יוני מטפס במדרגות הנעות באיטיות חורקת לקומה הבאה הידועה וגם לא ידועה. האם בקומה מעל יהיו המסלולים המוכרים המעייפים המייאשים, או תתגלה איזו דלת למסלול מפתיע ומהי הפתעה. אנחנו נאחזים במוכר, גם כשהוא כל כך מעייף, בודד, מתפלש בתוך עצמו. יום ועוד יום. משימות קטנות. לוח שנה דליל. פה ושם משהו. ליותר מזה אין מסוגלות והמדרגות עולות לאט לאט. חורקות. לפעמים צריך לאחוז במעקה. ישנם קטעים שאין מעקה ושווי המשקל עומד למבחן.
פטוניות
זו העונה של הפרחים הצבעוניים הדביקים הללו. הם נראים תמימים בעציצי המשתלה. צבעיהם מושכים. לפעמים, בעונה הזו, שהפריחה התייבשה ולא מעוררת השראה אצלי בשכונה אני תרה שוב ושוב אחר פרח לציור, בשביל התלמידות , בשבילי, כי פרח זה אחיזה בחיים, בכוח להמשיך. במרחק ההליכה אצלנו המבחר עייף כמוני. במשתלה הקרובה רק פטוניות קטנות שנעשות דביקות ומיובשות אחרי שבוע. ציירתי את אלה אמש, בזמן שגם הן ציירו, להספיק לפני השתילה באדנית המטבח. יום שלישי. המדרגות ממשיכות לנוע בחריקה.
איריס קובליו, אקוורל, מכחול יבש, 2022
לפעמים מספיק כמה כתמים.. הלא גמורים הם השקט שבין פעימה לפעימה. יש לנו נטייה להוסיף, לפרט, לגבב, לתקן, להשלים, לפחד מלהניח לדברים. בצבעי מים יש לדעת את הרגע הזה, הרגע שכל מה שיבוא אחריו אין בו באמת צורך למעט ניסיונות לתקן, לכפר על טעויות, להתנצל, להאשים את עצמנו בזה שידענו שאסור להיכנס לאותו נהר פעמיים ובכל זאת נכנסנו. לפעמים נעשה לנו חסד ואנחנו ניצלים מטביעה, אבל בלענו הרבה מים והמים האלו כבדים כבדים בבטן. נקב קטן ויתפרצו למפל של צער עולמים
הנה הבלתי גמור
Iris Kovalio watercolors 2022
האמת שהוא מושלם, האקוורל הקטן הזה, שנעשה כביכול כלאחר יד. שלא כמו זה שצויר אחריו. מי צריך לדעת שאלו פטוניות עלובות, דביקות, שאריות של ייאוש ובדידות, מי צריך לדעת את השכבות בניסיונות התיקון של חוסר סיפוק ותסכול וביקורת עצמית צפופה מחרדה קיומית, מי צריך לדעת שמתהפכת הבטן מהמחשבות על הבאות, על איך, על כמה, על מה יישאר ומה לא
לפעמים עולים במעלה הר. זה נראה קל בהתחלה, אבל לפני אמצע הדרך זה מתחיל לייאש. את שואלת את עצמך מהי הפסגה והאם את רוצה להגיע אליה ובשביל מה את צריכה את זה. 30 יום של כתיבה בעקבות שאלות שנשלחות אליך מאיזה רובוט? זה כמו רטריט כזה שלא רואים את הסוף ולא בטוחים אם יש סיבה כלשהי בעולם לעמוד באתגר הזה.
דמויות ששמשו או עדיין משמשים מקור השראה עבורי:
מהטמה גנדהי. בתמונה תמצית ה-למה הוא נבחר.
Mahatma Gandhi. -The picture – the essence of why he is my inspiration.
Mhatma Gandhi
2.
דויד הוקני. David Hockney
צייר אמן שהשפיע באופן נרחב על האמנות שלי.
A painter who had a broad influence on my art
David Hockney. Parents
3. וירג'יניה וולף. Virginia Woolf
סופרת. הספר שלה "חדר משלך". תמצית העמדה הפמיניסטית והתפיסה שלי.
Her book, "A Room of One's Own." is the essence of my feminist position and perception
Virginia Woolf
4.
סירקה טורקה. Sirkka Turkka
משוררת פינית. מתה על השירה שלה. אלת היערות והבדידות.
A poet. Goddess of the Finland forests and loneliness.
5.
נורית זרחי. Nurit Zarchi
סופרת ומשוררת ישראלית. הכי עפה בעולם.
Israeli writer and poet. The most flying writer in the world
Nurit Zarchi
6. אתי הילסום. Etty Hillesum
השראה מתפיסת העולם של אישה יהודיה הולנדית, צעירה ומדהימה שנספתה בשואה.
