איריסיה מאספמיה (2)

את לא יודעת מה לעשות. אין לך תכנית עבודה. יותר מדי מעברים. שינויים. ועוד כל מיני בורות רגש כאלה כמו אכזבה (מסטודיו בלב ההוויה הת"א) וחוסר אנרגיה לפרוץ מעבר לה, התפרקות הגדרות, משאלות, רצונות, השגה ודחייה והרגשה של כנפיים קצוצות.

בקר במטבח. את שותה תה. אין שום דבר מנחם לידו. כי לא בא לך. לא בא לך כלום, אפילו שהמטבח בהרצליה כה יפה ובחלון נרקיסים ורקפות ועוד פרחי חורף והמטבח הקטן מואר וצבעוני כל כך עם קערת עגבניות והקלמנטינות

אבל מה מסריח כאן כל כך?

אני מדליקה שלושה תנורים, כולל תנור האפייה ורועדת מקור. יום ראשון, תחילת השבוע. זהו יום שאני לא עובדת. זהו יום מיועד לציור. אז מה אצייר? ובשביל מה? ובשביל מי? לעצמי? מה מסריח כאן, אוף, ריח חמוץ רעיל כזה, אני מפנה מבט לשידה שבפינה עליה מונחת קערה עם רימון ענק שג' הביא לפני שבועיים או שלושה, בתקווה שאציירו, מקסימום נאכלו, כי זה ברזל וזו ארומה וזה כל כך מושלם, ופעם דווקא ציירתי רימון באופן טוב למדי, אז אולי אציירו בכל זאת, שנית.

(שמתי לב שעברתי מגוף שלישי לראשון. אני תמיד נוטה להתהפך. כמוה בדיוק)

אני בוצעת את הרימון. חציו ממש ממש רקוב. המוני זבובונים מקפצים בשמחה לכל עבר ואני מיד מביאה את צבעי המים והציור הראשון יוצא מסריח כמו הרימון עצמו.

איריסיה קובליו, אקוורל, דצמבר, 2012

איריסיה קובליו, אקוורל, דצמבר, 2012

אתמול שוטטתי באינטרנט ברגע של הפסקה מהחיים והגעתי לאיזה רב חרדי לשעבר שגומר את ההלל על איזה רימון מצוייר שלי.

וואו.

אני יודעת איפה הרימון הזה.

בהתקפות חרדה אני מוכרת ציורים במחיר של חולצה.

(שמתי לב שהשתמשתי במלה חרדה אחרי איזכור הרב החרדי. זהו טבעם של מכסמים. חופרים עד מוות)

אולי זה בסדר, כי יש לי בערך 8000 ציורים כאלה במגירות ואם הייתי מתייחסת לציורים שלי כמו לחולצות, אז אולי היה לי קצת כסף עכשיו לעשות טראק בהימלאייה ולא לחזור (אז מזל שאין לך כסף, אומרים לי המעטים הקרובים אלי, ככה להיעלם לנו פתאום באמצע החיים?- לא מסכימים. וחוץ מזה צריך פרוטות בשביל טראק בהימלייאיה. זה מה שאת רוצה?)

לא. לא יודעת. אולי. לפעמים.

אבל עכשיו אני צריכה להיות עם הרימון, כי יש לי מחוייבות לצייר בימים שאני לא עובדת.

 ובכן, בגלל שהרב החרדי הזה כל כך השתבח עלי, חשבתי שאפשר שאצייר עוד רימון היום:)

אבל הידיים שלי זה כבר לא מה שהיה פעם והצבעים קופצים ממקום מקום ואין לי כבר סבלנות ומה שהיה היה, אי אפשר למחזר כלום.

ועד שסיימתי את הציור של הרימון הרקוב שחלקו מובא כאן, נעשה צהרים אבל לא הייתי רעבה לכלום כי ריחו של הרימון גומר את התיאבון והזבובונים מגרדים

והאור בחלון מתחלף לאפור וצריך למהר

אז ציירתי עוד שתי סקיצות

איריסיה קובליו, אקוורל, דצמבר 2012

איריסיה קובליו, אקוורל, דצמבר 2012

 .

איריסיה קובליו, אקוורל, דצמבר 2012

איריסיה קובליו, אקוורל, דצמבר 2012

וגם צילמתי את הרימון שמשום מה בצילום נראה כה חושני ומגרה

אבל אני צריכה עכשיו כדור נגד אלרגיה כי בגללו מגרד עכשיו גופי

ועדיין לא אכלתי כלום

והנה הערב מתגנב באכזריות, עדיין לא חמש וחשוך, וחשוך במיוחד כשגרים בדירת קרקע ואף פיסת שמש לא מסכימה להתחבר אלי,

ואני איריס, איריסיה מאספמיה, בלי שמש בחורף, מתקשה להרים את הראש ולהפעיל את האצבעות האוחזות במכחול כדי למצוא איזו שעה של נחמה

אספמיה קטנה.

 כאן קישור לאספמיה חלק א'

*איריסיה מאספמיה (1)

וגם כאן קישור למה שרבי ניר המלומד כותב עלי

IMG_6546

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

18 responses to “איריסיה מאספמיה (2)

  • David Palma

    זה כל כך מתבקש שלא הרגשתי שאני רשאי לסרב:
    "הרוצה לראות יופיו של ר' יוחנן,
    יביא כוס של כסף צרוף וימלאנה
    גרעינים של רימון אדום,
    ויעטר כליל של ורד אדום על פיו,
    ויניחנו בין חמה לצל –
    ואותו זוהר מעין יופיו של ר' יוחנן הוא". (בבלי בבא מציעא פד א')

    אהבתי

  • יוסף

    הי איריסיה
    פוסט מקסים
    אני רואה שחורף קצת מעיק עלייך
    חיבוק

    אהבתי

    • איריסיה קובליו

      ג'וזף, אם מתייחסים לאיריס המושכת בחוטים של איריסיה, אז המושכת מעדיפה חורף ללא ספק, אבל הנמשכת היא כמו מטוטלת (כי היא נמשכת…) ואם חורף היא מתגעגעת לקיץ, ואם קיץ היא מתגעגעת לגשם ורוח, ואם רימון היא מתגעגעת לאפרסק ואם אפרסק היא מתגעגעת לסופגנייה, וכו' וכו'
      אז את מי לקחת ברצינות, את המושכת או הנמשכת??

      אהבתי

  • שוֹעִי

    איריסיה יקרה, יש ימים כאלה שהכל נראה שבור, עזוב, חסר-תקנה. ובכל זאת, אני חושב, הצלחת לצרף בשנים האחרונות כמה וכמה אנשים למעגל אלו שמעריכים מאוד את האמנות
    שלך. יש את השיר של ריוקן טאיגו המדבר על כך שגם המאחרים לפרוח מבין הפרחים פורחים לבסוף.
    אהבתי את מה שכתב עלייך ניר שטרן (ראיתי את הפוסט באתר שלו כבר מזמן); כפי שאת יודעת אני שומר לך את את המקום של מי שהחזירה אותי להתבונן באקוורלים; הרבה זמן
    לא מצאתי משהו מפעים בטכניקה הזאת, ואז פתאום הציורים שלך הופיעו, וזה לא מעט, תודה (-:

    אהבתי

  • איריסיה קובליו

    שועי יקר, אני מאד אוהבת את המשורר ריוקן. מכיר את המשוררת גבריאלה אלישע שמיטיבה לתרגמו?
    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=241&itemID=23831#post23831
    וכן, ראיתי את התגובה שלך אצל ניר שטרן. ואני שמחה ששיניתי את המבט שלך על צבעי המים. הם יכולים להיות מאד קרובים לריוקן

    אהבתי

  • מירי פליישר

    מאוד אוהבת אקוורלים שלך שמרמזים על סופם הבלתי נמנע של הפירות וחיינו, כמו האחרון. כשציירת כמוך מציירת בייאוש יוצאת שירה אדירה. גם כשהיא מציירת בשמחה.

    אהבתי

    • איריסיה קובליו

      מירינקה, שמחה שאת אוהבת. בדרך כלל ב- רבע שעה האחרונה של השעורים אצלי, חלק מהתלמידים נדחפים ע"י איזה משב פנימי לא צפוי ועל הדף הקטן, הצדדי, זה שמיועד לסקיצה, בוקע ציור מושלם, כמה כתמים/קווים בלבד. הרבה פעמים זה קורה בעמידה, עם התיק שכבר על הכתף. הם שואלים את עצמם בשביל מה התאמצתי כך וכך שעות ושוב ושוב מחקתי, כשפתאום, כשהתייאשתי- "יוצא לי"
      זו הרפייה, וזה חסד אבל זה בעיקר מתנונת שניתנת לנו. וצריך לשים אותה בצד ולא לצפות לה. כי היא תמיד באה בהפתעה והיא בעיקר אשלייה

      אהבתי

  • חנה טואג

    יש ימים כאלה איריסיה שמציירים רימונים כל כך יפים, אהבתי את הגיגיך את אמנית נפלאה

    אהבתי

  • סמדר לומניץ

    מרגש מאוד איריסיה. תודה.

    אהבתי

  • יולה

    מכירה את זה. הלב רוצה ובאצבעות כאילו יש פקקים. כלום לא זז. אצלי זה לא עונתי. זה ככה כבר דיי הרבה זמן. בסוף זה יתפרץ החוצה. אני יודעת. את מציירת מקסים. גם מה שלא יפה בעינייך יפה בעיניי.

    אהבתי

  • geraginzburg

    מתוקה, קראתי פוסט הזה אתמול,
    העבודות נראות נפלא, לא ראיתי מקור,
    וגם לא קראתי את התגובה של הרב.
    מה מעשייך ומצבייך היום
    לאב

    נשלח מה-iPhone שלי

    אהבתי

  • nirstern

    היי איריסיה (ואיריס),
    נכון שפעם הייתי חרדי. אותי זה מפחיד עוד יותר מאשר אותך, אבל אני כבר לא, אני כעת סתם ילד מבולבל ואבוד שמשתדל להשתחרר מזה ומהחרדה בכלל ולחפש איך מתחילים חיים מחדש, בעולם חדש ולא מוכר, בלי לדעת מה לעשות עם העבר שפקע כאילו מעולם לא היה, שאותו אני בכלל לא באמת זוכר מבפנים. אבל בעל כרחי הוא חלק ממני, חלל פעור, ויש בו גם ילדים שנותרו אי שם ואני מגשש איך להתחבר אליהם. זה לא באמת משהו כל כך מאיים, יותר פתטי אולי.
    כשהייתי חרדי הרגשתי דברים שבאים מלמעלה בכח רב, גם בחידושי גמרא יש יצירה והייתי טוב בזה, וזה איכל את החיים הבסיסיים הנורמליים שלי, לכן בעצם נפלטתי משם בצורה של משבר נפשי למרות שהבחירה שלי היתה להישאר בגלל הילדים.
    אני מרגיש בציורים שלך, במיוחד הפשוטים, הירקות והפרחים והנופים, משהו גדול וחזק שבא מלמעלה, עם אור ויופי בוהק וגדול. ואני לא מקנא בך. נמעכתי מתחת לדברים מהסוג הזה וברחתי מהם, והם רודפים אותי עדיין. אני מחפש מוצא, שלווה, חיים, ולא יודע איך.
    פעם העולם היה מאוד מכבד אנשים שיוצרים דברים כאלה, שהם אולי בעצם לפעמים צינורות לדברים האלה, ויכולים גם להיות קרבנות של הדברים האלה. אולי זה עזר, אולי זה סוג תמיכה כמו שמלכת דבורים מקבלת מהקן, ואולי זה לא עזר בכלום והיה רק כמו לשתות מים מלוחים כשצמאים. היום העולם כבר לא כזה. גם בלי שאני יודע איך, אני מאמין שאפשר להסתדר גם ככה. בקטן, בקרוב. מאחל לך מאוד שתמצאי שלווה וטוב.

    אהבתי

  • איריסיה קובליו

    תודה ניר על כל מה שכתבת בהתייחס אלי ותודה על השיתוף מעולמך והתלבטויותיך. מאחלת גם לך מציאת שלווה טוב.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: