תגית: watercolors

ניירובי 8-9 . נאיוואשה

ביומיים האחרונים התחלתי להרגיש את הקסם של אפריקה. המרחבים, הצבעים, קולות הצפרים בפוליפוניה עותקת נשימה, והזברות.. גיליתי את הזברות, כה עדינות, מביטות הישר לעיניך, לליבך. עם אחת היתה לנו שיחה קטנה. היא התקרבה מאד כשציירתי, רצתה לראות מה אני עושה, כשראיתי אותה כשני מטרים על ידי קצת נבהלתי אבל אז שאלתי אותה מה שלומה והיא אמרה שהיא רוצה לראות את הציור. אמרתי לה שאני לא ממש מצליחה לתפוס את כל היופי הזה, העצים הענקיים המפותלים והיא אמרה אז תציירי אותי. היו לי רק טושים בצבעי ירוק וורוד וקצת צבעי מים שמשום מה לא נתפסו על דפי מחברת הסקיצות שלי. הצלחתי לצייר את עיניה ואזניה , וכשרציתי לצייר את הפה המחייך שלה היא עפה לה בדהרה לכוון האגם, אולי כי הגיע השומר שסיפר לי על ההיפופותמים שיכולים לצאת מהמים אם יושבים קרוב מדי לאגם.
אחר כך מצאתי גזע עץ אחר, רחוק יוחר, לשבת ושוב התחלתי להכתים את הדף בכמה צבעים שקופים. אולי הפעם יצליח לי והנה שוב הופיעה הזברה שלי. השעה כבר היתה בין ערביים ואור זהב ורדרד צבע את גזעי העצים והעשב. ממרחק קצר ראיתי את הצבאים מביטים בי בשלווה. שוב שאלתי את הזברה מה שלומך והיא אמרה שהיא קצת עייפה ומחכה שיהיה חושך כדי שתלך לישון ושמקום השינה שלה הוא בדיוק על יד גזע העץ שישבתי.
אספתי את הדברים שלי והצטרפתי למשפחה שלי שטיילו על השביל לאגם. שומר המקום סיפר לנו שבשנה שעברה היתה הצפה והאגם הגיע עד המלון.  וגם ההיפופותמים. שאלתי אותו אם איזה היפו אכל אי פעם את אחד האורחים, והוא ענה לי מה פתאום, אנחנו שומרים על כולם. ואז אמר לי שהוא חולם על ישראל ורצה לדבר אתי על ראש הממשלה לשעבר אבל אני הקשבתי לציפרים והייתי מנומסת ונפרדתי לשלום.
התרשמתי מאד מהמפלים הקטנים המפוזרים בין הפרחים המעוצבים בגינון מושלם במלון. אני חייבת מפל קטן כזה בבית. קול המים השקיט לשעה את כאבי הזכרון מהמקום בו באתי ואליו אחזור בעוד כמה ימים.
היינו גם בחווה שבה מתגוררים חברים של המשפחה, זוג ישראלים עם שלושת בנותיהן הקטנות. החווה מבודדת למדי והם אכן טועמים את אפריקה היותר אותנטית מהחיים בניירובי. יצאתי מהחצר שלהם והפתעתי את עצמי במחוות ידידותיות עם הילדים המקומים. פגשתי את ג'וי המדהימה, היא הראתה לי את הכניסה לבית שלה וספרה לי שהיא הולכת לבית ספר וכבר יודעת לקרוא ספרים של גדולים. היא בת תשע ורציתי לצלם אותה אבל קצת התביישתי, אך את שלוש הבנים שצצו אחר כך הצלחתי לצלם. הם היו מאד שובבים ועשו פרצופים למצלמה. קישקשתי איתם ועם האבא או הדוד שלהם והם סיפרו לי על הר לונגנוט שרואים בקצה הנוף, הר מחודד שמספרים עלי שבלילה הוא משנה צבעים וצורות ולפעמים נוצץ או מהבהב. שאלתי אותם אם טיפסו עליו והם אמרו "לא" בבהלה. החברים הישראלים של המשפחה שלי כמובן טיפסו עליו, עם שלושת בנותיהן ואמרו שזו בכלל לא בעיה ושהן טיפסו גם על הרים יותר גבוהים.
באותה שעה בשדות החווה הרגשתי אושר ושחרור שלא חוויתי מזמן.  אספתי אותו לתוך פינה בתוכי שלא אשכח בשעות התהום שלי, ולמחרת מוקדם בבקר ישבתי במרפסת של החדר שלי שבקומת הקרקע. המרפסת משקיפה לאגם וציירתי את האגם ואת העצים באייפד שלי. ואז באה הזברה שלי ובקשה להיכנס לציור. והיא נכנסה. ואחרי זה היא הראתה לי עוד זברה שעמד מרחוק והסתכל. זה הזברה שלי, היא אמרה, אף אחד לא יודע שהוא חבר שלי. הוא האהוב הסודי שלי ואני רוצה שתשימי  אותו גם בציור. אז ציירתי גם אותו.
עברו שעתיים ולא שמתי לב כמה קפוא היה בחוץ, ראשי היה עטוף בצעיף של האהוב הסודי שלי וריח גן עדן של אפריקה התפזר ממני ועד ההרים הרחוקים בארץ אחרת לגמרי.
בדרך חזרה צילמתי מהמכונית סצנות המתרחשות על הכביש שהן אחרות לחלוטין מעולם הקסמים שמסביב לאגם. אגב זהו אגם נאיוואשה והוא מאד גדול ומחליף צבעים בכל שעה מעשרים וארבע השעות שהותי שם.
השאר בפוסט הבא


השושנים של ברכה

השושנים של ברכה 1.jpg

ברכה מתה. מודעה צחורה על השער המתקלף. אהבתי לעבור דרכה עם הכלבלב בטיול אחר הצהרים. גיליתי אותה לפני כשנה. בעצם קודם גיליתי את שיח השושנים שלה שהציץ מבעד לפתחי השער, בוהק בשמש הפז האלכסונית. לפעמים הייתי רואה אותה עומדת בפתח הבית הקטן שלה שהיה אחד הוותיקים בשכונה. כשהשער היה פתוח אפשר היה לראות את שיח השושנים שלה במלוא תפארתו. צבעם הכתום אדום זורח היה נדיר. לא ראיתי כמותם באף מקום. פעם אחת העזתי לצלם אותם מהר מבעד לפתחים ופעם אחת עצרתי כדי להחליף אתה כמה מילים. שאלתי לשמה והיא סיפרה לי עוד כמה דברים, חלקם נשמעו "מן העולם הזה" וחלקם לא. רציתי לבקש ממנה שושנה אחת ולא העזתי. היום עברתי שם עם לאה, השכנה שלה , שהיא לפעמים בת לוויתי לטיולי הכלבים וביקשתי ממנה שתגזוז לי שלושה פרחים למזכרת. לאה, בת ה 79, שאין לה שום עכבות בשום עניין, נכנסה לחצר וליקטה עבורי זר קטן. ברכה עזבה את השכונה בת 96. ציור אקוורל. מרץ 2017.

*

והנה כמה אקוורלים נוספים של השושנים, לאחר יום ויומיים

השונים של ברכה 2.jpg

*

השושנים של ברכה 3.jpg

*

השושנים של ברכה 4

*

השושנים של ברכה 5.jpg

יהי זכרה ברוך

והנה עוד שלושה שנוספו ביום השלושים לזכרה:

ברכה לסקיצות 1.jpg

*

ברכה לסקיצות 2.jpg

*

השושנים של ברכה 8.jpg

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, אפריל 2017

*

*

*


חלל כביכול

אין כזה דבר רקע. בטח שלא בצבעי מים. מה שאת יכולה לעשות זה למשוך צבע, נניח מעלי הכותרת כלפי חוץ, בעדינות עם מכחול רטוב, לא רטוב מדי, את יכולה להוסיף לזה קצת גוון כסוף, זה נותן תחושה של חלל, חלל כמו כאן, הסתכלי סביב, מה את רואה? יש חלל נפרד? או שהדברים קשורים זה לזה, מחוברים ברצף אחד, בלתי נפרדים, זה לא איך שלימדו אותנו: אובייקט ורקע, הנפרדות הזאת היא תפיסה מעוותת, כך חינכו אותנו, גדלנו על זה שיש גבולות, שקווי מתאר מגדירים כל דבר, אולי לצרכים מסוימים זה נכון וטוב לעשות אבל בצבעי מים אפשר להשיג הבנות על מהותם של הדברים, על אשליית המציאות, דרך צבעי מים את יכולה לחדד את התפישה שלך שהכל קשור זה לזה, צבעים הם השתקפות זה של זה, נניח שלא נשתמש במונחים כביכול מעולם הרוח "תדר" "אנרגיה" , אלא רק השתקפות, והנה את רואה שהצנצנת מטילה צל ולצל צורה וצבע ברורים לרגע, ואז את מבחינה שגם הצל מורכב מהצבעים של הצנצנת ומה שיוצר את הכביכול גבולות של הצנצנת והצל, מה שמגדיר אותם, זה החלל שכביכול מסביבם, אבל בעצם הוא נובע מתוכם. ציירי את זה. הדרך הטובה היא למשוך מבפנים החוצה. אפילו שאין דבר כזה "החוצה"

img451

איריסיה קובליו, אקוורל, 2016


הזמן מטייח. הזמן מתקן.

הרגע הזה שבו את מוצאת תמונות של מי שהיה בחיים שלך פרק זמן לא מבוטל, עברו שנים מאז, ובכל תמונה ותמונה את אפילו זוכרת מה היה שם ועם מי, ואת מדפדפת ומעבירה ופתאום. הרגע הזה שאת קולטת שאת לא באמת זוכרת בגוף את השייכות. לא בדיוק בגוף אלא בחושים. במשהו הזה שיודע שהוא שייך לך. היה שייך לך. למשל הכלב הזה טוטו. חלפו שבע שנים מעזיבתו. את פתאום קולטת ששכחת פיזית את משקלו, מגע פרוותו. שהוא הפך לדמות מספר שאת מספרת לעצמיך על העבר שלך. המוות עושה את שלו בזמן המטפס אל מרומי חייך. והזמן מטייח ויוצר, בהסכמה ולא בהסכמה, היאחזויות חדשות.

לא על טוטו התכוונתי לכתוב אלא על געגועים או זיכרונות שמשנים צורה עם הזמן וזה דבר ידוע . אבל זה התעורר להיכתב בעקבות חיפושי תמונות לאלבום האורחים לחתונה של הבת. פתחתי הרבה תיקיות והגעתי גם אל אלו שלא זכרתי שצולמו או נאספו ובאו געגועים לאלו שהיו בתחילת הדרך שלי כאם, באמריקה. כמה חברים שלא ראיתי  מאז שחזרנו לארץ עם תינוקת בת שנתיים. כמה הייתי רוצה שיהיו בחתונה. מן קרבה שלא קרתה בשנים שאחרי, החברים שלי מכיתת הציור ב PENN , אותם חברים שהתגוררו אתנו בחווה, שמרו על גל התינוקת וליוו אותנו בשנתיים המאושרות ההן, עם המורה האהוב שלנו ניל ווליבר ז"ל. והטבע. כמה טבע. ואיילות. כשכותבים איילה זו תמונה של הנפש. לא ממש איילה של יערות, אבל כן היו שם היו יערות, מאחורי המטבח, וערב אחד הציצה איילה בחלון. כמובן שהבהילה עירונית שכמוני. איילה. שותה מים. החיים שלפני החווה, בירושלים, יונה וולך למשל, היו כאילו מסרט אחר של חיי. אפשר להגיד גלגול אחר.. לא זכרתי את הריחות של ירושלים אבל כן זכרתי שבאתי אליה בגלל הריח. העיר העתיקה שהייתה המסלול הקבוע היומי של חיי, במיוחד הרובע הארמני והנוצרי, נסגרו בקופסת זיכרונות כמו מפיות יפות של ילדות ששמים בארגז בארון. בשנים שאחרי זה הם ייכנסו וייצאו מהבויידם. אחרי זה יהיה לי בית בלי בויידם. טוטו הכלב ייכנס לחיי עם חזרתנו לארץ ויעזוב את חיינו אחרי הרבה שנים של שינויים ותפיסות עולם שנבנו  וקרסו והוא בתוכם. הוא יילך אתי לתערוכות החשובות שפרצו את דרכי וגם יחכה בסבלנות בתקופות שנסעתי לחפש משהו אחר, אי שם, כל כך אחר עד שגם כלי הציור נסגרו בסוג של בויידם. שנים אחרי זה שוב ייפתחו, טוטו יהיה בסוף דרכו, ואני אפלס דרך חתחתים בעולם מנוכר השייך לצעירי התרבות הקונספטואלית.

המשכתי ברשימות של אלו שרציתי בכל מאודי שיהיו אבל לא יוכלו להיות, מכל מיני סיבות ובראשם ציפורה. איך זה שמתעורר אצל אימא הרצון הזה שאהובי נפשה מחייה הבוגרים יהיו בחתונת ביתה היחידה? האם גם אצל אמי התעורר הרצון הזה? לא אפשרתי לה. לא הייתה חתונה. וגם הלידה של הבת הייתה רחוקה ככל שיכולתי. אני לא בטוחה שאני תכננתי את זה אבל החיים תכננו עבורי. כמה חכמים החיים. אפילו בשעות שנדמה שלמרות שהרחקנו נדוד, עבדנו על עצמנו, עברנו ניקויים כאלה ואחרים, הפכנו והתהפכנו, הכאב הראשוני הזה של זרות נשאר ועוקץ בכל פעם מחדש.

אז נחזור לטוטו. או בעצם לסקאיי, הכלבון שאתנו כעת. אין ספק שסקאיי הוא התיקון הגדול. ושוב, החיים הם חכמים מאיתנו. לפעמים הם מזמנים תיקונים. אבל מוטב להיות סקרנית לגביהם מאשר לצפות להם.

f2

כיפה אדומה, 1999, אקוורל ושיער של טוטו

כיפה אדומה- תרופות 2

איריס קובליו, אקוורל על אריזת תרופה, 1999

 

6f96cf1b-6880-460c-86b3-b5fae6665ef3 (1)

איריסיה קובליו, סקאיי, רישום באייפד, 2016

לחתונה עם חתימה

ההזמנה לחתונה (קושקה ואיימי). אקוורל, 2016

 

עוד על כיפה אדומה כאן

עוד על טוטו

 


יהיה בסדר

הציור על אריזות של תרופות התחיל במקרה כביכול. הייתי בלונדון, לפני כעשרים שנה וראיתי תערוכה של ג'וזף קורנל: דימויים על אריזות שונות. הקופסתיות שלוכדת בתוכה דימוי משכה אותי. בתיק שלי היו שתי קופסאות של סיגריות, קופסת אקמול וקופסת כדורים למניעת הריון (הייתי אז צעירה ב-20 שנה..). חזרתי למלון, רוקנתי את הקופסאות (לא לתוכי:)) והעליתי עליהן רישומים. צבעי מים. אהבתי לשחק עם הפריסה. הפורמט המתקפל נפתח גמיש.
אז לא הייתה סיבה פסיכולוגית. אבל כן יכול מאד להיות שהייתי רוקחת באחד מהגלגולים הקודמים. כי מכל האריזות לפריסה נמשכתי דווקא לאריזות של תרופות שיכולתי למצוא בשפע בסביבתי הקרובה מסיבות אלו ואחרות. וכן הייתה לי משיכה ותפיסה מהירה של תוכן התרופה ולעיתים התאמתי את התוכן לדימוי אבל לא בהכרח. אהבתי את הפלסטיקיות הצבעונית על גב האריזה ואת החיספוס (שהתאים לצבעי מים מעודנים) לפנים האריזה. אהבתי לשלב ביניהם. בתערוכה שלי "כיפה אדומה" (מוזיאון הרצליה) שהייתה בנויה בחלקה על האריזות הללו, הכותבים נטו להסבירה במניעים פסיכולוגים הקשורים לתגליות של ילדה בגילוי מיניות, חולי ומחלות נפש, מסירות ומרד.
מסע ההרפתקאות שלי הקשורות לשימוש האריזות של תרופות הסתיים בשנת 2009 עם יציאתו לאור של הספר "זמן טרופות", דואט שירים של משה יצחקי עם ציורים שלי מעל גבי אריזות של תרופות.
לפני כחצי שנה האוצר של מכון וייצמן יבשם עזגד פנה אלי בבקשה להציג כמה עבודות תרופתיות כאלה. בתחילת התהליך סירבתי לגמרי. אבל הוא התעקש והוא ביקש לראות עבודות קדומות ובחר לבסוף דימויים עם אלמנט ההכפלה. בלב לא קל מסרתי לו תריסר עבודות והוא הבטיח שלא אצטער.
אמש בפתיחה אכן לא הצטערתי. התלייה הנהדרת, המסגור יוצא הדופן והמושקע מטעמם, המקום, האווירה, המכובדות- כל אלו שימחו אותי עד מאד.
שם התערוכה שבחר "יהיה בסדר" מתחבר לי גם לשכנוע שלו להציג את העבודות האלה ללא אותו חשש ראשוני. וכן היה בסדר. בסדר גמור:)

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים וחוטי אריג על אריזת תרופות, 2008

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1998

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 2008

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1998

11222437_10207253975492493_8047809833611915498_o

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1996

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1996

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1997

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1998

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1996

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1997

וזה הטקסט הרשמי של התערוכה:

יהיה בסדר

תרופות ורפואה באמנות עכשווית

"יהיה בסדר" היא, אולי, ההבטחה העיקרית הגלומה ברפואה. כך היה בעולם העתיק (מצרים, שוּמֶר), שבו יוחסו מחלות ותרופות לכוכבים, לשדים ולכשפים, וכך הוא גם בימינו אלה, שבהם אנו חותרים בעוצמה לקראת פיתוחה של רפואה מותאמת אישית המבוססת על הבנה עמוקה של מרכיבים גנטיים, מטבוליים ופיסיולוגיים.

גם אצל הרופאים התחוללו, בתהליך ההתפתחות של תרבות האדם, שינויים מפליגים. בתחילה הם היו מכשפים וקוסמים, בהמשך – פילוסופים וכוהני דת, וכיום הם חוקרים ומיישמים את מדע הרפואה. תוחלת החיים הממוצעת עלתה בהתאמה: מ-33 שנות חיים בתקופת האבן, ל-48 שנים בתקופת האימפריה הרומית, ל-65 שנים באמצע המאה ה-20, ל-83 בסוף העשור הראשון של המאה ה-21, וכיום, במדינות מסוימות, היא כבר מתקרבת ל-90.

אבל דבר אחד נותר כשהיה: מצוקתו של האדם החולה, והצורך העמוק שלו להאמין ולקוות ש"יהיה בסדר". וכך, כל מה שצריך לעשות הוא לגשת לרופא מומחה, שבידו הידע (הנסתר מרוב בני-האדם). הוא כבר יאבחן בדייקנות את הבעיה, ויפתור אותה באמצעים הרבים מאוד העומדים לרשותו. אם בעבר יכול היה הטיפול להתבסס על השבעות ולחשים, הרי שבעתיד הלא רחוק נראה שהוא יתחיל בדגימת הדי-אן-אי של המטופל ובניתוחה. אבל מבחינת האמון של המטופל ברופא, ותקוותו להחזיר את הדברים לתיקונם, דומה שגשר דק, אבל חזק, מקשר בינינו לבין בני תקופת האבן.

בתערוכה זו מציגים מספר אמנים, מישראל ומאנגליה, את התובנות ואת התחושות שלהם ביחס למימשק שכל אדם מקיים עם עולם הרפואה. אריק בוקובזה, רוקח בהשכלתו, יוצא לדרך מנוסחאות של תרופות, אותן הוא קושר למקום פיסי – ירושלים. תמר שפר מכניסה לתוך כמוסה עולמות ומלואם. סוזי פרימן יוצרת אריג של כאב לבן שבו משולבות אריזות ריקות של משככי כאבים. איריס איריסיה קובליו בחרה לצייר על אריזות של תרופות. אליהם מצטרפים שני רופאים, ד"ר אמי שופמן וד"ר יורם טלמון, שציוריהם מושפעים מעבודתם, מצד אחד, ומשַקפים צורך להשתחרר מהכאב של המטופלים שהם חוֹוים במשך היום, מצד אחר.

סיגל מיילין ויבשם עזגד

11411978_10207245822048662_8423422810204203339_o


ברווזי הקרח

מתוך "ספר הקיץ"- טובה ינסון

מתוך "ספר הקיץ"- טובה ינסון

ספר הקיץ- טובה ינסון, תרגום (מופלא) משבדית: דנה כספי, הוצאת קרן (ליברוס)

ספר מפעים ומעורר השראה

איור של הסופרת טובה ינסון לספרה "ספר הקיץ"

איור של הסופרת טובה ינסון לספרה "ספר הקיץ"

*

הרחק מכאן. היכן שהיער כחול עמוק וצללי העצים בצבע שמי תכלת והשמיים כסופים ובקרחות השלג מפזזים כתמי אחו ירקרק ושבילים המובילים אל מחוזות שקט קטנים. שקט של כלום. נטול כל צליל תנועה וצבע.

לנוח.

להיות ריקה.

להיות ערה בתוך הכלום.

ואז להיות עיניים.

רק עיניים.

ולאט לאט

להתחיל

לנשום.

איריס איריסיה קובליו, קיצבהול, 2006, צבעי שמן.

איריס איריסיה קובליו, קיצבהול, 2006, צבעי שמן.


הגיע זמן טווסי הלילה

מסיבה ספרותית לכבוד ספר האמן שלי "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה", שיצא השנה בהוצאת אבן חושן,

תתקיים ב"סיפור פשוט", ב 24 למרץ, בשעה 19:00, רח' שבזי 36 נווה צדק, תל אביב.

כולם מוזמנים!!!

מתוך הפרסום של "סיפור פשוט":

שיר מתוך ספרה היפה של איריס איריסיה קובליו, "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה". ביום שלישי ה24.3 ב19:00 יתקיים אצלנו ערב מיוחד לכבודו, בהשתתפות: טל ניצן, שועי רז, אגי משעול ועוזי אגסי. הכניסה חופשית ואתם מוזמנים בחום.
אבן חושן Even Hoshen
http://on.fb.me/1CJBlnT
http://bit.ly/1bmfo3E

'‎שיר מתוך ספרה היפה של איריס איריסיה קובליו, "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה". ביום שלישי ה24.3 ב19:00 יתקיים אצלנו ערב מיוחד לכבודו, בהשתתפות: טל ניצן, שועי רז, אגי משעול ועוזי אגסי. הכניסה חופשית ואתם מוזמנים בחום.  @[211281578912439:274:אבן חושן Even Hoshen]  http://on.fb.me/1CJBlnT http://bit.ly/1bmfo3E‎'
*
לקט דברים שנכתבו:
 *
המשוררת והעורכת טל ניצן:
איריס, היה עונג גדול לערוך את הספר השקוף העדין והיפהפה הזה, טווס לילה אמיתי. תודה לך.
איש הרוח שועי רז:
ספרהּ של איריסיה, עם דקותו ומופנמוּתוֹ, הוא ספר השירה המקוֹרִי-עִברי שהכי שמחתי בו במהלך החודשים האחרונים, ולראיה: העובדה שאני עדיין שב ומעיין בו לעתים קרובות, ומגלה בו בכל קריאה וקריאה קוי מחשבה ואופקים חדשים. אשמח מאוד לדבר עליו, ובכלל אשמח בכל לב אם תבואו לערב.
האמן והסופר יוסי וקסמן:
ספר קטן-גדול, מרגש בצניעותו ובתמציותו, ביופיו החיצוני והפנימי, במילים שנמצאות בין המילים ובשכבות הצבע שבין השכבות.
שירי בוקר ולילה. ללא שעת הצהריים השורפת כל תו ותג, שעת הצהריים שאינה עושה חסד עם האקווארלים המהירים לדהות. אבל השירים, אוה השירים, הם נחרטים בלב. כמו שריטות.
האם נזהה את טווסי הלילה עם שחר? האם הטווסים יזהו אותנו?
ספר שירים וציורים של אמנית שאני מאוד אוהב. מאוד!
מומלץ, אבל ממש!!!
האמן והמשורר דודו פלמה:
היום הגיע לידי ספר שאפשר לדמות לתכשיט שנהב מגולף בעדינות. 
היה זה ספרה של האמנית איריסיה קובליו.
"מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה".
זהו ספר שצריך להחזיק ביד ולא לדבר עליו.
ספר יפה וענוג עד כאב.
כל שהות בתוך הספר הזכירה לי כמה יופי וכאב לפותים בקיום האנושי.
הספר מחזיק שירים וציורי אקוורל של איריסיה שאינם מאיירים את הספר אלא משמשים מקבילים ויזואליים לשירים או שלהפך.
השירים והציורים מרפרפים ונמוגים אחד אל תוך השני כמו העולם והיסורים.
כמה יפה הספר הזה
דרור גרין, איש רוח ועורך "פיוט"

ציורי המים של איריס פיוטיים, והשירים שלה ציוריים. בשעה שהאקוורלים הם תיאורי-נוף מופשטים, השירים הם תיאורים של נוף פנימי, של הרהורים ותחושות.

גם בשירים איריס מציירת נוף. היא, כמובן, אינה המשוררת הראשונה שכותבת שירי טבע. אבל זו אינה משימה קלה. כשם שציור טבע אינו מיועד להחליף את המצלמה ולתעד את הטבע, גם שיר הטבע אינו מתאר את מה שיש בטבע, אלא את נקודת ההתבוננות המיוחדת של המשורר.

כמו אורי ניסן גנסין, שידע לתאר באמצעות שיר הטבע שלו את חרדת-המוות הקיומית, או מ.ז. ולפובסקי, שתיאר בשיר 'מנגינות-ים' את האפשרות להקשיב ל"פִּטְפּוּט הַיָּם", ולא להתפתות לרומנטיקה המוגזמת של משוררי הטבע: "לֹא לַחַשׁ אַהֲבָה, לֹא נִיד לֵב דּוֹפֵק", גם איריס הופכת את הטבע לכלי אנושי לביטוי רגשית, או להתבוננות עצמית.

כשם שכתמי צבעי המים מקבלים על הדף ממשות של נוף קסום, גם המלים של איריס הופכות את המלים לממשות הנוצרת בדמיוננו. כותרת הספר 'מִזְּמַן לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת טַוָּסֵי הַלַּיְלָה', הלקוחה מאחד משירי ה'לילה' בספר, היא מניפולציה לשונית שבלעדיה היתה השירה מאבדת את משמעותה.

הכותרת הזו מבוססת על העובדה שהמוח שלנו אינו מזהה את המציאות, אלה מפרש אותה באמצעות סיפורים. הכותרת 'מִזְּמַן לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת טַוָּסֵי הַלַּיְלָה' היא סיפור, ואין לנו ברירה אלא להקשיב לעלילה ולעבד אותה במוחנו. ברגע שאנחנו עושים זאת, ומדמים בעיני רוחנו את המשוררת המחפשת בלילות את טווסי הלילה, המשפט הזה הופך עבורנו למציאות, והמושג 'טַוָּסֵי לַּיְלָה', שאין לו כל קיום במציאות, הופך בעינינו לעובדה קיימת.

*
חייבת עוד המון תודות לכל האנשים המלווים אותי  באופן זה או אחר. על זה אכתוב בפוסט הבא.
*
כך חיכיתי להולדת הספר:
(צילום גרא גינזבורג)

איריסיה קובליו- מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה 2

איריסיה קובליו- מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה 2

וכאן רואה לראשונה את פני הספר, עוד לפני הניתוק מהטבור

(צילום עוזי אגסי)

איריסיה קובליו- מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה 2

איריסיה קובליו- מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה 2

קישור לספר באתר ההוצאה "אבן חושן"
בואו לחגוג עמי
*
*
*

פיגומים

איריס קובליו, אקריליק, פברואר 2015

איריס קובליו, אקריליק, פברואר 2015

היינו על ענן אבל החלטנו לרדת לחוף לשעה, לטעום מִיָּם  הלילה האחד האפשרי. חיפשנו מקום. מצאנו סוכה עם פיגומים. פחדנו לטפס, למרות שבאנו מהמרומים. אז ישבנו על המדרגה הראשונה והחלפנו ריחות.
רגע לפני שעלינו בחזרה לעננים, כל אחד לעננתו, ראינו את קווי הקצף על מפת הים השחורה.
הירח המלא של החג נעלם

איריסיה קובליו, אקריליק, פברואר 2015

איריסיה קובליו, אקריליק, פברואר 2015


לחפש את המחיקה המדוייקת

ניקול

ניקול

גיליתי את המטלית הלחה תוצרת ניקול. היא מוחקת צבעי אקריליק בקלות. עם קצת יותר מאמץ היא תמחק גם צבעים בני שנתיים. בשביל מכורה כמוני למחיקות מציאה כזו היא תגלית. אפילו ריחה של המטלית סביר ולא גורם לי התעטשויות, גירודים או טעם מר בלשון.

סינסתזיה: מנגנון נוירוביולוגי שגורם לערבוב חושים או מיזוג בין החושים השונים: להריח או לשמוע צבע. להריח או לטעום צליל, יכולת לאחד שני חושים ביחד ואף יותר.  אין מחיצות בין החושים. כשאני מציירת הסינסתזיה המולדת שלי חדלה להטריד. הכל נעשה אחד. אני ומה שנקלט דרכי.
 
התשוקה לצייר ים: אולי הייתי גולש גלים בגלגולי הקודם. אולי אהיה בהבא. לפעמים אנחנו נמשכים למה שנהיה. אבל אני לא חושבת שהמשיכה שלי לים היא ספורט… והיא לא ים בכלל. היא סוג של ביופיליה.
 
ביופיליה ע"פ ויקיפדיה היא התאוריה שיש קשר אינסטינקטיבי בין האדם לבין הטבע או מערכות חיות אחרות. מראה פתאומי של טבע יכול ליצור תחושת עונג ושכרות, כמו ים שמתגלה פתאום בעיקול דרך פתלתלה, או קרן אור שמש פוגעת על עלה, או תחרת קצף ים מתרוממת ברוח.
 
כשאני מחפשת את הקו הנכון בתת סדרת הציורים הללו, מתוך מחזור הים, אני מנסה לדייק ומוחקת את המיותר. המטלית הופכת לכלי עבודה ואני אוחזת בה כבמכחול או עפרון פחם (האהוב עלי ברישום). למרות שמטליות ניקול מיועדות לניקיון, עבורי הן כלי להסרת השכבות המיותרות שמצטברות, כי כך דרכו של עולם החומר: שכבות שכבות המסתירות את המקור, או במילים אחרות מסתירות את מי שאנחנו באמת
 
שלוש עבודות שנעשו בעזרת מטליות ניקול:

איריס איריסיה קובליו, אקריליק ומטלית על בד

איריס איריסיה קובליו, אקריליק ומטלית על בד

איריס איריסיה קובליו, אקריליק ומטלית על עץ

איריס איריסיה קובליו, אקריליק ומטלית על עץ

10259836_10205944240469936_4594306236212445634_n

איריס איריסיה קובליו, אקריליק ומטלית על עץ

*


מכאן

מִכָּאן

אני רוֹצָה  לִרְאותֹ

אֵיךְ הַחֶלְקָה הָאֲפֹרָה

מַסְגִּילָה

וְאָז מַוְרִידָה לְכָךְ יִדָּרְשׁוּ  כַּמָּה שָׁבוּעוֹת

וְאוּלַי שָׁנִים

אוֹ עִדָּנִים

נווה שלום, 30 ינואר 2015

איריס איריסיה קובליו, שקדיות, נווה שלום, פברואר 2014. צבעי מים

איריס איריסיה קובליו, שקדיות, נווה שלום, פברואר 2014. צבעי מים

*

תודה לטנזין פלמו על הרטריט  המתוק מכל מתוק, בנווה שלום, בסוף השבוע שחלף

*

קישור לפוסט שכתבתי לפני כשלוש שנים בעקבות הספר אודות הנזירה טנזין פלמו "מערה בשלג"


%d בלוגרים אהבו את זה: