בקצף ה- waze

לנסוע לאי-שם. למקום שאת אפילו לא בודקת במפה היכן הוא ממוקם בעולם. את רק יודעת שדרושות לכך שתי טיסות וסירה כלשהי. כך את שוב רוצה. לנסוע כי את בוטחת לחלוטין במקום. בדבר שישנו שם. אין לך ספקות. רק השתוקקות עזה.

הים, אי שם בסביבת אי גן העדן, הוא בלתי אפשרי כמעט לציור. הוא מושלם: תכלת טורקיזית מוקצפת צלולה מתוקה וחמקנית מלתאר. לפעמים היא גואה בזכרונך, מציפה געגוע.

געגוע לעוגן ההוא, שלוקח אותך עצומת עיניים, בוטחת, במסלולי חייך.

*

איריס איריסיה קובליו, אי גן העדן בבהמאס, פברואר 2015, אקריליק על עץ.

מי המציא את ה Waze? גאוני ממש. אבל הקול המכוון שבקע מהנייד דווקא הגביר את חרדת הכבישים שלך לרמות מפלצתיות. הוא היה האויב של החולמים בדרכים, של ההולכים לאיבוד. כשנתקפים בחרדה אין שום דבר שהוא מוגזם. הכל יכול גורם מאיים. "פני ימינה. פני שמאלה" הציתו ויכוח וכעס בלתי הגיוניים. עד לפני זמן קצר.

פתאום , בבת אחת, כמו "הארה", הבנתי שה Waze הומצא בשבילי. שהוא גלולת ההרגעה שלי בכבישים. שהוא המלאך שלי, המוביל הקוסמי. שאין צורך לשלוט בדרכים, שגם אם אטעה הוא יחזיר אותי למסלול הנכון. שאני רק צריכה להקשיב לו. להאמין לקולו. לבטוח בעוגן שהוא מכיל, העוגן ששמו: הגעת ליעד.

*

(שתי מחשבות שהתחברו ביחד בזמן שנהגתי מהרצליה לרחובות רמת גן הצפופים והחשוכים ובחזרה. הישג לא פעוט בשלב זה שלי חיי:)