(ציורים בטלפון סוללורי)
–
–
–
–
תמצית הכל
לבדה
תכולה כאגם
סירה שטה
כאילו אין רואה
*
1.מדיטציה.
בשנים האחרונות מתקשה במדיטציה על צורותיה השונות. אני לוקה בהפרעת קשב או יותר נכון עודף קשב (וליתר דיוק עודף חושי). אני מבחינה בכל רחש וצליל ומיד מגדירה אותו, ורצף בלתי פוסק של משיכות ודחיות מסתחרר בראשי ובכל גופי. בעצם "השמיעה" שלי שהולכת ומזקינה בדרך הטבע גם הולכת ומתחדדת עד בלתי נסבלת.הדבר היחיד שלוכד אותי ומרכז אותי לאחדות פנימית זה להתבונן במשהו ולצייר אותו. זו המדיטציה שלי.
2.הייקו, הייגה, תמצית הכל.
הייקו: שיר קצר (הקלאסי הוא בעל 17 הברות) עם חוקים נוקשים שמתמצת הלך רוח מתוך התבוננות פנים וחוץ, הייגה: ציור מינימליסטי המשלב מילה או כמה מילים ומתמצת התבוננות של רגע. תובנה. כמו כוחו של הרגע הזה.
3.דנמרק.
חברתי סיגלית עברה לחיות בדנמרק, ארץ הפנטזיות שלי, המקום המושלם לחיות בו. מזה זמן מה אני עוקבת באדיקות אחר הפוסטים שלה, הכתיבה והצילומים, בעיקר מאז עזיבתה לדנמרק. מדי פעם תצלום זה או אחר מעורר בי קצת השראה. לאחרונה כתבה על הייגה Hygge . אני אוהבת את הצליל הזה. אסוציאטיבית הזכיר לי הייקו והייגה. משמעות המילה הדנית זה coziness. הכלה.. זו הפרשנות שלי: מקום שמכיל אותך. וכך הם ההייקו וההייגות בשבילי, מקום מחבק. היום פירסמה תצלום של סירה קטנה באגם.
וזה עשה לי את זה.
4.ציור דיגיטאלי באייפד.
האייפד הישן שלי הוא מקום כזה בשבילי. עולם מכיל.. אין בו טלפון, וואטסאפ וחדשות. יש בו רק אפליקציות ציור ותמונות. הוא קל, קטן ומתאים לשעת מדיטציה, כלומר להתבונן פנימה לרגע ולכתוב משהו, או להתבונן מחוץ לי ולהפעיל באצבע קווים וכתמים המצטרפים לציור.זה משחרר אותי.זה משכיח לשעה את המפלצות המחייכות במלוא שיניהן מאחורי כל סימטאות הנפש.
*
אדום
הזיכרון הראשון שלי מעצי צאלון: שדרות יהודית בשכונת מונטיפיורי, תל אביב. אני בת חמש או ארבע או שמונה. אחר כך הם נעלמו להמון שנים. לתלמידים שלי אני אומרת שלא צריך לציין את כל מה שרואים ושאפשר גם להמציא ולפזר ערפל. אפשר לסמן רק משהו אחד כמו שהוא ובשאר כתם או חלל או חלום. הכל אפשרי במתחם הקטן (יחסית) שאת יוצרת. עצי הצאלון הבוערים בקיץ חזרו אלי בעשור האחרון. הם לא היו חוזרים לולא היה לי כלב להוציא לטיול. אדום הוא לא הצבע שלי אבל אני נאחזת בו כחבל בעלייה אל הלא נודע
ציור דיגיטאלי באייפד, יוני 2021
–
דלת
לפעמים, רק לפעמים, כשמשהו עומד להיגמר מתפרצת התעוררות כלפי המאותת להסתיים. לדוגמא כשעמדתי לעזוב את ירושלים ואספתי את דבריי לפינה זמנית התהדקו קשריי עם מקורביי משם, חברות/ים ותלמידים עד כי הרגשתי נתלשת (לגמרי ברצון). ובזמן ההוא (לפני המון שנים וכלום) היו רק מכתבים וטלפון ציבורי עם מטבעות. נסעתי אל הבלתי נודע, ארץ רחוקה עם חלומות.
