המשתלה הוירטואלית

התחלתי לצייר פרחים בצבעי מים באוסטריה, בהרי טירול, בבקתה הקטנה של אנג'לינה שהיתה צמודה לאשרם יוגה. אנג'לינה שמה על שולחני בכל בוקר פרחים טריים מגינתה ולאחר מדיטציית הבור באשרם הייתי חוזרת ומציירת את הפרחים בהכרת תודה. חלפו מאז כעשרים שנה והמוני פרחים בצבעי מים הונצחו על דפים בגדלים שונים, בעיקר פרחי הארץ היפה שלנו, כלניות, נרקיסים, חמציצים, סביונים, נוריות, רקפות, וורדים ואחרים. כשהוספתי לשמי איריס את איריסיה נולד גם החלום להקים משתלה טיפולית לימודית בה אני מגדלת את הפרחים האהובים ומרפאה לבבות דרך התבוננות בפרח בעין יוצרת. בין השתילים דמיינתי צבעי מים, מכחולים ודפים ואנשים מוזמנים לצייר ולנשום תוך כדי את הפרח, העלים, האור. החלום הזה שלי התקיים לרוב בציורים שלי שיעורי הציור בסטודיו שלי. והוא עוד יתגשם. עכשיו יש לו סיכוי יותר מאי פעם.

ובינתיים פתחתי משתלה וירטואלית טיפולית לנפשותינו הפצועות מאז שבעה באוקטובר הנורא. פתחתי אינסטגרם בו מוזמנות ומוזמנים לשלוח ציורי פרחים בצבעי מים ( למייל שלי) ואני מעלה לדף האינסטגרם עם קרדיט והפניות כמובן. המשתלה הזו פתוחה לכולם וכולי תקווה שתשלח ערוצים לכל קצות העולם, ערוצים של תמיכה בנו, בישראל, הלב הקטן הפועם במרכז העולם.

כמה מילים על צבעי מים (אקוורל):

השקיפות, האווריריות, השיח בין הריק (הדף )לבין המבע יוצרים את השיח שבין עולם הרוח לעולם החומר. נוצר הדהוד של מה שנקלט בעין ומה שמעבר לתפיסה האנושית. בפרח מתקיים עולם החומר והרוח במלואו. זרע מצמיח עלים ופריחה וקמל עד סופו במחזוריות עונות השנה. נגיעות המכחול בתהליך הזה הם מזור לכאבי היום, ואושר לשעות שמחה והתעלות.

–

מוזמנות ומוזמנים לשלוח אלי למייל ציורי פרחים בצבעי מים.

iriswari@gmail.com

–

–

–

עצים

עצים

כשנולדתי נשתל עץ על שמי אי שם והעץ שלי הוליד עצים אחרים שהופיעו בהמשך חיי, הופיעו ונעלמו. לכל עץ היה תפקיד. לא ידעתי למפות אותם בזמן אמת, אבל הם מופיעים ברבים מהציורים שלי.

 אני זוכרת את עץ הגויאבות מחצר ילדותי בשכונת מונטפיורי שנתן ריחו תמיד בחג סוכות, אני זוכרת את עץ האזדרכת עם ריח פרחיו הסגולים שאימא וסבתא תמיד פחדו מפריחתו באביב, כי היה מבשר את זמן הדיפרסיה של סבתא, אני זוכרת את עצי הצאלון הענקיים בשכונת מונטפיורי, את פריחתם האדומה הכבדה ואת לילות הקיץ של דוברי הרומנית על הספסלים בצילם. אני זוכרת את ההתרגשות מעצי האורן בירושלים כשנפגשנו בפעם הראשונה, את ריחם המציף, המשחרר. איך ברחתי אליהם בתשוקה עזה, להריחם יום יום. אני זוכרת את היערות בפנסילבניה, מאחורי הבית שהתגוררנו בו. את העצים של מיין בציורים של המורה שלי ניל ווליבר, את המסע אליהם, את העצים בקנדה עם ריח העובש המתוק ושוב בחזרה לעצים ברמת השרון, בהרצליה, העצים שנראו מהמרפסת, העצים שהעיריה כרתה, עצי הסיגלון היפים המטרידים, עץ התאנה המדהים שגידלתי בחצר בנווה ישראל ואיך נכרת כשעבר לדיירים החדשים, העצים בחצר של דירתי הנוכחית שהצלו והכבידו  עד היום בו הזמנתי גנן לפתוח עבורי אור.

