בשעה טובה

  ההתלבטות הזאת בין פרטי לחשיפה, בין  השקט הכפרי לבין המולת המרכז, בין תקשורת לבין אאוטסיידריות. ואין "באמצע", כי באמצע נשארים באמצע- בינוניות חסרת מעוף ואומץ. התגוננות תמידית ואי לקיחת סיכונים לא מביאה רחוק. רחוק זה לא בהכרח פירסום ותהילה , אלא התפתחות ושינוי. והתפתחות היא חיים.

 זה לא נוח לעבור דירה. זה לא נוח לצאת מהשקט הפרטי  והיציב לכאורה אל מקום שיש בו תנועה בלתי פוסקת, פיתויים רבים, רעשים לא צפויים. זה לא נוח לבנות חלל עבודה חדש, לארוז, להעביר, לקבוע זוויות חדשות, להתרגל לריחות חדשים, לקום בבקר מגן העדן האישי ולנסוע שעה בפקקים לדחיסות הדרום תל אביבית, במיוחד באמצע הקיץ שלא מפסיק לנשוף בעורף אף לא ליום גשם מעונן אחד..

 זה לא נוח לארח. לאחרונה למדתי שאחת המצוות הגדולות זה "אושפיזין" במובן הרחב של זה. לא רק בסוכות . ואני עומדת לעשות סוכה רב שנתית. אני פותחת את מקום העבודה האינטימי שלי, הסטודיו (הפנימי והחיצוני), לאורחים. אני לא יודעת איך עושים את זה. זו החולשה שלי. איך מדברים? איך מסבירים? איך מאפשרים להיות בכזו קרבה לתהליכי עבודה? ללב? -זה לא בלוג. זה לא מאחורי מסך מחשב. זה אפילו לא פייסבוק. זה לא מבודד באופן כזה שרק יחידים ביותר יעזו להגיע, וגם אז רק לאיזו פינה מוגבלת בה אני מסכימה לחשוף, אלא זה כאן, באמצע. ברעש הגדול, מול אופק הים המשנה תמיד את צבעיו, מעל הגגות האדומים ברובם, כביכול, כי למטה, בכניסה, ברחוב הסואן והממוסחר בכל טוב, מתהפך העולם. ופופולרי כל כך.

 עברתי השבוע. שיהיה בשעה טובה.

הנה תמונות ראשונות, עוד מלפני  שעברתי, כשרק עשיתי נסיון ראשון לאיך זה ייראה…