המכשפה, התפוח ושלגיה
פוסט אישי לגמרי.
את שלגיה הראשונה שלי הכרתי דרך וולט דיסני, מספר ישן שנקנה עבורי בילדותי המוקדמת. את הסרט ראיתי הרבה שנים אחרי, בזמן שהפכתי לאימא. תמצית הציורים, מהספר הקטן של ילדותי, נחרטה עמוק בלבי ולמרות שפגשתי איורים מופלאים ומעוררי השראה רבה יותר משל וולט דיסני האימתני, פניה המתוקות של שלגיה, עם הסרט האדום, צילה של האם המכשפה עם ידיה המיובלות, וניצנוצו של תפוח הרעל, בעת הפיתוי, רגע לפני נעיצת שיניה הטהורות בקליפתו האדומה המגרה, אותו רגע, הוא רגע מכונן, רגע של בחירה בנתיב אחר, לא ידוע.
על הרגע הזה אני רוצה לכתוב משהו ואת הרגע ניסיתי לצייר.
ואני לא בטוחה שאצליח לכתוב על זה באופן לא מבולבל, כי ברגע זה אני תחת השפעה דחוסה של סרט מטריד שראיתי הערב "מה עוד אני רוצה", של הבמאי האיטלקי סילביו סולדיני, החותך בסכין ללא הרדמה במושגים: פיתוי, בגידה, התמכרות, הרס ובחירה. אבל לא אכתוב על הסרט כי הבטחתי לעצמי לכתוב על התפוח. ושהפוסט יהיה אישי ולא זורם כמאמר רציני, פסיכולוגי או ספרותי, ואפילו לא כ"צהובון", למרות שאחשוף ואכתוב
שאני גרה ברחוב התפוח, ובדיוק כשעברתי לרחוב הזה, לפני כשנה וחצי, קראתי דווקא ניתוח פסיכולוגי נחמד ומשכנע לאותו מעבר, שתפוח הוא סמל לצמיחה, לקבלת ידע, ללידה מחדש, להתפתחות רצינית, וכו' וכמו הדמות הנשית הבראשיתית, חוה, שקבלה את נשיותה מעץ הדעת, שמיוחס לו כמצמיח תפוחים (קראתי ספקות לגבי פרי התפוח) כך גם שלגיה נוגסת ומתעלפת.
אני לא אגע בעילפון כרגע, ובטח שלא בנסיך המציל, כמו במיטב האגדות, אלא באותו רגע, הרגע שלפני הנגיסה, בו לפי תפיסתי, המכשפה, התפוח ושלגיה עצמה יודעים את העומד להתרחש, כמו שחקנים הקוראים את הטקסט במחזה, כשכל העלילה קיימת בתודעתם, והם בכל זאת מבצעים את תפקידם ללא התנגדות, כי זה מה שצריך לקרות: המכשפה-האם חייבת להרעיל, התפוח המורעל חייב לאפשר לשלגיה לבחור בו ורוקד את ריקוד הפיתוי באופן מושלם ושלגיה לא יכולה אחרת אלא לנגוס, ובאומץ מופתי היא נענית, וכל המשתתפים יוצרים את הקסם הזה של מעבר מעולם לעולם, או ממימד למימד.
כמובן שלא כל פיתוי מוביל לצמיחה ושינוי הנחשבים לחיוביים וישנן בחירות הנחשבות להרסניות במיוחד,
כמו שלא כל תפוח הוא מורעל
ואולי בכלל טוב לאכול תפוחים אורגנים לחיים בריאים יציבים ומשעממים, ללא רופאים, קוסמים ומכשפות
כמו באימרה הידועה:
*An apple a day keeps the doctor away
Iris Kovalio. Acrylic, 60×80, 2011
*הכותרת לקוחה מהסרט "פריחת הדובדבן"
סקיצות. Sketches 
װ24 בפברואר, 2011 at 9:14 am
נחשבים ונחשבות… בעיני מי?
ואני שוב נדהמת מההבעה היודעת כל כך של שלגייה שלך.
ובציור מהספר הישן – המכשפה כל כך חמודה! מצחיקה כזאת.
אהבתיאהבתי
װ24 בפברואר, 2011 at 4:04 pm
ועכשיו המכשפה קצת מזכירה לי זאב…
אהבתיאהבתי
װ24 בפברואר, 2011 at 4:27 pm
לי יקרה
בכל מכשפה ישנו זאב ובכל זאב ישנו הפיתוי ובכל פיתוי ישנם גם הקדושה והטוהר (ראי בפייטה) ובכל תפוח ישנם המתיקות והרעל ובכל רעל ישנם הטוב והרע ולפעמים מה שנראה כרע מסתבר אחר כך כטוב ביותר שהה יכול לקרות
שלגיה שלי כבר בת חמישים. היא יודעת טיפ טיפה יותר משלגית הילדה שפחדה מהמכשפה בלילות ולא עצמה עין עד אור הבוקר
תודה על קריאתך
אהבתיאהבתי
װ24 בפברואר, 2011 at 4:30 pm
שלגיה שלי כבר בת חמישים. היא יודעת טיפ טיפה יותר משלגית הילדה שפחדה מהמכשפה בלילות ולא עצמה עין עד אור הבוקר
זה מרגש 🙂
אהבתיאהבתי
װ24 בפברואר, 2011 at 7:03 pm
אני בדילמה קבועה עם התפוחים האלה. אוכלת יום יום תפוח למען בריאותי אבל מדי פעם חוטאת בפסיפלורה.
