תגית: ציור
היו ואינם. וישנם אחרת.
בתים נהרסים מתפרקים נעזבים בנסיבות קשות שונות. כל מהלך כזה הוא טראומה לחיים. בית יכול להישרף, יכול להתמוטט ברעידת אדמה, יכול להתפרק בגלל גירושין ויכול להיעזב ולהיהרס בנסיבות פוליטיות, ככלי משחק בידי כוחות מחוץ לבעלי הבית ומבצעי ההחלטות הם המפעילים בעל כורחם. כמה עצוב . כמה נורא.
הייתי בת 23 כשימית פונתה. גרתי בירושלים ובסטודיו הקטן שלי הייתי מציירת בצבעי שמן. לא הייתה לי טלוויזיה אבל בעיתונים היו כותרות ותמונות שפירקו אותי. הרגשתי בכל איבר בגוף שלי, למרות שלא הייתי בימית מעולם, איך הכאב חודר ואני נתלשת. במשך כמה ימים ציירתי את עבודה אחת גדולה: טרקטורים, קירות נופלים במדבר ההוא.
השבוע מצאתי צילום ישן ודהוי של העבודה ההיא. הציור עצמו נבלע מזמן במחסנים של הוריי בדירות שהחליפו וכנראה איננו.
אחר כך היה פינוי גוש קטיף וחלקי שומרון צפון. מעולם לא הייתי בגוש קטיף. כשהחלו להתפרסם בעיתונים תמונות מלפני ובמהלך התהליך שוב הרגשתי שנתלשים ממני איברים. זה לא קשור לתפיסה הפוליטית שלי, לדעות כאלה ואחרות. זה כן קשור לפירוק. לכאב של תלישה. לכאב של בגידה. נכון שבתקופה ההיא הסכמתי עם המהלך של שרון. הערכתי אותו מאד. כאבתי את עזיבתו הקשה כל כך את החיים ויחד עם זאת כאבתי את הקירות, הגגות, עצי הדקל והצמחייה האחרת שמכה בהם כף הטרקטור. הרגשתי שהטרקטור עורף את ראשי.
באותם שנים כבר גרתי בהרצליה. ציירתי על מאות מעטפות דואר אוויר את הנופים, הבתים, האנשים שהתפרסמו בעיתונים ערב הפינוי. ציירתי באובססיה, בניסיון לרפא את הכאב הנורא של התהליך. אספתי מהעיתונות ומהאינטרנט המון תמונות וציירתי ללא הרף. העבודות הוצגו בגלריה נחשון (אצרה יעל קייני) כשרשרת עוטפת מנסה להכיל את מה שכל כך קשה להכלה. שם התערוכה יראת שמים. (ראו קישור במודגש)
–
ההרס השואתי שהתרחש בשבעה באוקטובר 2023 עדיין בתהליך עיכול. הוא נערם מעל אברי הטראומות הקודמות, מתערבב עם הטראומות האישיות שלי. שוב, לא הייתי באף אחד מיישובי העוטף. הייתי בצד האחר של ההיגד הפוליטי לכאורה. כמה מחבריי, תלמידי, שאותם אני אוהבת בכל לבי, נמצאים בדעותיהם ההפוכים משלי. ומהי דעתי? דעתי יוצאת מדעתי. באה ויוצאת. עולה ומתפרקת. דעתי מוכת טרקטורים, ראשי ערוף כמו ראשו של האיש שנערף בטעות מול עיניי, כשניסו לחלצו מהריסת ביתו שהתמוטט. הייתי בת שלוש אוחזת באימה בשימלת אמי.
ראשי נערף עם התינוקות
גופי נאנס עם החטופות
ערב ערב אני מדליקה נר בחצר . על יד הרקפות. הרוח מעיפה את הלהבה. אני מרחיקה את הרקפות שמא תיתפס האש בעלה…
וכן
ציירתי אותן. ברגע של נשימה.
