מי המציא את המילה מוכשרת. כישרון. מה זה?? מילה איומה. בא לי להקיא מהמילה הזו. נולדתי עם הנכות הזאת ובכל פעם שאומרים לי כמה את מוכשרת בא לי להשמיד את כל מה שיצרתי. אתם לא מבינים, צריך יותר מזל מכישרון. כישרון הוא כישלון. מזל הוא דרך סלולה. אז מה זה משנה אם נולדתי עם שמיעה אבסולוטית או יכולת לצייר.
ואיזו חוצפה יש להגיד: יו, כמה רזית. נראה אתכם אומרים יו כמה השמנת. רזית זו מחמאה? התגובה הזו מפילה אותי לבור תחתיות. כל המחלות שבעולם נשפכות עלי במילה רזית. כמה שאני שונאת את המילה הזו.
ואני הכי אוהבת ללכת לבד, במיוחד בבקר וגם בצהרים וגם בערב אבל בסופו של דבר אני הולכת רק עם הכלב, וזה סיוט כי כל הזמן שואלים איזה סוג הוא, ויו כמה הוא רזה, בכמה קנית אותו, ואפילו הולכים מאחורי ושואלים, כאילו שיש לי אוזניים ופרצוף בגב, אפילו בזמן שהיינו עם מסכות וראש קבור במדרכה היו מתגנבים ושואלים: איזה סוג הוא. תשע שנים שואלים וחופרים לי
והוא
תמיד קר לו ולא רוצה לזוז ואז אני משחררת אותו והוא נכנס לכל מיני שיחים ואוכל דברים מגעילים ואני שורקת לו וקוראת בשמו אפילו שאני לא רוצה שיראו שאני נמצאת וישאלו אותי איזה סוג הוא וכמה הוא רזה ומיוחד
הן הולכות עם זה לכל מקום. לסרטים, להצגות, לקונצרטים, להרצאות, לחוגים ולשאר, לרגע לא חושבות שיש ולו אחת בקהל שבשמיהן בשבילה סותם את כל דרכי הנשימה שלה. את כל תאי מחייתה. נכון היא לא מתעלפת. זה לא כמו אלרגיה לבוטנים או לדבש. זה אחרת לגמרי. והיא מתביישת בזה. מנסה להסתיר בכל כוחה את הנחילים האלה שמתפשטים בגופה ונתקעים בצמתים כמו במפרקים. היא מתעטשת ומסתירה ומתנצלת ובולעת כדורי הגנה נגד אלרגיה ונגד נזלת ובכלל נגד התרגזויות ואמוציות קיצוניות כתוצאה מהריח התוקף, היא הופכת לסוג של זומבי, שלא ירגישו, עוטה על עצמה ארשת נורמליות מתפקדת, נמלטת מדי פעם לשירותים או למקום אחר להסניף איזה ריח של עלים (לואיזה או נענע) שהיא מחביאה בכיס כדי להחליף את הריח לרגע, אבל זה לא ממש עוזר לרגע שאחרי, שהיא שוב נחשפת לדבר הזה, אם היא יכולה היא הולכת לעשן, כי ריח עשן הסיגריה ממסך, לפעמים היא צריכה לעשן כמה סיגריות ברצף עד שגרונה מתחספס, וכן, לא נעים לה שהיא בסבל כזה מתמשך, ומה היא תגיד לכל העולם? להפסיק להשתמש בבושם? או לפעמים באיזה קרם שיער או קרם גוף שנתקע אצלה כמו כדוריות באף וזה לוקח שעות אחדות אחרי המפגש עם הריח המרעיל עד שזה נעלם, לפעמים זה לא נעלם לילה שלם. ואפילו יום. סוג של זיכרון נורא. אז היא לא הולכת לכל ההתקהלויות שהוזכרו בהתחלה, ובכלל היא לא מבינה בשביל מה צריך ללכת. כשבאה הקורונה היא היתה מאושרת. אבל עוד מעט שנתיים ומסתגלים לקורונה ושוב הבשמים מגיעים אליה מכל מקום והיא מנסה להמשיך להימנע , אבל העולם ממשיך לבקש קהל פיזי ולפעמים גם היא צריכה להשתתף בקהל הפיזי והיא פוחדת שיום אחד היא באמת תתעלף, תאבד את ההכרה, תיפול ללא יכולת להמשיך הלאה.
אני לא יודעת להתמודד עם המוות של אימא שלי. כלומר בזמן המוות הארוך הקשה הנורא היה לי פרוטוקול. ידעתי מה צריך ואיך צריך להביא את עצמי במיטב שלמדתי ושיננתי והייתי משימתית עד נקודה מסויימת. שהיתה אחרי השלושים. ואז נפער חלל.
אני הולכת לבית הקברות ולא מרגישה כלום. אני מנסה להיות תפקודית כמו לשטוף את המצבה. לסדר את האבנים. זה לא תיפקוד שתואם לשפה שלי אבל חשבתי שיעורר משהו. היום עשיתי תיפקוד אחר, שיותר מחובר לשפה שלי, לעולם שלי. ציירתי דיוקן שלה על קרש חיתוך מעץ שיצא משימוש כי נסדק והעלה עובש. משעה לשעה נעשיתי רצינית יותר בהתמסרות שלי למלאכת הציור. התמונה שבחרתי היתה על המסך מולי במשך שעות. זו תמונה מלפני כשש שנים, הזמן שהתקרב לנפילה שלה, לשנים בהן כבר לא יכלה ללכת ואז לא לשבת ואז לא לצבוע את השיער, ואז לא להרכיב את השיניים, ואז לא למרוח לק בצפרניים ואז לא להסתיר את הפצעים במייקאפ ואז לא להצליח להזיז את הידיים והאצבעות שהתעוותו משבוע לשבוע. וגם את הרגליים, והסוף שהתעכב עד טירוף במוח צלול וזעקה גדולה.היא היתה מאד ציורית בכל מצביה. לדעתה אף פעם לא הצלחתי לצייר אותה. נכון, היו לה אלף פרצופים או אלף שאני ראיתי בה. בכל פעם ציירתי אותה אחרת. גם ביומיים האחרונים של הגסיסה המחרחרת. ולמרות שציוריי תמיד היו תלויים על קירות הבית (לא התגאיתי בזה במיוחד כי רציתי שיהיו על הקירות רפרודוקציות של אמנים מפוסמים כמו בבתים אינטלקואלים וסיפריות …אבל זה כבר סיפור אחר) היא היתה תמיד ביקורתית: האף קצר מדי, ארוך מדי, הפה עקום, זה לא דומה , ועוד. מה זה דומה? אף אחד מאיתנו לא רואה אותו דבר כמו האחר.
ציור דיוקן הוא ציור של מערכת יחסים. זה לא ציור מיקצועי. צילום מקצועי לשער של עיתון. זה עניין אישי. אינטימיות. מה לא מובן? כתבתי שהיתה ציורית מאד. זה לא היה במובן של טיפוס צבעוני. או טיפוס שנמשכתי להתבונן בה עד רצון לבלוע ולהיבלע. פעם הייתי יכולה. כיום אני לא יכולה להסניף אף אחד לתוכי. אבל עדיין יכולה לצייר. זה היה כמו להגיד קדיש על קבר, אני חושבת. זה הדבר היחידי שאני מסוגלת בימים אלו.
Iris Kovalio, אימא, 2021, אקריליק על קרש חיתוך מעץ
היא זקוקה ליפול לזרועות של משהו. ואז הזברה מבליחה ומשתפת פעולה. היא לא שומרת מרחק אבל היא מהססת אם זה המשהו ליפול לזרועות והרי לא ברור מהן הזרועות. הזברה אומרת שזה בסדר. היא לא תספר לאף אחד. היא תראה לה את הדרך להיפופוטם החכם שיחתן אותם על האי הידוע באגם. היא מהססת קצת ואחר כך מסכימה ללכת לאי אבל לא להתחתן. הזברה מתיישבת והיא עולה על הגב שלה. היא מבקשת ממנה לא לדהור כי הגב שלה כואב. היא נולדה עם חוליה עקומה ובכל פעם שמתעקם משהו בחיים שלה החוליה דוקרת. הזברה מפנה את ראשה ומלקקת את פרצופה. אל תדאגי, שום דבר לא יכאב לך כי הגב שלך יישאר כאן על הכיסא. ואז אנחנו נעוף בעצם אני שואלת? את תראי היא עונה. היא מחבקת אותה ונרדמת. – קניה, ספטמבר 2021
–
2.
אני מתגעגעת לבננות. בקושי יכולתי לרסן את עצמי לאכול רק שתי בננות ביום. אולי אולי שלוש. הבננות בקניה מאד קטנות ויש להן טעם של סוכריות. זו לא ההגדרה שלי אלא של הבת. אני חושבת שיש להן טעם של סווהילית שזו שפה מתוקה ועגלגלה ומשביעה כזאת. התאהבתי בסווהילית אבל אני זוכרת רק DUDU שזה נמלה. ידעתי עוד כמה מילים אבל עכשיו פרחו ואני רק רעבה לבננה.
–
3.
קראתי הערב שסופר קנייתי מועמד לפרס נובל. אחד מעשרים. אני כמובן בעדו. וממש ממש לא בעד הישראלי. אני לא יכולה לראות את החריץ ליד השפתיים של הישראלי כשהוא מדבר במילים הגבוהות המיופיפות שלו. אני מקבלת בחילה. אבל רציתי לכתוב על הקנייתי. שמו מצלצל כל כך יפה. נגוגי. נגוגי וואה טיונגו. אפשר לכתוב עליו חלום כמו על הזברה. Ngugi Wa Thiongo. אני אקרא עליו בגוגל לפני השינה. אין יותר מרגיע מהצליל נגוגי.
–
מסתכלת במראה. מי יאהב אותי? הכל נפול. גם הבפנים. כתבתי על זה היום משהו באינסטאגרם. לפעמים בא לי לצעוק שיידעו את האמת. אבל מה זאת אמת. ישנם חריצי עור שאני מרגישה עד היום. מאז. את הפיסקה הזו בטח אמחק בהמשך. אני מתמחה במחיקות כידוע.
