אלבה

זוהי אלבה

אלבה היא כלבה מסודרת

בעליה של אלבה מצא אותה ברחוב, גורה רזה ואבודה.

הוא אסף אותה לביתו הדל.

בינתיים הוא התחתן. גם פרנסתו השתפרה בהרבה

וכולם עברו לבית עם חצר על יד שדה, בסוף העיר.

כשאלבה היתה עוד צעירה הם היו הולכים איתה בעיר

להסתובב בין החנויות.

אלבה, שכפות רגליה הן לבנות

השתעשעה מכך שנעשו אפורות חומות ושחורות אחרי טיול בעיר.

אך היא מאד אהבה את טקס הניקיון בכניסה לבית:

הם היו רוחצים אותה, מעסים אותה ונותנים לה כמה פרוסות קבנוס שקנו במיוחד בשבילה.

הם בעצמם היו צמחוניים.

אלבה היא כלבה טובה מאד. ממושמעת

אבל יש לה תשוקה אחת שלא יכולה לעמוד בפניה- לקפוץ לשלוליות בוץ.

ריחו של הבוץ מושך אותה כאילו היה זה ריח שוקולד או לחם חם או פריחת הדרים.

ריחו של הבוץ אפילו מושך אותה יותר מריח תכולת פחי הזבל שידוע כמשאת אפם של הכלבים.

כשהייתה צעירה יותר אפה היה מוצא במהירות את מקום השלולית, גם כשמקום הימצאה היה הרחק הרחק מעיניהם של בעליה, והיא היתה רצה במלוא כוחותיה לשלולית, קופצת לתוכה ומתפלשת בנוזל החום הריחני עד שהיה מכסה לגמרי את כל כולה, צובע אותה בחום מכפות רגליה ועד זנבה וקצה אפה. ואז אלבה היתה ממהרת בקפיצות שמחה אל בעליה, אבל מיד כשהייתה מבחינה בהבעת פניהם הכעוסות היא היתה נרתעת לאחור, מרכינה ראשה, שומטת זנבה בין רגליה ומתחילה לרעוד.

בתוך תוכה אלבה תמיד תמיד היתה נשבעת שזו הפעם האחרונה, שהתשוקה הזו לבוץ לא שווה את אכזבתם של בעליה ודחייתם ממנה  ועשרות פעמים היא החליטה שלא תעשה את זה יותר, אלא תסתפק בריח השלוליות בלבד.  כי בעצם הריח הוא זה שכישף אותה. אבל בכל פעם שהתקרבה לשלולית, השלולית כאילו קראה לאלבה לבוא לתוכה, להתפלש, ואלבה היתה חייבת, והיא לא יכלה להתאפק. זה לא שהיא לא ניסתה. היא התעטשה ועצמה את העיניים וניסתה בכוח להוריד את הזנב וגירדה את האדמה בציפורניה ונבחה וגרגרה, אך לשווא. דמה רתח בה, ליבה פעם, ריר הציף את פיה והיא היתה מוכרחה.

בעליה של אלבה מעולם לא צעקו עליה או חלילה חבטו בה, אבל אחרי הרפתקאות הבוץ שלה, במשך כמה שעות ולפעמים אף כמה ימים הם לא נגעו בה, לא ליטפו אותה, לא קראו בשפת החיבה המיועדת רק לה : אלבוש, אלבתי, אלבינוני, אלביטה…. ואת האוכל היו מניחים בצלחתה מבלי להסתכל בעיניה.

אלבה שנאה את החורף כי בחורף רבות השלוליות והפיתוי קשה מנשוא ואת אותו חורף, כשהיתה בת עשר אלבה לא תשכח עד יומה האחרון.

זה קרה בטיול חופשה חורפית בטבע. אלבה ובעליה הגיעו לצימר חמוד בקצה יער שבמעלה הר המשקיף לים. אוויר צלול ורענן נשב על מפתן הכניסה לחדר המגורים, פעמוני רוח השמיעו צלילים מרגיעים, הערסל התנדנד ברוח הקרירה וטיפות גשם זעירות טיפטפו על רצפת העץ עליה אלבה היתה שרועה בעיניים עצומות למחצה. לפתע עלה באפה הריח המושך והמפתה.. אלבה רחרחה מעט והחלה להרגיש את פעימת ליבה, את דמה מתחמם בעורקיה. היא זיהתה את אותו ריח מוכר של שלולית בוץ אך הפעם התלווה לריח משהו נוסף שאותו אלבה לא ידעה להגדיר.

