על הרגע הזה, שבין יוגה לגורי אלפי. סוג של

אמש, ערב יום העצמאות, בין סרט על יוגה והתכנית ההפוכה ממנו, של גורי אלפי, הקיש בדלת ידיד ותיק שמופיע בכל פעם בזמן לא מתאים, בעייפות מוחית מציפה וליאות נפשית שמוכנה לנוע מרומו של עולם ורצפתו בלי להניד עפעף. אז פתחתי לו את הדלת בתנאי שזה יהיה רק לרגע, לכוס תה קמומיל ( כבר מזמן אני לא שותה בירה) לא כדי לשמוע מה יש לו להגיד, אלא כדי לצאת ידי חובה. הוא נכנס והתיישב דווקא בסטודיו שלי על יד המחשב וסילק את הפייסבוק מהמסך וחזר לדף הסרט על היוגה. סרט טוב? הוא שאל, כן עניתי, מרגש ברובו, אבל לא אהבתי את המורה שהציגו בהתחלה ובסוף, הכריזמטית הזאת שצעקה מול המונים אחדות אחדות. כריזמטיות מהסוג הזה דוחה אותי. תמיד היית ביקורתית, הוא אמר, לא ביקורתית, תיקנתי, רגישה לשקר, חופרת לאמת…ולרוב מתאכזבת, הוא הוסיף. כן. פעימות הלב שלי מורכבות מאכזבות כאלו או אחרות. אכזבה במקום אהבה, הוא פולט בכמו ציניות. אהבה.. אני אומרת, איזו אהבה, ככל שהשנים עוברות היא מתרחקת ממני, האהבה הזו, ללא תנאי, אהבה לכל, ללא שיפוט, ללא הבדלה, האהבה שהאמנתי בה בכל קיומי בשנים ההם שהייתי תלמידה ומורה ליוגה, שהאמנתי כי דרכי סלולה ורק צריך להסיר מדי פעם אבנים כאלו ואחרות שחוסמות או מסתירות את הדרך הבטוחה. ופעם אחת אחזת בסלע גדול מדי והתדרדרת אתו למטה, הוא מזכיר לי. ומאז קשה לטפס, אני נאנחת, אולי בלתי אפשרי, כל אבן שאני מנסה להיאחז בה כדי לטפס בחזרה לכוון הפסגה ההיא נשמטת מידי. אבל לפחות יש לך כמה דברים אחרים בבורות הדרך להיאחז בהם, הוא מנסה להיות אופטימי, הפרחים למשל שאת מציירת , פרחים זה גם יוגה. לא,אני אומרת, אני רוצה כמו בסרט, את האופטימיות הגופנית הזאת, התמימות ההיא של האהבה הבלתי מעורערת לגורו של הדרך. אי אפשר לחזור! הוא מדבר בפסקנות, מי שליוו אותך אז חלפו. התפוררו. לא באמת היו, הוא מקשה, ואני יודעת שעוד מעט יטיף לי שאני סנטימנטלית מדי, מלעיטה את עצמי בסיפורי העבר הכביכול מפואר של העידן ההוא. אז לאן נעלמה היוגית שבי? אני שואלת אותו. היא לא נעלמה כלל, אלא שאת שיפוטית כלפי עצמך וזה מה שמעייף אותך כל כך ואת בוחרת לראות רק חלק מהתמונה. בשלב זה כבר התעייפתי ממנו ממש. די, לך כבר, תחזור בפעם אחרת, אני רוצה לראות את גורי אלפי ולצחוק קצת, כי היוגה הזו מאיימת לפרוץ את סכר הצער שלי ואתה לא עזרת לי כאן. בסדר, הוא אומר ומבטיח לחזור בקרוב, הידיד הזה שלי שקורא לעצמו חשבון נפש. כן כן, ממש הגעת ברגע מתאים, בין יום הזיכרון לעצמאות. אום. אום. אום.

 

קישור לסרט על יוגה חובקת עולם:

הסרט על יוגה

*

בהימלאיה על הגנגה, 2007