שמונה נרות ועוד אחד

זהו פוסט שנכתב בחנוכה 2011

(מנסה לשחזר פוסטים ישנים מוורדפרס)

מאת איריס איריסיה קובליו

אנחנו מדליקים אור כדי לגרש  את החושך. זהו קונצנזוס. איך אפשר לערער על האור.

בחנוכה הזה אני מכבה שמונה נרות ועוד אחד

כי אחרי החושך הגדול

חייב לבוא אור גדול

 .

בנר ראשון אני מכבה את האמונה בהבטחות

בנר השני אני מכבה את האמונה באמת האחת

בנר השלישי אני מכבה את המושג "אהבת חיי"

בנר הרביעי אני מכבה את עצמי מהסיפורים והשירים שנכתבו עלי

בנר החמישי אני מכבה את עצמי מן הפיתוי והגאווה

בנר השישי אני מכבה את עצמי מהקנאה והביקורת

בנר השביעי אני מכבה את רגשות האשם וייסורי המצפון

בנר השמיני אני מכבה את האחיזה בתעתועי הגעגועים

 .

ואת הנר התשיעי, השמש, אני מכבה בשפתיי פפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפוווווווווווווו

לחיים! שנזכה לחנוכה הבאה

ועל הניסים ועל הנפלאות

בחמלה

אמן

מתחת למפלס

הפוסט הראשון שלי בוורדפרס. לפני עשר שנים. מה השתנה ומה לא

סקיצות

ספרתי את הבתים שגרתי בהם. לא הספיקו שלושה סיבובים של שתי הידיים שלי. אז ניסיתי לספור את חללי העבודה שהיו לי (הסטודיו) וגם אלו היו רבים מעשר אצבעותיי. מכובד למדי בהתחשב בזה שלא הלכתי בדרך האמנות מהימים בהם התחלתי להגדיר את עצמי. שאלתי את עצמי מה נחשב חלל עבודה ומה לא. שולחן דחוק בפינה, מאחורי מיטה או ספריה שעליו מונחים בערבוביה כמה כלי ציור? חצי חדר בדירה? חדר שמשמש ביום סטודיו לציור ובלילה קליניקה של פסיכולוג? או לחלופין חדר שמשמש שלוש פעמים בשבוע סטודיו לציור ובכל השאר סטודיו ליוגה? או סלון שמשמש סטודיו לציור עד שבאים אורחים או שכנים או תלמידים או משפחה? בן זוג?

אני אמנית וזהו פוסט נסיוני. נסיון להוציא את אצבעותיי מעל קו המפלס.

מעל הקו נמצאים כל המחר. הזמן. התוכניות. הרעיונות. הכוחות. הגוף. הדיבור. המגע. האהבה.

מתחת למפלס חושך.

View original post

בחזרה לתרופות (אמנות)

מאז התפרצות הקורונה לחיינו חזרתי לצייר על אריזות של תרופות. בימים הראשונים של הסגר הראשון הזמנתי את כל התרופות האפשריות מהסופרפארם כי חשבתי שעד עולם כבר לא נצא מהבית. בזמן שהסתגלתי ללמד בזום שוב התחלתי לקלף את האריזות כמו התעוררות OCD נושן ויחד עם געגועים הולכים וגוברים לטבע גם חפרתי לתוך מושג המסכה, הכיסוי, ההגנה, הזיקנה, ההורות, הסבתאות, הפרידות, הצורך להסתיר והצורך להתיר. והצורך בקרבה, שמירת מרחק, סליחה וחמלה

אקוורל מעל אריזת תרופות

אבי ואמי בחדר השינה שלהם, ביקור ראשון שלי מתחילת הקורונה, אפריל 2020

יום הולדת 61, מרץ 2020, ימים ראשונים לסגר הראשון. חוגגת לבד עם הבלו נאן

–

מנסה צעיף מעולם היוגה. אולי יושיע. אפריל 2020, אקוורל על אריזת כדורי הרגעה

איחוד משפחתי בנסיבות קורונה, זום עם הבת, הילדים והאבא. אקוורל על אריזת ציפרלקס

מנסה מסכה ורודה. מרגישה קצת אופטימיות. מתאהבת מחדש. אקוורל על אריזת טלפסט

מצליחה ללכת לים בסערה. הו הים. הים. אקוורל על אריזת סטילנוקס

ועוד ועוד

–

–

–

העץ

ביום ההוא

הייתי אליס

והייתי הארנבת

והייתי הזמן

והחור

וצללתי לתוכו

יחד עם כל ההתראות

לא נאחזת בתמרורים

והקולות

עד שבהונותיי נגעו ברצפה

וגופי נגה

ונהר

והתקלף מעצמו

בך

_

אקריליק על מפת איצטרובלים, 2010

ששת

בדיוק לפני 9 שנים הבת שלי מצאה ארנבת בגן הציבורי בשכונה שלי. היא היתה פצועה ברגל אחת. הבת התעקשה שניקח אותה לווטרינר ולאחר הטיפול האינטנסיבי אימצנו אותה לכמה חודשים. הארנבת החלימה אך המשיכה לצלוע, לנתר, להפוך ליפיפה וענקית. קראנו לה ששת והיא היתה באה. היא נעשתה מלכת החצר. לפעמים בלילה הייתי רואה אותה עפה מעץ לעץ. חששתי שהיא תמריא לירח ולא תחזור, אבל בבקר תמיד חיכתה לי ביציאה לחצר, בין הרשת לחלון.

באמצע החורף נעשה קר מאד בחצר וחתולי השכונה היו פולשים למקום מחבואה ונוגסים בה. ביחד עם הווטרינר החלטנו שהמקום הטוב ביותר בשבילה יהיה הגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל אביב.  אחרי זה לא הפסקתי לבכות כמה שבועות עד שמצאנו את סקאיי, כלב הרוח הקטן שלי, שמתפנק עד היום תחת שמיכותיו הרכות.

לפעמים אני חושבת עליה, אם נקלטה בחברתה החדשה, אם התרבתה, אם התגעגעה כמוני.ואולי משם המריאה לירח ולא חזרה.

איריס קובליו .אקוורל 2011

איריס קובליו .אקוורל 2011

איריס קובליו, אקוורל, 2011

איריס קובליו, אקוורל 2011

ששת תוהה ותועה ושוב תוהה

איריס קובליו, אקריליק 2012

ומחליטה לברוח

איריס קובליו, אקריליק 2012

כאן היא מביטה לאחור

אבל לא בטוחה שזה מה שחיפשה

איריס קובליו, אקריליק 2013

בסוף היא נגזרה והוצמדה לקיר שמעל מקום מחבואה

שיר מתוך ספרי "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה"

*

הַבֹּקֶר אֲנִי מְדַמָּה אֶת הַפֶּרְגוּלָה

לְעֵץ הַבּודהה

וְאֶת תְּנוּעַת הֶעָלִים לַזְּמַן לְלֹא חֲלוֹף

הִנֵּה הָאַרְנֶבֶת עָפָה

אָזְנֶיהָ כְּנָפַיִם חוֹתְרוֹת

בָּאֲוִיר לְלֹא אֲוִיר

מֵעַל הַפְּסָגוֹת הַנְּעוּצוֹת בַּשָּׁמַיִם

רַגְלֶיהָ הַפְּצוּעוֹת מְצַיְּרוֹת שָׁטִיחַ

לְרַגְלי אלוהים

*

וכאן הכל התחיל

גל מביאה את ששת

*

*

*

הים שלפני הסגר השני

הציור הזה הכי חדש שלי. מלפני כמה ימים. (אקריליק על בד 65×50 cm) .
מאז תחילת הקורונה לא הגעתי אל הים אלא בדמיוני, אבל לפני שבוע לקחתי את סקאיי וכרית ישיבה ומצאנו פיסת חוף יחסית ריקה, בין חופים מוכרזים הומים. שחררתי את הכלבלב המאושר, שרץ במעגלי רוח סביבי והתבוננתי בתנועת הגלים הנוגעים בחוף, ללמוד איך לצייר אותם מתקרבים מגובה הישיבה שלי ולא מגובה צוק.
כשחזרתי לחלל העבודה שלי והסתכלתי בצילומים לא מצאתי את הצבעים שזכרתי. ולא את תנועת הגלים.
ובכלל לא על זה רציתי לכתוב אלא שמתחת לים הזה שכאן היה ציור אחר: סצנה לא סימפטית מהילדות שלי. הציור עמד מאחורי השידה לרוב (פעם אחת הוא הוצג בתערוכה שעסקה בסצנות ההן) ובאחת הוצאתי אותו אל משטח העבודה שלי והנחתי עליו כמה צבעים שבשבילי הם ים.
בתוצאה הסופית אין אולי הגיון, ואין קשר ישיר בין מה שראיתי בחוף בהרצליה לבין חוף הנפש שלי (התכלת טורקיז הזה, הו כמה אני עדיין קשורה אליו בעבותות נפשי מימי האשרם), אבל הציור יצא לעולם והוא תלוי בכניסת הבית שלי.