ואור בא.

העצים יגדלו וייעצמו שוב בשנים הבאות אבל אני לא אהיה כאן. הם פתחו לי את השער.

כיפה אדומה אבדה ביער. אימא שלה הזהירה אותה אבל היא לא הקשיבה. היא אהבה את היער. מפני מה הזהירה האימא? מהזאב. 

הרבה אזהרות קיבלתי בילדותי. אבל לא מהזאב. מהזאב הראשון. הוא היה לכאורה רק בסיפור של אחד הספרים הבודדים שהיו לי.

כיפה אדומה חולמת ביער. היא מוקסמת מיופים וריחם של העצים. בסיפור הידוע הזאב טורף אותה במניפולציה. 

המניפולציות ילוו אותי בהמשך חיי. גם אחרי שיצאתי מתחום ההורים. יצאתי חזרתי יצאתי חזרתי. עד שלא חזרתי. ובכל פעם היו עצים אחרים והם היו הנחמה המגוננת.

ציירתי הרבה עצים במסלול הביטוי החזותי שלי. גם את היערות של כיפה אדומה וגם את הזאב עצמו, בווריאציות רבות מספור. ציירתי עצים מקרוב ועצים מרחוק

ציירתי ביערות. 

למדתי אצל מורה שהיה אחד עם היער. הוא לא היה  זאב. הוא גם לא היה אימא. הוא היה מאפשר. מורה דרך.

מאז עברתי דרך עצי קנדה, אוסטריה, אי גן העדן בבהמס ועצי הארץ הקשים המכאיבים.

ביום כיפור האחרון הייתי ברטריט ביער אלונה, היה חם ודוקר ונוגע בלב. בכל שעת הפסקה שניתנה לנו ציירתי וציירתי וציירתי.

 עפתי.

יער אלונה, רטריט יום כיפור, 2023.

היער בפנסילבניה, 1989

היער בלוטם, 2001

היער בכיפה אדומה, 1998

מסלולי יערות, 1999 (צבעי מים ושיער)

היער בטירול, אוסטריה, 2015

היער בואל מורין (קנדה), 2001

היער באיזור גבעת עדה, 2017

היער/ חורשה בהרצליה נווה עמל.

.

לשנים הבאות מאחלת לעצמי לצייר עוד יערות במקומות נפלאים……..

נדודים

כמו בארץ נוודים, החלום שלי זה לנדוד בקרוואן. לא בארץ הזו. להתחיל מדנמרק. האם אפשר לנדוד שם בקרוואן? יש לי מכרה שנודדת שם, לא נודדת, מתהלכת באמצעים שונים ומצלמת. דרכה אני "מכירה" את דנמרק ומסלוליה. לפני זה התאהבתי בשפה, מסרטים וסדרות. אני לא מבינה אף מילה בשפה אבל היא מתנגנת אצלי כמו האושר, מלטפת כל שריר וגיד, היא המדיטציה הכי טובה שלי, השפה, לצפות בסרט דני בעיניים עצומות. אני לא חושבת שהיה מעניין אותי לצייר שם למרות היערות והאגמים והשבילים המזמינים. אני לא  ציירת של יערות. אבל אני כן של שדות וברושים ותלמים וקוצים וגבעות והר אחד יהיר מעליהם, מתנשא אל על

שני אקוורלים קטנים במרחק 20 ומשהו ק"מ מהרצליה לכיוון צפון מזרח.