ואני לא יודעת מה יעלה על הבדים, הניירות, או משהו אחר, כשאתחיל לצייר את הזוועות שעכשיו.
קודם כל שישוחררו כל החטופים
אוי אלוהים. איכה
–
–
–
עצים
עצים
כשנולדתי נשתל עץ על שמי אי שם והעץ שלי הוליד עצים אחרים שהופיעו בהמשך חיי, הופיעו ונעלמו. לכל עץ היה תפקיד. לא ידעתי למפות אותם בזמן אמת, אבל הם מופיעים ברבים מהציורים שלי.
אני זוכרת את עץ הגויאבות מחצר ילדותי בשכונת מונטפיורי שנתן ריחו תמיד בחג סוכות, אני זוכרת את עץ האזדרכת עם ריח פרחיו הסגולים שאימא וסבתא תמיד פחדו מפריחתו באביב, כי היה מבשר את זמן הדיפרסיה של סבתא, אני זוכרת את עצי הצאלון הענקיים בשכונת מונטפיורי, את פריחתם האדומה הכבדה ואת לילות הקיץ של דוברי הרומנית על הספסלים בצילם. אני זוכרת את ההתרגשות מעצי האורן בירושלים כשנפגשנו בפעם הראשונה, את ריחם המציף, המשחרר. איך ברחתי אליהם בתשוקה עזה, להריחם יום יום. אני זוכרת את היערות בפנסילבניה, מאחורי הבית שהתגוררנו בו. את העצים של מיין בציורים של המורה שלי ניל ווליבר, את המסע אליהם, את העצים בקנדה עם ריח העובש המתוק ושוב בחזרה לעצים ברמת השרון, בהרצליה, העצים שנראו מהמרפסת, העצים שהעיריה כרתה, עצי הסיגלון היפים המטרידים, עץ התאנה המדהים שגידלתי בחצר בנווה ישראל ואיך נכרת כשעבר לדיירים החדשים, העצים בחצר של דירתי הנוכחית שהצלו והכבידו עד היום בו הזמנתי גנן לפתוח עבורי אור.
ואור בא.
העצים יגדלו וייעצמו שוב בשנים הבאות אבל אני לא אהיה כאן. הם פתחו לי את השער.
כיפה אדומה אבדה ביער. אימא שלה הזהירה אותה אבל היא לא הקשיבה. היא אהבה את היער. מפני מה הזהירה האימא? מהזאב.
הרבה אזהרות קיבלתי בילדותי. אבל לא מהזאב. מהזאב הראשון. הוא היה לכאורה רק בסיפור של אחד הספרים הבודדים שהיו לי.
כיפה אדומה חולמת ביער. היא מוקסמת מיופים וריחם של העצים. בסיפור הידוע הזאב טורף אותה במניפולציה.
המניפולציות ילוו אותי בהמשך חיי. גם אחרי שיצאתי מתחום ההורים. יצאתי חזרתי יצאתי חזרתי. עד שלא חזרתי. ובכל פעם היו עצים אחרים והם היו הנחמה המגוננת.
ציירתי הרבה עצים במסלול הביטוי החזותי שלי. גם את היערות של כיפה אדומה וגם את הזאב עצמו, בווריאציות רבות מספור. ציירתי עצים מקרוב ועצים מרחוק
ציירתי ביערות.
למדתי אצל מורה שהיה אחד עם היער. הוא לא היה זאב. הוא גם לא היה אימא. הוא היה מאפשר. מורה דרך.
מאז עברתי דרך עצי קנדה, אוסטריה, אי גן העדן בבהמס ועצי הארץ הקשים המכאיבים.
ביום כיפור האחרון הייתי ברטריט ביער אלונה, היה חם ודוקר ונוגע בלב. בכל שעת הפסקה שניתנה לנו ציירתי וציירתי וציירתי.
עפתי.
יער אלונה, רטריט יום כיפור, 2023.