אני מאוהבת בשלגיה שלך . היא כזו תמה וגם יודעת כל.
והרבה יותר נעים לקרוא אותך פה מאשר בסלונה 🙂
אהבתיאהבתי
װ24 בפברואר, 2011 at 7:10 pm
מאיה, הצחקת אותי. את באמת מאמינה בתפוחים? אני חוטפת מהם צרבת ואני בהחלט מעדיפה רימון או ליצ'י
ממה שאני זוכרת בחטף, יש בה גם קצת ממך, לא?
ולגבי הבית ההוא, ס', כן, אין ספק, ולכן עברתי דירה, כמו בחיי הנדודים שלי…
אהבתיאהבתי
װ24 בפברואר, 2011 at 7:11 pm
קראתי בנשימה אחת, כל מילה בול, ושלגיה שלך כל כך מודעת, יודעת ובכל זאת מנסה, כי איך אפשר שלא להענות לפיתוי? איך אפשר לחסום את הלב את הסקרנות? זאת שלגיה בוגרת שבדיעבד יודעת שהבחירה נכונה ונותנת לנו ביחד איתה לחזור שוב לרגע השינוי, פוסט מצוין!!!
אהבתיאהבתי
װ24 בפברואר, 2011 at 7:15 pm
איזה כיף חני, עם עיניים כמו שלך
שמת לב שהדוב נעלם?:))
אהבתיאהבתי
װ25 בפברואר, 2011 at 6:09 am
מה שיפה באיור של דיסני זה העץ לשמאל הדלת. בעוד ששפת הגוף של שלגייה מתגוננת ומסתייגת, העץ כבר מתכופף מאחורי גבה ובו בזמן מצביע על המכשפה ומושיט יד לתפוח. לגמרי מתמסר לפתוי.
והשרוול של השלגייה שלך כולו פצעים (או שפתיים?).
אהבתיאהבתי
װ25 בפברואר, 2011 at 9:34 am
מרית, ברוכה הבאה לבלוג שלי
מעניינים דבריך
בציור של דיסני אכן שלגיה מצויירת נרתעת, כי זה מה שמצפים ממנה או היא מעצמה, זו התנועה החיצונית האוטומטית למתרחש, ואולם בעיניי העץ מייצג את נפשה, את המיית ליבה, ולכן הוא מצוייר מתמסר. הכפילות הזאת אכן יוצרת ויברציה מעניינת (בדרך כלל הפועלת על הלא מודע) אצל הצופה. בשבילי ציור דיסני זה הוא גאוני.
הציור שלי -השרוול- יפה המבט שלך. פצעים או שפתיים- כן, כל כך מייצג את סיוטי ילדותי הפנימית. ראית נכון
אהבתיאהבתי
װ26 בפברואר, 2011 at 6:00 pm
פוסט מרתק איריס
בחירות יפות בשלגיה שלך. אוהבת את המשקפים
המחזקים לכאורה את המבט, וגם מעוררים שאלות
ביחס לראייה, ואת פלג הגוף התחתון הלא לבוש של חוה בגן העדן.
הצללית נראית כחיה, כעשן שחור, יש בו מהבילות
אולי אש שחורה.
מחייכת לעקבים של שלגיה של דיסני
והבגדים/מדים שלה. לא ממש נוחים
לתפקידה בבית הגמדים.
שואלת עצמי כמה האובייקט חושף את הטמון בו
כמה באמת יודעים, ואם יודעים למה בכל זאת
נוגסים.
אהבתיאהבתי
װ26 בפברואר, 2011 at 6:37 pm
סמדרי, תודה, אהבתי את שאלתך לגבי המשקפיים, את הארת אפשרויות המבט, וכן, חווה מהדהדת כאן, היא הרי יושבת עמוק בשורשי נשיותנו.
את הצללית בניתי מדמותה של האם החורגת/מכשפה, הלופתת את הסיטוציה, לא מאפשרת נסיגה, בעצם.
אני לא יודעת אם כל אובייקט חושף את הטמון בו. בדרך כלל זה ריקוד בין המפתה למפותה, האובייקט חושף בפני מי שמוכן להחשף.
אהבתיאהבתי
װ28 במרץ, 2011 at 12:55 pm
[…] את תנוחת הנערה. גם אצל דיסני העצים הם חלק מהאישיות. בפוסט שכתבה איריס קובליו על סצנת התפוח, אפשר לראות איך שלגייה […]
אהבתיאהבתי
װ2 בדצמבר, 2015 at 8:12 am
[…] קריאה נוספת של פוסט שלגיה שלי מלפני 5-6 המתייחס לציור שלגיה הזה כאן: An apple a day keeps the doctor away […]
אהבתיאהבתי