הילד המרחף

בימים האחרונים קראתי את הספר הא- גילי "מה שקרה לברנבי ברוקט״ מאת ג׳ון בוין. קראתי אותו במשך שלושה לילות ובכל אחד מהלילות הללו באו אלי חלומות בלהה שקשורות ביצורים מוזרים, פציעות, נטישות, הצלפות שוט. בלילה האחרון הכלבלב שלי העיר אותי כמה פעמים, באותם פעמים שבהם סוף סוף הצלחתי להרפות ולהירדם מעט. כנראה ״בזכות״ התעוררויות פתאומיות אלו זכרתי את פרטי הבלהות. גיבור הספר הוא ברנבי, ילד אוסטרלי שנולד עם נטיית ריחוף, כלומר ללא כוח משיכה נורמאלי כלפי מטה. נורמאלי זו מילת המפתח בספר זה. הוא היה לא נורמאלי, כהגדרת הוריו ששאפו לנורמאליות שגרתית כל חייהם וכהגדרת רוב העולם. בהתחלה ההורים התאמצו מאד להגן עליו שלא יחבוט את ראשו בתקרה למשל, וכמו כן להגן עליו מפני עיניהם של החברה הנורמאלית, הנתקפת תגובות מציקות למראה מוזר. הילד הוחזק בביתו שמונה שנים עד שנמאס להוריו ואימו, בשליחות אביו, לקחה אותו במעלה ההר, קשור לשק חול כבד, כדי שלא ירחף בדרך, ואז במקום הגבוה חוררה בעזרת מספרים שהחביאה בתיקה את השק שעזר לילד לעמוד על פני האדמה. הילד עלה השמיימה. מבועת וצורח. אימו חזרה לביתם ואל שני אחיו הבוגרים, הנורמאלים וסיפרה שהילד מתוך רשעות שיחרר את עצמו. כולם האמינו. אבל הכלבלב שאהב את הילד המרחף יותר מכל לא האמין. ואת זה מבינים רק בשורות האחרונות של הסיפור.

כל זה הינו רק הקדמה לחלק העיקרי של הסיפור בו הילד חווה חוויות מרגשות בלתי רגילות, מעוררות השתאות והשראה, סיפורי אהבה שמנצחת אלימות, נטישה, אכזריות שהיא מעבר לכל דמיון. היצורים הפילאיים (כולם בני אנוש) שהילד פוגש בהם במהלך רחיפותיו הם בעיניי מלאכים מלווים. מדוע מלאכים? ממפגש למפגש התעוררה בי יותר ויותר האסוציאציה לעקדת יצחק.

כשהייתי בכיתה ו׳ וציירתי הכי יפה בכיתה התבקשנו לצייר נושא מסיפורי התנ"ך. אני לא אהבתי את שיעורי התנ"ך. הסיפורים תמיד הפחידו אותי בנוראותם. המורה החילונית מן הסתם היתה לובשת על פניה ארשת מאיימת ובעיניה הרושפות ושיניה הבולטות מטיפה בשם אלוהים הנורא עלילות שתמיד היו מעלות בנו רגשות אשם להיותנו בני אנוש.

אבל המורה לציור אהב הרפתקאות. הוא אמנם המליץ על תיבת נוח כי היה כנראה קשור בליבו לאפריקה על שלל חיותיה המגוונות, או שאהב את רעיון הזוגיות. הרבה מהילדים ציירו דווקא את אדם וחווה והנחש וציחקקו כשהמורה הוסיף על ציוריהם את עלי התאנה האלגנטיות, ואילו אני, היחידה, ציירתי את אברהם שעומד לשסף את גרונו של יצחק.

בהתבוננות מאוחרת בציור, ששמרתי כחמישים שנה מאז, אני די מתפעלת מהאופן הבוגר שציירתי את גופו העירום של יצחק. די קראוואג׳יו כזה… ואני מרגישה את האימה שעומדת בסתירה למשיכות הצבע העדינות הבטוחות בנוכחותן.

לפני שבוע, בעקבות חור שנפער בביוגרפיה האישית שלי כתבתי את זה:

–

נגבי את דמעותיך, ילדה

אינך רואה שידיו

אינם ידיו

הרפי את צווארך

האבן למראשותיך היא ענן

הסכין היא קרן

הדם ירווה את קברי אבותיו

חייך

לא לשווא

–

זה הציור שלי מגיל 12, בבית הספר "החשמונאים" ברמת גן. גואש A3