Inspiration by the worldview of an amazing young Dutch Jewish woman who died in the Holocaust.
Etty Hillesum
7. Neil Welliver- ניל ווליבר
המורה שלי לאמנות ששינה את חיי בגיל 28-9
My art teacher who changed my life at age 28-9
Neil Welliver
8. אביתר בנאי. Eviatar Banai
מוזיקאי ישראלי. תמיד מרגש אותי
Israeli musician. Always excites me
Eviatar Banai
9.
מוריס סנדק. Maurice Sendak
סופר ומאייר אמריקאי שמילא אותי בהשראה במשך שנים רבות
American writer and illustrator who inspired me for many years
Maurice Sendak
10. כל האחרים, ויש המונים, שעוררו השראה וממשיכים להציף ביצירותיהם, בחייהם או במה שהשאירו אחריהם
All the others, and there are many, who have inspired and continue toinpire with their works, their lives or what they have left behind
זה היה שפן מפלסטיק רך וריחני. אהבתי את האוזניים הארוכות שלו. בלילות הייתי מוצצת אותן בסתר, אחרי שנשלל ממני המוצץ. הארנב היה חלול והחזיק גזר צמוד לבטנו ואני החזקתי את השפן צמוד לבטני. לא זוכרת מה בדיוק עשיתי כשאבא שלי בא וקרע האת הארנב. שנים רבות זכרתי את קול הקריעה ואת הריח של השפן שהתפזר בחדר. אני חושבת שבכיתי קצת כי ילדים לא בוכים אצלנו. באותו זמן הייתי בת יחידה ורק לאימא היה מותר לבכות. אבל אני לא זוכרת שבכתה בגלל השפן. אולי גם היא חשבה שמגיע לי, העונש הזה.
_
It was a soft, fragrant plastic rabbit. I liked his long ears. At night I would suck them in secret, after I've been denied from sucking the pacifier. The rabbit was hollow and held carrot against his stomach and I held the rabbit close to my stomach. I don't remember exactly what I was doing when my dad came and torn the rabbit belly. For many years I remembered the sound of tearing and the smell of the rabbit scattered in the room. I think I cried a little bit because kids don't cry in our place. At that time, I was the only child, and only the mother was allowed to cry. But I don't remembe her crying because of the rabbit. Maybe she thought I deserved it, too
Write about the last time you left your comfort zone.
הודיעו לנו מראש מה מותר ומה אסור להביא ולמרות זאת בדקו בתיקים שלנו. את הטלפונים השארנו בהפקדה. אסור היה להביא ספרים או כל פורמט כתוב אחר ולא עט או אפרון עם נייר לכתוב עליו. תיק כלי הרחצה היה צריך להיות בסיסי ביותר וכמובן נטול תרופות כלשהן. חתמנו על הצהרת בריאות, אי שימוש בסמים כולל כדורי הרגעה ושינה. חתמנו על אי אלימות, גם כלפי בעלי חיים מטרידים ( זבובים, יתושים) ועל אי קיום יחסי מין בעשרת הימים של הרטריט.
We were informed in advance what is allowed and what is not allowed to bring and yet check our bags. We left the phones in the deposit. It was forbidden to bring books or any other written format and no pen or pencil with paper to write about. The washbass bag had to be extremely basic and of course free of any medication. We signed a health declaration, non-use of drugs including sedatives and sleeping pills. We signed non-niolence, even against disturbing animals (flies, mosquitoes) and non-sexual intercourse during the ten days of the retreat
הויפאסנה היתה במקום מדברי, אי שם בערבה. קפצתי פנימה. בחדר היו שמונה מיטות. הייתי הראשונה ותפסתי את המיטה שעל יד החלון. מהחלון ראיתי עץ שמיד אימצתי כמשהו להיאחז בו. עד אז ומאז לא ישנתי עם אנשים זרים באותו חדר, אבל השתיקה שלקחנו על עצמנו, הכוללת איסור מגע עין וגוף, או כל תנועת קומוניקציה, היו אמורים להגן מפני הסובבים מפני חוסר הנוחות. אבל כן, בהחלט יצאתי מאיזור הנוחות שלי. במהלך עשרת הימים עברתי על כמה כללים, לא כי אי אפשר היה לעמוד בהם אלא כי אני מרדנית מטבעי ויודעת למצוא את אזורי הנוחות הפרטיים הסודיים שלי.
The Vipassana was in a desert place, somewhere in the Arava. I jumped in. The room had eight beds. I was the first and grabbed the bed by the window. From the window, I saw a tree that I immediately adopted as something to hold on to. Until then, I had not slept with strangers in the same room since, but the silence we took upon ourselves, which includes the prohibition of eye and body contact, or any movement of communes, was supposed to protect those around from the discomfort. But, yes, I definitely got out of my comfort zone
Over the course of the 10 days, I broke some rules, not because they couldn't be met but because I had a rebellious character and could find my secret private comfort zones
1. הרגתי זבובים מתחת לשל מדיטציה שלי.