אבל לא על זה רציתי לספר אלא על האייפד שלי, שחוגג 9 שנים ומאותת שהגיע זמנו. ניתוח לב פתוח ומעקפים שעשיתי לו לא ממש עוזרים. לחברת אפל תוכניות משלהם. הם לא יאפשרו זיקנה ממושכת ומהודרת. הם ישלחו סימני מחלה כזו ואחרת עד שיושלך המכשיר לתהום הנשייה. הטכנולוגיה מתפתחת במהירות בלתי מושגת לציירת קטנה ותמימה כמוני שרוצה להספיק עוד כמה קווים וכתמים על המסך המתחמם, הבוער. וכן, יש לי חרדות שיום אחד יתפוצץ בטעינה.
ובעצם מה שרציתי לכתוב בפוסט הזה שאני מרגישה שהגעתי לאיזשהי דלת והיא סגורה ולפעמים אני לא רואה אותה בכלל ולפעמים אני נוגעת בה, אבל אין לה ידית והיא מבטון או פלדה ואין מי שיעזור לפרוץ, מי שבתוכי
–
הנה שלושה ציורים דיגיטאלים מלאחרונה:
הציור האחרון, הענף השמוט של הצאלון מהחורשה המקומית, הוא כל כך שמוט שאוטוטו יקרוס מכובד חיי טבעו. אני פוגשת אותו מדי יום בשבועיים האחרונים בזמן הטיול עם הכלבלב, עוצרת על ידו ומתכננת ציור ודברים אחרים שעוד לא הגיע זמנם כנראה
לצייר בצבעי קורל
להיצמד לקו. לתנועה. לצבע. עכשיו במיוחד הריצוד הסגלגל על רקע ההמיה הירקרקת. אני בטיול בוקר עם הכלבלב בגינה הציבורית על יד הבית. עדיף להרים את הראש או למקד מבטים במרחק. לא להריח. לא לדרוך. בשכונה שלי לא ממש אוספים, לא ממש ממלאים פחים. הרבה על יד ובאמצע, בין נשורת הסיגלונים, כמה יפה הסגול הזה, אני נאחזת בדיבור פנימי, שומעת ברקע את שתי היושבות על הספסל, שרות ברוסית חרישית, אותן שתיים, מזה כמה שנים, ישבו עם מסכות על ספסלים נפרדים בקורונה,, עכשיו שתיהן בשמלות פירחוניות וכובעים, מדקלמות שירים שאיני מבינה. מפזמות כמו הציפרים שנראה כי מתרבות משנה לשנה, חלקן מצייצות, חלקן צווחות ממש, מזמן לא ראיתי נחליאלי, אבל הדוכיפת דווקא נוכחת ונחושה לצד העורבנים, העורבים, היונים והיונות המחוצפות. אני אף פעם לא יושבת על ספסל הגינה הזו או כל גינה אחרת בסביבה. משנה לשנה אני נעשית יותר מכווצת. הקורונה הקפיצה בכמה רמות את הנטייה לשמור מרחק פיזי מדברים. רק העיניים נאחזות עדיין בנקודות שונות ואם רוח טובה באה עלי (לפעמים צריך ממש לזמן אותה בכח) אז היד מתרגמת את מה שהעיניים רואות לציור. פשוט ציור. בבוקר, עם הקפה, מתבוננת בעציץ שקניתי לשיעור ציור. נמשכתי לצבע הכתום ורוד הזה (קורל) של המרווה ההדורה, ובאייפד עם האצבע רושמת כמה קווים וכתמים (פלאי האפליקציה) להנציח אותה. להירגע לכמה דקות לפני, כשיצאתי לחצר הקטנה לסדר לי כיסא, וצווחה נפלטה מפי, ציפור מתה, כמעט דרכתי עליה. אחרי שאספתי את גופתה הייתי חייבת לטאטא עלים יבשים במשך עשר דקות. זו בערך המדיטציה היומית שלי. אוספת עלה לעלה מהעצים הנשירים הצומחים פרא מסביב לגדר, ממלאה שקית ויורדת לזבל. סוג של ניקוי פנימי.
ובחשיפה המקורית
ובהזדמנות זו שוב מביעה משאלה: שיבוא כבר הזמן המתאים הנכון, שיבשילו התנאים, לצאת מפה.
………
……..
……..
פרחים דיגיטאלים
מאז שיצא מכאן הפסנתר (טראומה לא קטנה, מסתבר) אין לי סבלנות לארגן לעצמי מקום עבודה. ושוב נכנס האייפד הישן לתפקיד הרגעת מערכת העצבים שגדושה הפעם עם תוספת המצב הבטחוני/חברתי/פוליטי הקשוח שבארץ הזו.
קטפתי כמה פרחים אחרונים משאריות האביב הקצר והחמקני שהיה באיזורי (הגרניום דווקא עכשיו פורח במלוא עוזו) והנחתי בצנצנות קטנות על השולחן העגול בחצר שלי הדחוסה בעצים מצילים, המאיימים לחנוק כל קרן שמש פוטנציאלית. (כבר שנים שאני מתכננת לעזוב כאן, אבל הקארמה לא מסתובבת, אז עושה כמיטב יכולתי לגרף פה ושם עלים יבשים ומחשבות עוקצות).
בבוקר, עם הקפה והקרקר דל הנתרן שלי, מציצה באייפד הישן במה שחדש בשדה הרשת (פייסבוק, אינסטגרם) ,ומאפשרת לאצבע לקשקש כמה שירבוטים דיגיטאלים. זה לא מחייב. לא צריך כלי ציור, מקום, כלום. רק צנצנות עם פרחים, לייצר אשליה של גן קסום מהחלומות.
הנה כמה מהגן בדיגיטאלי הקסום שלי:
המדיח
אחרי הרבה שנים של יחסים קשוחים בין המים לאצבעות הידיים שלי פירגנתי לעצמי מדיח צר למטבח. הייתי צריכה לפרק עבור זה חצי ארון, לוותר על המגירות ועל נתח משמעותי מתוך הארנק שלי. אבל קורונה.. ועליתי כמה קילו בזכות הפירגונים הנוספים שהצטרפו לארוחות המפוחממות שלי, כמו אלכוהול והמון שוקולד, בעיקר לבן.
אז אחד הדברים הכי מרגיעים שנשמעים בלילה לפני נסיונות ההירדמות הוא קולו של המדיח. אני מכירה את כל מגוון הנקישות, הזרימות, הפליטות, השאיבות, הקרקושים והציקצוקים, עד שמשמיע קול פעירה שנשמע כמו התנפצות של כוס של כוס זכוכית על שיש קר כשמים רותחים נמזגים לתוכה ואת נשארת עם חצי כוס ביד וכווייה קטנה שיכולה להגיע אפילו לירך מבעד לג'ינס.
ואם נחזור לצלילים המענגים של הכלים הנשטפים ומוברקים היטב ולמכונה העושה את מלאכת ההדחה במקומי, מסתבר שזו המתנה הטובה היותר שיכולתי לתת לעצמי לרגל הרילוקיישן של בתי היחידה עם נכדיי היחידים ליבשת ההרפתקאות הנודעת בשם אפריקה הפראית. וכל זה בתקופת הקורונה המקוללת שסגרה את נמלי התעופה ומי יודע מה עוד תסגור
לנצל את ההזיה העכשווית
בימים האחרונים יוצא לי להאזין לתקשורים קונספירציות ועוד שידורים פרטיים ללא צנזורה בנושא הקורונה והחיסונים ומצב העולם. אני מאזינה מדי פעם באותה מידה שאני מאזינה לחדשות. כדי להירגע. כלומר לא ממש להירגע, אולי להתאזן. ואם לא להתאזן אז לקבל השראה. כי מהמצב ההזוי הזה רצוי לינוק ולא להניק.
אז מתחילת הקורונה, במרץ שעבר, אני מציירת פה ושם בהתקפות, כותבת פה ושם, מתרגלת אמונה בעצמי, שיקום חיי כאדם יוצר, שיחזור תדמית קודמת ובניית עמדה מחוזקת, דווקא בזכות הלא ידוע כתוצאה מהמצב העולמי השופע חומרים חדשים, ניירת שלרובנו מיותרת, אך אותי מדליקה, כמו שנדלקתי בעבר, ועדיין (קמבק) מאריזות של תרופות.
להלן כמה מהעבודות מהשבועיים האחרונים:
כתבתי לעצמי כמה פתקים
ואז
זה לא המספר והתאריך שלי. השאלתי את המספר מאחותי.
וזה כן המספר של אבא שלי וזה אבא שלי מתחסן
וזה סלפי.
פחדתי מהחיסון. החלטתי לא לעשות אבל קבעתי תור. ובסוף אפילו רציתי להידחף יום קודם. כל כך שטפו לי את המח. אז שיריינתי הגנה לשעות שאחרי.
ואז היו כמה תופעות לוואי ועשיתי בדיקת קורונה אחרי כמה ימים.
וזה מה שכתבתי :
אחרי 72 שעות בערך קבלתי מספר דיגום שבאמצעותו אפשר היה להקיש ולקבל תשובה. תופעות הלוואי היו מפתיעות למדי בחלקן הראשון. הן לא היו מוזכרות בשום טופס או אזכור חדשותי. תוך שעה חזרתי לימי נשיותי השופעת בריקוד על עננים פלומתיים נוטפי ליקר דובדבנים מענג. כעבור כמה שעות נפלתי לתהום חמים של ריחות משכרים ושקעתי בשנת ה -12 שעות הנדירה שלי. למחרת ריחפתי בין התכווצות שרירים אחת לשנייה והכנתי מאכלי שפע מנחמים למשפחה. אחרי 48 שעות בדיוק התחילו כאבי ראש וגרון. התקשיתי לבלוע. נראה שמערכת העיכול שלי התגייסה להזהירני מפני היסחפות אחר הלב המתעורר אחרי שנת דור. ואכן התעורר גם הלב בדפיקות מעוררות דאגת מה, ובכל שעה מדדתי חום שלא הצליח לעלות מעל 35.8 . ביום הרביעי שלאחר החיסון החלטתי ללכת למתחם הבדיקות. כמובן שטעיתי בדרך שאמורה לארוך 5 דקות אך ארכה כ-25 דקות פקוקות וסיבוביות, ובכניסה למתחם לא הצלחתי לצלם את הברקוד. חייל עזר לי ומילא את פרטיי. לא היה איש לפניי, רק כמה בודדים ציקצקו אחריי וחיכו בסבלנות שאסיים לדקלם את פרטיי. הבדיקה ארכה כמה שניות אבל התבלבלתי ויצאתי מהשביל הלא נכון, אז ניסיתי לקצר דרך הזזת מחסום אחד, אך מיד החיילים צעקו היי גיברת. היי דודה. ואני הבנתי שאני כבר לא נערה יפה כמו שהייתי בתופעת לוואי הראשונה, והלכתי לבית הקפה ממול לשתות אספרסו קצר. ישבתי על הספסל וידעתי שאין לי קורונה. אבל לקח להם עוד שלושה ימים להודיע לי שאני שלילית. גם תופעות הלוואי חלפו בינתיים.
בעוד שבוע
יש לי שבוע להתכונן.
אני אשאיר בית מסודר.
ארון בגדים מסודר. טוב זה לא חשוב.
אנקה את מגירת שידת המיטה.
הציורים כבר מזמן מאורגנים בשידת המתכת
תיקיות המחשב מגובות. נשארו קצת שאריות לסדר. יש עוד שבוע.
יש לי שבוע. אשנה כמה סיסמאות שלא יהיה קשה מדי. וגם שיהיו דברים בלתי ניתנים לפיצוח.
צבע לשיער כבר עשיתי לפני יומיים. אוריד שערות מהרגליים.
יש לי עוד שבוע.
להתכונן.
איריסיה