היער בפנסילבניה, 1989
היער בלוטם, 2001
היער בכיפה אדומה, 1998
מסלולי יערות, 1999 (צבעי מים ושיער)
היער בטירול, אוסטריה, 2015
היער בואל מורין (קנדה), 2001
היער באיזור גבעת עדה, 2017
היער/ חורשה בהרצליה נווה עמל.
.
לשנים הבאות מאחלת לעצמי לצייר עוד יערות במקומות נפלאים……..
עץ הפקאן
עֵץ הפֶּקָאן עוֹמֵד
תָּמִיר, עֵירֹום
בֵּין עַלְוָות שְׁכֵנָיו
בַּגִּנָּה הַצִּיבּוּרִית
קֶרֶן שֶׁמֶשׁ יְחִידָה נִשְׁלַחַת
מִתּוֹךְ עַנְנֵי השְּׁחֹור
—
פברואר 2023
רצנו
(שיר שמצאתי)
*
ים אחד שצילמתי
רצנו משני קצוות
גשם סוער ופקק
ים אחד שצילמתי
חשכת נובמבר בחניה
רצנו משני קצוות
ים אחד שצילמתי
גלים שחורים
שארית קו אור
על חול
התנפצנו
ציור אחד שציירתי
–
–
–
הדיוקן האבוד
ציירת עשתה כמה סקיצות פורטרט על לוח עץ זול, לא יצא טוב, זרקה לפח, אולי הציור בצבץ בין ערימות הזבל . מישהו לקח. מה היה לו בראש. אולי חשב שהדיוקן יפה. אולי היה לו סוג של סטייה. אולי היה לו איזה כישרון. הביא לחדר שלו. קנה קופסת צבעי גואש בחנות הצעצועים השכונתית, שני מכחולים וערבב עד שנראה לו גוונים דומים שיוכלו לתקן ולצייר את עין שמאל שנמחקה חלקית. במרכז הציור היה סדק והוא מילא את הסדק בצבע דומה לצבע לוח העץ וצבע בוורוד את הצוואר המחוק למחצה. עכשיו הדיוקן ממש מצא חן בעיניו אבל היה חסר לו משהו: זקנקן. הוא ערבב חום ולבן ובעזרת קיסם שיניים הוסיף זקן ושפם. הוא הניח את הציור על השידה הלבנה שהביא מהזבל כמה ימים קודם לכן ובזמן שאכל מולו תפוח החליט שחסר לדיוקן רקע. הצבע הצהוב ירוק של התפוח התאים לרקע. עכשיו היה מוכן והוא תלה אותו על הקיר של הצריף בו התגורר בשולי השכונה.
(מאז עברו שנים רבות. מאות שנים. במקום הצריף עומד בנין רב קומות לצד בניינים אחרים רבי קומות, "מגדלי העננים" הוא השם של המרחב האזורי, כבר אין מושג כזה שכונה. והציור? בוודאי נבלע בתוך כף האשפה של הטרקטור שהפיל את הצריף לאחר מותו של האיש.)
את הציור כמעט בשלמותו מצא הסדרן מחיריה, אתר הזבל המרכזי. הוא חשב שהציור יפה ואולי יעשה אתו משהו, יתקן, ייתן מתנה, ימכור. משהו. הוא היה צייר חובב והפך את הדיוקן של הגבר הצעיר המזוקן לאישה. הוא הוסיף כמה גוונים בצבעי אקריליק מעודנים יותר והתמלא סיפוק. זה לא רע, חשב לעצמו, אני אנסה למכור אותו לאספן אחד משוק הפשפשים, אדון חוג המפורסם. אדון חוג אכן קנה ממנו את הציור בסכום מכובד יחסית, שם אותו במסגרת ענתיקה שהייתה לו בחנות וכמו חיכתה לציור שיבוא ויתיישב בתוכה. הוא הציג את הדיוקן בקדמת החנות. הציור נרכש כעבור יממה והמשיך להתגלגל ולהירכש על ידי סוחרים שונים ומשונים עד שהגיע לידי סטודנט לארכיאולוגיה שהביא את הציור למורהו. המורה, שמלבד מאיסוף חרסים ושאר פריטים ארכיאולוגים היה גם חובב ציורי דיוקן. הציור הזה נראה לו שעבר כמה גלגולים והוא החל לנקות אותו באציטון מינרלי כדי להסיר את השכבות העליונות.
המשך יבוא..
הסיפור בהשראת הסדרה מעולה המוצגת כיום בנטפליקס "בעקבות ליאונרדו האבוד"
–
הציור שבראש הפוסט מתוך ציור אבוד שלי:
חמישה מביצת הברווזים
חמישה רשמים/הגיגים בסקיצות קטנות בעקבות ביקור בביצת הברווזים הקטנה בפארק הרצליה.
1. כשאני מלמדת אני מסבירה: מספיק לצייר משהו אחד שניתן לזיהוי והשאר יובן ויושלך ממנו.
2. כדי לצייר "אבסטרקט " צריך לעבור קילומטרז' רציני של ציור מהתבוננות
3. אחרי הרבה תירגולים (אולי שנים) של ציור באקוורל על נייר מאפשר (מחיקות, שקיפויות, טקסטורות ושאר סוגי כתמים) אפשר ורצוי להתנסות הניירות אחרים. גם בכאלה הכי לא מתאימים. כל האקוורלים שכאן על נייר רישום זול הדומה לעיתון.
4. יש הרבה יופי באקוורל "טהור". שאין בו סימני רישום. להוסיף רישום וטושים זו תוספת על ידע בסיסי שהצטבר. אפשר להבחין מתי ישנו הידע ומתי האקוורל רק דקורציה.
5. כל האקוורלים האלו צויירו בסוף שבוע אחד בזמן האזנה לפודקסטים בנושאי התמודדות עם אובדן, לחץ וחרדה, אי וודאות ובדידות כרונית.
–
–
–
איריס איריסיה קובליו Iris Kovalio
–
–
–
–
בקצה הגינה . וגם וריאציות
בקצה הגינה השכונתית, בחום שלושים פלוס מהביל, בין עץ סיגלון שכבר השיר את כל סגוליו ובין צאלון שהחל להאדים, בסוף הדשא המיובש והמלא הפרשות כלבים וחתולים מקומיים, מתגלה תפרחת שכזאת, נוצצת לרגע בקרן שמש מבעד להבל הסמיך הבלתי נסבל, הסבוך במחשבות שבין אי וודאות אחת לאחרת, אני מושיטה יד וקוטפת קומץ קטן של המלאכים האלה, בצבע היפה בעולם, כנראה שמם לפופיות, או מיני לפופיות כי הן כל כך קטנות ובינתיים לא מתלפפות עדיין על כלום, אין להן אחיזה, אבל אני נאחזת בהן, בבקר של אמצע יוני שאוחז בגרון, מביאה אותן לאגרטל זכוכית זעיר שמיועד לפרטים הקטנים הנסתרים מהעין, מציירת בסוג של רגע חיבור חסד, אולי אלוהי, אקוורל קטן. עולם ומלואו
שלוש וריאציות לבוקר שבת. לצייר פרחים בצבעי מים זה הציפרלקס הנוסף. זה יותר מהציפרלונצ'יק. זה המיינדפולנס. זה יותר מהמיינדפולנס הטרנדי, אבל זה כן פול-נס. כל מה שצריך זה ערכה קטנה של צבעים, מכחול, מים ובלוק קטן. את הבלוק נרכש בקרביץ והוא בכלל לא לצבעי מים. סתם כזה. מרובע. הוא בשביל פיס אוף מיינד, ויש שעות שזה עושה את העבודה יותר מהכל. אולי לא צריך סטודיו. אולי לא צריך מקום ומעמד ותערוכות וכל השאר. כי הכל בתוך הבטן. הלב. הראש המלא התרוצצויות. ובין ההתרוצצויות מבליח פה ושם חלל. ריק. כלום. ובתוך הכלום הזה אפשר להכנס. לנשום פרח.ים.
–
=
פטוניות. מחשבות בלתי גמורות
יוני מטפס במדרגות הנעות באיטיות חורקת לקומה הבאה הידועה וגם לא ידועה. האם בקומה מעל יהיו המסלולים המוכרים המעייפים המייאשים, או תתגלה איזו דלת למסלול מפתיע ומהי הפתעה. אנחנו נאחזים במוכר, גם כשהוא כל כך מעייף, בודד, מתפלש בתוך עצמו. יום ועוד יום. משימות קטנות. לוח שנה דליל. פה ושם משהו. ליותר מזה אין מסוגלות והמדרגות עולות לאט לאט. חורקות. לפעמים צריך לאחוז במעקה. ישנם קטעים שאין מעקה ושווי המשקל עומד למבחן.
פטוניות
זו העונה של הפרחים הצבעוניים הדביקים הללו. הם נראים תמימים בעציצי המשתלה. צבעיהם מושכים. לפעמים, בעונה הזו, שהפריחה התייבשה ולא מעוררת השראה אצלי בשכונה אני תרה שוב ושוב אחר פרח לציור, בשביל התלמידות , בשבילי, כי פרח זה אחיזה בחיים, בכוח להמשיך. במרחק ההליכה אצלנו המבחר עייף כמוני. במשתלה הקרובה רק פטוניות קטנות שנעשות דביקות ומיובשות אחרי שבוע. ציירתי את אלה אמש, בזמן שגם הן ציירו, להספיק לפני השתילה באדנית המטבח. יום שלישי. המדרגות ממשיכות לנוע בחריקה.
לפעמים מספיק כמה כתמים.. הלא גמורים הם השקט שבין פעימה לפעימה. יש לנו נטייה להוסיף, לפרט, לגבב, לתקן, להשלים, לפחד מלהניח לדברים. בצבעי מים יש לדעת את הרגע הזה, הרגע שכל מה שיבוא אחריו אין בו באמת צורך למעט ניסיונות לתקן, לכפר על טעויות, להתנצל, להאשים את עצמנו בזה שידענו שאסור להיכנס לאותו נהר פעמיים ובכל זאת נכנסנו. לפעמים נעשה לנו חסד ואנחנו ניצלים מטביעה, אבל בלענו הרבה מים והמים האלו כבדים כבדים בבטן. נקב קטן ויתפרצו למפל של צער עולמים
הנה הבלתי גמור
האמת שהוא מושלם, האקוורל הקטן הזה, שנעשה כביכול כלאחר יד. שלא כמו זה שצויר אחריו. מי צריך לדעת שאלו פטוניות עלובות, דביקות, שאריות של ייאוש ובדידות, מי צריך לדעת את השכבות בניסיונות התיקון של חוסר סיפוק ותסכול וביקורת עצמית צפופה מחרדה קיומית, מי צריך לדעת שמתהפכת הבטן מהמחשבות על הבאות, על איך, על כמה, על מה יישאר ומה לא
הנה הציור המלא ספקות
–
–
–
–
לפרק את החלל
לסדר סטודיו ולפרק אותו אחרי חודשים מועטים. כמה אופייני לי. לפרוץ ולמחוק. מה חשבתי לעצמי.. ארבעה שולחנות של איקאה. אחד למחשב עם המסך הגדול הסורק והמדפסת ושאר האביזרים. להוציא את כל החוטים. המון אבק הצטבר. לשאוב אבק גם מפתחי המחשב, המוניטור, המאוורר. חוט חוט. להעביר איבר איבר לסלון שהוא החלל שבו אני מלמדת. להעביר את השולחן. לנקות לפני זה את הרצפה המיועדת מתחת לשולחן. להעביר את העגלה. לנקות אותה. לנקות את הפנאלים. התחלתי במטליות ניקול הוורודות שכמעט התעלפתי מהריח הנורא שלהן.. מיד זרקתי לפח והחלפתי למטליות 70 אחוז אלכוהול. הייתי צריכה להיות אחות בבית חולים עם הריח הזה. אולי לא בבית חולים אלא אחות מזריקה. כי תמיד מחטאים את המקום עם הריח הזה. גיליתי אותו בקורונה. אלכוג'ל שבעים אחוז לחיטוי של ג'ונסון. ריח מנחם. מגן. ואז גם נעשו מטליות כאלה. חייבת שיהיו אתי כל הזמן. אז אחרי שגמרתי להעביר את המחשב על כל אבריו ולחבר אותו לכבל ארוך לשקע שהוא לא ממש תקין אבל החזיק בעבר ואתפלל שיחזיק כמה שבועות, התחלתי לאכסן בשני ארגזים את כל המכחולים והמרקרים והעפרונות. את דפי הסקיצות ומחברות עם הדפים הריקים העברתי לארון במחסן המאכסן עשרות ספרי סקיצות שלי, עשרות ציורי אקריליק ושמן קטנים וכמה קופסאות קרטון עם מאות עבודות קטנות על פורמטים קטנים כמו אריזות של תרופות. את עגלת צבעי האקריליק העברתי לחצר וכיסיתי במפת ניילון חזקה ואת שידת המגירות הקטנה עם כל הצילומים של השעורים הצלחתי לדחוס מתחת לשולחן המחשב שהעברתי לסלון. ואז ניקיתי את השולחנות ופירקתי את רגליהם. את פינת המקלחון סידרתי מחדש והצלחתי לדחוס לשם את השולחנות המפורקים. מה חשבתי לעצמי. לא חשבתי. ואז התחלתי לנקות את החדר. עליתי על סולם לנקות את כנפי המאוורר ואת החלק העליון של המזגן. לא היה לי כח לפרק אותו כדי לנקות את הרשת. ניקיתי כפי יכולתי את החלון, תליתי את הוילון שבמקרה שמרתי, טאטאתי שאבתי ושטפתי וחשבתי לעצמי שאלוהים מעניש אותי שאהיה כמו כל אלו שעושים נקיון פסח ואני אף פעם לא. וכשהכל התייבש שמתי מזרן ושטיח ושידה קטנה ונורה וכלי מיטה שהחדר יהיה מוכן לבואה של גל והנכדים. היה לי סטודיו ואין. חיסלתי גם את פינת הרקמות שלי. אספתי לתוך קופסא גדולה את כל החוטים ומצעי הבדים השונים שהכנתי ואת קופסת כלי התפירה עם המחטים הטמנתי בארון בחדר שינה. עם הספה בסלון הסתובבתי כמה פעמים כדי שתתאים לצפייה בטלוויזיה ושום דבר לא התאים, הכורסה הירוקה המיוחדת שלי נעמדה תקועה כמו צב ענק בתוך חדר קטן, הסלון שלי מחולק לשניים, החלק היותר סלוני, ספה כורסה ספריה וטלוויזיה ( עם פינת התפירה שצצה בחיי בחודשים האחרונים) ושום דבר לא הסתדר. בסוף העברתי את הטלוויזיה לחדר המיועד לבת והנכדים. ממילא חיי בשבועיים הקרובים ואולי יותר ייראו אחרת לגמרי.
סטודיו.
הראשון שלי היה בבית הכרם בדירה שלי, בקומה השלישית. גרתי לבד. היה סלון שהוא חדר מוזיקה עם פסנתר וכל מיני כלים אחרים ובו הייתי מלמדת ילדים כמעט כל יום. והיא חדר שהתפרעתי בציורי שמן גדולים מבעיתים. והיה גם חדר שינה. והייתי מאושרת שם. וגם ההיפך. כל זה הסתיים לאחר כמה שנים בטוויסט חד שהוביל ללימודי אמנות בפילדלפיה. ואז קבלתי את הסטודיו האמיתי הראשון שלי, בבנין באוניברסיטה. משנה לשנה הסטודיו גדל. שלוש שנים. ואז היה צריך לעזוב. לקפל בבת אחת לנטוש את הציורים הגדולים. לחזור לארץ. בארץ בעלי הראשון ואני ישנו בסלון, הבת בחדר והחדר השלישי היה סטודיו. אני לא זוכרת דבר מאז למעט שלימדתי במידרשה לאמנות ברמת השרון והייתי מציירת מקלטים. זה היה בתקופת מלחמת המפרץ. היה עוד נסיון קצר של סטודיו בשותפות עם פסיכולוג שהסתיים בקריזה של בעל הבית, ואז עברנו לבית תלת קומתי ובחלק העליון היה לי סטודיו רחב קירות עם שתי מרפסות ותלמידים ושם היתה קפיצה רצינית בהתפתחות העבודה שלי אבל הגשתי מועמדות לסטודיו במשכן האמנים והתקבלתי ונטשתי את הקומה השלישית לטובת תשעה חודשים במשכן האמנים שהיו פוריים מאד , אבל שוב הסתיימו בבת אחת בגלל דיכאון פתאומי לאחר גירושין מאתגרים, ירידה במשקל ופחד קיומי. חזרתי לקומה השלישית. גרתי בבית גדול לבד עם הבת. והיו עוד כמה שנים עם עוד שני מעברי דירות קצרים שבהם דווקא שוב התפתחתי ויצרתי הרבה וגם הצגתי הרבה, זה היה השיא בעצם ובשנת 2000 עברתי לגור בבית בורגני עם בן זוג שני, הוקצע לי חדר. ציירתי בעיקר פרחים. חשבתי שאני מאושרת. לא הצלחתי להציג. הצלחתי בדברים אחרים. אולי. היה לי גם סטודיו במרכז ליוגה. ציירתי בעיקר נושאים מהיוגה ואת השלג באוסטריה לשם נסעתי בעקבות.
הסטודיו הבא היה ביפו בקומה השישית בדירת מעבר של הבן זוג השני, זה החזיק כשנה עד התקף דיכאון נוסף ופחד קיומי ורצון מחיקת הכל. בבית הנוכחי ויתרתי על סטודיו. ציירתי בקטנה פה ושם. הרבה סקיצות. חלמתי על מגורים עם סטודיו בטבע. מימשתי את זה כעבור כמה שנים, בגבעת עדה, אבל נטשתי אחרי תשעה חודשים וחזרתי לכאן. היו נסיבות. לפעמים ישנן נסיבות חיצוניות ולפעמים לא. יש דברים שאני גוררת אחרי ממקום למקום. אני בת 63 וחייתי מספיק. איך אצטמצם למינימום? איזה זכות קיום עוד נותרה לי? מי יאסוף אחרי את כל מה שיישאר?
פעולת האיסוף והאיכסון היום היתה כמו מחיקות בתוך גופי שלי. עשרות מאות ואלפי עבודות ואני נתקפת דחייה וחרדת פסולת. אני יודעת שהעבודות טובות מאד ומיוחדות ואין כאלה בכל העולם כולו אבל אם נופל עץ ביער ואף אחד לא ראה האם באמת נפל? ומהי ראייה? מי צריך לראות? אולי היער זו המציאות היחידה. החלל היחיד שלא ניתן לפירוק. ואולי אם עץ נופל בו נוצרת חמלה גדולה וחסד שמיימי מופעל להושיע
–
איריסיה
סקיצות. Sketches 