הקורונה מצאה אותי אחרי כמה חודשים של החלטה שלא לצבוע יותר את שערי. בהתחלה זה היה נראה ההחלטה הטובה ביותר שעשיתי למראי המשתתח. הסתפרתי באי סימטריה וקניתי שפתונים בגוונים שלא הסתכלתי עליהם קודם. אפילו מיק-אפ עלה עלי בשתי שכבות מבהיקות ושמתי במיחזור בגדים שלא התאימו למראה שהזדקף מחדש.
ואז
הגיע ינואר. ונתפסה לי הכתף באופן כזה שלא יכולתי לסגור את החזיות הנחמדות שקניתי לכבוד השיער הכסוף.
בפברואר קניתי מספריים והתחלתי לגזור קצוות שחורים. הלבן והשחור לא הסתדרו לי והלילות לא הסתדרו לי והשיניים לא הסתדרו לי והבטן תפחה מזלילות השוקולד בלילה שלא ממש ניחם: הזדקנתי
בהתחלה הגדירו את שישים בקבוצת סיכון. במרץ כבר הייתי בת שישים ואחת ובמראה השתקפה בעיניי זקנה בלה מאגדות גרים ושות'. את המסכה הראשונה שקניתי נאלצתי להרכיב על פרצופי המבועת (כמה הייתי הייתי מבועתת . לגמרי) כדי לצאת לבית החולים הווטרינרי עם סקאיי הכלבלב שחטף וירוס בטן קשה ביותר בדיוק כשהחלו להתעצם מספרי המתים בחדשות.
הסתכלתי במראה.
היה יום קר ולבשתי מעיל עם כובע צמר וכובע של מעיל וצעיף וכפפות ובאמת חשבתי שהגיע סוף העולם.
סקאיי אושפז (יצא מזה אחרי כשבוע) ואני מדדתי מסכות
וגם ניסיתי כזו
ואז ציירתי את אלה
ואת זו אהבתי במיוחד
אהבתי את הסתרת הפנים והשיער. הרגשתי מוגנת מפנה מופעי הזיקנה שהעמיקו מאד מאז ההכרזה על הגיל בסיכון. נזכרתי בבדים ההודים ששימשו אותי במדיטציות. הם היו טמונים עמוק בארון. הקורונה שלפה אותם מהארון הפנימי לראי והתחלתי לעוף
על
עצמי
ועוד אחד
ולצייר
וגם חזרתי לתרגל יוגה עם תמר
ולעשות פיזיותרפיה
וללכת בחצר מסביב לכיסאות
זה לא עזר לכאב בכתף אבל החלטתי לצבוע בחזרה את השיער (שולמית אמרה שעם השיער הלבן לא יתנו לנו מכונות הנשמה.. איזה טירוף היה, צחקנו כל היום וכל הערב בוואטספ שלנו, עם ריקי וחני, ורדה ולוסי, לפעמים זה ניחם ולפעמים זה היה קורע) וצבעתי לבלונד כהה.
בתמונה זה נראה אדום אבל בכל מקרה הושלו ממני עשר שנים והוספו חמישה קילוגרמים
וגם בזכות היין והסגריה היומית ששיפרו את יכולות הנשימה שלי
ובזכות הפיזיותרפיה אצל שי
וכשיצאנו לשדה החרציות שמאחורי השכונה שלי (בפוסט הקודם חרציות או לא להיות) בת אחותי צילמה אותי מתחרצצת
המסכות אוכסנו בקופסת המצות מפח שקניתי בשנה שעברה ונמצא לה שימוש הולם, על יד דלת הכניסה, צמודה לקופסת הכפפות והאלכוהול ג'ל. ובמקום לזרוק את המסכות המשומשות התחלתי לקשקש עליהן בטושים ועטים צבעוניים.
וזו אחת העבודות
ואת זו אני אוהבת במיוחד
וגם את זו (היא מזכירה לי את "סיפורה של שפחה")
אז בינתיים עוד אין שימוש לשפתונים ולמיק אפ אבל את השיער כבר לא צריך לכסות. וכבר מפציע הקיץ לאיטו ושאר חלקי הגוף נחשפים. אפריל, האכזר בחודשים (כתב ט.ס. אליוט: "אפריל הוא האכזר בחודשים, מְצַמֵּחַ/ לילכים מתוך הארץ המתה, מערֵב/ זיכרון ותשוקה, מעורר/ שורשים קהים בגשם של אביב".) נגמר
פסח, מימונה וזיקוקי עצמאות האיומים נגמרו
וכולנו איכשהו מגיחים מהחורים.
ועדיין
זה לא אמיתי
הכל הזוי
סקיצות. Sketches 