אני עפה
אני מלמדת גם אחרים לעוף. לא את כולם אני מסוגלת ללמד. אנחנו תמיד בזוג. לפעמים אנחנו נופלים בחבטה. בכל פעם שאני מצליחה ללמד את בן או בת זוגתי, אנחנו עוברים ליד מיתקן שרושם נקודת זכות.
בכל פעם שאנחנו נופלים ונחבטים יורדת נקודת הזכות.
אני יודעת שאני חייבת לצבור אחוז מסויים של נקודות זכות מעל נקודות החבטה
זה קשה ואני מתוסכלת
אבל בכל פעם שאני עפה למעלה ולא זוכרת את נקודות הזכות, אני מתמלאה אושר עילאי
דימוי: איריס קובליו, רישום בנס קפה מעל גבי גלויה ישנה
סקיצות. Sketches 
װ10 באפריל, 2011 at 3:37 pm
את עפה, ואני רצה לים…
ואני אוהבת את החלום הפילוסופי הזה. זה נכון. בכל פעם שעפים שניים יחד בלי לזכור את הנקודות והחבטות – זה אושר עילאי!
אהבתיאהבתי
װ10 באפריל, 2011 at 7:03 pm
לי ואני הייתי מוסיפה ואומרת: בכל פעם שעפים שניים ולא זוכרים שהם שניים, אז…
אהבתיאהבתי
װ10 באפריל, 2011 at 7:14 pm
פעם זו הייתה המשאלה האולטימטיבית.
היום נראה לי עוד יותר מופלא להרגיש שאנחנו שניים ובכל זאת לרגעים להיות מסוגלת לראות אותו מבפנים. כמו להיות בתוך נימים של עלה.
אהבתיאהבתי
װ10 באפריל, 2011 at 7:35 pm
לי, מה שהתכוונתי בתגובתי זה שאם שוכחים שמדובר במערכת יחסים (שניים) ומתרכזים בחוויה של העצמי, אז אולי העילאיות יותר נגישה
אהבתיאהבתי
װ10 באפריל, 2011 at 7:18 pm
ורק עכשיו ראיתי שהרישום הוא בנס קפה. מדהים!
וגם בלי קשר לזה, אני אוהבת מאוד את הצבעים ואת הבעת הפה.
אהבתיאהבתי
װ10 באפריל, 2011 at 7:19 pm
העץ הוא חלק מהגלויה?
(סליחה על ההצפה)
אהבתיאהבתי
װ10 באפריל, 2011 at 7:36 pm
העץ הוא חלק מהמודפס על הגלויה
אהבתיאהבתי
װ10 באפריל, 2011 at 10:50 pm
הזכרת לי שפעם קראתי משפט שאומר:
אנשים למדים לעוף פשוט בגלל שאינם יכולים אחרת!
🙂
אהבתיאהבתי
װ11 באפריל, 2011 at 12:08 am
כן שריתי, ואני גם מציירת בגלל שאיני יודעת אחרת, את עצמי, בגלל שאיני יודעת אחרת, וחולמת, בגלל שאיני יודעת אחרת, ורוקדת על קרום הדמעות, כי איני יודעת אחרת, וחייבת חייבת לעוף, חייבת
אהבתיאהבתי
װ10 באפריל, 2011 at 11:23 pm
איריס, חלום נפלא ומציאותי, הנה, אולי את מלמדת לעוף!!!הגלויה מקסימה
אהבתיאהבתי
װ11 באפריל, 2011 at 12:06 am
חני, ראיתי את "גיבור", בעצם לא ראיתי, נרדמתי, זה היה אתמול בלילה, אבל אני לא בטוחה שזה היה אתמול, קול נקישות המתכת של החרבות חתך לי את המוח לפרוסות של חלומות. כשהתעוררתי כבר היו כותרות הסיום. אני חושבת שהם עפו שם. בצבעי שלכת. אולי זה התערבב. וכן, בואי תעופי אתי. את יודעת, את תמיד מוזמנת
אהבתיאהבתי
װ11 באפריל, 2011 at 9:23 am
חלומות תעופה יש להרבה מאיתנו, כנראה. אולי בגלגול כלשהו היו לנו כנפיים שאיבדנו.זה אחד החלומות שאני הכי אוהבת. אני מתעוררת בתחושה שאכן עפתי, תחושה פיזית. אפילו סוג של שכנוע שזה אפשרי.
מה שיפה במה שכתבת זה שאת מלמדת גם אחרים לעוף. יש פה עניין הנתינה, וזה מה שיפה.
אני מאמינה שכל נפילה וחבטה, אמנם מורידה נקודות זכות אבל מלמדת, לפעם הבאה. במה טעיתי, מה ה"טכניקה" הנכונה, איך לעשות יותר טוב בפעם הבאה. גם זה סוג של נקודות זכות, השיעור.
אהבתיאהבתי
װ11 באפריל, 2011 at 7:00 pm
לוסי, אהבתי מה שכתבת על נקודות זכות והשעור. רק ש"בפעם הבאה" לא בהכרח לומדים את השעור. החבטה יכולה להיות גדולה יותר. וגם זו נקודת זכות:)
אהבתיאהבתי
װ11 באפריל, 2011 at 9:49 am
איזה רישום נפלא, איריס.
איזה כיף להיות מסוגלת ללמד אחרים לעוף.
בחלומות התעופה שלי אני תמיד נופלת בסוף. לפעמים אני באמת נופלת מהמיטה.
אהבתיאהבתי
װ11 באפריל, 2011 at 6:58 pm
מאיה, מעניין שכולם חושבים שזה חלום. לא כתבתי כך. זו המציאות שלי:)
אהבתיאהבתי
װ11 באפריל, 2011 at 11:31 am
בתגובה הקודמת שלי כתבתי רציתי לכתוב "אותי את מלמדת לעוף" ויצא "אולי" במקום אותי, אך את הבנת בכל אופן, כנראה בשל המעוף
אהבתיאהבתי
װ11 באפריל, 2011 at 6:56 pm
ברור, אם כי אהבתי גם אולי, maybe , כי הכל אולי, לא?
אהבתיאהבתי
װ11 באפריל, 2011 at 6:24 pm
עבודה יפיפייה, איריס!
בנס קפה? מעניין איזה מעוף חווים על אספרסו…
אהבתיאהבתי
װ11 באפריל, 2011 at 6:55 pm
תודה תמר
אני מניחה שעם אספרסו אפשר להגיע בקלות לירח:)
(בפוסט הקודם שלי)
אהבתיאהבתי