תגית: Iris Kovalio

about me

9th day

What do people incorrectly assume about you?


Because I have written for many years on different social media sites, my audience think they know all about me.

so that is a wrong assumption about me.

נכון שאני חשופה בהרבה רשתות חברתיות, חושבים שאני כותבת על הכל, ובכן זה רק חלקיק ומאד מעוצב לצרכים ספרותיים או אחרים.

self with Iris flower. watercolors 2010

חשיפה. Exposure

8th day

What do you like most about writing?

בגלל החשיפה. כי מילים זו חשיפה. כי חשיפה זה כח. וכוח זה לשנות.

Because of the exposure. Because words are exposure. Because exposure is strength . Because strength is the power to change


השראה. Inspiration

Th6 Day. היום השישי

Who is someone that inspires you and why?

English & Hebrew

לפעמים עולים במעלה הר. זה נראה קל בהתחלה, אבל לפני אמצע הדרך זה מתחיל לייאש. את שואלת את עצמך מהי הפסגה והאם את רוצה להגיע אליה ובשביל מה את צריכה את זה. 30 יום של כתיבה בעקבות שאלות שנשלחות אליך מאיזה רובוט? זה כמו רטריט כזה שלא רואים את הסוף ולא בטוחים אם יש סיבה כלשהי בעולם לעמוד באתגר הזה.

דמויות ששמשו או עדיין משמשים מקור השראה עבורי:

  1. מהטמה גנדהי. בתמונה תמצית ה-למה הוא נבחר.
    1. Mahatma Gandhi. -The picture – the essence of why he is my inspiration.
Mhatma Gandhi

2.

דויד הוקני. David Hockney

צייר אמן שהשפיע באופן נרחב על האמנות שלי.

A painter who had a broad influence on my art

David Hockney. Parents

3. וירג'יניה וולף. Virginia Woolf

סופרת. הספר שלה "חדר משלך". תמצית העמדה הפמיניסטית והתפיסה שלי.

Her book, "A Room of One's Own." is the essence of my feminist position and perception

Virginia Woolf

4.

סירקה טורקה. Sirkka Turkka

משוררת פינית. מתה על השירה שלה. אלת היערות והבדידות.

A poet. Goddess of the Finland forests and loneliness.

5.

נורית זרחי. Nurit Zarchi

סופרת ומשוררת ישראלית. הכי עפה בעולם.

Israeli writer and poet. The most flying writer in the world

Nurit Zarchi

6. אתי הילסום. Etty Hillesum

השראה מתפיסת העולם של אישה יהודיה הולנדית, צעירה ומדהימה שנספתה בשואה.

Inspiration by the worldview of an amazing young Dutch Jewish woman who died in the Holocaust.

Etty Hillesum

7. Neil Welliver- ניל ווליבר

המורה שלי לאמנות ששינה את חיי בגיל 28-9

My art teacher who changed my life at age 28-9

Neil Welliver

8. אביתר בנאי. Eviatar Banai

מוזיקאי ישראלי. תמיד מרגש אותי

Israeli musician. Always excites me

Eviatar Banai

9.

מוריס סנדק. Maurice Sendak

סופר ומאייר אמריקאי שמילא אותי בהשראה במשך שנים רבות

American writer and illustrator who inspired me for many years

Maurice Sendak

10. כל האחרים, ויש המונים, שעוררו השראה וממשיכים להציף ביצירותיהם, בחייהם או במה שהשאירו אחריהם

All the others, and there are many, who have inspired and continue toinpire with their works, their lives or what they have left behind

  • – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

Midwife

What is something you wish you knew how to do?

Around the age of 40, I wanted to do professional retraining and be a midwife

Instead, I became a yoga teacher

Iris Kovalio Iswari yoga

The Rabbit

4th day

What was your favorite toy as a child?

English after Hebrew

זה היה שפן מפלסטיק רך וריחני. אהבתי את האוזניים הארוכות שלו. בלילות הייתי מוצצת אותן בסתר, אחרי שנשלל ממני המוצץ. הארנב היה חלול והחזיק גזר צמוד לבטנו ואני החזקתי את השפן צמוד לבטני. לא זוכרת מה בדיוק עשיתי כשאבא שלי בא וקרע האת הארנב. שנים רבות זכרתי את קול הקריעה ואת הריח של השפן שהתפזר בחדר. אני חושבת שבכיתי קצת כי ילדים לא בוכים אצלנו. באותו זמן הייתי בת יחידה ורק לאימא היה מותר לבכות. אבל אני לא זוכרת שבכתה בגלל השפן. אולי גם היא חשבה שמגיע לי, העונש הזה. 

_

It was a soft, fragrant plastic rabbit. I liked his long ears. At night I would suck them in secret, after I've been denied from sucking the pacifier. The rabbit was hollow and held carrot against his stomach and I held the rabbit close to my stomach. I don't remember exactly what I was doing when my dad came and torn the rabbit belly. For many years I remembered the sound of tearing and the smell of the rabbit scattered in the room. I think I cried a little bit because kids don't cry in our place. At that time, I was the only child, and only the mother was allowed to cry. But I don't remembe her crying because of the rabbit. Maybe she thought I deserved it, too 

My old rabbit. Ipad drawing. January 2022

ויפאסנה. Vipassana

Write about the last time you left your comfort zone.

הודיעו לנו מראש מה מותר ומה אסור להביא ולמרות זאת בדקו בתיקים שלנו. את הטלפונים השארנו בהפקדה. אסור היה להביא ספרים או כל פורמט כתוב אחר ולא עט או אפרון עם נייר לכתוב עליו. תיק כלי הרחצה היה צריך להיות בסיסי ביותר וכמובן נטול תרופות כלשהן. חתמנו על הצהרת בריאות, אי שימוש בסמים כולל כדורי הרגעה ושינה. חתמנו על אי אלימות, גם כלפי בעלי חיים מטרידים ( זבובים, יתושים) ועל אי קיום יחסי מין בעשרת הימים של הרטריט.

We were informed in advance what is allowed and what is not allowed to bring and yet check our bags. We left the phones in the deposit. It was forbidden to bring books or any other written format and no pen or pencil with paper to write about. The washbass bag had to be extremely basic and of course free of any medication. We signed a health declaration, non-use of drugs including sedatives and sleeping pills. We signed non-niolence, even against disturbing animals (flies, mosquitoes) and non-sexual intercourse during the ten days of the retreat

הויפאסנה היתה במקום מדברי, אי שם בערבה. קפצתי פנימה. בחדר היו שמונה מיטות. הייתי הראשונה ותפסתי את המיטה שעל יד החלון. מהחלון ראיתי עץ שמיד אימצתי כמשהו להיאחז בו. עד אז ומאז לא ישנתי עם אנשים זרים באותו חדר, אבל השתיקה שלקחנו על עצמנו, הכוללת איסור מגע עין וגוף, או כל תנועת קומוניקציה, היו אמורים להגן מפני הסובבים מפני חוסר הנוחות. אבל כן, בהחלט יצאתי מאיזור הנוחות שלי. במהלך עשרת הימים עברתי על כמה כללים, לא כי אי אפשר היה לעמוד בהם אלא כי אני מרדנית מטבעי ויודעת למצוא את אזורי הנוחות הפרטיים הסודיים שלי.

The Vipassana was in a desert place, somewhere in the Arava. I jumped in. The room had eight beds. I was the first and grabbed the bed by the window. From the window, I saw a tree that I immediately adopted as something to hold on to. Until then, I had not slept with strangers in the same room since, but the silence we took upon ourselves, which includes the prohibition of eye and body contact, or any movement of communes, was supposed to protect those around from the discomfort. But, yes, I definitely got out of my comfort zone

Over the course of the 10 days, I broke some rules, not because they couldn't be met but because I had a rebellious character and could find my secret private comfort zones

1. הרגתי זבובים מתחת לשל מדיטציה שלי.

2. גנבתי מפיות מחדר האוכל ועם העט שהחבאתי בתיק כלי הרחצה ציירתי כמה רישומים מדי יום. החבאתי אותם כמובן.

3. הצלחתי להגניב כמה כדורים נגד אלרגיה ( זה היה בתקופה של אלרגיות קשות שלא העזתי להיות בלי הכדורים הללו שהרדימו). בלילה הייתי בולעת פירורים מהם, שהרדימו אותי לשעה שעתיי, אבל היו סיוטים בין לבין.

4. אוננתי פעם אחת.

5. על עטיפת הסבון שלי היה כתוב הוואי. קראתי כל אות בנפרד עשרות בפעמים. כמו מנטרה. ובאותיות הקטנות היה כתוב ההרכב וארץ היצור. גיליתי שהוא מיוצר בהודו, עם קוקוס.

