כפור. כפור. כפור. מה את מגזימה. תראי את ההולכים בין הפתיתים. פתיתים. פליטים. כפור. כפור. מילה לא יוצאת לי מהפה. חברת החשמל עשתה עסק עם הקוטב. בכל פינה מודלק משהו. אין לי בגדים לכפור. מה אני בוכה. בסוף החורף הקודם עשיתי ניקוי. זרקתי סוודרים שהיו לי עוד מקנדה, עשרים שנים לאחור, שמיכה ראשונה לילכית שקנה לי בן זוג משנות הארבעים לחיי, חורים חורים כבר היתה מרוב כביסות וסנטימנט. זרקתי חולצות פלנל מירושלים של שנות העשרים שלי. בהתחלה גזרתי אותן כי היתה לי מן פנטזיית הרחבה כזו, לא שהתרחבתי, להיפך, ואז זרקתי וגם את נעלי הבית שהוא קנה לי בשנות החמישים לחיי , ברומא , שהיתה אמורה להיות חמה באותו ביקור שהתעלפתי מהפיאטה, אבל היה קר ובמלון הנידח לא היו שטיחים אבל בחנות המלון נותרו זוג נעלי בית מכריסטמס, אדומות עם כבשה קטנה נעוצה בכל נעל, והן היו מחממות מספיק כדי לשרוד את רומא, וגם אותן כיבסתי עד עצמות הסוליה וזרקתי בשנה שעברה (את הכבשים גזרתי ושמרתי) והנה נסחפתי כאן בגלל הכפור, מקלידה באצבעות ימין הכחולות משהו כדי להרגיש קיימת.
אני אוהבת את המחט הננעצת. הוא שונה מהמכחול. היא לא עושה חשבון והיא לא מנוסה והיא גם גסה כשהיא צריכה לשרוט ולחתוך עמוק כי כואב, או במקום שיכאב, היא קעקוע. היא פירסינג. היא מנחמת. היא גם מצחיקה. ומרפאה קצת פה ושם. היא לא מתחייבת ולא מחוייבת והיא בוחרת מה שבא לה. ואם יש לה בחילה יש זה בסדר לפעור פה ולתת לה לדבר בשפתה. שפת הכפפור
קשה לעבוד עם מחט. זה פוצע ולא מדייק ומוליך למקומות מפתיעים ולא מתוכננים ואולי זה מאפשר לי להגיד את מה שאין לו מילים כי הכלום הזה, ימים רבים, מערה להתחבא בה מפני הזמן שעובר ומתכלה אפילו שאני יודעת שאין דבר כזה זמן ואין דבר כזה עובר ושום דבר לא מתכלה באמת. אבל מהי הבאמת הזו. למדתי הרבה שנים על מהי הבאמת ואני לא יודעת עכשיו כלום. וגם הזמן או הזמנים המקבילים וגם על מה שכן משתנה ומה שלא משתנה והם מתקיימים בו זמנית אבל עכשיו אני לא מבינה בזה כלום, רק לוקחת לפעמים מחט ונועצת בבד זה או אחר, כן עדיין נמשכת למצעים טיפוליים או רפואיים, כאילו שיש בזה ריפוי. אין ריפוי.
ואמש
ניסיתי בכל שארית החום שנותר בוורידיי, אולי בעקבות ובהשראת עבודה יפה של דורית נחמיאס (איל הצפון שמפציע מפנים או מחוץ לחלון), עלתה במרווח שבין המחט לפיסת הבד דמות שאולי דמותי, מי.
סקיצות. Sketches 