_

וזה עוד ציור שנולד מהביקור האחרון שלי בים (לפני הסגר השני). כמעט אור אחרון. עננים אפלים נעים מעל אופק ורוד בגווניו. השמש מסנוורת, חסרת צורה, אבל לרגע נראית ברורה, כתומה, בתוך שלולית בקצוות הגלים. אדוות הלב.

_

_

נמחק פוליטיקלי

כ"בוגרת" הצצות ושאר הטרדות מיניות זוועתיות הרבה יותר אני נגד מחיקת ציורים וכל אמנות ע"י האחר.

אם רמי מאירי בעצמו היה מוחק את ציורו "מציצים"- זה בסדר מבחינתי, זכותו של אמן על יצירתו בכל עת (לא של יורשיו מבחינתי) אבל השמדת הציור שלו ע"י עירית תל אביב, כמוה כהשמדה היסטורית של הלך מסוים. זה כמו למחוק את "כיפה אדומה" ואת "יפתח המלוכלך" ואת "עשרה כושים קטנים" ואת "כושייה על שמשיה" ובסוף ימחקו את לאה גולדברג. ואת יונה וולך.

אני בעצמי מחקתי ציורים וטקסטים שלא רציתי את הישרדותם, אבל זכותי. ולאף אחד אין זכות לעשות את זה , לשם מוסר, פוליטיקלי קורקט, או פומביות אחרת. לא עכשיו ולא אחרי מותי, אלא אם אבקש בצוואה.

עולם מטורף.

–

–

—

וכיפה אדומה שלי, שהיווה מרוק השראה רב שנים

_

כיפה אדומה, 1999,

–

זכר ליציאת מצרים

עם חשמל לא מתעסקים. נכון. אבל אפשר קצת ובזהירות רבה. לא הבנתי למה הנורות הבהבו והתפוצצו כשהחלפתי לחדשות אחרי שהישנות גמרו את חייהן. הסתבר שגוף התאורה (המרכזי בסטודיו) היה מחובר לדימר (מעמעם) עוד מימים ימימה, ושאי אפשר לשים בו נורות חסכניות ושגוף התאורה הנוכחי לא מתאים לנורות המצויות היום המיועדות לדימר. את כל זה הבנתי מהגוגל ומהיוטיוב. מרקו הוותיק מחנות טמבור בשכונה שלי הציע שאחליף רק את השלטר (המתג) וכך תיפתר הבעיה. חשמלאי מוסמך נתן הצעת מחיר של כמה מאות ולא היה בסביבתי "גבר" מנוסה שיעשה את עבודת העשר דקות הזאת. מרקו, כמו בפעמים אחרות שוב אמר: את יכולה לבד. את יכולה הכל. שלטר עולה 13 ש"ח. הוא הראה לי בחנות את שני החוטים שצריך לחבר, באיזה מקום בדיוק. " רק תעשי טובה תנתקי את כל החשמל בבית. כל החשמל!…" היססתי יומיים. אמש החלטתי ללכת על זה. ניתקתי ועשיתי במדויק את כל השלבים הפשוטים שהדריך. זה לקח לי עשר דקות. אולי אחת עשרה.. כשסיימתי וחיברתי נורות רגילות והכל עבד ושום דבר לא התפוצץ ונשארתי בחיים- ראיתי שהשלטר קצת עקום. זאת לא הייתה בעיה לפרק וליישר , אבל השארתי כך, לזכר יציאת מצריים שלי. אני אוהבת דברים בלתי מושלמים. אני אוהבת את הדרך לפיסגה. הפיסגה עצמה משעממת. החסר הוא הסוד שמניע הלאה. עוזר להתקדם.

אז החיים לבד בתקופה הנוכחית דוחפים אותי למציאת פתרונות עצמאיים בתיקונים פה ושם. להחליף חלקים פנימיים של ניאגרות כבר הצלחתי כמה פעמים (ביוטיוב ישנן הדרכות מעולות), לפתוח, לשאוב, לנקות צינורות ופילטרים של מזגנים – הצלחתי, להחליף ברז אמבטיה ולהחליף שלטר .

את תיקון הניאגרה הישנה אצל אחותי תיעדו במצגת מוזיקאית נחמדה אחותי ורד ובתה הכשרונית הדס.

נשמה במאפליה

1. אורך החיים של כל אחד הוא כל כך לא צפוי ולא קשור לשום נבואה או הגיון.

למעט מוות בכוונה תחילה ( רצח, התאבדות)

2. מישהי שעבור האחר היא לב המאפליה עבורך יכולה להיות נשמה ענקית

( מי חי עם מי? הדמיונות מציפים את "המציאות"- פנטזיות יכולות להמשך חיים שלמים מבלי לראות מה האחר רואה באחר)

3. אנחנו תקועים בצד שלנו. זה לא נכון שאפשר לראות את נקודות המבט האחרות.

( אם למישהו נגרם סבל מאותה אחת אהובה על ידי האחר- אין לנו אפשרות להבין את זה באמת)

שוב פוסט נסיוני.

4. נהגתי היום 140 קמ"ש לרוב, בכבישים ריקים עם מוזיקה אהובה ממריצה ומעוררת אומץ. עמדתי במבחן האומץ. בסוף עוד אקפוץ ממטוס או אפרק לגורמים את אחת הפוביות מהפוסט הנסיוני הקודם

( הלכתי לפגוש נשמה גדולה. אהובה. ארוכת שנים. בשבילי היא אור. וגם כשפגשתי היום את האפלה בוקעת מארובות עיניה, לשניות בודדות)

5. מה היא עבור האחר?

6.

• 

פוביות

1. מהירות (בעיקר על הכביש)
2. דגים (מכל הסוגים, במים, באקווריום או על הצלחת)
3. הדבר הזוחל על גחונו ההוא, שאני אפילו מפחדת לכתוב את שמו
4. רעש (לא של טבע. בעיקר של בני אדם)
5. ריח (רוב הריחות מעשה ידי האדם, כמעט של כל הבשמים והתמרוקים והכביסה והכלים)

זהו פוסט ניסיוני. הוורדפרס כופה עלי שימוש בעורך החדש. אני לא בטוחה שזה מסתדר לי וזה די מעצבן, כי הבלוג הזה היה המקום הבטוח שלי, חדר השינה שלי, החלל מאחורי וילון המקלחת. ועכשיו כל העצירות והחישובים האלה.(איך צובעים את הטקסט? איך מעלים תמונה ובכלל מה כל הם הבלוקים הללו) כמו להתרגל לטלפון נייד חדש מחברה שונה. ובכלל אני מתקשה עם מעברים, למרות שעברתי המון המון, יותר מהרגיל למחזור חיים אחד נורמלי של קיום. למשל אחת הפוביות שלי זה נמלי תעופה. המעבר הזה מ"בידוק" למטוס ואז מהמטוס "למזוודות". טסתי הרבה יחסית (עד לפני 4 שנים) ואין בי שום חלום לטוס שוב.

אין לי פוביות ממים, גבהים, מקקים, עכברים, מקומות סגורים, חושך,

(אני שונאת קור של מזגנים

אני אוהבת עננים ורוח)

אין לי פוביה מדקירות (זריקות, בדיקות דם, טיפול שיניים עם זריקת הרדמה)

(אני אוהבת את הלבן של הביצה הקשה, עדיף מהמקרר. יכולה לאכול 10 בבת אחת)

אין לי פוביה ממעליות, מהקאות ושאר הפרשות, כלבים, דיבור מול קהל

אבל יש לי פוביה של נגינה בפסנתר לאוזני כולם (למעט נכדיי)

ובכלל הזאטוטים האלה, השלוחות הגנטיות שלי, לרוב יכולים לתקן את הכל.

לחיים!

*

תוספת

נראה שהקורונה מייצרת פוביה לאנשים. מגלה יותר ויותר דחייה ורצון להתרחק או לסובב את הגב כמעט לכל מי שמתקרב אלי.

הקורונה מפתחת פוביה רצינית. אבוי

_