.
מַה שֶּׁאֲנִי הֲכִי אוֹהֶבֶת
בַּבַּיִת הַקּוֹדֵם שֶׁלְּךָ
שֶׁעַכְשָׁו הוּא שֶׁלִּי
זֶה אֶת הַבָּלָטָה הַמִּתְנַדְנֶדֶת
לֹא שֶׁהִיא יוֹתֵר מִמַּרְאֵה הַיָּם בַּמִּרְפֶּסֶת
מִמַּדַּף הַסַּחְלָבִים הַמְּנֻמָּרִים
מִוִּילוֹן הַזָּהָב שֶׁהִשְׁאַרְתָּ בַּחֶדֶר הַפְּנִימִי
אֶלָּא שֶׁחִכּוּךְ כַּף הָרֶגֶל שֶׁלִּי
בַּקָּצֶה הַבּוֹלֵט
בְּדִיּוּק מִתַּחַת לכַּן הַצִּיּוּר שֶׁלִּי
מַזְכִּיר לִי שֶׁהַכֹּל אֲרָעִי כְּמוֹ הַבָּלָטָה
וְשֶׁהָרֶגַע הַזֶּה
הוּא הַבְּרָכָה הֲכִי יְצִיבָה שֶׁיֵּשׁ
.
װ30 באוגוסט, 2012 at 12:09 am
יפה.
אהבתיאהבתי
װ30 באוגוסט, 2012 at 7:34 am
תודה רוני
אהבתיאהבתי
װ30 באוגוסט, 2012 at 1:15 am
איריסיה יקרה, שומעים את הבלטה המתנדנדת עד הנה…
ואפשר לדמות אותך כמו קדרית (יושבת לפני כן הציור)
ולוחצת מדיי פעם בפעם על הבלטה כדי להאיץ את סיבוב מעגלי המחשבות…
אהבתיאהבתי
װ30 באוגוסט, 2012 at 7:35 am
איזה יופי של תיאור שועי, אני יכולה לעשות ממש ויזואליזציה שלו:)
אהבתיאהבתי
װ30 באוגוסט, 2012 at 5:40 am
"וילון הזהב שהשארת בחדר הפנימי" עשה אותי כל כך עצוב ונטוש
אהבתיאהבתי
װ30 באוגוסט, 2012 at 7:36 am
דודו, בזכות וילון הזהב אפשר לצלם את הציורים שלי מוזהבים וזה כל כך קסום
אהבתיאהבתי
װ30 באוגוסט, 2012 at 8:54 am
בחדר שכזה באמת אפשר להתפתות להאמין
שככה בשקט אפשר לתמיד. ולמה לא בעצם?
הים באופק, הזהב, הסחלב, השירים שמנמנמים בפינות.
אני מעדיפה את הבלטה כמו ששועי מפרש אותה,
ולא כמין ממנטו מורי נודניקית כזו.
אבל את אוהבת אותה ככה, אז נו, בסדר.
אהבתיאהבתי
װ30 באוגוסט, 2012 at 7:10 pm
תמיד צריך ממנטו מורי, לא?
אהבתיאהבתי
װ30 באוגוסט, 2012 at 9:44 am
מאוד יפה איריס
אהבתיאהבתי
װ30 באוגוסט, 2012 at 7:10 pm
תודה ריקי
אהבתיאהבתי