מנסה לעשות תרגיל. להסביר לעצמי שכאן בלוג. סקיצות. לא מחייב. תמיד אפשר למחוק. וזו הבעיה. הנטיה למחקנות. אני לא ממש מוחקת, אלא מסירה מהרשת. מסירה מהמסך. טומנת בתיקיות. מסירה את התיקיות מהלוחות הגלויים. לפעמים מהמחשב כולו. שומרת בדיסק און קי. שמה בקופסא. ואת הקופסא בתוך קופסא אחרת. ואת האחרת במגירה. שבמחסן. לפעמים מכפילה. אחת מטילה בים. ים. ים.
כשהים מפסיק להיות ים והופך להיות מוניטור.
פעם השתתפתי בסדנת איי אם "מתקדמים". כל אחד קיבל סטיקר. שלי היה "מחבלת בהצלחה". הייתי צעירה מאד. היה לי לא נוח עם האמיתה הזו. עם השנים ראיתי איך המנגנון הזה מפעיל אותי. חיית חוף. הולכת לצדדים. הולכת קדימה. הולכת לאחור. מזנקת. נופלת. צועקת מהתחתיות בחצי קול. נוסקת
חוזרת לרגע לאי גן העדן. לפעמים געגועים כה חריפים עם כאב אחוז במעטפת הלב. מה שהיה לא יהיה. אבל הצלילות. והצלילים. זיכרון מאהבה גדולה. נפגשתי בה, בחלקיק מצאצאיה לפני שבוע.
וחזרת לכאן. העכירות מצטיירת יותר טוב מהצלילות. האפרוריות מחסלת כל פרספקטיבה. את האופק האינסופי אי אפשר לתאר ממש. הכל הופך לסיסמסוגרף הנפש
מה רציתי להגיד? שאם לא הייתי חיה בעכירות מאובקת, מייבשת, עם הבזקים צלולים עזים הבוקעים כקרניים מבין ענני החיים הכבדים והמעיקים בארץ הזו, אולי לא הייתי מסוגלת באמת לצייר. או לא היה בי הצורך לצייר. כי צלילות מתמשכת היא פלא שמעבר לכל תיאור. ואיך אפשר להפוך את הירח שחותך במדויק בים השחור (אכן בים השחור) לחותך גם בשמיים של הנפש. אולי להחסיר אותו. להחסיר אותו כך שלא ישאב אותי שוב מכאן למקום הלא נכון * אתמול מישהו אמר בטלוויזיה שאין בחירה שגוייה. כן. מסכימה. לא. לא מסכימה. גם אם למדנו מהסבל- הצלקות חרוצות על פני הגוף הפיזי. הגוף הנפשי. אולי רק ברוח הן מתפוררות והופכות ל כלום. שיר מהספר שלי" מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה" *
לַצַּלָּקוֹת יֵשׁ נְטִיָּה לְהִתְעוֹרֵר
בְּפִתְחוֹ שֶׁל גַּן
אַתְּ מְנַסָּה לוֹמַר דָּבָר
וְהַמִּלִּים מִתְהַפְּכוֹת לַצַּד הַשֵּׁנִי
קוֹלֵךְ נִשְׁמָע כְּלַעַג הָעוֹרְבִים
*
ובמוניטור, או הסיסמוגרף, גן וים הם אותו הדבר בעצם
* אפשר לראות בקישור הזה לפייסבוק שלי את ציורי הים בפריסה
װ26 בינואר, 2015 at 7:18 pm
לא בטוח שהבנתי הכול, אבל אהבתי את צלילות הירח מבעד לעכירות.
אהבתיאהבתי
װ26 בינואר, 2015 at 8:19 pm
תודה פוסט מרגש
אהבתיאהבתי
װ27 בינואר, 2015 at 10:57 am
תודה עדה
אהבתיאהבתי
װ27 בינואר, 2015 at 10:57 am
תודה דודו
אהבתיאהבתי
װ29 בינואר, 2015 at 9:25 pm
הציורים נהדרים, ומאוד מזדהה עם התחושות, גם אני מחקנית כפייתית…ביקורת, ביקורת, ביקורת, עוד לחיצה על מעצור… מצד אחד הביקורת העצמית מולידה עבודה שהיא מלוטשת יותר, מדויקת יותר. מצד שני אלו כבלים, ולפעמים מסתבר שמשהו שהסתרתי ולא חשפתי מתגלה בדרך כלשהי וזוכה לאהדה גדולה מצד הצופה… צריך למצוא איזון, כמו בכל דבר.:) הצילום עוזר לי להשתחרר, כי אין שלבים, הכל קורה בשבריר של שניה.
מאוד מאוד אוהבת את ציורי הים, ובמיוחד האקריליק על עץ, צבעים שמצליחים להמחיש את עומק צבעי הים והנפש.
(קראתי בזמן אמת ורק עכשיו יצא לי להגיב, ואפילו ספונטנית, כמעט בלי למחוק מילה:))
אהבתיאהבתי
װ31 בינואר, 2015 at 7:44 pm
תודה ורד. קראתי רק עכשיו. לפעמים צריך אומץ לא למחוק. ואולי לפעמים צריך את האומץ למחוק….
אהבתיאהבתי
װ30 בדצמבר, 2015 at 3:34 pm
[…] גלי קול 5 […]
אהבתיאהבתי