1.
עומדת על ציר זמן הזוי. הוא גם מאיץ קדימה במהירות חסרת תקדים וגם לאחור. פתאום נעלמות ארבעים שנים, שלושים, עשר, מנהרות ארוכות מחישות אותי לאחור להרף עין, תמונות צלולות מן ״העבר״ מתגלמות להווה כביכול, טסות ל״עתיד״ וחוזרות למסלול. למשל
הסונטה לפסנתר בסי במול של שוברט מעיפה אותי שלושים שנה לאחור. חדר בצבעים רמברנטים, מורה צעיר, אדמוני, מדגים על גב ידי את צורת המגע בקלידי הפסנתר המאפשר להתחיל לחפור במעמקי נגינת שוברט. ופתאום הוא נשלף משם לכאן ומתערבל באצבעותי על קלידי הפסנתר העכשווי.
שוברט הוא כזה. הטרנספוזיציות (מעברי סולמות) החדות שלו מעבירות את המאזין קדימה ואחורה (וגם למעלה ולמעטה) על ציר הזמן. בעצם לנגן שוברט זה טיסות אינסופיות במסע נטול זמן. וכן, הוא מחזיר אותך בשלום לאותה נקודה שהתחלת. חלום.
בתגובה הראשונה הסונטה במלואה

שוברט
2.
אני מאד רגישה לרעש. זה מחריף עם השנים. לרעש וריחות. לפעמים מקבלת תופעות של סינסתזיה, כשהמחיצות שבין החושים נקרעות ואלו חודרים לאלו. ממש סבל. משאית נקיון שעוברת ברחוב יכולה להוציא אותי מדעתי. אני חושבת שהפסקתי לשמוע מוזיקה סימפונית כי לא יכולתי לשאת את ריבוי הגוונים שהפכו לרעש. היתה לי תקופה ארוכה שגם לפסנתר לא יכולתי להאזין. השמיעה האבסולוטית שלי ירדה בחצי טון אבל היו זמנים שהעיליים והתחתונים היו במצבי מלחמה ושליטה וזה היה בלתי נסבל. בשנות השתיקה שלי לא האזנתי למוזיקה בכלל והשתמשתי הרבה באטמי אוזניים. רק עם שירת מנטרות חד גוניות אוזניי חיו בשלום. אחר כך גיליתי את תדרי ה Hemi Sync
תערוכת היחיד האחרונה שלי היתה לפני שלוש שנים בגלריה "משרד" בתל אביב ובה היה גם מוצג סרטון מצגת עם ציוריי מלווים בתדרים הללו.
קישור לסרטון:
3.
בינואר 2018 החלטתי לרוקן את הבית בהרצליה ולעבור סופית לאיזור הסטודיו שכבר שכרתי קודם לכן בצפון. את רוב "הדברים״ של חיי המגוונים מסרתי עד שנותרה דירה חשופת קירות ומסמרים רבים מנשוא. בארון שבחדר השירות היו מאוחסנים, מזה שלושים שנה או יותר, חיי כמוזיקאית. התווים, היצירות שכתבתי, כלי נגינה אקזוטיים שהיו תלויים על הקירות, מחברות תווים. אמרתי: טוב, לזה כבר לא אחזור בגלגול חיי אלו. הגיע הזמן לפח המיחזור. חלק מהתווים נמסרו לשתי חברות, כלי הנגינה למשפחה מוסיקאלית ושאר כתבי היד ומחברותיי גדושות יצירותיי, התגלגלו בנחישות לפחי המחזור השכונתיים.
אבל הדברים התגלגלו אחרת.
כעבור שלושה חודשים חזרתי להרצליה עם מעט מטלטליי שנבחרו להתגורר עמי בצפון.
בלילה הראשון בדירה הריקה שמעתי צלילי פסנתר. שנים שלא יכולתי לשאת את צליליו. בלילה שלמחרת הוא שוב הופיע. הדי הדירה הריקה ביחד עם הצבע הטרי בקירות התעקשו על תדרים מעולם המוזיקה שנעלתי מאחורי מנעול ובריח. אורי פרץ את הבריח. הוא לא התכוון. גם אני לא. אבל הפסנתר המשפחתי המיותר שלהם רץ אלי בזרועות פתוחות. במהירות.
ובעניין הזרועות הפתוחות, עולם המוזיקה דאז, פותח זרועותיו לקראתי באופן שלא הכרתי במהלך שלושים שנות נסיונות ההישרדות שלי בעולם ״המקובל״ של האמנות. אבל זה סיפור אחר.
מוזר. עלומות דרכי המושך בחוטי החיים.
4.
המאסטרית מדגימה לי את היוגה של הפסנתר.
איך לשחרר את מפרק כף היד. איך להרפות. איך הצליל הראשון מהמרחק הבלתי נראה הפנימי ביותר מגיע אל הצליל הראשוני שממנו מתגלמים כל השאר: היצירה.
בצילום: שושנה כהן מנגנת אופוס 58 של שופן ובלבי מערבולת.
תודה, על שהחיאני והגיעני למקום הזה

שושנה כהן
–
–
–
װ15 ביולי, 2018 at 8:47 am
מרגש ביותר!
הסרטון נפלא!
מודה לך שאת משתפת
דליה
נשלח מה-iPhone שלי
אהבתיאהבתי
װ22 בנובמבר, 2018 at 4:27 pm
[…] שושנה לשוברט […]
אהבתיאהבתי