הבת ואני הולכות ברחובות שכונת הפירמידה בה הם מתגוררים מזה כמה חודשים. אנחנו בדרך להוציא את הילדים מהגן. עצים גבוהי צמרת בצידי הכביש הצר, אין מדרכות, ואנחנו פוסעות בצהרי יום חם אבל לא מדי, הצפרים השחורות הגדולות, בעלות צווחת התינוק הרעב, מרחפות מעלינו, מדי פעם פולטות קול המחריש את אוזניי הרגישות מתמיד. שדה ראייתי עדיין לא קולט את כוון הנסיעה ההפוך של המכוניות ואני נעה מצד אחד של הכביש לצידו השני, עיניי תרות אחר הפרחים הרבים משני צידי הכביש, הם דומים לפרחים של הארץ אבל צפופים יותר וצבעיהם נחרצים באוויר הדחוס. פליטת הגז של המכוניות מורגשת יותר בנחיריי וכנראה הריחות מגיעים מהזיהום הכללי האופף את העיר, דבר שעומד בסתירה בלתי הגיונית עם שפע הצמחייה. פתאום ממרחק אני מבחינה באריזת תרופה מוטלת על הכביש אריזת נייר פרוסה בשלמותה, בולטת ומבריקה על האספלט. תראי אני אומרת לבת, לוריוואן (כדור הרגעה). גם כאן משתמשים בכדור הזה באריזה הזו? כמה מוזר. אנחנו מתקרבות לאריזה ואני מרימה אותה מהכביש. הרי משיכתי לאריזות של תרופות ידועה ומפגש כזה על קו המשווה של כדור הארץ אינו דבר של מה בכך. ואז אני מבחינה שישנה מדבקה על האריזה וכתוב עליה משהו בעט כחולה. זה נראה כל כך מוכר. וכן, השם שכתוב על האריזה דומה לשמי. לא דומה, הוא שמי. זה שלך, אימא, אומרת הבת. איך זה הגיע לפה, אני מתקשה לקלוט. ואז נזכרת שבבקר רוקנתי את האריזה מחפיסת הכדורים כדי לפנות מקום בתיק כלי הרחצה שלי והנחתי אותה בשקית הזבל. מה הבעיה, אומרת הבת, זה נפל ממכונית הזבל.
התמונה האחרונה שנחרתה לי מהנסיעה המפוקקת לנמל התעופה: ריקשה בודדת רצה על הכביש הרעוע בין המכוניות, איש מבוגר, מלוכסן עיניים יחף וכפוף אוחז חזקה בשני מוטות עגלה עליו יושב מקומי שמנמנן מנופף בידיו. נחשול של צער איים לפרוץ את הסכר שהקמתי בתוכי, כדי למנוע סערת פרידה של בכי.
2. בכי
איירין מתייפחת. בנה שבר את ידו ומאוחר יותר נודע לי שהיא שוחררה לכפרה הרחוק, בקצה השני של קניה, כדי להיות איתו. הודיעו לה בטלפון בדיוק כשבאתי להיפרד ממנה ולחבקה לשלום. (על איירין כתבתי כאן) אני עולה למטוס, מאתיופיה לארץ, ולפניי הורים צעירים עם שלושה ילדים, שניים מהם בגיל של יעלה וגילעד. ושוב מאיים לגעות בי הבכי. מושיבים אותי בדיוק מאחוריהם, במטוס הענק והמלא ישראלים חוזרים מיעדים שונים באפריקה והילדה פורצת בבכי מתגבר על משהו שהיא רוצה עכשיו ולא מקבלת. אני שמה אטמי אוזניים ופותחת את ספרה המרתק של נעמי לויצקי "ילדה רעה". אני כבר במחציתו, ולמרות הקושי להתרכז במצבי לחץ אני מצליחה להיבלע בין השורות אליהן הגעתי באמצע הספר. אני צוללת לתוך הספר ולרוב מצליחה לא לשמוע את המולת המטוס ותכניו. הילדה נרגעה כי כנראה קבלה את מבוקשה ואולי נרדמה.
3. גסיסתה ומותה של האם
בספר של נעמי לויצקי אני מוצאת נקודות שדוקרות בכרום העבה שהצטבר סביב מותה של אמי לאחרונה, המאיימות לדקור עמוק מספיק כדי להעיר בי רגשי זיכרון וצמרמורת. אבל אני במטוס מלא רעשים ודבר מגן על דבר, הפעם הרעשים מגינים על לבי שמנתר מדי פעם ומסתיים בשיעול קצר. אני מתאפקת, נושמת לתוך המסכה, אפילו לא לוקחת כדור הרגעה. נעמי עוברת מדבר לדבר בתוך ספרה, קפיצות צפרדע מאגם דמעות אחד לשני, ואני מנתרת בעקבותיה. לפעמים עוצרת לחפש בגוגל על אנשים ומאורעות שהיא מזכירה. אני מלאת התפעלות מהאומץ שלה להפיץ לכל הכיוונים.
4. שוב מראות רחוב
בדרך חזרה מאגם נאיוושה אוהד נוהג כחייל קרב ישראלי. הוא לא מוותר, עוקף וחודר, מאיץ ואמיץ. אני, שידועה בחרדות מהנוהג לצדי, מתרכזת בצילומים מהחלון. מראות רבים חולפים בצידיי הדרכים ואת חלקם מצלמת הנייד שלי לוכדת בסצנות ציוריות. אני מצלמת מאות צילומים.. את המכונית הדוהרת עצרנו כמה פעמים בדרך שנמשכה שעתיים שלוש. פעם אחת נראה כלב לבן רזה מאד הולך בשולי הכביש. זהו מראה שעוצר את אוהד. תמיד יש לו אוכל לבעלי חיים עזובים בשולי מסלוליו. כמה חמלה צריך בעצירות המירוץ למען האכלת יצור זר שחולף בדרכיו. באותו רגע הייתי עפר לרגליו. וכעבור רגע שוב הפכתי לצלמת העשויה מאבן הלוכדת מראות דרכים מגובה החלון.
בדרך 1בדרך 2בדרך 3
5. פקקים והרי חלום
פיטר, הנהג של אוהד מטעם העבודה שלו, מסיע אותי לנמל התעופה. לפיטר חמישה ילדים ומאד חשוב לו שהם לומדים ואחד כבר באוניברסיטה. שאלתי אותו אם טס אי פעם לאיזה מקום ענה לי שלא, אבל הילדים שלו יטוסו ולכן הוא "טס" בדרכים ומרוויח בשבילם. אני שואלת אותו לאן אתם נוסעים נטעם העבודה עם אוהד והוא מספר לי שרוב הזמן הם מחוץ לעיר ניירובי, בשדות רחוקים, שהיו גם בהר קניה ונאיוושה ועוד מקומות שאני לא זוכרת את שמם. הר קניה היה מקום שלא הספקנו להגיע אליו. הוא עורר בי כמיהה עזה. כמו לקלימג'רו, לפוג'יאמה, להר תבור. ההר האחד שנפגשתי בו ועורר בי את הרטט במסע הקצר הזה הוא לונגנוט
הר Longnot
פיטר מתנצל שהדרך לשדה התעופה מתארכת. הוא אומר JAM. בשבילי JAM זו ריבה אדומה שמורחים על הלחם. הוא מסביר לי שזה בשפתנו פקק. אני אומרת לו "פקק" בעברית ואנחנו צוחקים. אף פעם לא חשבתי שפקק זו מילה מצחיקה. אני צוחקת אתו כדי לא לבכות. יעלה כל כך בכתה לפני שעליתי למכונית של פיטר, ולא הייתה מסוגלת להיפרד. היא כביכול בכתה כי מבוקשה לא נעשה ובכייה גבר וגבר כשהיא רוקעת ברגליה וידיה ומגבירה את קולה בכל ניסיון לפנות אליה בהיגיון. מאז שיש לי נכדים נתקלתי לראשונה במושג "טנטרום". ידעתי שזה קיים, אבל לא נפגשתי בזה כאם. עליתי לרכב עם מזוודותיי ובכייה ליווה אותי שעה ארוכה בכל הפקק JAM לנמל קנייתה.
6.נמלי תעופה
שני נמלי תעופה צריך לעבור כדי להגיע בחזרה לארץ. בחרתי בחברת התעופה האתיופית, הפופולארית לישראלים המפוזרים באפריקה, ולכן ישנה עצירה באתיופיה. בטיסה לשם העצירה באתיופיה נמשכת 6 שעות. הומלץ לי ללכת לטרקלין המקומי. תמורת 30 דולר מקבלים רשות להשתרע על הכיסאות הנוחים יותר מאלו שבנמל התעופה, הסמוכים לעמדות טעינה, ויש בופה אוכל חופשי ושתיה ואפילו אלכוהול. הייתי כל כך נרגשת שרק קפה הצליח לחדור למערכת העיכול שלי. הישראלים שהשתרעו על הכורסאות לידי נרדמו וכשהתעוררו אמרו לי שהם בדרך לטנזניה. הם שמרו על התיק שלי בכל פעם שהלכתי לשירותים. כמעט ולא שתיתי או אכלתי לפני הטיסה, אבל כמות הנוזלים שיצאה ממני הטרידה אותי בכל שעה….. בעלייה למטוס לקניה לא מצאתי מסמך אחד בין הטפסים הלא המעטים שצריך להדפיס ולהראות בכל הזדמנות שמבקשים. ואז הגיע תורי ושוב לא מצאתי ומרוב רעד ולחץ הדפים נפלו והתפזרו על הרצפה. מאתיופיה לקניה ישנם מעט נוסעים ישראלים. אחד מהם היה עמית שהתנדב לעזור לי. הוא אסף וסידר את הדפים וליווה אותי עד המטוס וביציאה ממנו וזה מיד הרגיע אותי עד כדי שהעזתי לאכול קצת מהארוחה הצמחונית שקיבלתי במטוס. הטיסה הייתה קצרה וככל המטוס התקרב לשטחים הירוקים של קניה ההתרגשות גברה. גל חיכתה לי בכניסה ועמית נעלם. הבחור, שכמו מלאך ששם יד על כתפיי להרגיע: הכל בסדר, וכמו מלאך שעושה את תפקידו ונעלם. ואפילו שאת יודעת את כל זה את מחפשת אותו ורוצה עוד ממנו. והנה אני בשכונה יפה הנעולה מאחורי שערים שונים והנה הבית של הבת והמשפחה. והנה החדר שלי בקומה השלישית עם מרפסת ועוד מעט הילדים חוזרים עם המטפלת (הנני) מהגן.
הבתים במובלעת השכונה היפה
מראה לילה מהמרפסת של החדר שלי
7. טיולים בשכונה
המקומות היחידים שהעזתי לצאת לבדי הם ברחובות הסיבוביים משער אחד למשנהו, מתפעלת מהגינון, העצים הגבוהים, הפרחים המהודרים בצבעיהם העשיר. אין מדרכות והמכוניות נוסעות בכיוון ההפוך ממה שאנחנו רגילים כאן בארץ ואני מדלגת מצד לצד, רוצה לצלם את העוברים, בעיקר את הילדים אבל נבוכה. הילדים כה יפים. הילדים כולם מדברים אנגלית. השפה האנגלית מאד חשובה בחינוך וקשה למצוא ספרי ילדים בסווהילית בחנויות הגדולות. סווהילית נשארה שפת המבוגרים ושפת הרחוב. בעוד שלושים ארבעים שנה אולי הסווהילית תהיה נדירה. אבל אני התאהבתי בשפה שנשמעת לי כמו צלילים מתוקים עגולים שפעם ידעתי את פירושם. שפה שמתקיימת בעומקים שלי. הבתים רובם בעלי שלוש קומות עם יחידת "משרתים" ושוער ושער, מובלעות מובלעות של בתים מוקפים בגינות מטופחות ושערים. אין גנים ציבורים, אין ספסל לשבת. אני הולכת במעגלים ולמרות המכוניות המפוארות לרוב הדיירים בשכונה זיהום האוויר מורגש גם כאן בכל פעם שמכונית עוברת. ריח הזיהום מתקיים כעננים כבדים הנעים מהעיר ואזורי התעשייה שלה וחולש על פני כל האזור, למרות פוטנציאל מזג האוויר האידאלי, היבש מצד אחד (העיר בגובה 100 מטרים לפחות מעל פני הים) והגשום לעיתים קרובות. רק ריחות תנורי הבישול מנחמים. אילו ריחות הדומים לריח הקמין, עץ שרוף שתמיד נוסך מתיקות באפי. מדי פעם אני קוטפת עלה גרניום או פרח יסמין שריחם עז יותר מאלו שבארץ וממוללת אותם על יד אפי, שואפת לקרבי ריח טבע. טבע שהוא חלום להתגורר בתוכו והחלום מתקרב ומתרחק, מתעתע בי.
ציור אייפד של חלק מהבית
השערים בשכונה
8. ציור
הבאתי צבעי מים ומחברות סקיצות אבל אני מוצאת את עצמי בעיקר מציירת באייפד. מעט ציורים. האצבע שלי נעה במהירות באפליקציה וכל ניסיון שלי לאכול במכחול ולפתוח את קופסת צבעי המים נכשל. אני מציירת את הילדה האחת שהצלחתי לצלם, הילדה מהגן של יעלה שקוראים לה Qwueh
ציור אייפד של Quweh
ואז את איירין הנני והילדים של איירין (מתמונות שהעבירה אלי)
ואת מלכיטו החברה האתיופית ישראלית של גל עם הבן שלה כידן.
מלכיטו וכידןאיירין
האצבע שלי לא רוצה להרפות מהאפליקציה גם כשאני מול הנוף האגם נאיוושה, והזברות חולפות על פניי, אחת אפילו מתעכבת ממש על ידי. אני עם האייפד במרפסת הקרקע, מציירת ומציירת. כשאני מסיימת את הציור באייפד אני ממהרת לאגם עצמו עם צבעי המים ומחברת הסקיצות , מנסה לצייר, אבל הזברה.. (הציור והסיפור כאן) וגם יעלה ואביה מגיעים. יעלה רוצה לצייר אתי ואני נותנת לה את צבעי השמינקה שלי ואת המכחולים האהובים עלי. הקופסה נופלת וקוביות הצבע מתפזרות על העשב. הכתמים הבודדים שציירתי נספגים בדפים הגרועים וכמעט נעלמים. אנחנו אוספות את הצבעים והמכחולים ומצטרפות לאבא ואימא וגילעד. אולי נראה את ההיפופוטמים, אבל השומר מזהיר אותנו שלא נתקרב יותר מדי לאגם כי היפופוטם יכול לצאת פתאום ולחשוף את לועו. דווקא הייתי רוצה לראות. לוע כזה ראיתי במוזיאון המקומי.
לוע ההיפו במוזיאון הלאומי בניירוביהמוזיאון הלאומי בניירובי
אחרי הטיול לרגלי לאגם אני ממשיכה לתוך החורש לבדי ולראשונה מרגישה חופש ואושר מציף. היתושים והמעופפים האחרים שחגים סביבי לא מזיזים לא. אני שואפת לקרבי את הטבע הפראי הזה, ויודעת שלמרות זמני הקצר מאד במקום הזה אני יכולה להפוך אותו לנצחי. אני מקפלת אותו לתוכי ומטמינה עמוק.
9. פילים ווקארן בליקסן (איזק דינסן).
לפני הנסיעה ביקרתי את נורית (זרחי) בביתה והיא סיפרה לי על איזק דינסן, ואמרה לי לקרוא את הסיפורים הגותיים שלה. בניירובי נודע לי שאיזק דינסן היא קארן בריקסן ושיש מוזיאון על שמה שהוא הבית שלה. המוזיאון הומלץ בטריפ אדוויזר ולשם נסעתי לבד במונית. לא היו מבקרים במוזיאון ולכן קיבלתי מדריכה פרטית ששמה סינדרלה, שסיפרה לי במשך שעה רצופה ללא הפסקה על חייה הסוערים של קארן. המדריכה התחילה בכלי הברזל הכבדים בהם השתמשה קארן בעצמה כדי לחרוש ולעבד ולהוביל את פולי הקפה שגידלה באזור . היא הגיעה לניירובי מדנמרק, מקום הולדתה, בעקבות בעלה המיליונר השוודי שבגד בה ונעלם ובניירובי התאהבה באחר, אינטלקטואל וצייד, אתו יצאה למסעות ציד. הבית שלהם מלא בשטיחי פרוות עם ראשי נמר שהם צדו ומשראיתי את רגלי הפילים (אמיתי) כרגלי שולחנות (את הפילים צדה קארן בעצמה, סיפרה לי המדריכה בגאווה) התמלאתי בחילה ורק רציתי לעוף משם. שטחי הגינה והחורש כבר לא עניינו אותי וגם כמה מהציורים היפים שציירה (תלויים בחדרים) לא משכו אותי לצלם. סיימנו בספסל אבן קטן בחזית הבית, על יד המטבח, שם ספרה לי המדריכה שזה היה הספסל האהוב על קארן. בלילה הייתה יושבת ומעשנת סיגר לאור הכוכבים ואז הולכת לישון. דמיינתי אותה עם הסיגר הזה וזו התמונה האחת שאותה הייתי מצלמת ומאמצת. איך אפשר להרוג פיל? לצוד. מניין לאדם תאוות ציד. אני מבינה שזה קשור לאוכל. אבל התפתח מזה ספורט עצום, גאווה, חמדנות, יהירות. והנה הפילים המתוקים בבית היתומים לפילים. התאהבתי בהם עד עמקי נשמתי
גילעד מאכיל פילוןבית יתומים לפילים
ושם נזכרתי בשימבה של נעמי לוויצקי שפעם מזמן היינו בקשר. וכתבתי לה סמס פייסבוקי . נעמי התרגשה מזה שאני באפריקה, וכך הגעתי לספרה המטלטל "ילדה רעה". שימבה לצערי כבר בגן עדן (כך סיפרה לי נעמי), אבל ליעלה ציירתי שימבה אחרת (בפוסט כאן) שלא תפחד מפילים..
ציור פיל תינוק ליעלה. באייפד.
10. נמל התעופה בתל אביב.
מזה שנים לא טסתי והכל השתנה מאד. אולי הקורונה דחפה לשינויים הטכנולוגים האלה. אני בתמימותי נזכרתי שיש לי כרטיס מעבר ביקורת דרכונים, כזה ששמים את כף היד ועוברים. מסתבר שזו היסטוריה. ושוב המצלמות האלה שסורקות את הדרכון ומצלמות את הפנים. בלי מסכה כמובן. הפעם לא התבלבלתי והצלחתי במשימה במהירות, אולי כי שוב לחצה שלפוחית השתן… והנה בחדרי השירותים חידוש: כיורים עם כמו מסך נגיעה מעליהם. נוגעים בציור מים או ציור סבון או ציור מייבש ידיים, והכל באור כחול כזה. וכמו ילדה התפעלתי ושטפתי ויבשתי ושוב שטפתי וייבשתי. ארץ הפלאות נשכחה מיד בתורים הארוכים והמפותלים עד סחרחורת בבדיקות לקורונה. הנה המציאות טופחת על פני. נדחפים ורבים ומסתחררים בעמדות הרבות של הבדיקות. רק כעבור כעשרים שעות קבלתי את התשובה השלילית. אני יכולה לצאת מהבידוד לנסוע לקחת את סקאיי הכלבלב שלי מהפנסיון המשפחתי הנחמד שהופקד בכפר סבא. מנצלת את שעות השקט האחרונות לכתיבת הפוסט הזה. מקווה שלא ארוך מדי. שיצא גם מעניין פה ושם.
ביי ביי קניה
מוזמנים להיכנס לכל עשרת הפוסטים שלי על ניירובי ו/או לגלגל ולצלול אל כל השאר… כאן קישור לבלוג או פשוט להקיש לדף הבית.
ביומיים האחרונים התחלתי להרגיש את הקסם של אפריקה. המרחבים, הצבעים, קולות הצפרים בפוליפוניה עותקת נשימה, והזברות.. גיליתי את הזברות, כה עדינות, מביטות הישר לעיניך, לליבך. עם אחת היתה לנו שיחה קטנה. היא התקרבה מאד כשציירתי, רצתה לראות מה אני עושה, כשראיתי אותה כשני מטרים על ידי קצת נבהלתי אבל אז שאלתי אותה מה שלומה והיא אמרה שהיא רוצה לראות את הציור. אמרתי לה שאני לא ממש מצליחה לתפוס את כל היופי הזה, העצים הענקיים המפותלים והיא אמרה אז תציירי אותי. היו לי רק טושים בצבעי ירוק וורוד וקצת צבעי מים שמשום מה לא נתפסו על דפי מחברת הסקיצות שלי. הצלחתי לצייר את עיניה ואזניה , וכשרציתי לצייר את הפה המחייך שלה היא עפה לה בדהרה לכוון האגם, אולי כי הגיע השומר שסיפר לי על ההיפופותמים שיכולים לצאת מהמים אם יושבים קרוב מדי לאגם. אחר כך מצאתי גזע עץ אחר, רחוק יוחר, לשבת ושוב התחלתי להכתים את הדף בכמה צבעים שקופים. אולי הפעם יצליח לי והנה שוב הופיעה הזברה שלי. השעה כבר היתה בין ערביים ואור זהב ורדרד צבע את גזעי העצים והעשב. ממרחק קצר ראיתי את הצבאים מביטים בי בשלווה. שוב שאלתי את הזברה מה שלומך והיא אמרה שהיא קצת עייפה ומחכה שיהיה חושך כדי שתלך לישון ושמקום השינה שלה הוא בדיוק על יד גזע העץ שישבתי. אספתי את הדברים שלי והצטרפתי למשפחה שלי שטיילו על השביל לאגם. שומר המקום סיפר לנו שבשנה שעברה היתה הצפה והאגם הגיע עד המלון. וגם ההיפופותמים. שאלתי אותו אם איזה היפו אכל אי פעם את אחד האורחים, והוא ענה לי מה פתאום, אנחנו שומרים על כולם. ואז אמר לי שהוא חולם על ישראל ורצה לדבר אתי על ראש הממשלה לשעבר אבל אני הקשבתי לציפרים והייתי מנומסת ונפרדתי לשלום. התרשמתי מאד מהמפלים הקטנים המפוזרים בין הפרחים המעוצבים בגינון מושלם במלון. אני חייבת מפל קטן כזה בבית. קול המים השקיט לשעה את כאבי הזכרון מהמקום בו באתי ואליו אחזור בעוד כמה ימים. היינו גם בחווה שבה מתגוררים חברים של המשפחה, זוג ישראלים עם שלושת בנותיהן הקטנות. החווה מבודדת למדי והם אכן טועמים את אפריקה היותר אותנטית מהחיים בניירובי. יצאתי מהחצר שלהם והפתעתי את עצמי במחוות ידידותיות עם הילדים המקומים. פגשתי את ג'וי המדהימה, היא הראתה לי את הכניסה לבית שלה וספרה לי שהיא הולכת לבית ספר וכבר יודעת לקרוא ספרים של גדולים. היא בת תשע ורציתי לצלם אותה אבל קצת התביישתי, אך את שלוש הבנים שצצו אחר כך הצלחתי לצלם. הם היו מאד שובבים ועשו פרצופים למצלמה. קישקשתי איתם ועם האבא או הדוד שלהם והם סיפרו לי על הר לונגנוט שרואים בקצה הנוף, הר מחודד שמספרים עלי שבלילה הוא משנה צבעים וצורות ולפעמים נוצץ או מהבהב. שאלתי אותם אם טיפסו עליו והם אמרו "לא" בבהלה. החברים הישראלים של המשפחה שלי כמובן טיפסו עליו, עם שלושת בנותיהן ואמרו שזו בכלל לא בעיה ושהן טיפסו גם על הרים יותר גבוהים. באותה שעה בשדות החווה הרגשתי אושר ושחרור שלא חוויתי מזמן. אספתי אותו לתוך פינה בתוכי שלא אשכח בשעות התהום שלי, ולמחרת מוקדם בבקר ישבתי במרפסת של החדר שלי שבקומת הקרקע. המרפסת משקיפה לאגם וציירתי את האגם ואת העצים באייפד שלי. ואז באה הזברה שלי ובקשה להיכנס לציור. והיא נכנסה. ואחרי זה היא הראתה לי עוד זברה שעמד מרחוק והסתכל. זה הזברה שלי, היא אמרה, אף אחד לא יודע שהוא חבר שלי. הוא האהוב הסודי שלי ואני רוצה שתשימי אותו גם בציור. אז ציירתי גם אותו. עברו שעתיים ולא שמתי לב כמה קפוא היה בחוץ, ראשי היה עטוף בצעיף של האהוב הסודי שלי וריח גן עדן של אפריקה התפזר ממני ועד ההרים הרחוקים בארץ אחרת לגמרי. בדרך חזרה צילמתי מהמכונית סצנות המתרחשות על הכביש שהן אחרות לחלוטין מעולם הקסמים שמסביב לאגם. אגב זהו אגם נאיוואשה והוא מאד גדול ומחליף צבעים בכל שעה מעשרים וארבע השעות שהותי שם. השאר בפוסט הבא
איירין היא הנני של הנכדים שלי בקניה שבאפריקה. היא עושה הכל. לוקחת ומחזירה את הילדים מהגן. משחקת איתם. שומרת עליהם כשצריך. מכבסת. מדיחה כלים. מנקה. מוציאה את הכלבה לטיול, מבשלת מה שמבקשים וגם לעצמה.
המאכל הכי מקובל כאן ועליה הוא אוגלי ugali שזה מן דייסת קמח תירס לבן. איירין מכינה את האוגלי ללא שום תבלין. על יד היא אוהבת עגבניות מטוגנות עם הרבה שמן ואבקת מרק. זה טעים להפליא. בעיקר אהבתי את האוגלי התפל.
קמח תירס לבן
הילדים אוהבים מאד את איירין. אנחנו הולכות ביחד לגן, להביא ולהחזיר את הילדים. אחרי הגן יעלה רוצה שאיירין תכין צ'פטי. יעלה מוכנה לאכול את הדבר הזה שלוש פעמים ביום והן מכינות יחד. היום גם גילעד הצטרף אבל הוא לא אוהב את הקמח הדביק על הידיים.
לאיירין יש שני ילדים קטנים משלה. הם גרים בכפר רחוק עם האבא וההורים שלה. היא רואה אותם פעם בחודשיים. כאן היא לנה ביחידה נפרדת הקשורה לבית. בכל בית בשכונות של העשירים בקניה יש יחידות נפרדות למשרתים. לבי מתכווץ למחשבה שהיא צריכה לגדל את הנכדים שלי במקום את הילדים שלה. איירין היא עדינה וצעירה מאד. יותר צעירה מהבת שלי. יודעת את מקומה השקוף לכאורה בבית. במובן מסויים היא זכתה בנכדים שלי. אני מתבוננת בה ורואה את יופיה ואת העצב בתוכה.
ציור באייפד 1נסיון נוסף
בהתחלה רשמתי אותה. בימים הראשונים היא התהלכה בבית עם מסכה. אני לא הבנתי היכן אני נמצאת ( אני עדיין לא מבינה, בערך) ונתפסתי על האימג' שלה.
אחרי זה התעקשתי על ציור פורטרט. השתדלתי מאד. וזה דומה אבל לא מה שאני רואה מתוך הנפש שלה. אולי הציור הראשון יותר משקף. אולי הכל השתקפויות של עצמנו, מה שאנחנו מדמיינים על האחר, הנסיונות הכושלים לתפוס איזשהי מציאות, חומר, עולם פיזי, הנסיון לאחוז במשהו כאמיתי, אולי להנציח, אולי לרצות את האחר, שהאחר יאהב, יעריך, יגלה מעט חיבה בתוך הבדידות האינסופית
צפרים. אתמול במוזיאון הההסטורי מאות צפרים. פוחלצים. אני לא נרתעת מפוחלצים. כשהייתי מורה בתיכון והייתי מביאה ינשוף או או זרזיר מפוחלצים לשיעור ציור היו בנות שהתעלפו כביכול ועפו במהירות מהחדר. אז לא הבנתי את זה. רציתי לקחת את הינשוף לבית שלי. ליטפתי אותו כמו בובה. אני עדיין מתרגשת מפוחלצים. אבל כן מבינה את מי שזה דוחה אותו. אבל לחלק במוזיאון של הנחשים סירבתי ללכת. אני חושבת שהם היו חיים. אני לא יכולה לראות אפילו רישום של נחש. או ציור בספר.
פוביות
נחשים, יתושים, שיפוצים, רעש ובכי של ילדים, רעש בכלל, ריחות של בשמים מסויימים, ורוב הריחות בעצם, ללכת יחפה.
ואני כן כמהה ליפול לזרועותיו של מישהו לשעה עד כלות. שאוכל לשהות בבור האפל העמוק כמה שאצטרך.
יש כאן מרפסת נפלאה, המחוברת לחדר שלי. בלילה שקט מאד אבל שומעים צפרדעים שזה אחד הקולות האהובים עלי בעולם. אני מאוהבת במרפסת הזאת, שהיא בקומה השלישית ומעלי רק שמיים. הייתי רוצה לגור בבית עם מרפסת כזאת. אבל בבקר יש כאן בית ספר וילדים צווחים בלי הפסקה וממחר יתחילו לשפץ את הבית הזה חיצונית וירימו פיגומים למרפסת. אני מתפללת לדחיית רוע הגזרה בשבוע. ( בסוף תפילתי נענתה והשיפוץ נדחה)…
חושבת על החזרה למקום ממנו באתי ואיך ממשיכים ממנו. הכל נראה ללא מוצא.
במוזיאון ההסטורי של ניירובי מתקיימת גם תערוכה של אמנים ציירים מקומיים עכשווים. את רוב העבודות ממש אהבתי. אין בהן יהירות ישראלית. הבלתי נסבלות של האוצרות בארץ. השחצנות והצביעות הבלתי נסבלים.
ציור
דמיינתי לצייר נופים בצבעי מים. הבאתי ערכה ושני ספרי סקיצות מיוחדים לאפריקה. דמיינתי נופים. בינתיים אני מקשקשת באייפד ובוהה בפייסבוק בזמני הפנוי שבין שער לשער.
סקאיי פרה היסטורי…ציור שאהבתי במיוחד שלי Jimmy Ketwaהמוזיאון הלאומי של ניירובילילה במרפסתעוד לילה במרפסת
פיטר הנהג של חתני לוקח אותנו לבית היתומים לפילים. מקצה הגבעה מתגלגלים הקטנטנים בעליצות. אנשי הצוות הלבושים בחולצות ירוקות ומגפים אוחזים בידייהם בקבוקי חלב עם פטמות והפילפילונים שותים בשקיקה. אחר כך הם קצת משתוללים כמו בגן ילדים ויעלה קצת מפחדת. גילעד מלטף את אפו של פילון אחד שהתקרב לגדר בזמן שהמדריך מסביר על בית היתומים. אחרי דקות ארוכות יעלה מושכת אותנו ליציאה . אני אומרת לה שפיל זו חיה חמודה ושאנו נקנה צבעי אקריליק וקנווס ונלמד לצייר פיל תינוק. נזכרתי בספר היפה של נעמי לויצקי על שימבה הפילון שאימצה בניירובי. בדרך לחנות עם הצבעים והקנווס אנחנו עוצרים במסעדה הודית. מה יש לילדים לאכול במסעדה הודית חוץ מצ'יפס וצ'פאטי, אבל סבתא מתלהבת ואוכלת את כל השולחן ושותה יין וממש שוכחת שיש קורונה בעולם. הקורונה בישראל לא דומה לזו שבקניה. כאן כולם כולם עם מסכות בפנים ובחוץ ובכל מקום שהוא מחוץ לבית שלך. בכניסות לכל המקומות בודקים חום וחייבים לרחוץ ידיים באלכוג'ל. יש מתקנים שהם מודדי חום ואלכוג'ל בו-זמנית. ברוב המקומות רושמים את הפרטים של הנכנסים. כל מקום מוגן בשערים. נהגי המוניות הנכנסים דרך שער כלשהו מוסרים את פרטיהם. פקחים ושוטרים חמושים מסתובבים במקומות ציבוריים וקונסים את מי שאין לו מסכה וגם מעירים לאלו ששמים מסכנה רק על הפה מבלי לכסות את האף. בחדשות הקנייתות , כך אמרו לי, לא מדברים על קורונה ולא מראיינים אינסוף מומחים. סבתא שתתה יותר מדי יין ואכלה את כל השולחן אז הלכה לנוח ויעלה פתחה את כל צבעי האקריליק וציירה עם אימא גל ציור אבסטרקטי יפה. בערב איירין הכינה עוגלי שזה דומה לממליגה רומנית רק מתירס לבן. לצד העוגלי היא אוכלת עגבניות מטוגנות בהרבה שמן ומלח. וזה היה האוכל הכי טעים שאכלתי עד כה בקניה. איירין היא בת 27 ויש לה שני ילדים קטנים שגרים עם סבתא וסבא בכפר שנמצא במרחק 7 שעות נסיעה מכאן . פעם בחודש יש לה חופש לכמה ימים. הילדים אוהבים אותה מאד ומדברים איתה אנגלית במבטא קנייתי. בוקר במרפסת. בלילה ירד גשם ועננים אפורים גדולים מכסים את השמיים. זו עונת הגשמים אבל לא קר. אין כאן חורף או קיץ ובניירובי לא מזיעים כי הוא גבוהה בהרבה מקו הים הרחוק. הכל כאן ירוק עד ואת גובה העצים והתפתלותם קשה מאד לצייר. אז ציירתי את קואה Que או Kuwe, שהיא ילדה מהגן של יעלה.כך הילדים אמרו לי שקוראים לה.
סקיצות 