  1. I killed flies under my meditation cover

2. I stole napkins from the dining room and with a pen I drew several drawings daily. I hid them, of course.

3. I managed to sneak some anti-allergy pills . At night I would swallow crumbs from them, which put me to sleep for an hour, but there were nightmares in between

4. I masturbated once.

5. My soap wrapper said Hawaii. I've read each letter individually dozens of times. Like a mantra.


הצלחתי לסיים את עשרת ימי הויפאסנה ואולי הייתי עושה זאת שוב, רק בשביל האיסורים והמרד. הגורו ומשנתו לא מעניינים אותי. אני כבר לא בעניין.

I managed to finish the 10 days of the Vipassana and maybe I would do it again, just for the prohibitions and rebellion. I don't care about the guru and his teaching. I'm not into it anymore


תם ונשלם

רישומים אחרונים על ערש דווי.

סוף המסע של אמי ז"ל

ציורים בטלפון הסוללרי


בחזרה לתרופות (אמנות)

מאז התפרצות הקורונה לחיינו חזרתי לצייר על אריזות של תרופות. בימים הראשונים של הסגר הראשון הזמנתי את כל התרופות האפשריות מהסופרפארם כי חשבתי שעד עולם כבר לא נצא מהבית. בזמן שהסתגלתי ללמד בזום שוב התחלתי לקלף את האריזות כמו התעוררות OCD נושן ויחד עם געגועים הולכים וגוברים לטבע גם חפרתי לתוך מושג המסכה, הכיסוי, ההגנה, הזיקנה, ההורות, הסבתאות, הפרידות, הצורך להסתיר והצורך להתיר. והצורך בקרבה, שמירת מרחק, סליחה וחמלה

אקוורל מעל אריזת תרופות

אבי ואמי בחדר השינה שלהם, ביקור ראשון שלי מתחילת הקורונה, אפריל 2020

יום הולדת 61, מרץ 2020, ימים ראשונים לסגר הראשון. חוגגת לבד עם הבלו נאן

מנסה צעיף מעולם היוגה. אולי יושיע. אפריל 2020, אקוורל על אריזת כדורי הרגעה

איחוד משפחתי בנסיבות קורונה, זום עם הבת, הילדים והאבא. אקוורל על אריזת ציפרלקס

מנסה מסכה ורודה. מרגישה קצת אופטימיות. מתאהבת מחדש. אקוורל על אריזת טלפסט

מצליחה ללכת לים בסערה. הו הים. הים. אקוורל על אריזת סטילנוקס

ועוד ועוד


ששת

בדיוק לפני 9 שנים הבת שלי מצאה ארנבת בגן הציבורי בשכונה שלי. היא היתה פצועה ברגל אחת. הבת התעקשה שניקח אותה לווטרינר ולאחר הטיפול האינטנסיבי אימצנו אותה לכמה חודשים. הארנבת החלימה אך המשיכה לצלוע, לנתר, להפוך ליפיפה וענקית. קראנו לה ששת והיא היתה באה. היא נעשתה מלכת החצר. לפעמים בלילה הייתי רואה אותה עפה מעץ לעץ. חששתי שהיא תמריא לירח ולא תחזור, אבל בבקר תמיד חיכתה לי ביציאה לחצר, בין הרשת לחלון.

באמצע החורף נעשה קר מאד בחצר וחתולי השכונה היו פולשים למקום מחבואה ונוגסים בה. ביחד עם הווטרינר החלטנו שהמקום הטוב ביותר בשבילה יהיה הגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל אביב.  אחרי זה לא הפסקתי לבכות כמה שבועות עד שמצאנו את סקאיי, כלב הרוח הקטן שלי, שמתפנק עד היום תחת שמיכותיו הרכות.

לפעמים אני חושבת עליה, אם נקלטה בחברתה החדשה, אם התרבתה, אם התגעגעה כמוני.ואולי משם המריאה לירח ולא חזרה.

איריס קובליו .אקוורל 2011
איריס קובליו .אקוורל 2011
איריס קובליו, אקוורל, 2011
איריס קובליו, אקוורל 2011

ששת תוהה ותועה ושוב תוהה

איריס קובליו, אקריליק 2012

ומחליטה לברוח

איריס קובליו, אקריליק 2012

כאן היא מביטה לאחור

אבל לא בטוחה שזה מה שחיפשה

איריס קובליו, אקריליק 2013

בסוף היא נגזרה והוצמדה לקיר שמעל מקום מחבואה

שיר מתוך ספרי "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה"

*

הַבֹּקֶר אֲנִי מְדַמָּה אֶת הַפֶּרְגוּלָה

לְעֵץ הַבּודהה

וְאֶת תְּנוּעַת הֶעָלִים לַזְּמַן לְלֹא חֲלוֹף

הִנֵּה הָאַרְנֶבֶת עָפָה

אָזְנֶיהָ כְּנָפַיִם חוֹתְרוֹת

בָּאֲוִיר לְלֹא אֲוִיר

מֵעַל הַפְּסָגוֹת הַנְּעוּצוֹת בַּשָּׁמַיִם

רַגְלֶיהָ הַפְּצוּעוֹת מְצַיְּרוֹת שָׁטִיחַ

לְרַגְלי אלוהים

*

וכאן הכל התחיל

גל מביאה את ששת

*

*

*


פרחים על בד טבעי

אף פעם לא הצלחתי לצייר פרחים על בד. אני זקוקה לצבעי מים ונייר. לא משנה איזה נייר. אני זקוקה למערכת היחסים הזו של המים, הכתמים, השקיפות, האמירה הספקנית.

לפני כמה שבועות, ללא כל כוונה, ציירתי גרניום Geranium על בד פשתן. ציור קטן. תלמידה שלי התנסתה בגרניום הזה, אקריליק על בד גדול ורגיל (כלומר בד לבן) ובזמן שציירה (היא נמשכה דווקא לצבעו הטורקיזי והשתקפויותיו של האגרטל הצנוע), אני נמשכתי דווקא לאדום של הגרניום  ולוורוד מגנטה של הגרניום השני, היותר צנוע.

Iris Kovalio Geranium

Iris Kovalio, Geranium painting

ואז המשכתי קצת.

חשבתי לסיים אחרי השיעור. אבל אבל לא סיימתי ולמחרת אהבתי אותו כך.

למחרת הנחתי ענף רוסלייה אדומה  Russelia  כצמח מדגמן למי שרוצה לצייר פרחים בשיעור אקוורל. בתום השיעור שוב הוצאתי את צבעי האקריליק מהתא שלהם (יש להם תא בארון מיוחד, כי נוכחותם גדולה על אופני חיי כרגע) ובהינף אחד ידעתי שהם צריכים לעלות על הבד הבא. ואכן צוייר כהרף עין. מפתיע.

img398

Iris Kovalio – Russelia , 2020

 

את הציור הבא ציירתי במשך כשבועיים. תיקנתי ומחקתי ותיקנתי אותו עד יאוש. הוא כבר היה מטר מהפח עד שהנחתי לו. בחוסר בטחון ובחשש לא קטן הראיתי אותו לשכנתי. הפרחים הם מגינתה (שושן מנומר, כך אמרה ששמו) והיא לא אהבה ממש, אבל אהבה את שני הראשונים.  לי הוא מזכיר את ציורי הפרחים שלי בצבעי המים . בעיקר את אלו מתחילת שנות האלפיים. עשרים שנה של חיבור. וזה אף פעם לא מעייף.

שושן מנומר מתוקן

שושן מנומר. איריס קובליו, אקריליק 2020

ושוב בחשש העליתי אותו לרשת. אז מה אם לא אוהבים. התאהבתי בהם. אולי בזכות הנזילות הכחולות ואולי בזכות הרישום האדום שהרגיש לי כמו מסלול מפותל של תולדותיי.

וזהו הציור הרביעי.

ספלול. כמעט כל מי שאני מכירה לא אוהבים את הפרח המטפס הזה שהוא גם די טפיל ודי רעיל וגם לא מתמסר לציור. לא מצאתי בגוגל ציורי ספלול שאינם בוטניים. שוב אתגרתי את עצמי בלא מעט שעות מאבק למרות שהתוצאה אולי נראית קלילה ואין בה אחיזה של ממש במציאות. ומהי מציאות כעת? סוג של אחיזה במה שנדמה קיים, מפחד הישמטות

ספלול אקריליק

Iris Kovalio – Aristolochia painting, 2020

 


%d בלוגרים אהבו את זה: