ספסל בקו הסיום

מבחינתי הקיץ טרם הסתיים אבל הדמדומים בשבע בערב לופתים אותי בסימני סתיו הנפש הידועים, צמרמורת קלה לקראת ההסתגרות כביכול. לא שבקיץ לא הסתגרתי ( ניסוח משונה של אמצע הלילה שבמילים פשוטות: כל הקיץ הייתי נמנעת לרוב מלצאת אל העולם בגוף ובנפש) אבל ההחשכה המתקדמת במהירות לקראת ימים קצרים מזכירה לי שאם היה קשה יהיה עוד יותר קשה.

בסתיו מתגנבים כמה ריחות מוקדמים (כמו ריח הגוייאבות) ומאוחרים יותר כמו ריח מדרכות רטובות וזה בהחלט משהו לחכות לו אבל הסתיו הזה גם נוקש בערפי ומזכיר שהנה עבר עוד קיץ מבוזבז, שבו התהלכתי כמו על ביצים כדי לשרוד. והפעם לא מצאתי דבר להיאחז בו. הפחד מזיקנה שתקפוץ עלי כמו כמכשפה שאורבת מאחורי הקיר ברגע שהוריי יעצמו את עיניהם לעד והאימה מהחלטות חפוזות, של השארית הנותרת שאולי תסגור אותי במוסד אי שם.

אם יכולתי לפנטז הייתי רוצה שזה יהיה מוסד באנגליה או דנמרק או שוויץ, בהרים או גבעות על שבילים ארוכים של אחו ועצים וריח גשם וספסלי רבים בצידי בדרך. לא אכפת לי לשבת שם לבד ולהרהר לאן התגלגלו חיי. רק שזה לא יהיה פה, בהרצליה, בנווה עמל המזוהמת. אני רוצה להיות רחוק ככל האפשר. לא חייבים לבקר אותי. תנו לי לסיים את חיי בשקט אירופאי צלול עם שלוש ארוחות ביום ומיטה מחוממת עם סדינים צחורים. אני לא צריכה יותר מזה. אם לא תמצאו למי לתרום את הציורים הנותרים שרפו אותה במכולה. אין בעיה או קברו אותם בחלקה משותפת או שתשרפו אותנו ביחד ותפזרו את אפרנו אי שם, לא משנה