לא הייתי ילדה של פאזלים ושאר הרכבות אבל בגילי המופלג קבלתי מתנה: פאזל 1000 חלקים מציור של קנדינסקי. לא הייתי הייתי בוחרת בציור הזה. וגם מעולם לא הבנתי את הקשר של קנדינסקי למוסיקה. את ציוריו המרשימים המופשטים. הם לא היו הדימויים שהייתי תולה בחדריי אם היה מזדמן לי וגם לא התעכבתי מול עבודותיו במוזיאון. הטקסטים שלו על שווי משקל, איזון, יחסי צבעים וצלילים, הרגשות שכל אמורים להעלות אצל הצופה לא ממש דברו אלי.
ואז הגיעה המתנה. swinging שמה.
שולחן העבודה שלי סבל מחוסר תשומת לב בחודשים האחרונים. אפילו לסדר לא הייתי מסוגלת. הכל היה מונח בערבוביה חולנית.
ביום שהחלטתי לצאת להרפתקאת הפאזל סילקתי את כל מה שהיה על השולחן הגדול, פרסתי מפת שעווה לבנה נקיה, שני כסאות משני צדי השולחן והתחלתי בקטנה.
הנטייה שלי היתה ליצור את המסגרת בהתחלה אבל היא היתה עשויה מאפורים בעיקר ובכלל המוני אפורים ושחורים ששימשו רקעים לכמה עיגולים ומשולשים צבעונים.
שיווי משקל ואיזון במוסיקה כפי שאני מתקשרת אתה בנויים מחזרתיות של מלודיות הרמוניות. אני לא רואה קשר בין עיגול כתום או צהוב שננעץ בהם משולש חד שחור לצלילים שמקובלים עלי להאזין. אולי מכיוון שאני גם מוסיקאית וגם ציירת שני העולמות האלה לא מתחברים לי בניסיונות ההיקש של זה מזה.
אבל בתהליך הרכבת הפאזל התחלתי בהתאמת גוונים וצורות. אילו היו הדברים הראשונים להיאחז בהם
למדתי שכל חלק צריך להתאים
בדיוק. שלכל חלק יש את המקום היחיד המדויק ומציאתו מגיעה בדיוק בזמן שנדרש לכך.
בשבועיים שהייתי בתהליך הפאזל הבנתי שזהו הגילוי שמתרחש עכשיו בחיי. שנפתח מבט העל על מסלולי המפה המורכבת. הרגשתי רחפן.
רחפנית.
ועכשיו אפשר לפרק ולהתחיל מסלול חדש לשנה טובה יותר מהקודמת.
ספטמבר 17, 2023
כתיבת תגובה