לצייר ים לאורך זה לא מובן מאליו. ים בשבילי הוא מרחב .התרחבות. אופק הנמתח לרוחב. אדוות מקצה לקצה. לפני שנתיים שלוש נסענו למיקונוס לחופשת סוף קיץ. מחדר האמבטיה נראה הים היווני מחולק לשלושה חלונות לאורך. ישבתי על השיש שעל יד הכיור בחדר האמבטיה והתבוננתי מוקסמת בטרילוגיה בגווני הכחול והבוהק, איך חוצה ספינה מחלון מלבני אחד לשני ונעלמת.
*
אז לצייר ים לאורך, באקריליק על עץ צר למשל, מבלי לצרף לו אולי עוד שניים, כטרילוגיה, זה ללכת נגד כוון השעון, נגד כוון המשיכה, נגד כוון הלב. ובכל זאת הלב התעקש. שלוש שנים קדימה בקע לו זיכרון מאופק של ים, אשר הרחיב את לבי והפך את קרבי נפשי, ים מקצה עולם קאריבי, אי שם, באי גן העדן. הייתה שבת והקשבתי להקלטות של מנטרות מפי נזיר שפגשתי קרוב לאופק ההוא. הציור הזה התגלם לתוך השבת והתעקש להיות לאורך
*
בתערוכה שלי "גלי קול" הציור הזה היה בספק במהלך התלייה של האוצרת. נאמר שהוא גורע מהאחרים. צבעיו העזים לא שייכים. הוא יבלע את האחרים. לבסוף מקומו התפשר על קצה המסדרון, מקום מוסתר מהמראה הכללי של החלל.
*
לפני כמה ימים אישה אחת נסעה למרחק והגיעה לכאן, להרצליה, לראות אותו. האורך התאים לה והיא רכשה אותו. עטפתי אותו כעולל בן יומו היוצא מבית היולדות. אני לא מתווכחת עם אוצרות ולא עם רוכשות. לכל דבר יש מחיר. ואלוהים. מישהו אחד לוקח ומישהו אחר נותן. ואני ממשיכה.
גם לאורך
*
בספר החדש אני צריכה לבחור ציורים לאורך. ושוב אני מנסה ים לאורך. זה לא מובן מאליו. פעם אחת, בקיסריה, עמדו שני אנשים בטיילת ודיברו על האופק. אחת רצתה מעבר לו והאחד אמר שהאופק הוא הגבול. את הגבול הזה היא מנסה לפרוץ שוב ושוב.
ובכלל נוף לאורך חייב להיות מושלם אחרת הוא כמו טעות של הבריאה.
אבל טעויות הן הכי סיכוי שלנו לגדול. הן הגשרים הקטנים שעליהן אפשר לדרוך לרגע כדי להגיע מעבר לאופק
*
איריס איריסיה קובליו, אקריליק על עץ, 40×80 cm
סקיצות. Sketches 