כשאת בסיטואציית קצה את בטוחה שתזכרי כל רגע כי כל רגע הוא הכי ארוך בעולם ואז הגל הזה נגמר ועד הגל הבא פתאום נעלם הזיכרון, מה היה שם, את מנסה לגלוש לאחור וכמו חלום בלהות שמתפורר עם כל תזוזה את לא מצליחה
לתפוס את הזמן לאחור
ומצטערת שלא כתבת ותיעדת
נכון, ציירת כמה רישומים בטלפון הנייד, אבל הם נראים לא שייכים לך ולכל מה שהיה
ואת מחפשת בגוגל את מה שהוביל למה שהיה, דברים של קופת חולים ווהפניות, ואת מופתעת למצוא שאכן יש דבר כזה
צבר רפואה
את נזכרת בעגלת הקניות הגדולה שקנית ממול הסופרפארם כדי למלא אותה בשקיות האינפוזיה ושאר התרופות ואיך הרמת את העגלה הכבדה למכונית שדווקא חנתה לא רחוק ואמרת לעצמך איך זה שיש לי כח בידיים עכשיו
האדרנלין.
בלילה מול הירח, על המרפסת של ההורים
והנשימות הקולניות הסדוקות שנמשכו אינקץ
עד הקץ, כשנסעת הביתה להחליף בגדים
וכל מה שהיה אחר כך
בית הקברות הליילי
לא, קודם האלונקה שלא רצית לראות והסתתרת מאחורי כורסאות הטלוויזיה הענקיות בסלון
והשוטרים והשאר
ואת שוב נכנסת לגוגל ובודקת מה זה מידולם
ולמה חיילים קוברים בארון ואחרים לא
ואיך יצא שהמזכירה במרפאת השיניים היום דברה איתך על עלי שלכת
.
לילה.
איך לזכור אותך, אימא
ככה?
סקיצות. Sketches 