פוסט שמתחיל במחיקה, ממשיך במוניטור ומסתיים בגן

מנסה לעשות תרגיל. להסביר לעצמי שכאן בלוג. סקיצות. לא מחייב. תמיד אפשר למחוק. וזו הבעיה. הנטיה למחקנות. אני לא ממש מוחקת, אלא מסירה מהרשת. מסירה מהמסך. טומנת בתיקיות. מסירה את התיקיות מהלוחות הגלויים. לפעמים מהמחשב כולו. שומרת בדיסק און קי. שמה בקופסא. ואת הקופסא בתוך קופסא אחרת. ואת האחרת במגירה. שבמחסן. לפעמים מכפילה. אחת מטילה בים. ים. ים.

אקריליק על בד

כשהים מפסיק להיות ים והופך להיות מוניטור.

אקריליק על בד

פעם השתתפתי בסדנת איי אם "מתקדמים". כל אחד קיבל סטיקר. שלי היה "מחבלת בהצלחה". הייתי צעירה מאד. היה לי לא נוח עם האמיתה הזו. עם השנים ראיתי איך המנגנון הזה מפעיל אותי. חיית חוף. הולכת לצדדים. הולכת קדימה. הולכת לאחור. מזנקת. נופלת. צועקת מהתחתיות בחצי קול. נוסקת

אקריליק על עץ

חוזרת לרגע לאי גן העדן. לפעמים געגועים כה חריפים עם כאב אחוז במעטפת הלב. מה שהיה לא יהיה. אבל הצלילות. והצלילים. זיכרון מאהבה גדולה. נפגשתי בה, בחלקיק מצאצאיה לפני שבוע.

אקריליק על עץ

וחזרת לכאן. העכירות מצטיירת יותר טוב מהצלילות. האפרוריות מחסלת כל פרספקטיבה. את האופק האינסופי אי אפשר לתאר ממש. הכל הופך לסיסמסוגרף הנפש

אקריליק על בד

מה רציתי להגיד? שאם לא הייתי חיה בעכירות מאובקת, מייבשת, עם הבזקים צלולים עזים הבוקעים כקרניים מבין ענני החיים הכבדים והמעיקים בארץ הזו, אולי לא הייתי מסוגלת באמת לצייר. או לא היה בי הצורך לצייר. כי צלילות מתמשכת היא פלא שמעבר לכל תיאור. ואיך אפשר להפוך את הירח שחותך במדויק בים השחור (אכן בים השחור) לחותך גם בשמיים של הנפש. אולי להחסיר אותו. להחסיר אותו כך שלא ישאב אותי שוב מכאן למקום הלא נכון * אתמול מישהו אמר בטלוויזיה שאין בחירה שגוייה. כן. מסכימה. לא. לא מסכימה. גם אם למדנו מהסבל-  הצלקות חרוצות על פני הגוף הפיזי. הגוף הנפשי. אולי רק ברוח הן מתפוררות והופכות ל כלום. שיר מהספר שלי" מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה" *

לַצַּלָּקוֹת יֵשׁ נְטִיָּה לְהִתְעוֹרֵר

בְּפִתְחוֹ שֶׁל גַּן

אַתְּ מְנַסָּה לוֹמַר דָּבָר

וְהַמִּלִּים מִתְהַפְּכוֹת לַצַּד הַשֵּׁנִי

קוֹלֵךְ נִשְׁמָע כְּלַעַג הָעוֹרְבִים

*

ובמוניטור, או הסיסמוגרף, גן וים הם אותו הדבר בעצם

* אפשר לראות בקישור הזה לפייסבוק שלי את ציורי הים בפריסה