לחבר את זה עם מוזיקה

האייפון שלי כעת הוא הסטודיו שלי. בקרוב יהיה לי סטודיו נוסף: האייפד. החלומות שלי על גודל ומיקום התגשמו. אני יכולה להיות  באינסוף, בכל גודל ובכל מקום, ים, יער, ערבת ערבות בוכיות, או שדה נרקיסים, חדר חשוך, או מטבח בדרום צרפת, ארמון קרח באיסלנד, למרגלות הפוג'יאמה ביפן, או להתערבל בתוך גל בהוואיי עם מוזיקת גיטרת הסווינג.

הציור בסטודיו האייפון משחרר אותי מכל מיני הגדרות וקביעות על מה זה ציור שהצטברו בכל השנים מאז אחזתי בצבעי פסטל תמימים, דרך מכחולים ועד הסטים המקצועיים ביותר לאקוורל.

האפשרויות שהולכות ומגלות את עצמן בעולם הדיגיטאלי נראות כצעד הדומה לאכילת התפוח מגן עדן ללא רגשות האשם. ההתנסויות היומיומיות שלי בחצי השנה האחרונה מלאות חדווה ותגלית. אני מרגישה כמו ילדה קטנה מבלי שאף  אחד יאמר לי מה לעשות ויצפה ממני ל"עתיד". הסטודיו באייפון כולל את כל הזמנים ואין בו צורך בדלתות לסגירה או התגוננות. הוא שלי והוא לא שלי. הוא הכי קרוב שאפשר לאלוהים וגן ועדן.

פעם הייתי גם מוזיקאית. ניגנתי והלחנתי. אבל לפני שנים ויתרתי על רוב הכלים לנגינה ולהלחנה. ויתרתי גם על הידע והמשיכה ל"מוזיקה קלאסית" או "רצינית". יכול להיות שעוד מעט יתגלה לי כלי דיגיטאלי כלשהו שאוכל דרכו לנגן ולהלחין ולחבר את המוזיקה לציורים מבלי שאצטרך לרכוש כלים ממשיים ולכתוב ביליוני תווים צפופים, כמו שעשיתי כשלמדתי האקדמיה למוזיקה. אני אמצא את האפליקציה הנכונה וזה יתחבר. כי הכל חייב להתחבר. כי הכל כבר מחובר, רק צריך לפתוח את במקום הנכון. הוא כאן והוא קרוב.

 בינתיים  סרטונים המשקפים מעט תהליך ציור דיגיטאלי של תפוח

 של פרחי אמנון ותמר

ושל מנדרינה

 להתראות בהוואי

איריסיה קובליו, ציור באייפון, 2013

יד מהירה ממחשבה

ליליות, או יותר נכון שושן צחור. מה לכתוב קודם? את סוף התור ב"טיב טעם", עציצים וזרים על מדפי היציאה, העין שקולטת את הזר הבודד הזה, 26 שקלים, הקופאית הרוסיה היפה שדומה למריל סטריפ, רגע רגע, תוסיפי גם אותם, זה לציור, לתלמידים, אני לא בטוחה שהיא מבינה, עשרות אנשים חולפים על קופתה ביום, היא מקישה את המחיר, אני מוסיפה במזומן, גשם מתחיל, אני רצה למכונית בחנייה, ריחם הענוג ממלא את החלל מהמושב האחורי, אני והפרחים ושאר המצרכים חוזרים הביתה.

שבע בבקר. למחרת.

עולם האפליקציית הציור באייפון שלי הוא חדר העבודה הפרטי שלי. הוא עולם עף. אני נושאת אותו לכל מקום והוא נושא אותי. יקום מקביל אפשר להגיד, ממשי. בנקישה אחת אני נכנסת לתוכו כמו שפעם מכשפות היו עולות על מטאטא וכובשות את הכוכבים, כל אחת את הכוכב שלה, בתוכו היא מממשת את רצונותיה, תשוקותיה, תוכיותיה. כל אחת לומדת עם הזמן להשתכלל בתוכו, למזג בו את את כל מה שהיא ויתרה עליו ב"חיים הרגילים של הזמן", במציאות הנתפסת כליניארית.

בשבע בבקר, כשגשם, שקט מאד בחלון לרחוב שלי. כולם מזדרזים לעבודה, גם הילדים לא נשמעים. על שולחן המטבח עומד האגרטל עם הליליות הצחורות. אור הבוקר מיטיב איתן ועם הכניסה שלי לאפליקציה. בשתי נקישות אני כבר רוקדת איתן שם, עמוק בפנים. האם זאת אני?

בעולם הדיגיטאלי קל לתעד. אפשר לעצור בכל תנועה וקו ולעשות save. גם בעולם הממשי אפשר לצלם, אבל תנועת הזמן נחסכת מאד בדיגיטאלי. מצטמצמת. הכל מהיר מאד, ואז אפשר לראות את התהליך, בהילוך אטי, לנתח את קווי המחשבה, את המסע הקווי הממוזער הזה בתוך האייפון.

הנה כאן יצרתי סרטון המעלה בתנועה, בזה אחר זה, את העצירות בכמה שלבים מרכזיים בציור זר הפרחים היפיפה הזה.

המוזיקה שבחרתי היא של המלחין האימפרסיוניסטי שהיה אהוב עלי בנעורי, Debussy, המוזיקה שלו פתחה בתוכי את האפשרות לכניסות עמוקות בהרבה יותר ממה שהמוזיקה הקלאסית המערבית מאפשרת. דרך Debussy הגעתי לעננים.

היצירה שבחרתי נקראת "Rêverie" – חלום בהקיץ. לפסנתר סולו.

 

לצייר ברישיקש

בספטמבר 2007 נסענו להודו. בארבע לפנות בוקר בוקר  חיכתה לנו מונית בנמל התעופה הישן של דלהי לנסיעה ארוכה וקופצנית לרישיקש, לאשרם של סוומי שיבננדה. הדרך ארכה כשמונה שעות בזחילה איטית בכבישי עפר, המונית פילסה דרך פרות וכלבים משוטטים, המייה בלתי פוסקת של טוקטוקים, אופנועים וצופרים. ישבתי על הספסל האחורי מביטה בבעתת מה במראות בחלון. הספרים הרבים שקראתי לא הכינו אותי להודו, ולא הלימודים, ולא החברים, אלו שמהיוגה ואלו שלא.

כשאת מציירת, מה שאת רואה זה צירופי צבעים, צורות נעות, אור, קונטרסטים, טקסטורות. העין נלכדת בזווית מסויימת עוד לפני שמתפרש הדבר: חמור, גלגל, בד סארי תלוי על חבל. ובהודו זו חגיגה. אבל באותה נסיעה שכחתי שאני ציירת.

היינו רעבים ומיד הזמינו אותנו לחדר האוכל לארוחה העיקרית. עמדנו בתור הכניסה. על יד ערימות הנעליים שהיינו צריכים להשאיר בכניסה עמד איש עם מקל גדול והיכה באוויר בצעקות קלות אך תקיפות כדי לגרש את הקופים גונבי הנעליים.

באולם האוכל הנשים יושבות על הרצפה בצד ימין, עם גבם לגברים, ואנשי המקום עוברים בין השורות עם דליים גדולים עמוסים באוכל: דאל חריף אש, אורז לבן נטול תבלינים, ירקות מבושלים חריפים ופיתה הודית דקה בעזרתה אוספים את האוכל כדי להביאו אל הפה הרעב.

ושוב שכחתי שאני ציירת. אני חושבת שאכלתי רק את הפיתה.

רק לאחר כעשרה ימים של בעיקר ניסיונות להימלט מהקופים ומהריחות ומקולות הרעש, וגם מהחום (40 מעלות בלתי פוסקות) ולאחר ששוב עלינו במונית במעלה ההימאליה וראינו למלעלה את רישיקש ואז את הגנגס החוצה אותה ואת הגשרים המדהימים (רם ג'ולה) וטיפסנו למערתו של וסישטהא ולמקורות הגנגס- צבע המים תכלת יהלום וחלוקי הנחל פנינים והצמחיה כמחרוזות תפילה וההרים סביב כצעיפים סגלגלים, רק אז, לפתע, ראיתי את היופי, אותו יופי שמעוררת בי את התשוקה לצייר.

למחרת קניתי בשוק מחברת דפים חלקה, צבעי מים פשוטים ומכחול ועפרונות. ישבתי על שפת הגנגס בביתו של סוומי שיבננדה והתחלתי לצייר. נותרו לנו מעט ימים עד הנסיעה בחזרה ואני רציתי לבלוע את המראות.

כינסתי בסרטון יוטיוב קצר ומוזיקאלי את הרישומים וצבעי המים מרישיקש.

הנה: רישיקש

https://www.youtube.com/watch?v=q4VJpO2SB9E

 

ובהזדמנות זאת אני רוצה להמליץ על דף הפייסבוק הנפלא והממלא השראה "סנסקריט להמונים- מילה סנקסריטית ביום". דרך הקישור הזה אפשר להיכנס לדף הכמעט יומי ולא חייבים להיות חברים בפייסבוק. זו אחת הפנינות הנפלאות ברשת.

וכאן בבלוג היוגה שניהלנו פני כמה שנים פירסמנו רשומות עם תמונות מרישיקש. היום העליתי את הרשומות האלו מחדש כדי שיהיה ניתן לצפות בהן.

שבת שלום, אום אהבה ושנטי לכולם

איריס קובליו, צבעי מים, הודו, 2007