הזמן יורד מהפסים*

במפת אישיות ברוח השמאנית אובחנה הצפרדע כדומיננטית בחיי. היא היתה שם בכל צומת ופניה. כן, כן,  עניתי. צפרדעים תמיד ריגשו אותי. בכל צפרדע ראיתי נסיך, בכל קְוִויקָה שמעתי שירת אהבה ועל כל קפיצה לקחתי טרמפ לגלקסיה חדשה. זהו. לזה בדיוק התכוונתי, אמרה לי ר', שפרסה בקפדנות נוגעת ללב את מסלוליי רצופי התפניות, חסרות ההיגיון לעיתים. הצפרדע קופצת קפיצות התאבדות. מה זאת אומרת התאבדות, אני שואלת, היא יוצאת מהמסלול בפתאומיות, יורדת מהפסים ועוברת לזמן אחר, ענתה. הנה לך הסבר הגיוני לתופעות חסרות הגיון:)

 בגרסת "הנסיכה והצפרדע" שלוותה אותי בילדותי, הנסיכה מסרבת להתחבר לצפרדע. היא מלאת גועל, שקרים ומניפולציות ביחסיה עם הצפרדע וכשהיא מעיזה להרוג את הצפרדע היא מטיחה אותה בקיר, ואז מתרחשת הטרנספורמציה: הצפרדע הופכת לנסיך.

Nana Louise Nielsen

הגירסה הזו מאד הפחידה אותי וכשנפגשתי בגרסה הרכה (אני חושבת שזה היה וולט דיסני) המציעה התחברות לצפרדע, קבלה, כבוד הדדי, חשיבה חיובית ועשית הטוב והמוסרי (לקיים הבטחות), ובסופו של דבר להתגבר על דחייה הנובעת מהבדלים מגדריים ואסתטיים, אימצתי את הגרסה הזו, בניסיון להיות הנסיכה המושלמת, המקלפת ביסודיות ובהתמדה את שכבות הרוע, החטא, הטומאה, היוהרה, המוטמעים במהות האנושית.

 כיום אני מעדיפה את הגרסה הראשונה. הצפרדע היא בתוכי. היא המאבק שלי בצפוי, בנכון, בקבוע, בהגיון. הצפרדע היא השעון המעורר שלי. היא המרדנות, הסירוב ללכת בתלם. היא ההפתעה, היא הריגוש, היא הפועלת בדרך חסרת ההיגיון הנראית כנגד כל הסיכויים, היא האומץ לקפוץ ולהתנפץ על קיר הזמן הליניארי. נסיכת ילדותי מעיזה להטיח את הפחד הכי גדול שלה בפעולת התאבדות ועל כך היא זוכה בחסד (נסיך).

Mary Jane

ולמרות הנאמר, אני בוחרת בסיפור זן הפוך, כביכול הפוך, כפסקה מסיימת:

שתי צפרדעים נפלו לחבית מלאה חלב. החבית היתה כה עמוקה שאי אפשר היה לקפוץ מתוכה החוצה. אחת התייאשה והתאבדה בטביעה והשניה המשיכה לחתור בהתמדה עד שכלו כוחותיה והיא עמדה להרפות ועצרה, ואז היא הבחינה שהחלב הפך לחמאה ומתוך הבסיס המוצק הזה היא קפצה בשארית כוחותיה אל מחוץ לחבית.

 הרהור: שתי הצפרדעים פעלו מתוך אופיים המתאבד האימפולסיבי . אחת עשתה זאת מייד, קפצה אל מותה בפתאומיות בניסיון להינצל מהסבל ולצאת מהזמן והשניה חתרה בהתמדה, לא בגלל שהיתה טובה וחכמה מחברתה, אלא גם היא פעלה מתוך מניע חסר הסבר והגיון ביחס לתובנה הצפרדעית שלה. גם היא פועלת באופן התאבדותי: היא חותרת עד מוות כמעט.  ואנחנו, כבעלי תבונה אנושית מייחסים לפעולתה את תכונת ההתמדה, מבדילים אותה מחברתה, כנטייתנו להבחין בין טוב ורע, אבל האם בגלל זה היא מתוגמלת?

ומה מצפה לה מחוץ לחבית? רק אלוהים יודע… ומחייך 🙂

Mathias Klang

   *הכותרת לקוחה ממייל שנשלח לי הבקר ובו שורת השיר הזו.