היתה לי פנטזיה מתמשכת על שינוי ואז הגיע השביעי לאוקטובר וחידד את הכל כמו בסמים משני תודעה. הרגשתי בפסגת עצמי משקיפה על תהום נורא אבל צמחו לי כנפיי כח של הרס הישן ודמיון עשיר של האחר, הכל יכול. רציתי יער. יער קטן עם ספסל. נחשי השרב הפנימי והאקלימי מתפתלים תחת רגליי והכרתי. אצבעי משוטטת על על אפליקציית ציור פרימיטיבית בטלפון.
שביל התורמוסים שהתנשא מעל גבהי
הולך ומשתופף
שולח זרועות סגולות. ריחם החריף חודר אל עצמותי
אני במעיל קולומביה שחור כמו לילה
שקית זבל בידי
מדלגת בין התורמוסים הדרוכים מהעוברים והשבים.
קר. הכלבלב מחכה על יד שער העץ האטום הכבד. חושך במבואה . כדי להפעיל את מתג האור צריך לעלות שתי מדרגות לא שוות בגודלן. ואחר כך עוד תריסר מדרגות שיש חלקות. פעם אחת הילד התחלק עם פרצופו כלפי מטה. תפסתי את ראשו בצווחה.
ציור האקוורל עדה וורטהיימר
ללכת כדי ללכת. כי אי אפשר לעכל דבר. האוכל הנכפה חייב להתפזר אחרת יוצא בשעטה מיידית, אז ללכת.
2.
השבילים הפורחים. הזהרי ממשאלות. ראית השנה רקפות בשלל מופעיהן יותר מאי פעם. ראית תורמוסים שגבהו יותר מקומתך. הזהרי מחלומות על פרחים.
והגשם. נקטע פתאום אחרי אורך ימים בלתי רגיל ונעשו בבת אחת שמי כוכבים דוקרים. הירח מתמעט. השמש נעלמת מהר, אבל אור הביניים מתמהמה, מקשה על ההליכה. נעלי הספורט לא מתאימים. הזהרי מהוצאות חפוזות.
3.
הריח הכהה של התורמוסים הסגולים לא מסווה את ריח הפרות, הלולים והביוב. מה יותר גרוע? פשטידת הברוקולי שקופצת בבטן.
4.
קונה שקדים. הרבה. הזהרי מדלקות. בממרח אגוזי הלוז יש קקאו. איך לא שמת לב. את אוכלת בכל זאת שתי כפות. הלילה תזיעי. כמו בכל הלילות בקיבוץ.
הולכת כי צריך. כי אין אחרת. הלב קרוע לגזרים. אבל הס מלהיכנס לזה. הזהרי מחפירות. התהום אורבת בתחתית הפריחה.
5.
השנה ראית את כל הרקפות שצריך לראות בחיים כדי להגיד ראיתי טבע מתפוצץ בקצה ימי גשמי החורף וזה לא מנחם.
–
נרשמתי לסדנא ברגע האחרון. הסדנא הבליחה בפייסבוק כמו כמה הבלחות אחרות שלפני ואחרי השבעה באוקטובר. זה היה הזמן הכי מחורבן למכור בית לארוז את החיים. לאחרים נהרס הבית ונהרסו החיים. התחלנו 8 בנות נשארנו שש, עם מנחה אחד, מאד ריגשי שהרעיף עלינו תכנית שלא ממש התאימה למה שמתחולל בסביבת הקיום שלנו . הוא רצה אקשן כמו במחוברים או אבודים. סיפורי דמעות. אבל לא היו דמעות, אלא זעקות שבר וחורבן אישי ולאומי. ואנחנו מנסות, כל אחת מהעולם שלה, לפלס דרך כמה חוקי לימוד של יסודות העשיה הדוקומנטארית. אני מכרתי את הדירה שלי והתחלתי לצלם את המעבר. הייתי באנרגית עשיה מוטרפת של אריזות וזריקת חפצים לבין סצנות משפחתיות מאתגרות ביותר. צילמתי הרבה. חשבתי שהמצלמה תגן עלי מפגיעות. אבל הפגיעות הבליחו בכל זאת והמנחה רצה לדוג אותם. כמעט נדחפתי לשם עד בימים האחרונים לפני העריכה. החלטתי להראות את הטוב, החזק, המתעקש להיות, לשרוד, למרות הסלעים החדים במסלולי מפת חיי.
ונראה לי שהתחולל איזה קסם
הנה הדוקו בקישור שמתחת לתמונה
https://youtube.com/playlist?list=PLvpnMWTceXiIZWPNczsgrfZdUYa32BA2a&si=06FPQYLYW87sPQpa
לקחתי על עצמי לעבור דירה.
לבד.
לבד.
אני יודעת, עומד לצאת פוסט בכייני.
שכחתי שאני בת 65.
שעברתי הרבה פעמים. שהייתי צעירה עם כוחות. שידעתי פעם לכתוב עם דיוק עצמי.
מכרתי דירה. עברתי לשכירות. קניתי דירה. וכל זה בזמן של חודשיים ומשהו. בעוד חודש אני עומדת לעבור לדירה שקניתי.
בא לי לבכות ביללה.
2.
אני אוהבת יללות תנים. זו המקהלה האהובה עלי בעולם. כאן בקיבוץ אפשר לשמוע אותם עם רדת החשכה. בחודשים האחרונים החשכה יורדת בחניקה. לפני יומיים יצאתי להביא משהו מהמכונית בין ברק ורעם. חרב אדומה לוהטת חתכה את השמיים. הריח העז של צואת פרות ותרנגולות איים להפיל אותי לשלולית הבוץ הגדולה שהייתי צריכה לחצות. עצרתי לשניה וצילמתי.
3.
אני לא מציירת כבר כמה חודשים. אבדה התשוקה. אתמול בשיעור ציור חשבתי שאני הולכת למות. היה לי קר בעצמות הכי קטנות שאולי לא קיימות בגוף הפיזי. רעדתי. כולן אכלו שוקולדים ואני הייתי המורה. היה לי חור בלב חסר צורה. אבל אחרי שעה קרועה הושטתי יד למכחול של תלמידה וטבלתי בצבעיה. אני יודעת שהציורים מתפרשים כאושר. כאור. כהכלת העולם.
ואיך כל זה נובע מחרדה נושפת בעורף ללא הרף.
גשם יורד ללא הפסקה
נכון, עשיתי את זה. מכרתי, עברתי, קניתי. לבד. אבל הישגים ומעשים מהסוג זה הם לא כזה ביג דיל בשבילי. אני לא מרגישה הקלה או שינוי.
החומר האפל זורם לו בעורקים, מבעבע מדי פעם, מזכיר את הפחד הקיומי, מתנגד לניצוצות הבנה שהכל נכון, גם מה שמתפרש כסיוט, פחד נטישה, זמן תקוע.
הזמן לא תקוע אף פעם אבל כשרע ומפחיד קשה להבין את זה שהכל חולף וגם נגמר, שאנחנו לא באמת משתנים, אולי רק אחד לשני מליון מקבל איזו הארה נצחית, ואילו אנחנו, הקטנים, עולים במעלה הר צפוף טרשים ובורות, רק פה ושם פוגשים מעיינות להרוות את הצימאון, אבל אז מגיע ברד ומגיעים הזאבים והיללות הפנימיות, חושפות את שיניהם, סוף העולם.
סוף העולם?
לא
פתאום יוצאת קרן שמש ואנחנו מחממים את כפות רגלינו לשעה, עם קפה רקפות וסגריה, עד הרוח הצובטת הבאה.
