חנוכה, הארה וקינה

א.

אני יודעת שחנוכה היום, חג האור, ובחג האור לא מדברים על חושך. מגרשים אותו. מסובבים סביבונים מהבהבים ומתהפנטים על ריצודי שלהבות האש. מאז ילדותי לא שהיתי מול הריצוד החנוכייתי הזה. ודווקא הבוקר, שעוד מעט צהרים, החושך מתעקש לשבת על המקלדת וללוש את אצבעותיי. עוד מעט תצא לביבה חמה ומתוקה מזה.

אתמול, אחרי שעור ציור והקפה עם מאיה, הלכתי לשוק הכרמל. רק שם אפשר להשיג אמריליוסים מדהימים בזול, אבל צריך לעבור שלושת רבעי שוק הומה וצווח עד שמגיעים אליהם. כשנכנסתי לשוק קרה לי דבר נדיר, שאף פעם לא קורה במקומות הומים, הלכתי לאט, מתעכבת על כל דוכן, מריחה כל פינה, מתערבבת בכל הצורות והצבעים הרבים בתוכם פילסתי את גופי. גופי? כשהסתכלתי על רצפת השוק הבוצית, ראיתי שאיני דורכת עליה. רגליי נעלמו. הייתי קלה כנוצה, אבל היו לי הרבה ידיים לאסוף: שמיר, וכוסברא, ופטרוזיליה, ושורשים, ולאושטיאן, ורוקט חריף, והל, ומקלות ליקריש, וחמוציות, ולימונים ורודים, ועד שהגעתי לאמריליוסים כבר היו לי לפחות עשר ידיים וזוהר רב בפניי. ממרכז החזה עלה אור מציף, ממריא, והתמלאתי אהבה שלא פגשתי מזמן. כל האנשים היו מזהב. והקולות. והדוכנים הנשפכים. ולא ידעתי את עצמי. ולא את כאביי. ולא את חשכתי.

 ב.

היה לנו כד גדול, יפה, מקושט. הוא היה שלם בהתחלה. בתוכו היתה חשכה, כדרכם של כדים. אהבנו להסתתר מחובקים בחשכה. אולי היו בו אי אלו סדקים, אבל הם היו כל כך קטנים שהאור לא הצליח לחדור דרכם. אמרנו לעצמנו שאנחנו מאושרים בחשכה. הרי היינו כד יפה כל כך. רבים באו להתפעל מיופיו. משלמותו. אבל יום אחד נפער מעט אחד הסדקים ואור הסתנן לתוכו. לאט לאט התרחב הסדק הזה, והתרחב הפיתוי לגרד בשולי הסדקים, עד שהכד לא יכול היה עוד והתבקע לשנים. או ליותר.

והאור?

חנוכה היום. כולם מהללים את האור. האם אור הוא אור הוא אור? או שמא ישנו גם אור כוזב, או במילים זניחות: אור מאכזב. ובכן ישנו אור שמביא לחושך גדול. בהתחלה קשה להרגיש את זה. כל כך בקלות אפשר ללכת שולל אחרי האור המופלא, המבטיח, המלא בשפע חסר תקדים, האור שהאמנת כי חיכית לו כל חייך, אור האמת.

 אמת ושקר. אור וחושך. צמדי מילים אכזריות ובלתי נתפסות. בחנוכה הזה אני בוחרת בחושך. כן, אני עדיין זקוקה לנוח אחרי המעוף הגדול בין גלקסיות האור הכוזב.

.

ג'

 ומה אני מאחלת לעצמי לשנה הבאה שמתקרבת במהירות: אכתוב את זה בסיפור זן קטן:

שני נזירים עמדו לחצות את הנהר. לפתע אישה צעירה יפיפייה בקשה עזרה לחצות את הנהר. אחד הנזירים הושיב  אותה על כתפיו וחצה את הנהר. כשהגיע לגדה השנייה, הניח אותה על האדמה והמשיך בדרכו. שאל אותו הנזיר השני: איך העזת לגעת באישה, אתה הרי נזיר? ענה לו: אני הסרתי אותה מעצמי ברגע שהגעתי לגדה השניה, ואתה עדיין נושא אותה.

איריסיה קובליו, אקריליק, 2010