הדיוקן האבוד

S/W Ver: A0.03.24R

ציירת עשתה כמה סקיצות פורטרט על לוח עץ זול, לא יצא טוב, זרקה לפח, אולי הציור בצבץ בין ערימות הזבל . מישהו לקח. מה היה לו בראש. אולי חשב שהדיוקן יפה. אולי היה לו סוג של סטייה. אולי היה לו איזה כישרון. הביא לחדר שלו. קנה קופסת צבעי גואש בחנות הצעצועים השכונתית, שני מכחולים וערבב עד שנראה לו גוונים דומים שיוכלו לתקן ולצייר את עין שמאל שנמחקה חלקית. במרכז הציור היה סדק והוא מילא את הסדק בצבע דומה לצבע לוח העץ וצבע בוורוד את הצוואר המחוק למחצה. עכשיו הדיוקן ממש מצא חן בעיניו אבל היה חסר לו משהו: זקנקן. הוא ערבב חום ולבן ובעזרת קיסם שיניים הוסיף זקן ושפם. הוא הניח את הציור על השידה הלבנה שהביא מהזבל כמה ימים קודם לכן ובזמן שאכל מולו תפוח החליט שחסר לדיוקן רקע. הצבע הצהוב ירוק של התפוח התאים לרקע. עכשיו היה מוכן והוא תלה אותו על הקיר של הצריף בו התגורר בשולי השכונה.
(מאז עברו שנים רבות. מאות שנים. במקום הצריף עומד בנין רב קומות לצד בניינים אחרים רבי קומות, "מגדלי העננים" הוא השם של המרחב האזורי, כבר אין מושג כזה שכונה. והציור? בוודאי נבלע בתוך כף האשפה של הטרקטור שהפיל את הצריף לאחר מותו של האיש.)
את הציור כמעט בשלמותו מצא הסדרן מחיריה, אתר הזבל המרכזי. הוא חשב שהציור יפה ואולי יעשה אתו משהו, יתקן, ייתן מתנה, ימכור. משהו. הוא היה צייר חובב והפך את הדיוקן של הגבר הצעיר המזוקן לאישה. הוא הוסיף כמה גוונים בצבעי אקריליק מעודנים יותר והתמלא סיפוק. זה לא רע, חשב לעצמו, אני אנסה למכור אותו לאספן אחד משוק הפשפשים, אדון חוג המפורסם. אדון חוג אכן קנה ממנו את הציור בסכום מכובד יחסית, שם אותו במסגרת ענתיקה שהייתה לו בחנות וכמו חיכתה לציור שיבוא ויתיישב בתוכה. הוא הציג את הדיוקן בקדמת החנות. הציור נרכש כעבור יממה והמשיך להתגלגל ולהירכש על ידי סוחרים שונים ומשונים עד שהגיע לידי סטודנט לארכיאולוגיה שהביא את הציור למורהו. המורה, שמלבד מאיסוף חרסים ושאר פריטים ארכיאולוגים היה גם חובב ציורי דיוקן. הציור הזה נראה לו שעבר כמה גלגולים והוא החל לנקות אותו באציטון מינרלי כדי להסיר את השכבות העליונות.
המשך יבוא..
הסיפור בהשראת הסדרה מעולה המוצגת כיום בנטפליקס "בעקבות ליאונרדו האבוד" 

–

הציור שבראש הפוסט מתוך ציור אבוד שלי:

איריס איריסיה קובליו, 2011, אקריליק 80x120cm