Iris Kovalio. Israeli landscape 2022

–

Iris Kovalio. Israeli landscape 2022

–

–

–

פטוניות. מחשבות בלתי גמורות

יוני מטפס במדרגות הנעות באיטיות חורקת לקומה הבאה הידועה וגם לא ידועה. האם בקומה מעל יהיו המסלולים המוכרים המעייפים המייאשים, או תתגלה איזו דלת למסלול מפתיע ומהי הפתעה. אנחנו נאחזים במוכר, גם כשהוא כל כך מעייף, בודד, מתפלש בתוך עצמו. יום ועוד יום. משימות קטנות. לוח שנה דליל. פה ושם משהו. ליותר מזה אין מסוגלות והמדרגות עולות לאט לאט. חורקות. לפעמים צריך לאחוז במעקה. ישנם קטעים שאין מעקה ושווי המשקל עומד למבחן.

פטוניות

זו העונה של הפרחים הצבעוניים הדביקים הללו. הם נראים תמימים בעציצי המשתלה. צבעיהם מושכים. לפעמים, בעונה הזו, שהפריחה התייבשה ולא מעוררת השראה אצלי בשכונה אני תרה שוב ושוב אחר פרח לציור, בשביל התלמידות , בשבילי, כי פרח זה אחיזה בחיים, בכוח להמשיך. במרחק ההליכה אצלנו המבחר עייף כמוני. במשתלה הקרובה רק פטוניות קטנות שנעשות דביקות ומיובשות אחרי שבוע. ציירתי את אלה אמש, בזמן שגם הן ציירו, להספיק לפני השתילה באדנית המטבח. יום שלישי. המדרגות ממשיכות לנוע בחריקה.

איריס קובליו, אקוורל, מכחול יבש, 2022

לפעמים מספיק כמה כתמים.. הלא גמורים הם השקט שבין פעימה לפעימה. יש לנו נטייה להוסיף, לפרט, לגבב, לתקן, להשלים, לפחד מלהניח לדברים. בצבעי מים יש לדעת את הרגע הזה, הרגע שכל מה שיבוא אחריו אין בו באמת צורך למעט ניסיונות לתקן, לכפר על טעויות, להתנצל, להאשים את עצמנו בזה שידענו שאסור להיכנס לאותו נהר פעמיים ובכל זאת נכנסנו. לפעמים נעשה לנו חסד ואנחנו ניצלים מטביעה, אבל בלענו הרבה מים והמים האלו כבדים כבדים בבטן. נקב קטן ויתפרצו למפל של צער עולמים

הנה הבלתי גמור

Iris Kovalio watercolors 2022

האמת שהוא מושלם, האקוורל הקטן הזה, שנעשה כביכול כלאחר יד. שלא כמו זה שצויר אחריו. מי צריך לדעת שאלו פטוניות עלובות, דביקות, שאריות של ייאוש ובדידות, מי צריך לדעת את השכבות בניסיונות התיקון של חוסר סיפוק ותסכול וביקורת עצמית צפופה מחרדה קיומית, מי צריך לדעת שמתהפכת הבטן מהמחשבות על הבאות, על איך, על כמה, על מה יישאר ומה לא

הנה הציור המלא ספקות

איריס קובליו, אקוורל, יוני 2022

–

–

–

–

שביל החרציות בימי קורונה

אמש יצאתי לשדה מאחורי הבית (קצת יותר מה 100 מ' המותרים) וצילמתי בשדה החרציות. השמיים כל כך תכלת והחרציות כל כך צהוב והירוק כזה ירוק, ממש דגל של אביב, דגל של בריאות. פעם השדה היה רחב. אפשר היה ללכת ברגל לרעננה ולגבעת חן. עכשיו חוצה אותנו כביש 531 הרועש ללא הפסקה. אבל אתמול היה שקט יותר מביום כיפור. שום דבר לא נע על הכביש או בשמיים, מלבד הצפרים. המון המון צפרים. אולי תמיד היו ולא שמענו אותן. הציורים הכי שמחים שלי יכולים לבקוע גם בשעות שהחרדה מציפה, והיא מציפה. לופתת. לילות לבנים כמעט. מציצה פה ושם בפייסבוק. בוואטסאפ, שם שמורים לי כמה מדיטציות ומילותיה הטובות של סימה. אני פותחת בשתיים בלילה. בשלוש. בחמש. משתדלת לעשות מדיטציה לפחות פעמיים ביום. צריך משהו להאמין בו. אחרת אי אפשר. קצת תרגול גופני. את הציורים ציירתי מצילומים. ממילא גם אם הכל היה "נורמאלי זה היה בלתי אפשרי כמעט לשבת בטבע הזה, שהוא כל כך נוצץ, בוהק, זורח, רוחש דבורים ומעקצצים אחרים, מציף ריחות מעטשים ללא הרף. אני נושמת את הטבע בעיניי. בולעת אותו. וחוזרת לסטודיו הביתי לצייר.
סדרת שלושה מהשדה שמאחורי השיכונים שלנו. כשהגעתי לשלישי, האבסטרקטי מינימליסטי משהו, התעטשתי כל כך שמיהרתי לסיימו, בתנועת החמש דקות שלפני האנטי היסטמין.
אקוורלים, סוף מרץ 2020

_

_

28.3.2020

שלושה מהכפר

אני רוצה לגור במקום שהוא גבוה (לא יותר מדי, גבעתי כזה) שמשקיף על שדות, גבעות והרים רחוקים או ים, שתהיה לי מרפסת פורץ' כזו  פתוחה למחצה, עם גגון, שאוכל לצייר ממנה שוב ושוב ושוב עד תום. שאוכל לצייר באוויר הפתוח כל עוד אני רואה ויכולה להניע את ידיי.

האור משתנה כל הזמן. האדמה נושמת. הצמחייה פורחת ומתייבשת ושוב עולה ופורחת, בכל פעם אחרת, צל העצים נע כל הזמן, ווריאציות השמיים, מזג האוויר, הצלילות, העכירות ואני מול כל זה.

אני לא צריכה ללכת רחוק. אין בי תשוקה להיות יחפה, להישרט מקוצים ללטף עלים, להריח פריחות. הכל כבר בתוכי. רק שקט אני מבקשת. שלוש ארבע ביום מול מרחב פתוח.

בחווה שבניו הופ, בשנות לימודיי בארצות הברית, המורה שלי ניל ווליבר ז"ל לימד אותי לראשונה את הנוכחות הזו מול הטבע. את העבודות הגדולות שלו צייר בסטודיו העצום שהיה לו במיין, אבל לחיבור הנפשי רוחני נזקק לטבע עצמו. הוא גר בטבע. היה לו רכב  שטח והיה נוסע לעומק שטחיו עד המקום בו נוצרה ההתחברות. ואז הסקיצה.

אני לא רוצה לנסוע. אני רוצה מרפסת קטנה. יציבה. עד תום.

את האקוורלים האלו ציירתי בהרצליה מצילומים שצילמתי בכפר קיש, מקום המגורים של הבת. הציור מצילום מאפשר התכנסות פנימה, חיבור לידע המבוסס על צבירה של ניסיון רב שנים באקוורל בתוספת הקשר הרגשי למקום המצויר. (לכן אני ממליצה להשתמש רק בצילומים אישיים).

מי ייתן ותתגשם משאלתי

–

 

האקוורל עם הבית הקטן "ביער" הוא חורבה קטנה ומתוקה הנמצאת בדרך לגן של הנכדה, מוקפת עצי אורן וברוש בכפר קיש.

 

מריה, בקצרה

שלוש סקיצות של מריה, המטפלת המולדאבית של אימא שלי. ניסיונות לתפוס את המורכבות שבתוך פניה החתומות בדרך כלל בטווח הזה שבין עדינות ומסירות לבין הר הגעש שמציץ מבין קמטי דיוקנה. צבעי מים. יולי 2019

(מריה הכי אהבה את השמאלי)

 

התערוכה ״ דיוקן אם ״

 

אציג 4 אקוורלים, שניים עכשוויים מאד ושניים מתקופותיה הקודמות של אמי.

