזוז,  אני הייתי ״ מתגנבת״ לסמטה עם הגינה הציבורית וגוזרת עם מספריים פרח אחד ועלה אחד עבורה. בשנים שקדמו זה אבא שלי היה מביא לה צבעונים בכל הזדמנות וזה היה הפרח המוצהר עליה.

כשבקשו ממני לצייר פרח על המצבה מיד חשבתי על ציפור גן העדן. אבל הצבעוני ניצח וללא כל ויכוח נעניתי ועיצבתי את הצבעוני. בפעולה הזו הרגשתי שמאותו רגע שהמצבה הונחה, ציפור גן העדן חזרה אלי וכעת לי עצמי הפרח עושה את הריפוי המיוחד. ציפור גן העדן שלי.

את כל צפרי גן העדן שלי אפשר לראות כאן בפליקר.


האצבע

שבי על הכיסא ושימי את כפות הידיים על לוח המתכת. תקרבי קצת את כפות הידיים. קצת לפתוח את אצבעות. ככה. לא לזוז. הוא לוחץ על הכפתור בחדר השני והמכונה משמיעה מנגינה קצרה. עכשיו להזיז. תעשי פרפר. אני מכירה את הפרפר. זו כבר פעם שלישית. יופי רואים שאת מכירה הוא אומר והולך לחדר השני. שוב לוחץ ומנגינה קצרה. מהחלונות של הקומה השלישית רואים את גגות הבנינים המכוערים של מרכז הרצליה. את רוצה דיסק, הוא שואל , אם כן תחכי בחוץ. חמש דקות ויהיה מוכן. בשביל מה דיסק אני חושבת לעצמי. כבר מזמן אין לי מחשב עם חריץ לדיסק. אם את הולכת לרופא פרטי, הוא מסביר. בטח פרטי, אני עונה, אולי פרטי יעזור לי שהאצבעות לא יתעקמו כמו של אימא שלי. ידי תרנגולת קראו לה בסוף. הסוף לא היה קצר. הוא היה שנות גהינום. וגם כאב לה הרבה לפני שהתעקמו. גם לי כואב כבר כמה שנים ובכל שנתיים שולחים אותי לרנטגן. בהתקפות אני לוקחת תרופה שקצת עוזרת ויש כפפות מיוחדות ומכשיר שעווה וזה עוזר קצת אבל חוזר, ובכל פעם שחוזר אני מסתכלת על אצבע אחת, ביד שמאל, הקמיצה, הבולטת בעקמימותה. אולי בדרך הזאת אני זוכרת יום יום שעה שעה את אימא שלי . איך היתה מתלוננת הלוך ושוב על כאביה ואמרת שיכאב לה כדי שלא יכאב לכם. אמרה שמקריבה את גופה. וזו היתה הקרבה ארוכה מנשוא. אני לא מאמינה בהקרבות. הן מייצרות רגשות אשם.

בחרתי לרדת במדרגות מהקומה השלישית. אני חדשה בקופת החולים הזו. אחרי ארבעים שנה בערך עברתי מקופה אחת לשניה כי רציתי שינוי בחיים. שינוי.. מגכחים השומעים, זה נקרא שינוי? רציתי ריסטארט. אולי״ הדברים״ לא ילכו אחרי מקופה לקופה. לא ש״הדברים״ כל כך נוראים. אבל הם יכולים להיות בהמשך. אז ירדתי במדרגות והופתעתי מהצילומים היפים בחדר המדרגות המטופח יחסית. צילומי נופים מרגיעים, ממוסגרים בזכוכית גדולה. העין נאחזת בשביל ביער, בשדה זהוב. אוסטאואטריטיס באצבעות הידיים . זו ההגדרה. לפעמים קשה להחזיק מכחול. לגעת בקרח זה סיוט. אפילו להוציא משהו מהמקרר. אצבע אחת כבר החלה במופע העוקם. זו האצבע שאהבה לגעת בקלידים השחורים הנמוכים בפסנתר, בעיקר בסול דיאז החלומי, או לפעמים בלה במול הדיכאוני. זו האצבע של הקליד הזה. ובפסנתר האחרון שהיה, סטנוואי מכובד למדי, המגע עם הקליד האהוב הזה כאב במיוחד. אחרי התאהבות ראשונית ( זה היה הפסנתר החמישי או שישי שלי) חמקתי מלהפגש אתו. לא יכולתי לראות את יד שמאל מיואשת.

הפסנתר נלקח ממני.

השבוע הקמתי את הסטודיו שלי מחדש. אני אזהר. אולי רופא פרטי ייתן לי תרופת קסם כדי שאוכל לצייר עד יומי האחרון.