היתה זו שעת צהרים. בעליה התנמנמו בתוך הבית ואלבה לא ידעה להגיד לעצמה כמה ימים הם כבר שוהים כאן וכמה זמן נותר עוד. היא התגעגעה לביתה אבל הריח שנקלט באפה עורר בה געגועים מסוג אחר, געגועים שגרמו לנחיריה להתרחב ולרעוד. אלבה פתחה בסדרה של התעטשויות כדי למחוק את הריח המושך והריח האחר אבל הם התעקשו לחדור אל דמה. אלבה קמה והחלה לפסוע בחצר אנה ואנה בצעדים זהירים שהפכו עד מהרה לסיבובים מעגליים לאורך הגדר של גינת הצימר. אלבה הסתחררה. היא מעולם לא חשה את ליבה דופק כך בפראות אך לפתע עיניה קלטו פרצה בגדר. אלבה הסתערה על הפרצה ויצאה מהגדר, חצתה את השדה לכוון היער.

אלבה מעולם לא התרחקה מרחק של ממש מבעליה. גם כשהייתה מתגנבת לשלולית בוץ קטנה היתה זו בסביבה מוכרת. והיא תמיד מצאה את דרכה חזרה, גם כשידעה שמצפה לה נזיפה מכאיבה. אך הפעם אלבה רחקה מאד. היא רצה ורצה בשדה הרטוב ולא חשבה כלל על הנזיפה המצפה לה, ועוד יותר גדוע מזה, היא לא חישבה את המרחק ואם תוכל לחזור על עקבותיה. באותה ריצה אלבה רצתה לאבד את עקבותיה.

ככל שאלבה התקרבה ללב היער כך גבר רעדה. היא נעצרה על סף שלולית מים גדולה. ליבה פעם כל כך בחוזקה עד שחשה שהיא עומדת להתעלף.  היא קרבה את אפה למים ושאפה לתוכה את הריח המיוחד ואז אלבה עצמה את עיניה וזינקה למים. המים היו עמוקים משלולית רגילה והיא צללה. מים מעורבבים בבוץ כיסו אותה מעל ראשה. אלבה פרשה את ארבעת רגליה לצדדים ונמשכה מטה. הבוץ היה חמים ומענג. ריחו החדש נגע בכל חלקי גופה ורטטים של אושר שלא ידעה אף פעם הציפו את דמה. לאלבה היה נדמה שהיא רוקדת במים ריקוד איטי אינסופי שסוחף אותה לשכחת חייה. וכך התנועעה אלבה בתוך החום הסמיך והמפעים עד שנדמה היה לה שהיא עצמה כבר הפכה לבוץ

 אלבה רצתה להישאר בתוך הַבוץ האופף והמערפל, אבל פתאום השכבות הַמערפלות הוסרו ממנה במהירות והיא חשה שמשהו מושך אותה מעלה אל אור חזק, מסנוור ואז שמעה קול קורא בשמה אלבה אלבה ומגבת גדולה עטפה אותה ויבשה אותה במרץ. אלבה לא הבינה מה קרה לה. היא נרדמה. כשהתעוררה מצאה את עצמה בביתה שלה, בקצה העיר שבה נולדה.

אלבה התאוששה לאט לאט. בעליה  עטפו אותה באהבה והבנה, שלא כבפעמים האחרות בעבר, בהם היו נוזפים בה אחי קפיצות השלולית שלה. אלבה לא הבינה למה, אך הכירה להם תודה על כך והיא שוב נשבעה לעצמה שלעולם לא תחשוק עוד בשלולית בוץ ותשמור על לובן גופה עד יומה האחרון.

אבל אלבה המשיכה לחשוק בשלולית הבוץ ואחרי ששוב חמקה מבעליה לשלולית הבוץ של החורף הבא, החליטו בעליה לחפור בשבילה שלולית מיוחדת בחצר ביתם.

הפועלים עמלו במשך שבוע, חפרו, שתלו מילאו מים והביאו בוץ ריחני משלוליות יער בחורף. השלולית היתה רחבה מספיק כדי להתפלש בתוכה בחופשיות אך לא עמוקה יותר מגובהה של אלבה. מסביב לשלולית שתלו צמחיית בר של חורף: סביונים, כרכומים, חמציצים, כלניות, נרקיסים, פרגים, חצבים, חבצלות, אירוסים, ותורמוסים. ומסביבם שיחים המלבלבים בקיץ: אלמון, יסמין, יערה, פסיפלורה ובוגנוויליה. על יד הכניסה לסלון הבית בנו מתקן מים נקיים ידידותי וקל לשימוש עבור  אלבה והיא למדה עד מהרה לרחוץ את גופה במים נקיים וחמימים ומגבת נקייה ויבשה תמיד חיכתה לה על יד.

כשאלבה נכנסת לשלולית הפרטית שלה היא עוצמת עיניים ומדמיינת את היער ההוא שכישף אותה וכמו אז אלבה  פורשת את רגליה לצדדים ומכניסה את כל ראשה לתוך שלולית הבוץ ומתמכרת לרטט ולעונג הפושט בדמה, אבל מעולם היא לא הצליחה שוב להרגיש שהבוץ והיא הם אחד. שהיא כבר לא אלבה.

וזה בסדר.

כי אלבה אוהבת להיות אלבה, כלבה אהובה.