 

כשפנתה אלי האוצרת לפני כחצי שנה אמרתי לה שלא בטוח שאמי תצליח להגיע עד כאן. והנה אנחנו כאן.

אמי כבר לא מתפקדת לחלוטין למעט הכרתה הצלולה מאד.

היא אמיצה ושורדת חיים ארוכים מלאי מהמורות

לא הייתי בת קלה.

עכשיו, ממרום המסע, אני רואה את מאמציה האחרונים לאהוב אותי כפי שאני

ואת מאמציי האחרונים לאהוב אותה כפי שהיא

מסע הציור הזה היה מיטיב ותודה לאוצרת אירית לוין שהייתה כל כך רגישה ועדינה אלי, דבר נדיר בסצנת האמנות הישראלית.

בעוד ארבעה ימים

מוזמנים

לקריאה נוספת של פוסטים הקשורים לאימא שלי:

1. מפתח

2. פרחים של ליל הסדר

3. 60 שנות הולוגרמה

4.  תמרים

5.  עזרה להתמודד

6. חורי לילה

 

 

1960 תל אביב

 

בסוף קניתי נרקיס

זו עונת הנרקיסים עכשיו. ואני נוסעת הרבה לצפון (הסבתא שבי). ואין שם ממש נרקיסים. אבל ישנו נוף מפעים של הגליל התחתון. ועכשיו גוונים גוונים שלי ירוק מוחקים את זיכרונות הקיץ. יותר קשה לי לצייר ירוקים. אני מעדיפה את היובש האפור חום חרדלי סלעי בציור, אבל בשהייה בטבע הירוקים הם סמי הרגעה שעושים לי את זה.

אז סוף סוף יצאתי פיזית לטבע לצייר. מצאתי מקום מופלא מול תבור טבול באלפי גוונים של ירוק אפור. כשהפציעה השמש פה ושם התבור נראה בצבעי כחול כהה כסוף נוצץ. כיסא הציור שלי, שהעמדתי על יד המכונית, שקע בעשב גבוה רטוב ורענן. למרות הזבובים והריח (מאחורי המתה רפת הכפר) הצלחתי לצייר שלושה אקוורלים מהירים.

כשחזרתי נזכרתי שהנחתי את בלוק הציור על גג המכונית בזמן שהכנסתי את שאר הדברים ונסעתי.
כשחזרתי לשם מצאתי את בלוק הציור על השביל הבוצי, פתוח. דרוס. שני ציורים היו מכוסים בבוץ סמיך והשלישי נעלם. 
אבל היה שווה.

אני בסלפי מרוצה מהאתנחתא:

 

המקום בו עצרתי לצייר:

ציור אחד שהצלחתי לשטוף ממנו את הבוץ ולשחזר (הכתמים נמרחו לכמעט אבסטרקטי שמבקש "סידור", אבל בינתיים משאירה אותו כך)

מה שנשאר מבלוק הציור:

יום לפני חיפשתי מקום לציור. זו הפנורמה המדהימה הנשקפת מקיבוץ עין דור. ירד גשם ובקושי יכולתי לעצור לצלם. אני עדיין מדמיינת שיום אחד, במרומי חיי, יהיה לי סטודיו רחב ידיים במרחק נשימה מכל זה, ואוכל לצייר על קנווסים גדולים את ההרים והעמקים של נשמתי.

ואת אלו צילמתי מהמכונית בדרך באיזור כפר קיש

 

ובלילה שאחרי, בהרצליה, ישנתי 12 שעות רצופות.

בבקר קמתי וקניתי עציץ נרקיסים במשתלה המקומית.

לא מפסיקה להסניף.

מקווה שיחזיקו מעמד עד השבוע לשעורי הציור.

–

–

–

פטוניית לילה

שחורה

קרועה

מעובדת

מושלמת

אוורירית

דחוסה

נוכחת

בלתי אפשרית

זו מול זו

1. צבעי מים

2. צילום מעובד