אחרי חודש אפריל, בכל שנה מחדש, אצלי בשכונה, ההליכות עם הכלבלב אחרי הצהרים קשות מיום ליום. כל אחד קולט את "המציאות" אחרת. גם כל קבוצה קולטת באופן שונה. למשל קבוצת מוציאי הכלבים. אבל אין קבוצה כזו בעצם. ישנם כלבים שונים, בגדלים מגוונים, באופי קצוות. הכלבלב שלי הוא רוח. יכול לעוף ויכול להיתקע. חמשת הקילוגרמים שלו נעצרים כמו סלע כבד, בסביבה בלתי מוכרת. אי אפשר ללכת אתו לאיזה פארק. הוא מסכים רק לריחות הקקי של שלושה רחובות בערך, וכר דשא אחד. אבל בקרן אחד הרחובות צומח עץ תאנה. מאפריל היא מתחילה להפיץ את ריחה האהוב. במיוחד כשהשמש לוהטת בשעה שש בערב בחודשי הקיץ הקשוח, כשהכל מסביב יבש, דל ומשמים, ולצד התאנה הצעירה שעדיין לא מטילה צל, אני עוצרת לכמה רגעים, לנשום אותה לתוכי. להתנחם.
כשהבת היתה בת ארבע עברתי עם אבא שלה לשכונה עם חצר קטנה. החצר היתה מרוצפת למעט פיסת אדמה צרה המוקפת בחומה מפרידה בין שכנים צמודים. שתלנו פרחים (האבא רצה קקטוסים אבל אני לא הסכמתי) ובאמצע תאנה צעירה. היו לה חמישה שישה עלים בלבד אבל היא צמחה לגובה קומה שלישית תוך שנה שנתיים ודי מהר הניבה את התאנים הכי טעימים בשכונה, העיר או בארץ כולה. הייתי עושה ריבות תאנים ומחלקת, ובצילה, הבת ואני עשינו את הסוכות היפות בחג ואת חוגי הציור לילדי השכונה, חברותיה וחבריה. האבא עזב אחרי שנה. ואחרי כשש שבע שנים הצלחתי למכור לע' ומשפחתה. הדבר הראשון שעשו היה לכרות את התאנה על שורשיה.
במקום המגורים הנוכחי, אחרי אי אלו מעברים, קבלתי במתנה תאנה צעירה. בשבוע הראשון ציירנו אותה בשיעור ציור. בשבוע השני שתלתי אותה. המרחב שנמתח בין שתי התאנות היה למעלה מעשרים שנה. התאנה השנייה מתה כעבור כמה חודשים. אבל היא חיה בציור. כאן.
וכאן המלאכה עצמה בשיעור ציור 2010
וכאן אחד האקוורלים מתקופת ציורי הפירות והירקות שלי (2012-2014 בערך). ואת פרי התאנה ציירתי די הרבה פעמים..
–
–
–
–
סקיצות. Sketches 