2. גנבתי מפיות מחדר האוכל ועם העט שהחבאתי בתיק כלי הרחצה ציירתי כמה רישומים מדי יום. החבאתי אותם כמובן.
3. הצלחתי להגניב כמה כדורים נגד אלרגיה ( זה היה בתקופה של אלרגיות קשות שלא העזתי להיות בלי הכדורים הללו שהרדימו). בלילה הייתי בולעת פירורים מהם, שהרדימו אותי לשעה שעתיי, אבל היו סיוטים בין לבין.
4. אוננתי פעם אחת.
5. על עטיפת הסבון שלי היה כתוב הוואי. קראתי כל אות בנפרד עשרות בפעמים. כמו מנטרה. ובאותיות הקטנות היה כתוב ההרכב וארץ היצור. גיליתי שהוא מיוצר בהודו, עם קוקוס.
I killed flies under my meditation cover
2. I stole napkins from the dining room and with a pen I drew several drawings daily. I hid them, of course.
3. I managed to sneak some anti-allergy pills . At night I would swallow crumbs from them, which put me to sleep for an hour, but there were nightmares in between
4. I masturbated once.
5. My soap wrapper said Hawaii. I've read each letter individually dozens of times. Like a mantra.
הצלחתי לסיים את עשרת ימי הויפאסנה ואולי הייתי עושה זאת שוב, רק בשביל האיסורים והמרד. הגורו ומשנתו לא מעניינים אותי. אני כבר לא בעניין.
I managed to finish the 10 days of the Vipassana and maybe I would do it again, just for the prohibitions and rebellion. I don't care about the guru and his teaching. I'm not into it anymore
מאז התפרצות הקורונה לחיינו חזרתי לצייר על אריזות של תרופות. בימים הראשונים של הסגר הראשון הזמנתי את כל התרופות האפשריות מהסופרפארם כי חשבתי שעד עולם כבר לא נצא מהבית. בזמן שהסתגלתי ללמד בזום שוב התחלתי לקלף את האריזות כמו התעוררות OCD נושן ויחד עם געגועים הולכים וגוברים לטבע גם חפרתי לתוך מושג המסכה, הכיסוי, ההגנה, הזיקנה, ההורות, הסבתאות, הפרידות, הצורך להסתיר והצורך להתיר. והצורך בקרבה, שמירת מרחק, סליחה וחמלה
אקוורל מעל אריזת תרופות
אבי ואמי בחדר השינה שלהם, ביקור ראשון שלי מתחילת הקורונה, אפריל 2020
יום הולדת 61, מרץ 2020, ימים ראשונים לסגר הראשון. חוגגת לבד עם הבלו נאן
–
מנסה צעיף מעולם היוגה. אולי יושיע. אפריל 2020, אקוורל על אריזת כדורי הרגעה
איחוד משפחתי בנסיבות קורונה, זום עם הבת, הילדים והאבא. אקוורל על אריזת ציפרלקס
מנסה מסכה ורודה. מרגישה קצת אופטימיות. מתאהבת מחדש. אקוורל על אריזת טלפסט
מצליחה ללכת לים בסערה. הו הים. הים. אקוורל על אריזת סטילנוקס
בדיוק לפני 9 שנים הבת שלי מצאה ארנבת בגן הציבורי בשכונה שלי. היא היתה פצועה ברגל אחת. הבת התעקשה שניקח אותה לווטרינר ולאחר הטיפול האינטנסיבי אימצנו אותה לכמה חודשים. הארנבת החלימה אך המשיכה לצלוע, לנתר, להפוך ליפיפה וענקית. קראנו לה ששת והיא היתה באה. היא נעשתה מלכת החצר. לפעמים בלילה הייתי רואה אותה עפה מעץ לעץ. חששתי שהיא תמריא לירח ולא תחזור, אבל בבקר תמיד חיכתה לי ביציאה לחצר, בין הרשת לחלון.
באמצע החורף נעשה קר מאד בחצר וחתולי השכונה היו פולשים למקום מחבואה ונוגסים בה. ביחד עם הווטרינר החלטנו שהמקום הטוב ביותר בשבילה יהיה הגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל אביב. אחרי זה לא הפסקתי לבכות כמה שבועות עד שמצאנו את סקאיי, כלב הרוח הקטן שלי, שמתפנק עד היום תחת שמיכותיו הרכות.
לפעמים אני חושבת עליה, אם נקלטה בחברתה החדשה, אם התרבתה, אם התגעגעה כמוני.ואולי משם המריאה לירח ולא חזרה.
סקיצות. Sketches 