ציפור

אני לא מבינה איזו מן ציפור

נאנקת כך בחצר האחורית

באמצע הלילה

מעולם לא שמעתי אותה לפני כן

טבעי  לחשוב שהיא מבשרת משהו

או אולי מסמלת את אותו משהו

שמכרסם את ליבי כך

בדיוק כך

אוהורררו אוהורררו אוהורררו

*

*

איריס קובליו, ציור דיגיטאלי, 2013

*

תלולית. שירה

מישהי פעם אמרה לי שההבדל בין כותבת שירה למשוררת הוא שהאחת רואה מילים ומארגנת אותם לשיר והשנייה רואה שירה שמתארגנת בעצמה למילים. ומאז בכל פעם, רגע לפני המילים, אני מרגישה את קצה הסכין בכף היד שמתכוננת לכתוב. היא אולי לא התכוונה אלי ואני קודם כל ציירת. לפני כל מילה אני רואה צבעים שבתוכם מתארגנת צורה המבקשת לפעמים מילה, המצטרפת לעוד אחת, ויוצרת איזשהו רטט, שאפשר לזהות מתוכו איזשהו דבר. לפעמים הדבר הזה נקלט אצל האחר ולפעמים נשאר אצלי, לא יודע איך להבליח מתוך ציוריותו: שמי חציל. חצי ירח. ברוש נידח. שדה יבש. כלבה בהירה נעלמת מאחורי תלולית.

איריסיה קובליו, רישום דיגיטאלי

הזמן מטייח. הזמן מתקן.

הרגע הזה שבו את מוצאת תמונות של מי שהיה בחיים שלך פרק זמן לא מבוטל, עברו שנים מאז, ובכל תמונה ותמונה את אפילו זוכרת מה היה שם ועם מי, ואת מדפדפת ומעבירה ופתאום. הרגע הזה שאת קולטת שאת לא באמת זוכרת בגוף את השייכות. לא בדיוק בגוף אלא בחושים. במשהו הזה שיודע שהוא שייך לך. היה שייך לך. למשל הכלב הזה טוטו. חלפו שבע שנים מעזיבתו. את פתאום קולטת ששכחת פיזית את משקלו, מגע פרוותו. שהוא הפך לדמות מספר שאת מספרת לעצמיך על העבר שלך. המוות עושה את שלו בזמן המטפס אל מרומי חייך. והזמן מטייח ויוצר, בהסכמה ולא בהסכמה, היאחזויות חדשות.

לא על טוטו התכוונתי לכתוב אלא על געגועים או זיכרונות שמשנים צורה עם הזמן וזה דבר ידוע . אבל זה התעורר להיכתב בעקבות חיפושי תמונות לאלבום האורחים לחתונה של הבת. פתחתי הרבה תיקיות והגעתי גם אל אלו שלא זכרתי שצולמו או נאספו ובאו געגועים לאלו שהיו בתחילת הדרך שלי כאם, באמריקה. כמה חברים שלא ראיתי  מאז שחזרנו לארץ עם תינוקת בת שנתיים. כמה הייתי רוצה שיהיו בחתונה. מן קרבה שלא קרתה בשנים שאחרי, החברים שלי מכיתת הציור ב PENN , אותם חברים שהתגוררו אתנו בחווה, שמרו על גל התינוקת וליוו אותנו בשנתיים המאושרות ההן, עם המורה האהוב שלנו ניל ווליבר ז"ל. והטבע. כמה טבע. ואיילות. כשכותבים איילה זו תמונה של הנפש. לא ממש איילה של יערות, אבל כן היו שם היו יערות, מאחורי המטבח, וערב אחד הציצה איילה בחלון. כמובן שהבהילה עירונית שכמוני. איילה. שותה מים. החיים שלפני החווה, בירושלים, יונה וולך למשל, היו כאילו מסרט אחר של חיי. אפשר להגיד גלגול אחר.. לא זכרתי את הריחות של ירושלים אבל כן זכרתי שבאתי אליה בגלל הריח. העיר העתיקה שהייתה המסלול הקבוע היומי של חיי, במיוחד הרובע הארמני והנוצרי, נסגרו בקופסת זיכרונות כמו מפיות יפות של ילדות ששמים בארגז בארון. בשנים שאחרי זה הם ייכנסו וייצאו מהבויידם. אחרי זה יהיה לי בית בלי בויידם. טוטו הכלב ייכנס לחיי עם חזרתנו לארץ ויעזוב את חיינו אחרי הרבה שנים של שינויים ותפיסות עולם שנבנו  וקרסו והוא בתוכם. הוא יילך אתי לתערוכות החשובות שפרצו את דרכי וגם יחכה בסבלנות בתקופות שנסעתי לחפש משהו אחר, אי שם, כל כך אחר עד שגם כלי הציור נסגרו בסוג של בויידם. שנים אחרי זה שוב ייפתחו, טוטו יהיה בסוף דרכו, ואני אפלס דרך חתחתים בעולם מנוכר השייך לצעירי התרבות הקונספטואלית.

המשכתי ברשימות של אלו שרציתי בכל מאודי שיהיו אבל לא יוכלו להיות, מכל מיני סיבות ובראשם ציפורה. איך זה שמתעורר אצל אימא הרצון הזה שאהובי נפשה מחייה הבוגרים יהיו בחתונת ביתה היחידה? האם גם אצל אמי התעורר הרצון הזה? לא אפשרתי לה. לא הייתה חתונה. וגם הלידה של הבת הייתה רחוקה ככל שיכולתי. אני לא בטוחה שאני תכננתי את זה אבל החיים תכננו עבורי. כמה חכמים החיים. אפילו בשעות שנדמה שלמרות שהרחקנו נדוד, עבדנו על עצמנו, עברנו ניקויים כאלה ואחרים, הפכנו והתהפכנו, הכאב הראשוני הזה של זרות נשאר ועוקץ בכל פעם מחדש.

אז נחזור לטוטו. או בעצם לסקאיי, הכלבון שאתנו כעת. אין ספק שסקאיי הוא התיקון הגדול. ושוב, החיים הם חכמים מאיתנו. לפעמים הם מזמנים תיקונים. אבל מוטב להיות סקרנית לגביהם מאשר לצפות להם.

כיפה אדומה, 1999, אקוורל ושיער של טוטו

איריס קובליו, אקוורל על אריזת תרופה, 1999

 

איריסיה קובליו, סקאיי, רישום באייפד, 2016

ההזמנה לחתונה (קושקה ואיימי). אקוורל, 2016

 

עוד על כיפה אדומה כאן

עוד על טוטו

 

השכונה

 

"בצוק איתן" התאהבתי בשכונה שלי. בין אזעקה לאזעקה הלכתי וגיליתי זוויות בהולות מרתקות לציור. בהתחלה רותקתי למגיני הפלדה של חלונות הממ"דים, לקולות הפתיחה והסגירה העמומים שנשמעו לסירוגין ביום ובלילה (למשמע האזעקות). הסתכלתי על הפתחים, המיקום, צבעי החלודה שהעלו מסגרות הפלדה, ריקבון העץ ועובש הקירות של הבנייה הזולה, המאפיינת את שכונת השוליים הזו, הגובלת בשדות בהם הולך ונחצב כביש מהפכני. הסתכלתי על שני הרחובות מן מקצוות השונים ונמשכתי לצייר את החורים התמוהים במרכזי המשולשים שעל גגות הקומה השלישית. לא הבנתי מה הרעיון האסתטי שעומד מאחורי חור כזה, אבל ביחד עם צבעי ההתקלפות, העצים השונים המציצים מן החצרות הקטנות, הגגונים הזולים הזמניים, הגדרות המתפוררים, המזגנים שבקעו מהקירות המתקלפים ללא הגיון כלשהו, הפנסים העקומים ואודם השמיים בקיץ ההזויי ההוא, וכל אלה העירו בי את ההשראה והתשוקה לצייר.

איריסיה קובליו, צייר באייפד, קיץ 2014

איריסיה קובליו, ציור באייפד, קיץ 2014

איריסיה קובליו, צייר באייפד, קיץ 2014

"היקום מדבר איתך"

עברתי המון דירות. טלטלות שנדמה שבחרתי וכאלה שנדמה כי נבחרו עבורי. חלק גדול מהמקומות שבהם אני כבר לא מתגוררת- אינם עוד. הפכו למשהו אחר. "עכשווי" יותר. משופץ לבלי היכר. וכך גם השדות, החורשות ובכלל הטבע סביב. פעם היתה לי תערוכה בשם: Delited Landscapes– תיעדתי מקומות שנעלמו מהמפה מסיבות שונות. גם פוליטיות. תמיד היתה לי משיכה לזה. להרס והבנייה מחדש. לא שאני בעד הרס. אבל זה קורה ללא הכוונות והרצון המודע שלי. ואלי של כולנו (גם במערכות יחסים אישיות). זה קורה לפעמים גם ביצירה שלי: הדחף הזה למחוק ולצייר מחדש. לכתוב מחדש. נדמה שזה באחריותי, אבל אולי לא. כי אולי זה המלאך הזה, שמתיישב על הכתף, או יותר נכון פורץ מנקיק נסתר במוח (או הלב) ומכוון לדרך אחרת. הופך את הכל. הורס שכונה בפינוי בינוי.

 

אז מה פתאום עכשיו פינוי בינוי? עברתי לכאן בעקבות טלטלה מסויימת. אמרתי לעצמי שזה שולי כמו שהשכונה הזו היא שולית. סוג של זמניות: שיכון עם חצר קטנטנה פרטית. בלי ועד בית, ארנונה נמוכה, רחוב ללא מוצא, ויציאה לשדות שבחורף מתמלאים פרחי בר נפלאים. דירה קטנה וצפופה שכל הבאים בה מתאהבים מייד, כי היא כל כך ציורית, גם בעיני מי שאינו מחובר לאמנות.. אבל אני התאהבתי בה ובשכונה רק כשטילים איימו להרוס כל דבר שייפגשו. ציירתי את השכונה, כתבתי בה שירים ואהבתי את הירח המטייל אתי בלילות נטולי השינה, עם או בלי הכלבים הפיוטיים שלי. אבל עכשיו התאהבתי בה עוד יותר, כשטייקוני הנדל"ן "מאיימים" עלינו בפינוי בינוי הנשמע מפתה כל כך כביכול. לילות חורף עכשיו. אלו הלילות היפים ביותר. אגרופי עננים נפתחים ונסגרים בשמים. הילת הירח גדולה במיוחד. שני הברושים בתחילת הרחוב שחורים מאי פעם, החתולים שמנים ואמיצים מתמיד והפחים הכתומים והכחולים של "מפרידי הזבלים" מוסיפים ריבועי צבע פלסטיק לצבעי החלודה והעובש האקוורלים. מכל פתח בוקע אור אחר ואין חלון או גדר או כניסה שדומים זה לזה.  אז איך אפשר שלא להתאהב.

איריסיה קובליו, אקוורל, קיץ 2014

איריסיה קובליו, אקוורל, קיץ 2014

איריסיה קובליו, אקוורל, קיץ 2014

ובכל זאת אני נוטה לשמוח עם השינוי. נדלן זו לא מילה חיובית בארץ הזאת. היא כמעט מקבילה למילה כריש. בארץ הזו הפערים הולכים וגדלים ויחד איתם הרמאות, השקר, החמדנות, הניצול. אני אף פעם לא כותבת על הדברים האלה. אני רק מנסה לתעד בדרכי הקטנה.  וגם להגיד לעצמי שהכל טוב ולטובה.. המשך יבוא.

אירסיה קובליו, אקוורל, קיץ 2014

איריסיה קובליו, ציור באייפד,  קיץ 2014

איריסיה קובליו, ציור באייפד, קיץ 2014

איריסיה קובליו, ציור באייפד,  קיץ 2014

קישורים לפוסטים עם ציורים שנכתבו ב"צוק איתן" 

מרחב הגנה 1

אקוורלים קטנים מקיץ קשה

 

 

לצייר באייפד, כלבי רוח, עציץ פלפלים, סטודיו

כדי לעבוד יציב וקבוע, כלומר כדי לצייר, אני זקוקה להגדרות, הגדרות של
מקום, זמן, מדיה, והעיקר אובססיה למשהו מסויים. האייפד הוא אידאלי למִינִי-
הגדרות. הנה ישנה אובססיה לשכונת המגורים שלי, לא מאהבה גדולה אלא ממבט
שנלכד על מבנה רפיטטיבי, לא אטרקטיבי במיוחד, אבל שיתכן וגם נראית
בסביבתו צמחיה, ולו עץ בודד אחד, אולי ברוש, אולי ריבוע דשא או גבעת
עשבים עונתיים, כביש עם מערכת סימניו אדום לבן כחול לבן, תמרור אין
כניסה, זרוע בגוויליה בצבע מגנטה בוהקת
עם האייפד אני יכולה להיות בכל מקום. הבחירות דורשות גם מיומנויות טכניות
שפתוחות עבורי, ערבובי הצבעים, יצירת הטקסטורות, וזה לא מובן מאילו או
מוכן מאליו, כי התירגול של שנים רבות בציור מתוך התבוננות מקל ופותח את
הדרך הדיגיטאלית
לפעמים נדמה שלשבת בסטודיו עם קן ציור, מכחולים, שפורפרות צבע, פלטת
ערבוב, לעמוד ולהניף זרועותיי ולערבב ולערבב ולהתאמץ להוציא את הצבע
מהשפופרת ולייבש ולחכות ולהתעטש בלי סוף מריח הטרפנטין או אפילו ריחות
האקריליק בגוונים מסוימים- כל הכימיה הזאת מעייפת אותי. היא כנאה לא
רלוונטית כרגע בשבילי.
ואף על פי כן אני חולמת על סטודיו קטן בקצה גבעה קטנה עם צאלון גדול
בכניסה וברושים במרחק קצה השדות וחממה קטנה של פרחי איריסיה ובקצה החממה קן
ציור גדול מעץ מאסיבי וכיסא גבוה ומרופד ומרופט וריח שמן דמאר ופשתן
וידיים צעירות ושריריות ועיניים שרואות היטב ורגליים שלא כואבות מלעמוד
ולהתנועע ולרקוד עם הצבעים והפרחים והצפרים בחלונות הרבועים הגדולים,
האוספים אליהם את אור הבוקר התכול ואת אור הצהריים השנהבי ואת אור הזהב
לפנות ערב, ובערב לארח את הכוכבים בחצר, ביחד עם שני כלבי רוח גדולים
והאחד הזה שלי הקטן, ובמרחק מייללים התנים והטווסים בקצב איוושות הרוח,
הנה מוכן המרק על השולחן, אהובי חוזר עם עציץ גדול של פלפלים בצבעים
שונים, לציור ולבישול, והשעה היא שעה טובה,
ואנחנו נהיה אחרי המלחמה הנוראה הזאת ואחרי כל המלחמות
שבֵּינֵינוּ לבינם
שבינינו לבינינו

Friends Forever or Eternal Friends by Demetre Haralambe Chiparus1

Yuri Krotov1

Lucian Freud1

Reggianini1

Anthony Valentino Robinson

 

ובינתיים, כל ציורי האייפד מהשכונה שלי  נמצאים בפוסט מלפני שבוע כאן

ואחד מאתמול לפנות ערב

מה שעכשיו…

איריסיה קובליו, סקאיי וקושקה, ציור אייפד, יולי 20141

 

*

*

 

יומן מרחב הגנה

בדיוק לפני שבוע התחלתי את הפוסט הזה. כתבתי: לשבוע. פוסט מתמשך. אחרי יומיים הסרתי את הטקסטים. השארתי את הציורים.

הדהוד המילים הבוטות משני קצוות הדעות הנחרצות, הפנאתיות, בעצם בכל תחום, גם באמנות, הקשה על כל כתיבה.

כל הציורים באפליקציית אייפד

מראות משכונת המגורים שלי

 

איריסיה קובליו, מרחב הגנה, ציור אייפד, יולי 2014

איריסיה קובליו, ציור אייפד, 20141

 

כאן אנחנו גרים

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 3, ציור אייפד 20141

 

 

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 4, ציור אייפד, 20141

וזה בית שנראה מהגינה הציבורית הקטנה שבין הבתים. מה שתפס אותי זה האור על שיח הוורדים המגביה והאור על עלי הדקל..

מרחב הגנה 8, ציור אייפד, יולי 20141

כל הציורים הם מראות מתוך השכונה שלי, שני רחובות עם שיכוני רכבת (אלו עם המשולש והחור- עיצוב תמוה) הנמצאים בשולי בתים כפריים, ותיקים ומחודשים. לכל שיכוני הרכבת יש ממ"ד דווקא, ואילו לבתים "הכפריים" לרוב אין.

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 7, ציור אייפד, יולי 2014

וכאן לא הספקתי לצייר את המכוניות, החלונות, המזגנים והכביסות, כי בדיוק נשמעה אזעקת אחר הצהרים. החלטתי להשאיר את הציור ככה, נראה פסטוראלי כל כך. בטח בגלל מפלי הבוגנוויליות…

*

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 8, ציור אייפד, יולי 2014

*

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 9, ציור אייפד, יולי 20141

 

*

הזכות לבחור. הזכות לדבר. הזכות להיות שונה. הזכות לשתוק. הזכות לפחד

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 16, ציור אייפד, יולי 2014

*

*

*

הלחשים והמדידות שלא ניתנים למדידה

איריס איריסיה קובליו, ציור דיגיטאלי באייפד, פברואר 20141

שני ציורים. אחד בצבעי מים והשני באייפד.

מזה שלושה ימים אני מנסה לחבר להם טקסט. כותבת. מוחקת.

לו היתה לי חצר-שמש היו לי גם אלף ציפרי גן עדן. ואירוסים. חצר כחולה עם כתמים של סגול כתום תפוז ירוק לימון ורוד פוקסיה ושני ירחים תלויים ממעל. והחצר היתה נושקת לים ירוק עמוק עם אופק זהב.

לו הייתי מורה עכשיו, הייתי מסבירה איך מסירים את גושי הספק והפחד הנערמים בכל פעם מחדש, איך שולפים את הקווים והכתמים הללו מתוך הוואקום התמידי לפלא מעשה הציור. הייתי פורסת את כל הלחשים והמדידות שלא ניתנים למדידה, מסבירה איך מפרקים את חוקי המסורת הנוקשה, כי כל ציור הוא נס, גם כשאת מציירת ומלמדת עשרות שנים וגלגולים, גם כשהתכווצו כל מילותיך לגמגומים. גם כשאת שבוייה בתוך בדידות מחרידה, גם כשאת נאהבת

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים, פברואר, 2014

פרגולה

כשיש לך רק חצי שעה, כשתכננת לקום בשבע וקמת בשמונה וחצי, כשערימת ניירת נשפכת מן הסלסילה שתלויה על הקיר, כשנסדק כיור חדר האמבטיה וצריך דחוף להחליף, כשאור פז יקרות מתגנב מדרום ופורץ בין חרכי פרגולת העץ בחצר הקטנה המגודרת ותלוית העציצים המנחמים שלך, כשאת מנסה לתפוס שעת שקט אחרי שהשכנים וילדיהם הלכו לענייני היומיום שלהם, כשכל  הסוודרים שלך מהשנה שעברה קרועים מציפרני הכלבלב ואת נשבעת שהיום את קונה סריג חדש, כשמונח בחיקך ספר שירים שרק רכשת ואת רוצה לכתוב עליו משהו כי הוא מזכיר לך משהו ואת מתלבטת אם לכתוב על זה או לא, וכשבעצם אין לך זמן לכתוב על זה, כשזה הבקר הנטול תלמידים היחידי בשבוע, כשצנצנת הקפה שחור ריקה ואת צריכה להתניע בלי לגימה אחת, כשאת מתפשרת על תה קמומיל וקרקרים דלי נתרן, מתחלקת עם צפרי הדרור המנקרים לרגלייך, רגע לפני שהכלבלב יקלוט מאי שם מרבצו שאת מתחלקת עם אחרים מלבדו, יעלה על השולחן וימשוך בשערותייך, את מוצאת את האפליקציה הראשונה שבוערת באצבעך ומזיזה ימינה ושמאלה ולכל הכוונים, בלהט הפסטורליה כאילו פסטורליה

הו תכלתו של השולחן על שלושת כיסאותיו, כמה אני אוהבת שעבר לכאן מחייו הקודמים. עושה סייב. שולחת. 

.

איריסיה קובליו, ציור אייפד.