שינה, לילך ולימון

אני לא יודעת על מה לכתוב קודם, על הספר "שינה" מאת מורקמי שקראתי הלילה,  או על "יום שני לריסה" – המיצג של לילך ליבנה שראיתי היום בנווה צדק, או על גלידת המנגו שאכלתי על ספסל בצל עץ לימון כשחיכיתי כאישה שאינה יודעת אם אהובה ישוב משדה הקרב

 תמיד ליוותה אותי ההתלבטות הזאת, אם אפשר ומותר "ללכת עד הסוף" , להביא את כל כולי ביצירתי, להיות טוטאלית, נוכחת, ישירה, אמיצה, נועזת, כמו לילך ליבנה, אמנית רב תחומית צעירה שעולה נטו על הבמה, מערטלת את נשמתה, בנוכחות אימא ואבא ואוהב ואהובים, מאפשרת לקהלה לגעת באמת שלה ללא משוא פנים, בצניעות, בישירות ובחוכמה.

אז כנראה שאתחיל מלילך.

לילך ליבנה, במסגרת פסטיבל "גוונים במחול", העלתה מיצג יוצא דופן בעוצמתו, המתמודד עם הפחד הגדול ביותר: מוות, אובדן, נטישה. החומרים של לילך הם בתוך המשפחה. היא יוצרת דרך זיכרונות ילדותה, משתמשת בצילומי וידאו בהם מצולמים הוריה כמתים, מעלה על הבמה את חוסר האונים של סבתה האוזלת מן החיים (לריסה הוא שמה של המטפלת שלה), דרך חקירה וחפירה עמוקים אחר שורשי קיומה, מקלפת את גלגוליה בגוף ובנפש בניסיון לגעת במקור, להנכיח את המקור. לילך לא  מוותרת על שום סיוט, צעקה, רעד. בקולה הענוג אך המרשים, היא קוראת מזיכרונה הקטוע, מחלקת את עצמה לפיסות פיסות, כששני השחקנים האחרים שלצידה בבמה ממלאים כעין השתקפות של התגלמויות שונות מנשמתה.

לילך משתמשת בתפאורה שעל הבמה, תמונות משפחה ושלה עצמה כילדה, וציוריה המשוכפלים של אימה, כחלק בלתי נפרד מהמיצג. שתי מצלמות מתעדות את המתרחש על הבמה, ועליהן אחראי החבר שלה, טל הרינג, איש קולנוע מוכשר. וזה אולי מה שריגש אותי ביותר, היכולת שלו להתבונן, כביכול דרך העדשה, באישה שלו, יוצרת ללא פחד, נחשפת ללא מורא, נועזת בנוכחות הנעה בין יופי מפעים לכיעור מחריד, בין שירה ליבבות שבר, בין אירוטיקה לעירום ועריה. ריגשה אותי האהבה הגדולה, הפירגון, העשייה המשותפת, האומץ להיות ביחד, בתהומות הכי אפלים שיש.

זו לא לילך שישבה תחת עץ הלימון עם גלידת המנגו, לא יודעת אם אהובה ישוב

 

את הנובלה "שינה" של הוקי מורקמי (הגרסה המאויירת ע"י קאת מנשיק) אני פותחת באחת עשרה בלילה. השעה הזו טובה לספרים "רוחניים". ספרים שיש בהם משפטים מנצחים כמו "כשהקרקעית נשמטת תחת רגלינו,  כשהדברים לא יציבים ושום דבר לא עובד, אנחנו עשויים לקלוט שאנחנו על סף התעוררות גדולה. ריפוי.." (כשהדברים מתפרקים- פמה צ'ודרון). "שינה" של מורקמי הוא לא ספר כזה. הוא לא ספר במגדר הרוחני או הפסיכולוגי. הוא לא ספר שמעביר אותנו מנקודה א' ל ב'. הוא לא ספר עם מטרות. הוא ספר המתאר מצב אחד, מטלטל ביותר, שאולי יש לו התחלה, אבל הוא משאיר את הקורא באמצע התנועה. אבל זה לא שיש לו סוף רע. הספר הוא לא על רע וטוב. אולי הוא דומה למצב חלום מהבחינה שאין בו שיפוטיות.

בזמן הקריאה חשבתי שזה הספר הכי מפחיד שקראתי אי פעם, אולי בגלל הכתיבה הפשוטה והמדויקת, שאי אפשר לחדול מלרצות להמשיך אל הפסקה הבאה ולסיים את הספר. האיורים מעוררי אימה פלקאטית מצד אחד, ומלאי רגישות והבעה מצד שני ובהחלט ממלאים את תפקידם ההזוי מול הטקסט הנוקב.

סיימתי בחצות ומשהו. זהו ספר דקיק למדי. ואחר כך שכבתי ללא נוע עוד כשעה וחצי, כמשותקת מרוב הזדהות. זהו ספר שמכניס את קוראו פנימה מבלי לחדור בכוח, בעדינות, בפשטות, בחוכמה, באומץ, בדיוק כמו המופע/מיצג של לילך ליבנה.

 זו לא הגיבורה חסרת השם של מורקמי היושבת על ספסל תחת עץ הלימון עם גלידת מנגו ומחכה

 זו אני

היתה לו חולצה שחורה. ופניו היו שחורים. אפילו השחור התרחב מאישוניו ואיים לבלוע את תכלת-העיניים הַיָּפָה בעולם. לקחתי את ידו והיא היתה קרה. הפכתי את כף ידו, לראות את הקווים, אבל הם לא היו שם. ידו הרכה, שעברה אינספור פעמים על גופי, נשמטה במלוא משקלה על השולחן. אני אוהב אותך תמיד, אמרתי. עפעפיו ירדו כתריסים כבדים על עיניו. היום כבר פנה.

ספר. מופע, ואהוב שלא שב משדה הקרב

יום שני לריסה- לילך ליבנה

שינה (מורקמי)- קאט מנשיק

איריס קובליו- אקריליק על גלויית פרסומת לבודדה באפלה