על האמת הגאונית, על אקוורל ועל נשים

(סקיצת הרהורים ליום הולדת)

הימים שלפני יום הולדת הם ימים של חשבון נפש, לא שהנפש משתוקקת לחשבון הזה, אבל תמיד פוקדים אותה צירים כאלה, אפילו בזמנים שנדמה שאין סיבה לדאגה, פתאום נפער החור ומתוכו מפעפעות מחשבות קיומיות נדושות, מי אני, למה ומה, והמלה הזו שמשתמשים בה בעידן החדש: יעוד, ואיפה הצלחתי ובעיקר איפה נכשלתי, ואיפה סטיתי ואיפה ויתרתי ואיפה מחקתי ואיפה היה לי אומץ, ולאן נעלם  האומץ, ואיפה היתה בי אופטימיות לבנות משהו חדש (תערוכה – בקטנה, ובית- בגדולה) ואן נעלמה אנרגיית העשייה, ומה נראה מבחוץ ומה מתכווץ מבפנים, והשנים שחולפות ומְזָקְנוֹת את המראה והפחד שיְזָקְנוּ את הרגש היָלְדִי החי, ולאן נעלמה החוצפה לחיות איך שבא, ולפלס דרך בתנופה ולעומתה העייפות והמבט לאחור שהולך ומתארך, כי האחור נעשה ארוך יותר, מפותל יותר, מורכב יותר, ונוסף המבט על היד הקלה בהקלדה והפה הכבד בדיבור, והעיניים המתרוצצות מדף לדף בין מחיצות הרשת האינסופיות מול העיניים המתעייפות בקלות  מול מה שאנחנו מכנים "מראות מציאות", נופים, רחובות, חנויות, כביש, פנים אמיתיות של אנשים שחולפים על פנינו.

 אבל לא על זה רציתי לכתוב.

אתמול קראתי פוסט מרתק של מרית בן ישראל. על ספר המתעד נקודות מעניינות באמנות המאה ה 19. רק שתי נשים מוזכרות בתולדות האמנות ההיא. אלו דברים ידועים. היום הדברים שונים. הניראות הנשית קפצה לאין שעור. ובכל זאת. רוב הנשים המצליחות לפלס דרך כלל עולמית, לא רק באמנות, גם בספרות, ועוד תחומים יצירתיים, אפילו בתחומים רוחניים, תחומי דת, הן נשים שלא נישאו, או שכן, אבל לא גידלו ילדים, לא היו בתוך מערכות יחסים נורמטיבייות. אם נולדת אישה והיעוד שלך הוא אמנות, אל תתאהבי או אל תתחתני עם מי שאת מאוהבת בו ואל תלדי ילדים. זהו מסר נורא ובלתי אפשר ובלתי אנושי ובלתי מוסרי. אני לא עמדתי בו. אני אישה שמתאהבת הרבה ואז אין לי אלא ללכת עד הסוף עם זה. אני לא מתחשבנת עם היעוד שלי. אני לא יודעת מהו היעוד שלי. אפילו סטודיו "נורמאלי" מקובל,  קלאסי, לציור, אני לא מסוגלת להקים. גם בשנים שחייתי לבד, או כאימא יד הורית, הציור שלי היה חלק מהאימהות שלי, חלק מהיותי אישה ששואפת לזוגיות, גם אם הצהרתי אחרת.

המחשבות המתערבלות האלו גם באות בעקבות הביקור שלי בלונדון, בעקבות המפגש עם שני ענקי הציור הבינלאומיים: דיויד הוקני ולוסיאן פרויד. שני גברים שחגגו את החופש שלהם ממערכת יחסים זוגית, בית ומשפחה, ילדים ואחריות הורית.  שניהם חגגו, כל אחד בדרכו, את האמנות שלהם עד הסוף, מצב בלתי אפשרי בחיי. כשבתי גל נולדה, באמצע לימודי המאסטר שלי באומנות, בארצות הברית, אמר לי אחד המורים (שאני לא זוכרת את שמו) שהפיכתי לאימא הרסה  את כל הסיכויים שלי להמריא. ואני, כל מה שרציתי לצייר עד סוף הלימודים זה את פניה של התינוקת שלי. זו היתה אחת השנים המאושרות בחיי. אולי המאושרת ביותר. התגלמות הטוהר יצאה ממני. היצירה הגדולה שלי. מורה אחר אמר שהוא סקרן מה היה קורה אילו היו סוגרים אותי בכוח במשך שנה בסטודיו נעול ורק זורקים לי אוכל דרך צוהר צדדי. בטח האמת הגאונית היתה יוצאת ממך סוף סוף, הוא אמר. אני לא יודעת לאיזו אמת גאונית  הוא התכוון… אולי לאמת הגאונית של ג'ורג'יה אוקיף?  של פרידה קאלו? מה שבטוח אי אפשר לעשות אומנות מבלי להתאהב ומבלי שהתשוקה תבער. ילדים, בניית בית, משפחה, ארוחות וקניות, טיפול בהורים מתבגרים, כל אלו מפחיתי תשוקה. האם הוא התכוון שאסע לאיזה מדבר במקסיקו או בלואיזיאנה? לאיזה אי באוקיינוס הפאסיפי? הוא בטח לא התכוון שאחזור לישראל, בדיוק חודש לפני מלחמת המפרץ ושאלחץ כל כך מזה שהתינוקת שלי לא מסכימה להיכנס לאוהל הפלסטיק ושמרוב לחץ וטיפשות ועודף יצירתיות מעוותת, אדביק את כל הבית בנייר הדבק הנצחי ההוא, שגזל ממני אחר כך חודשים של גירודו מהקירות והחלונות, עד זוב דם. והוא בטח לא התכוון שאגור בהרצליה ובגלל שאין מקום לסטודיו של ממש אבחר לצייר בעיקר בתוך מחברות, כי המשכנתא לא מאפשר לקנות צבעי שמן וקנווסים  ועוד יותר מזה, שאף אחד כבר לא יכיר אותי, כי לא למדתי אומנות כאן, בארץ הנידחת הזאת, עם המורים החשובים והקובעים והמטפחים את תלמידיהם הישראלים הצעירים יפי הנפש החברה והפוליטיקה .

אז הפכתי בעיקר לאישה ציירת באקוורל. מומחית לאקוורל. 25 שנים של אקוורל זה סוג של מומחיות. מומחיות נשית. לימדתי עשרות תלמידים בכל השנים הללו ובקבוצות האקוורל כמעט ולא למד אצלי תלמיד ממין זכר. אקוורל זה הפתרון הנשי. טכנית זה קל וזמין ולא דורש שום התארגנות מיוחדת, כמו מקום (סטודיו) וזה לא מלכלך. זה אקוורל.

אז אלוהי החומרים דואג לנשים ונותן להן חומר קל. והן יכולות להיות גם ציירות וגם אימהות וגם רעיות מסורות. ומה יותר טוב מזה?

ואגב, לאגון שילה, קלימט, טרנר ולעוד מאסטרים אחרים ציורי אקוורל מצוינים. אחדים. פה ושם. אבל הם התפרסמו בזכות צבעי השמן הגדולים שלהם. מי מהם היה רק ובעיקר אקוורליסט? הרי לרוב האקוורלים שלהם שמשו לסקיצות בלבד

 ואם הזכרתי "סקיצות", אז הטקסט הזה הוא רק סקיצה. הוא יכול להימחק בקלות. להשתנות. להתקצר. להתארך. הוא יכול להיות סקיצה לחיים חדשים שייפתחו בפניי אחרי יום ההולדת המפציע בעוד יומיים, וכפי שהבטיחו האסטרולוגים ונומרולוגים, השמש תזרח למרות הכל ותזכי להגשמה.

מי ייתן.

אימא איריסיה, אקוורל, 2012

גל תינוקת, אקוורל, 1988

אקוורל מתוך "שורות" עם טקסטים מאת גרא גינזבורג, 2004, הוצאת "אבן חושן"

.

.

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

22 responses to “על האמת הגאונית, על אקוורל ועל נשים

  • David Palma

    איריסיה, איזה פוסט מרהיב. חזק, ישר, ישיר, חקוק בצבעי אקוורל על לוח ליבי …
    ולמרות שהזדהיתי לא כאב לי בכלל (-:

    אהבתי

  • mooncatom

    חשבון נפש מרהיב ואמיץ, דודו אמר את הרוב, אבל אוסיף רק שכאישה, לי כן כאב לקרוא ולהרגיש ולדעת כמה נכון כמה נכון. לנשים זה כמעט תמיד: תבחרי.

    הדרך בה הגדרת את האקוורל כאמנות של נשים הזכירה לי אישה שפעם כתבתי עליה, מאיירת מן התקופה הוויקטוריאנית בשם הלן פטרסון, שהפכה לאושיית אקווארל אחרי נישואיה כי להיות מאיירת, אשת מקצוע לא היה מקובל ורצוי לאישה נשואה.

    אהבתי

    • איריסיה קובליו

      מיכלי, לכל אחד ישנה הבחירה בדר זה או אחר. אנחנו כנשים העיניין הזה של אימהות זוגיות משפחה בית כנראה בילט אין ולכן אנחנו רגישות לבחירות האלו, גם בזמן שעכשיו. מה שיתן את הסיכוי לשינוי (עכשיו זה זמן טוב לשינוי, זה איך שאנחנו תופסות את עצמנו. גם כשאנחנו עובדות ומפרנסות ומרוויחות יותר ובעלות תפקידים גבריים" יש לנו עדיין מחזור חודשי או הפסקתו, עדיין ההורמונים מנהלים אותנו (למרות התרופות המתקדמות) ועדיין אנחנו נחדרות ולא חודרות לרוב:)

      אהבתי

  • רונה

    הבחירה היא נדמה לי בין אמנות לאמהות, לא בין אמנות לאהבה.

    אהבתי

    • איריסיה קובליו

      רונה לא דברתי על בחירה בין אמנות להתאהבות, אלא לאהבה בזוגיות, אימהות, בית, משפחה וכו'. ולא תמיד הבחירות הן בידנו. ישנן נסיבות המובילות לדברים כפי שהם מובלים במהלך החיים.
      בפייסבוק התכתבנו על האקוורל והרישום מול צבעי השמן. זה אולי הפוקוס , לא?

      אהבתי

  • Sarit Shamir

    בדיוק אתמול הייתה לי שיחה עם חברה שאמרה לי שעלינו לוודא שכל מה שנעשה, נעשה מתוך להט התשוקה שבתוכינו, וגם אם אמהות היא תשוקה אל לנו לשים בצד את התשוקה לאהבה החיה בנו אני לקחתי זאת לכתיבה ממך אני לומדת זאת אודות האקוורל והציור,
    איזה פוסט איריסיה איזה פוסט מלא עדינות לצד אומץ, אוהבת אותך כותבת אותך!!!

    אהבתי

  • mooncatom

    מאוד נכון איריס, ועדיין מעציב קצת, לחשוב שזה כאילו ניתן לשינוי ויחד עם זה בגלל הסיבות שכתבת בסוף נשארים דברים שלא יכולים להשתנות. הייתי מוסיפה עוד סיבה אחת, והיא שאימהות היא עניין מוגבל מאוד בזמן, בעוד שאצל הגברים הם יכולים להוליד גם בגילאים ממש מאוחרים.

    אהבתי

    • איריסיה קובליו

      נכון מיכלי, מבתברר שהרבה כימיה מסתובבת לנו בגורל:)
      וכן אבהות מאוחרת זה אפשרי (אני מכירה כמה אלה, שאפילו עברו תיקון באבהותם ונעשו אבות נפלאים לעת זקנה, אחרי כמה וכמה טעיות לא קלילות בנעוריהם..) ואימהות מאוחרת זה לא רק שכמט בלתי אפשרי, אלא אם זה אפשרי, כל החיים שהגיעו לאיזה שיא "קרייריסטי" נפסקים באחת.

      אהבתי

  • איריסיה קובליו

    תודה שריתי, כן התשוקה לאימהות יכולה להיות התשוקה הגדולה ביותר בחיי אישה. אני לא תכננתי להיות אימא אבל כשהיא רק התחילה להווצר בתוכי השתניתי ממש, ברמה התאית. זהמשהו שלא ניתן לצפייה. זו תופעת פלא. ברגע הההיא נולדה התשוקה לאימהות. זהו חסד. יש לו מחיר. כמו להרבה דברים אחרים.

    וכיף לי שאת קוראת אותי:))

    אהבתי

  • רונה

    אמת, מה שחשוב הוא הביטוי העצמי ואם כן – מה רע באמהות? שיש אומרים, וגם את, שזה הביטוי האולטימטיבי של אהבה.

    אהבתי

  • חני ליבנה

    התרגשתי מאוד מהטקסט שלך, אלו מחשבות שעולות גם בי לפרקים, בעצם די הרבה, על המחיר, על היצירה והמשפחה, על נשיות ופתרונות יצירתיים, אני בחרתי בכתיבה לילדים והתמדה באקוורל, אבל אני יכולה לטעון שאני מאושרת רוב הזמן, או שאולי אני משלה את עצמי, מה האמת האמיתית פה? הדברים שלך איריסיה תמיד מעוררים בי מחשבה ומעירים בי צורך יצירתי.
    הציור של גל התינוקת מושלם, יש בו את הטוהר והיופי וההתחלה שלה והצלחת הכל הכמה נגיעות מכחות, זו אומנות גדולה בעיני.

    אהבתי

    • איריסיה קובליו

      חני, התמדה זו מלת המפתח אצלך. זו הבחירה שלך שמתאימה לך. בהשקפת המזרח ההתמדה היא המפתח להצלחה. בעידן השפע החדש הממערבי ההתמדה קשה ביותר. ההתפוררות וההתפרקות הם ברייטינג. שום דבר כבר לא מובן מאליו. ואלי דווקא בגלל זה התסכול גובר

      אהבתי

  • Vered Navon

    כמה יפה כתבת, כמו רשימות מכחול… הרבה פעמים הרהרתי וממשיכה להרהר גם היום בסוגיה הזו, למשל העסיק אותי בשבוע שעבר, מן הסתם לפני יום ההולדת… (נולדתי חמישה ימים לפניך :))
    עם ילד בן שבע שכמעט רק הצרכים שלו מקבלים מענה, ישנו תסכול שלא בדיוק יודעת איך להתמודד איתו, כי הלהט ליצור לא כבה. מנסה לפנות מקום לצורך הזה, כמעט ללא הצלחה. מרגישה היטב על מה את מדברת.

    אהבתי

    • איריסיה קובליו

      תודה ורד וברוכה הבאה לבלוג שלי. אז אנחנו לא רק באחוות נשים ואימהות אלא גם באחוות הדגים. מזל טוב!

      אהבתי

      • Vered Navon

        תודה איריס, גם לך ואאחל שוב בעוד יומיים:) לא סתם התלהבתי מהסגנון שלך, ורציתי להיעזר באיורים שלך כדי להגשים פרויקט שחלמתי עליו. אבל הנה, עוד דוגמה לכבלי היומיום כשאת אמא, הכל נדחה ועכשיו אמצע החיים, בדיוק הזמן שבו הגברים מגיעים להישגים שלהם, זוכים בכל מיני פרסים על יצירתם.🙂 אני חושבת שנולדתי איפשהו באמצע על הרצף בין גבר לאישה, מעולם לא הסתפקתי במימוש הצורך להפוך לאמא, ולא הסתפקתי גם במימוש הצרכים האחרים וויתור על אמהות, זה פשוט לא בא בחשבון וגרר תסכולים אחרים שהפריעו ליצור באמת- הציפייה לממש אותה.
        על פניו- את הצלחת להגשים את שני הדברים, על אף כל מה שכתבת, וזה נפלא. הציורים והרישומים נהדרים, מורגשים התשוקה והלהט שנמצאים שם ומניעים קדימה… לפני היומולדת תמיד יש נפילה קטנה, ושלך נופל בדיוק או יום אחד לפני יום השוויון האביבי. מכאן הימים מתארכים והשמיים מתבהרים:)

        אהבתי

  • דנה רוזנאי

    פוסט מצויין. הזדהיתי, מאד.

    אהבתי

  • איריסיה קובליו

    תודה דנה וברוכה הבאה לבלוגי

    אהבתי

  • שוֹעִי

    איריסיה יקרה,

    יום הולדת שמח.

    אם איני טועה הפרשה הגדולה ב"החיים, הוראות שימוש" של ז'ורז' פרק עוסקת בחתוך אקוורלים ימיים לפזלים, כאשר הצייר עצמו מקבל את הפזל חתוך ומרכיב אותו לפי תקופה של פאזל אחד פר שבועיים. כך, הוא משחזר את ציוריו במשך עשרים שנה.

    אגב, אני נהנה מאוד מן האקוורלים שלך, אני לא יודע אם זה הואיל ואני קולט את הנשיות שבהם (נשיות תמיד מסקרנת אותי, אני חושש שהיא די חסירה בי, כלומר, אני אמנם עדין ורגיש, אני חושב, אבל קשה לאפיין בי קווים נשיים, ונורא קשה לי לצייר נשים, משום מה, עד היום) או עקב כך שהם מאתגרים את דעותיי המוקדמות באשר לאקוורלים (גם אני חובב תמונות שמן ורישומי פחם, ואקוורלים על-פי-רוב, כמו גם טכניקה מעורבת, ותצריבים– נתפסו בעיניי רק עד לפני שנים מעטות כמשהו הלוכד את עיניי לבי הרבה פחות). מזל טוב דה לה מזל טוב (-:

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: