איריסיה מאספמיה (2)

את לא יודעת מה לעשות. אין לך תכנית עבודה. יותר מדי מעברים. שינויים. ועוד כל מיני בורות רגש כאלה כמו אכזבה (מסטודיו בלב ההוויה הת"א) וחוסר אנרגיה לפרוץ מעבר לה, התפרקות הגדרות, משאלות, רצונות, השגה ודחייה והרגשה של כנפיים קצוצות.

בקר במטבח. את שותה תה. אין שום דבר מנחם לידו. כי לא בא לך. לא בא לך כלום, אפילו שהמטבח בהרצליה כה יפה ובחלון נרקיסים ורקפות ועוד פרחי חורף והמטבח הקטן מואר וצבעוני כל כך עם קערת עגבניות והקלמנטינות

אבל מה מסריח כאן כל כך?

אני מדליקה שלושה תנורים, כולל תנור האפייה ורועדת מקור. יום ראשון, תחילת השבוע. זהו יום שאני לא עובדת. זהו יום מיועד לציור. אז מה אצייר? ובשביל מה? ובשביל מי? לעצמי? מה מסריח כאן, אוף, ריח חמוץ רעיל כזה, אני מפנה מבט לשידה שבפינה עליה מונחת קערה עם רימון ענק שג' הביא לפני שבועיים או שלושה, בתקווה שאציירו, מקסימום נאכלו, כי זה ברזל וזו ארומה וזה כל כך מושלם, ופעם דווקא ציירתי רימון באופן טוב למדי, אז אולי אציירו בכל זאת, שנית.

(שמתי לב שעברתי מגוף שלישי לראשון. אני תמיד נוטה להתהפך. כמוה בדיוק)

אני בוצעת את הרימון. חציו ממש ממש רקוב. המוני זבובונים מקפצים בשמחה לכל עבר ואני מיד מביאה את צבעי המים והציור הראשון יוצא מסריח כמו הרימון עצמו.

איריסיה קובליו, אקוורל, דצמבר, 2012

אתמול שוטטתי באינטרנט ברגע של הפסקה מהחיים והגעתי לאיזה רב חרדי לשעבר שגומר את ההלל על איזה רימון מצוייר שלי.

וואו.

אני יודעת איפה הרימון הזה.

בהתקפות חרדה אני מוכרת ציורים במחיר של חולצה.

(שמתי לב שהשתמשתי במלה חרדה אחרי איזכור הרב החרדי. זהו טבעם של מכסמים. חופרים עד מוות)

אולי זה בסדר, כי יש לי בערך 8000 ציורים כאלה במגירות ואם הייתי מתייחסת לציורים שלי כמו לחולצות, אז אולי היה לי קצת כסף עכשיו לעשות טראק בהימלאייה ולא לחזור (אז מזל שאין לך כסף, אומרים לי המעטים הקרובים אלי, ככה להיעלם לנו פתאום באמצע החיים?- לא מסכימים. וחוץ מזה צריך פרוטות בשביל טראק בהימלייאיה. זה מה שאת רוצה?)

לא. לא יודעת. אולי. לפעמים.

אבל עכשיו אני צריכה להיות עם הרימון, כי יש לי מחוייבות לצייר בימים שאני לא עובדת.

 ובכן, בגלל שהרב החרדי הזה כל כך השתבח עלי, חשבתי שאפשר שאצייר עוד רימון היום:)

אבל הידיים שלי זה כבר לא מה שהיה פעם והצבעים קופצים ממקום מקום ואין לי כבר סבלנות ומה שהיה היה, אי אפשר למחזר כלום.

ועד שסיימתי את הציור של הרימון הרקוב שחלקו מובא כאן, נעשה צהרים אבל לא הייתי רעבה לכלום כי ריחו של הרימון גומר את התיאבון והזבובונים מגרדים

והאור בחלון מתחלף לאפור וצריך למהר

אז ציירתי עוד שתי סקיצות

איריסיה קובליו, אקוורל, דצמבר 2012

 .

איריסיה קובליו, אקוורל, דצמבר 2012

וגם צילמתי את הרימון שמשום מה בצילום נראה כה חושני ומגרה

אבל אני צריכה עכשיו כדור נגד אלרגיה כי בגללו מגרד עכשיו גופי

ועדיין לא אכלתי כלום

והנה הערב מתגנב באכזריות, עדיין לא חמש וחשוך, וחשוך במיוחד כשגרים בדירת קרקע ואף פיסת שמש לא מסכימה להתחבר אלי,

ואני איריס, איריסיה מאספמיה, בלי שמש בחורף, מתקשה להרים את הראש ולהפעיל את האצבעות האוחזות במכחול כדי למצוא איזו שעה של נחמה

אספמיה קטנה.

 כאן קישור לאספמיה חלק א'

*איריסיה מאספמיה (1)

וגם כאן קישור למה שרבי ניר המלומד כותב עלי