כאביי הרגליים של בת הים

לאימא שלי כואבות הרגליים. היא כבר בקושי הולכת. בגלל שיתוק הילדים שהיה לה בשנות החמישים, שממנו החלימה לחלוטין, היא פוחדת. אתמול חל יום הולדתה ובערב כשבאתי היא לא יכלה לקום מהספה. אבי רצה לתמוך בה אבל היא לא הסכימה. אני חייבת לבד, היא אמרה. ובכתה.

מצאתי בספריה שלי את ספר ילדותי, מרופט וחסר דפים, אגדות הנס כריסטיאן אנדרסן. שמו "היפות באגדות העולם", הוצאת מ. מזרחי, 1965. הכריכה חסרה וגם שני הדפים הראשונים של בת הים הקטנה חסרים. כשדפדפתי הגעתי לציור הזה

רגליי כואבות מאז אתמול. יצאנו מאימא ופתאום במעלית הרגשתי שאיני יכולה לעמוד. בן זוגי חייך ואמר שאני מעתיקה את אימא. כפות רגלי בערו. בקושי הגעתי למכונית. בקשתי ממנו שינהג. בבית, אחרי כמה משככי כאבים ומשחות, נשכבתי על המיטה בחדר השינה לי, והכאב גבר וגבר. פתחתי את הלפטופ שלי והתבוננתי בתמונות הוריי שאחותי צילמה יום קודם לכן בטיול מסע שלהם לירושלים, לעיר הקרה ונוקשה אליה הגיעה אימא,  נערה בת 16, מרומניה, ומיד חלתה בשיתוק ילדים. בצילומים אבא תומך באימא, נראה הרבה יותר קשיש ממנה, אבל כאביה של אימא ניכרים בפניה. תמונה זו קרעה אותי. בכיתי.

כאבי הרגליים שלי גברו אל תוך המחרת. מה ביקשה בת הים? רגליים, כדי שתוכל להיות בת תמותה, כלומר לעבור לעולם האסור, ממצולות הים לאדמה, לעולם בו תוכל לממש את אהבתה לנסיך שהצילה מטביעה. היא הקריבה את כל אשר לה. היא ויתרה על קולה. על קלילותה. היא הסכימה לכאב שילווה את חייה על האדמה. כאב רגליה היה קשה מנשוא. אבל

חייו של הנסיך היה קשורים באחרת.

חשבתי על הנסיך. היא אהבה אותו אמנם, אבל זו היתה אהבה ממקום מצולותיה, אהבה מהמימד שהשתייכה לו. היא היתה צריכה לאהוב אותו כדי לצאת משם. אולי היא אהבה אותו כאייטם. כמושא אהבה. אהבה מושגית המשתמשת בדמות כמעבר בין עולמות. היא לוקחת אחריות (בשפה הפסיכולוגית) ומסכימה לאבד את קולה ותנועתה כדי לצמוח מחדש. אבל זה לא

כשמציעים לה בסוף לנעוץ סכין בליבו של הנסיך וכך להנצל, כלומר לחזור למימד הקודם, לקבל בחזרה את זנבה וקולה, היא משליכה את עצמה ואת הסכין לים. אבל במקום לההפך לקצף היא עולה מעלה ונעשית נסיכת בנות האוויר, המקדישות את ריחות העולם לריפוי בני האנוש.

תמיד הייתי רגישה לריחות. בשנים האחרונות אני כל כך רגישה עד טירוף הדעת. משיכה ודחייה קיצוניים. אני גם רגישה לרעש. לקולות מסוגים שונים. אבל בעיית הרעש נפתרה עם אטמי האוזניים שהם ההמצאה הנהדרת בעולם כולו. חיפשתי אטמי אף. או יותר נכול נקודות זעירות שאפשר להצמידן לדופן האף, שיפיצו למשל ריח קוקוס. כשאני מרפה, בשעות (הארוכות מדי) לפני השינה, אני מסוגלת להריח את השכנים שלי מעבר לקיר. קשה לתאר את הסבל. אולי בגלל זה אני נדחית מבתי מלון ובמיוחד מצימרים. יכולה להריח את כל אלו שהיו לפני.

פעם אחת התאהבתי במישהו בגלל הריח שלו. זה היה כל כך טוטאלי עד שכל העולם מת מסביב. בגלל הריח שלו רציתי לעבור לעולם שלו. הלכתי למכשפה ירוקת הפנים והיא רקחה לי משקה ונתנה בידי חרב. תוך זמן קצר ערפתי את חיי וקפצתי לצד האחר.  אני לא זוכרת אם היא בקשה תמורה. אולי בקשה, והיום, בתוך סיוט כאבי הרגלים אני חושבת עליה. אמנם את קולי לא איבדתי. להפך. אבל  תחושת הכאב של רגליי מוליכה אותי אל הריחות הרבים שמקיפים את חיי כמפלצות רושפות. תהיתי על איזה ארמון הן מגינות, שלא אצליח להכנס, שמא יושב שם נסיך אמיתי ששמו : אהבת חיי

ציור: איריס קובליו, אקריליק, 70×80  , 2011

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

10 responses to “כאביי הרגליים של בת הים

  • מאיה

    שוב את כותבת גם אותי, חדה כמו סכין מנתחים.

    וזרקת אותי עכשיו לסדרת הספרים הזו שכבר כמה שנים אני מנסה להשיג אותה אבל היא נמכרת במחירים מופקעים לגמרי..

    אהבתי

    • איריס קובליו

      מאיה יקרה, תודה, יש לי כמה ספרים מהסדרה הזו שנשארו מילדותי. מדהים איך ציורים נחרתים כל כך עמוק, מצלקים את נפשנו, לטוב ולרע (אפשר להגיד גם מפסלים את נפשנו) ואיך פתאום זכרון נשלף ברגע של כאב עצום למשל, ללמד מהו שורש הכאב הזה, אולי, ואיך לטפל בו, בחמלה אולי
      הרבה אולי…

      אהבתי

  • לי עברון-ועקנין

    יש פה כל כך הרבה.
    הקשר בת-אם.
    התאהבות כקטליזטור למעבר בין עולמות.
    עומס יתר חושי.
    אי יכולתו של האהוב לשכך או להפיג סבלות קיומיים (אבל הוא יכול להיות אמפתי…)
    מאחלת לך שהכאב יחלוף במהרה!

    אהבתי

    • איריס קובליו

      תודה לי, לאיזה אהוב התכוונת? לזה שבמצולות או זה שביבשה? זה של היבשה לא יודע שהוא כל כך אהוב, שהיא מסרה את חייה למענו, זה שבמצולות מנסה בכל כוחותיו להצילה- לשווא. היא בוחרת בקצף. אבל מהשמים היא מקבלת חסד, הצלה, היא נהפכת לנסיכת הריחות באוויר.
      כן, הכאב חולף, עם תובנות.
      כל תובנה מתחילה בכאב. כל שינוי. וזה כל כך מתסכל, ששוכחים שבעצם האור הגדול מסמן לנו את קיומו דרך חבלי הבקיעה

      אהבתי

  • Lucy Elkivity

    קשה מה שאת מתארת, איריס. איך אפשר כשהגוף הוא סיסמוגרף כל כל רגיש? פעם אמרו לי שילדים עם הפרעות קשב, היפרקטיבים או סוגים של minimal brain damage זה מה שמרגישים. זה וודאי משפיע, מכתיב או משנה את הנפש. להרגיש פיזית יותר מידי זו בעיה (גם ההפיך זה בעיה) הכל נמצא באיזון, איך משיגים אותו?
    הפסקה האחרונה היא התחלה נהדרת לספר.

    אהבתי

    • איריס קובליו

      לוסי, אם היינו מאוזנות לא היינו יוצרות. הייתי מעדיפה לא להשתמש במילה בעייה. לפי הדיאגנוזה שלך כנראה הייתי ילדה עם הפרעות קשב. לפי מה שאני זוכרת את עצמי התבודדתי שעות ארוכות מרוכזת בדמיונות של עולמות אלטרנטיבים. ספיגת כאבים של אחרים היא מהשנים האחרונות. לא נראה לי ש"איזון" זה הפתרון. מי אמר שצריך פתרון.
      לגבי הפסקה האחרונה, אחשוב על זה.
      בעצם חושבת על זה כל חיי:)

      אהבתי

      • Lucy Elkivity

        כשמרגישים ברמה כזאת שזה כואב, סובלים, עסוקים בזה אני מניחה שבאופן טבעי מחפשים פתרון, לא? האם להישאר בסבל כי זה טוב לאמנות? איך הסבל שאת עוברת בעניין הריחות משרת את אמנותך?
        אני לא מעבירה דיאגנוזות. זה הזכיר לי דברים שנתקלתי בהם שהמחישו לי איזה קושי גדול יש בזה. להחזיק או לחבק ילד שיש לו רגישות למגע, למשל- זו בעיה.
        אהבתי את הרעיון, כמו שלי כתבה: "התאהבות כקטליזטור למעבר בין עולמות."

        אהבתי

  • avivamishmari

    תודה איריס. זה פוסט נפלא ועשיר בהמון ניואנסים עדינים, כמו גם בהמון מכות גרזן…
    לפני כמה שנים עסקתי לא מעט בבת הים הקטנה, קראתי על מיתוסים של הקרבה שהיא מייצגת, התמקדתי ב"נשי" מול ה"גברי" (נדמה לי שיונג היה שם שחזר ברשימת הקריאה שלי🙂 ) ובעוד אספקטים. התוצאה היתה חוברת קומיקס שתיארה את בת הים כחלק מחבורת "בנות" שמרכלת ומקטרת על גברים. ליתר דיוק היא היתה זו שכולן אומרות לה "תזרקי אותו" והיא לא מסוגלת להקשיב לעצה הזו…

    כמו תמיד את מביאה זווית מרעננת לסיפור, לא רק של הנשי מול הגברי אלא גם של תחושות הגוף ותפיסת העצמי, הקשר לאמא ועוד. הרבה בריאות לאמך.

    אהבתי

    • איריס קובליו

      תודה אביבה על תגובתך.
      זה מה שמדהים באגדות האלו, בכל שלב ושלב של החיים הן נקראות ומתפרשות אחרת, כאילו הן מגמישות עצמן בנבכי ההכרה, המודעת והלא מודעת, כך זה אצלי בכל אופן, כי הן טמונות עמוק בשורשי מהותי כיוצרת

      אהבתי

  • מרים ברוק-כהן

    אולי כולנו קצת בנות ים? ניסית לטבול רגליך במים פושרים עם חופן מלח מים המלח….תכני מגבת ואת הקערה ותצפי בחדשות ….נפלא והרשומה הזו כל כך מקסימה.
    מרים

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: