אנחנו מדליקים אור כדי לגרש את החושך. זהו קונצנזוס. איך אפשר לערער על האור.
בחנוכה הזה אני מכבה שמונה נרות ועוד אחד
כי אחרי החושך הגדול
חייב לבוא אור גדול
.
בנר ראשון אני מכבה את האמונה בהבטחות
בנר השני אני מכבה את האמונה באמת האחת
בנר השלישי אני מכבה את המושג "אהבת חיי"
בנר הרביעי אני מכבה את עצמי מהסיפורים והשירים שנכתבו עלי
בנר החמישי אני מכבה את עצמי מן הפיתוי והגאווה
בנר השישי אני מכבה את עצמי מהקנאה והביקורת
בנר השביעי אני מכבה את רגשות האשם וייסורי המצפון
בנר השמיני אני מכבה את האחיזה בתעתועי הגעגועים
.
ואת הנר התשיעי, השמש, אני מכבה בשפתיי פפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפוווווווווווווו
לחיים! שנזכה לחנוכה הבאה
ועל הניסים ועל הנפלאות
בחמלה
אמן
.
װ27 בדצמבר, 2011 at 8:34 am
שיסעת אותי לגמרי. את עוד תבריאי מזה. שולחת את אהבתי
אהבתיאהבתי
װ27 בדצמבר, 2011 at 5:13 pm
קראתי את זה כמו לטוות רשת ביטחון חדשה,
טווי לך רשת ולעולם אל לך ותתחנני אל הנסוגים מגשת
והיי חדשה בה בוטחת וחומלת ואומר אמן עבור כל הבריות יהי כן.
נשיקות.
אהבתיאהבתי
װ27 בדצמבר, 2011 at 6:08 pm
איריסיה זה כאב שתדעי לך,
הכי כאב 'תעתועי הגעגועים'.
עד שלבסוף, כמה טוב היה לפגוש
כבר את החמלה שבסוף
אהבתיאהבתי
װ27 בדצמבר, 2011 at 9:46 pm
כיבית
עכשיו יש המון מקום להדליק!
חג אור שיהיה כל יום.
אהבתיאהבתי
װ27 בדצמבר, 2011 at 11:42 pm
איריסיה יקרה,
אם איני טועה מנהג בית שמאי היה להדליק ביום הראשון את כל הנרות
ובכל יום לחסר נר אחד.
והלכה כבית הלל (שמתחילים בנר אחד ביום הראשון ומסיימים בשמונה ביום השמיני).
יש משהו בין ההגיון של כיבוי נרות שלך ובין שיטת בית שמאי.
אז זהו, לצערי, לפחות חלק מן הדברים שמנית ברשימה, במיוחד אהבות וגעגועים, רק הולכים וגדלים אצלי עם השנים. ובעצם קשה לי להבין מה בדיוק היה נותר ממני עם כיבוין.
'ואמונה באמת אחת',,אני לא מכבה, המילה אמונה לא ממש נוכחת אצלי באוצר המלים השמיש, ובכל זאת אני 'מאמין' שאפילו היא צריכה להיוותר בסימן שאלה מרחף. .
אהבתיאהבתי
װ27 בדצמבר, 2011 at 11:59 pm
שועי יקר, נדלקתי (שוב:)) לרגע עם הערתך על בית שמאי.
על השאר אענה בהמשך
אהבתיאהבתי
װ28 בדצמבר, 2011 at 1:59 pm
שועי, אמונה באמת האחת יכולה להיות אותה אמת שכל קבוצה מנכסת לעצמה, כולל הקבוצה שמזהה אותי בתעודת הזהות, וקבוצות אחרות שהייתי בהן אורחת לזמן זה או אחר. בעולם שהכל בו יחסי אין אמת אחת. יכול להיות אולי רצון לזה. אמונה בזה. ואת האמונה הזו אני מכבה כרגע.
אהבות וגעגועים הם תעתועים. והשאלה ששאלת "מה יה נותר ממני עם כיבויין"- את מה שנותר אני רוצה.
וגם המילה "רוצה" נתונה לבדיקה, פירוק ואולי הרכבה מחדש.
אני לא בטוחה שהחומרה והקפדנות של בית שמאי הם משהו להזדהות איתו.
יותר מדוייק לי להזדהות עם הבהגווד גיטה, יוגה וסישטה, בודהה, גורדייב והמורים הסופים הגדולים. אם בכלל.
ובתוך החשכה מתקיימת אהבה גדולה. אין מה לדאוג:)
אהבתיאהבתי
װ28 בדצמבר, 2011 at 2:00 pm
שריתי, מיכל, ריקי, דודו, שנה טובה. תודה.
אהבתיאהבתי