סירה מתרחקת

זה התחיל מחלום מטופש: נכנסתי לפייסבוק ולא היתה שם תמונת דיוקן שלי. ניסיתי להעלות תמונה ולא הצלחתי. אחרי כמה ניסיונות הפייסבוק התנתק וכשלה סיסמת הכניסה. ואז עברתי לתיבת הדואר אבל גם חשבון המייל שלי לא נפתח וגיליתי שהמחשב שלי בעצם כבוי. ניסיתי להדליק אותו אבל לשווא. כל ניסיונות החיבור והניתוק מהחשמל לא העלו דבר ולמעשה גם בסטודיו שלי היה חושך. חיפשתי את המחשב בחושך אבל הוא לא היה שם. גיששתי אחר מתג החשמל, אבל גם הוא לא היה על הקיר.

חזרתי למיטה והסתכלתי לכוון השעון. השעון לא האיר ולא מצאתי את מתג המנורה האדומה שעל השידה. שלחתי יד מלאת תקווה לאייפון שהנחתי לטעינה למרשותיי, כמו בכל לילה, אבל הוא לא היה שם.

ובכל זאת היה אור מסוים בחדר. זה לא היה אור של אור. האור המוגדר והידוע. אבל יכולתי לראות. כך חשבתי לפחות באותם רגעים. חשבתי למשל שאנסה להסתכל על הרגליים שלי. על הלק האדום הבוהק שמשחתי על בהונותיי בבקר. הרמתי את רגל ימין. לא ראיתי לק אדום. גם לא בהונות. גם לא רגל. הרמתי את רגלי השניה. בעצם לא הייתי בטוחה שהרמתי רגל כי לא היתה לי הרגשה של "הרמה". ואז הרמתי את ידי הימנית. גם אותה לא ראיתי. ולא את ידי השמאלית. גם לא הייתי בטוחה אם אכן אני מניעה את צווארי מצד לצד

זהו.

אני כנראה מתה.

כך מרגיש המוות. חשבתי. אבל אם אני חושבת סימן שאני לא מתה, התווכחתי עם מי שכבר איננה. אבל מי זו המתווכחת? מי היא זו שרואה את כל אלו

john evrerett millais

.

לילה יורד על השנה החולפת

כמו שמלת רעלה

רק עיניים מציצות

נטולות ירח

אדווה אפלה, נטושה

סירה מתרחקת, בתוכה

אתה

.

.

.