בשביעי לאוקטובר, בשעה שש בבקר, בחצר, הייתי כבר בעיצומו של כתיבת פוסט חדש לבלוג שלי באייפד. חדר השינה שלי הוא הממד והמיטה ממוקמת מול חלון שפונה לעצי החצר. גרתי בדירה הזו חמש עשרה שנים בהם חלון הפלדה נסגר ונפתח בזמני אזעקות. באותו בוקר, שש עשרים ושש , עם הישמע הקול המטלטל של האזעקה, כבר הייתי על יד החלון, סוגרת אותו בהבנה מוחלטת שקרה משהו. הרמתי את סקאיי הכלבלב בזרועותי, רצתי לממד, סגרתי את הדלת ונכנסנו למיטה עם האייפד. באזעקות הבאות דווקא נכנסנו, סקאיי ואני, מתחת למיטה. בכל הדקות שמתחת למיטה ידעתי שזה הזמן האחרון שלי בבית הזה, שזמן המעבר למקום אחר הגיע.
2. הציורים
הדבר שהכי מטריד אותי במעברי דירה זה הציורים שלי. מאות אקוורלים מאוכלסים בשידת מתכת ענקית, שלא נכנסת בפתח דלת רגילה של חדר והיא תמיד ממוקמת בסלון או פינת אוכל ותמיד איכשהו , בנסיבות חיי, הסלון הופך להיות הסטודיו והחלום לסטודיו גדול פרטי עם דלת שנסגרת הולך ומתרחק ממעבר למעבר, גם כשהנסיבות משתנות. בנוסף לעבודות על נייר שחייבות להיות מאוכסנות במגירות, קופסאות, מדפים סגורים ומוצלים, ישנם עשרות ספרי סקיצות ומאות ספרים בספריה הגדולה שעוברת אתי מדירה לדירה. הספרייה והקירות מתמלאים ומתרוקנים וחוזר חלילה.
3.
הפסנתר.
בגיל חמש הופיעו הקלידים הראשונים בחיי. טרם חלפה שנה וכבר נקנה הפסנתר הראשון לילדה ובקונסרבטוריון למוסיקה בתל אביב סומנתי כאטרקציה: ילדה יפה וכשרונית שמנגנת ושרה על במת בית ציוני אמריקה. על אותה במה נולד פחד הקהל הראשון שלי שיוביל למשיכה/ דחייה לעולם המוסיקה בכלל ולפסנתר בפרט.
(מהפסנתר הראשון שלי ועד היום התחלפו הפסנתרים בנסיבות שונות.)
4. הקיבוץ
כשהייתי קטנה והרגזתי את אבא שלי הוא היה אומר נשלח אותך לקיבוץ. קיבוץ בשבילו היה העונש שנקלע לתוכו במעבר בין ארץ מוצאו, רומניה, לעיר יפו. בהמשך הייתי חולמת על קיבוץ, אולי פינטזתי שזה החופש, הטבע, והמשפחה אמיתית.
5. החלום
החלום שלי: לגדל פרחים, לצייר בטבע וארוחות חמות בליל שישי .
6. המורה
(המורה שלי לדוקו אומר שזהו טקסט טוב ולקצר. קיצרתי וערכתי אבל הוא רוצה פחות מילים ויותר ויזואליה. מאז אמצע אוקטובר, הזמן שנרשמתי לקורס ועד היום, אני מצלמת סרטונים קצרים המראים את הבית הקודם, האריזות, הספקות, המעבר עצמו, הקנייה הפתאומית של הפסנתר מירושלים, ההלם מזה שהוא לא נכנס לדירה בקיבוץ, הנסיעה אחר ההובלה של הפסנתר לבית אחר, הקושי שלי להתאקלם בתנאי הדירה הקיבוצית, המרפסת, הכביסה, המאבק בחתולים החוצפנים המקומיים, הנסיעות שלי בכבישים, החיפוש שלי אחר מגורי קבע יותר סבירים. אני רוצה לפתוח את הדוקו שלי (שאמור להיות עשר דקות) בציון התאריך הנורא, השביעי לאוקטובר, כפי שכתבתי בפוסט הזה, והייתי רוצה לסיים, הדד ליין הוא עוד כשבועיים שלושה, במשהו שקשור לזה, התפתחות משמעותית חיובית (אולי בקשר לחטופים, או בקשר לשינוי פוליטי, או..) שמשקף התפתחות אצלי, אולי חתימה על דירה חדשה, יציאה משלבי המעבר.)
7. הסרט
הסרט יהיה בנוי מקריאת הטקסט הזה שלי על רקע קטעי ויזואליה ותמונות סטילס מעכשיו ומפעם, שנראים כחלקי פאזל לא קשורים בהחלה, אבל נאספים לתמונה אחת שהיא אני.
צילמה יפעת ברק בסדנת הדוקו. קטע
1.
ירח עגול
צל ממתין על יד דלת העץ
חתול
2.
משהו מסתובב בשמים
שחור במרפסת
מוותרת על סיגריה
3.
גשם ניתך על גג העץ
לוריוואן שלם
חצי סטילנוקס
נרדמת בנטפליקס
עדיף למות לפני שמאבדים רגליים ידיים עיניים
עדיף למות לפני שנחטפים לכלוב במנהרה בלי זמן
עדיף למות לפני שנשרפים חיים בתוך הבית שלך
עדיף למות לפני שהנכדים נרצחים והבנים לא חוזרים מהגיהינום
לא עדיף למות בעד ארצנו
לא עדיף למות לפני שהמובילים בראש יתפזרו לכל הרוחות והשדים
לא עדיף למות לפני האור שהובטח כי יגיע אחרי
אחרי
לא.
23.1.24
1.
היום חודש אחרי המעבר לקיבוץ ואני חצי יום במרפסת, חצי יום רובצת על הספה ובגשר הצר בין החצאים יוצאת להליכה בשביל הצפוני תחתון שגיליתי במקרה. שעת בין ערביים, שקיעה שמתחילה שגרתית מתארכת לפסים בגווני ורוד כתום על כחול עמוק ומלנכולי.
סקאיי הולך אחרי, עובר באומץ את פתחי החצרות עם הכלבים הרוטנים.
2.
בתים משופצים ומגוננים להפליא, עם מפלים ושושנים, על יד צריפים עם גגונים דמויי אזבסט עם חלונות ודלתות מקולפים, שבילים צרים עם קלנועיות, מכוניות היברידיות וחשמליות, אופנים חלודים וטרקטורים בגדלים שונים. מוזיאון האבולוציה של קיבוץ.
3.
מאז המעבר גיליתי את המרשמלו. וגם את הבלובריס, ירקות סנפרוסט, תפוצי'פס בטעם גריל, שקדים קלויים, תותים, אפונה, ג'לי פטל, חלב שקדים שיבולת שועל עמיד, נס קפה.
כל אלו לא היו נכנסים אל פי בשישים וכמעט חמש שנותיי.
4.
עדיין אוהבת את פרחי ציפור גן עדן ומחפשת אותם בכל פינה. עכשיו זו לא ממש העונה. עדיין כמהה לריח נרקיסים וישנם מפגשים פה ושם בחצרות הבתים בלילות (כן, אני מתכופפת להריח). עדיין לא פרחו כאן התורמוסים אבל ישנם המונים מסביב. עדיין סולדת מריח הדרים והוא מתחרה עם ריח הפרות מהרפתות שלמרגלות הבית שלי. די מסריח כאן.
5.
מצלמת פה ושם סרטונים לסדנת הדוקו. זה יותר קשה ותובעני ממה שדמיינתי מצד אחד, ומצד שני זה נותן עוד מבט למתרחש: אני בסצנה לימינאלית של חיי וטוב שיש מצלמה כמו חברה מלווה. אנחנו נוסעות יחד, יושבות במטבח, מנסות ללא הצלחה יתרה להתיישב בסטודיו הקטן, הרבה מבלות במרפסת שמש עם העציצים, הכביסה, הקפה והסגריה.
–
–
סקיצות. Sketches 