תגית: תפיסה מרחבית

מחסן הברזל ומחסן המוח

 לאבא שלי היה מחסן ברזל ברחוב סלמה שביפו. לפעמים הייתי הולכת לשם עם אימא. בעיקר להביא לו אוכל או למלא את מקומו כשהוא היה יוצא לסידורים. משני צידי חצר הברזל היו בתים ישנים של יפו שעדיין עומדים על תילם. אחד מהם אני זוכרת במיוחד כי דוקטור מוסקונה היה גר שם. לי היו עיניים גדולות ויפות, אך לא רואות היטב. אני זוכרת את הריח בחדר של דוקטור מוסקונה. ואת הלוח עם המספרים הגדולים. אני לא זוכרת מה אמרתי לו, אבל הוא אמר להורים שלי שאף פעם לא אראה כמו כולם. שאני רואה אחרת. שיש לי דמיונות ושאני רואה דברים לא מציאותיים. הייתי בת חמש בערך כשהורכבו משקפיי לראשונה, אך עד גיל 29 הסתדרתי בלעדיהם בעזרת כל מיני פטנטים שהמצאתי. למשל כשהייתי מחכה לאוטובוס  61 ברחוב ארלוזורוב ברמת גן, הייתי יודעת לזהות את המספר לפי הצבע שקרן ממנו. זה לא היה צבע לבן על גבי שחור. זה היה צבע עם רטט. צבע שממרחק  500 מטר דיבר אלי בשפתו. כך למדתי לזהות אנשים ממרחק, לפי ההליכה שלהם, לפי מצב הרוח שלהם, לפי הריח שלהם.

חייתי בערפל אבל לא ידעתי שאני בערפל. הקרוב והרחוק היו אחד בעיניי. למדתי מוסיקה (מגיל צעיר מאד, אולי צעיר מדי) וציירתי מהדמיון, מגיל צעיר ולא צעיר מדי.

בנסיבות מסוימות התחלתי להרכיב משקפיים בחיי היומיום בארצות הברית. בעיני המורה שלי לציור, ניל ווליבר, ציור מהתבוננות זו הסיבה היחידה לצייר. אני חושבת שבאותו זמן גיליתי את הראייה. נופי ארצות הברית, סביבת חיי החדשה ובעיקר פניה של התינוקת שנולדה לי, היו כמו להיוולד מחדש עם עיניים.

מאז עברו די הרבה שנים של התבוננות. צימאון של ראייה. אבל האם הראייה שלי השתנתה? האם אני כבר רואה כמו כולם? אני עדיין צריכה לשנן  לעצמי  דברים בסיסיים בפרספקטיבה ותפיסה מרחבית. תשומת הלב שלי נלכדת לצרוף מסויים, לגוון, להבעה, וכל זאת על חשבון הצורה ומערכות היחסים בין החלקים השונים שיוצרים שלמות "מציאותית", אבל לימדתי את עצמי לזהות "טעויות" באותה דרך שלימדתי את עצמי לזהות את קו 61.

עיניים. מאז דוקטור מוסקונה הייתי אצל כל מיני רופאי עיניים. כל מה שהם עושים זה להזליף טיפות ולהרחיב את אישוניי המורחבים ממילא.  האחרון שבהם אמר לי: אין לי פתרון בשבילך. וזה בכלל לא נורא. בטהובן כתב את היצירות הגדולות שלו כשהיה כמעט חירש. ובעצם מה אני רוצה מרופאי העיניים? אולי אני לא צריכה לחפש את הראייה הכמו דיגיטאלית. אולי היא באה על חשבון הראייה הפנימית?  אולי אם אוכל לראות בחדות LCD  כבר לא ארצה לצייר? ולמה בכלל לצייר? האם ציור הוא תיעוד של מה שנראה?

אלו לא שאלות חדשניות וחתרניות. אלו שאלות לאורך ההיסטוריה של האמנות החזותית. ואלו לא שאלות שאני שואלת את עצמי בדרך כלל. אני פשוט מציירת. בעיקר מציירת. אבל היום חגו סביבי השאלות הללו בעת שהקשבתי להסבריה של התינוקת שלי, הלומדת למבחן באוניברסיטה בתחום הפסיכולוגיה הפיזיולוגית.

מושגים כמו superior parietal cortex שזה התפיסה הויזואלית והפניית תשומת הלב והקשב (החלק העליון של האונה האמצעית) וה-   interior parietal cortex שזה התפיסה המרחבית, הכמותית והחישובית (החלק התחתון של האונה האמצעית) התייצבו לפניי כמבקשים להגדיר את מקומי בעולם.

תהיתי למה בעצם אני זקוקה לדימוי כדי לצייר. למה אני תמיד מתבוננת בדימוי ולאן נעלם הדמיון שלי. למה אני לא מסוגלת לצייר קו אחד מהדמיון? האם אוכל לצייר ללא ראייה? בחושך? בעיוורון? ושוב, מה אני רואה? מה בא על חשבון מה. היכן אני משקיעה מאמץ והאם הוא לא מתערב יותר מדי?

אז הנה פורטרט חדש. מאתמול. נלכדתי במומנט הנפשי- תשומת הלב, הקשב לזווית הפה והאור על השפה התחתונה. אבל איך מתמודדים עם הטיית הראש הזו- התפיסה המרחבית? באופן אישי הייתי חייבת להשקיע מאמץ לא קטן ברישום ותכנון שכלתני. ובגלל תרגול של שנים והנטייה הטבעית שלי לקליטת תנודות רגש, התכנון הרציונאלי במקרה זה לא השתלט והפריע.

 

Iris Kovalio- גרא, צבעי מים, 2012

והנה שני דיוקני רגש. ללא עצירה, חישוב ובנייה. אקוורל הוא מדיה מושלמת לראיה כזו. הדיוקן הראשון הוא אקוורל מבוקר ומרוסן ושני הדיוקנאות האחרים הם כביכול ללא בקרה.

Iris Kovalio- גרא, צבעי מים, 2005

Iris Kovalio- גרא, צבעי מים, 2005

כביכול? כן. כי ביכולת לתרגם ראיה לציור שתי התפיסות, הויזואלית והמרחבית חייבות לתפקד.

 *

תודה לגל, בתי, ששיתפת אותי בחזרה למבחן. אני בטוחה שלא הבנתי את רוב החומר. אבל נהניתי לדלג בין המושגים המפרקים ומגדירים את מרכז התפיסה וההפעלה.

(ואיך אפשר להסביר את ה שהתחלתי את הפוסט ממחסן הברזל של אבא שלי ביפו וסיימתי בדיוקן שלא קשור לאבא שלי ובמבחן בפסיכולוגיה פיסיקאלית?)

עוד  פוסטים בנושא ראייה, דיוקן וצבעי מים

שיחות עם האופטיקאי מומחה

על מודל, על פורטרט ועל אהבה

לצייר את האחר

 


<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: