תגית: רקמה

כְּפַפוֹר

כפור. כפור. כפור. מה את מגזימה. תראי את ההולכים בין הפתיתים. פתיתים. פליטים. כפור. כפור. מילה לא יוצאת לי מהפה. חברת החשמל עשתה עסק עם הקוטב. בכל פינה מודלק משהו. אין לי בגדים לכפור. מה אני בוכה. בסוף החורף הקודם עשיתי ניקוי. זרקתי סוודרים שהיו לי עוד מקנדה, עשרים שנים לאחור, שמיכה ראשונה לילכית שקנה לי בן זוג משנות הארבעים לחיי, חורים חורים כבר היתה מרוב כביסות וסנטימנט. זרקתי חולצות פלנל מירושלים של שנות העשרים שלי. בהתחלה גזרתי אותן כי היתה לי מן פנטזיית הרחבה כזו, לא שהתרחבתי, להיפך, ואז זרקתי וגם את נעלי הבית שהוא קנה לי בשנות החמישים לחיי , ברומא , שהיתה אמורה להיות חמה באותו ביקור שהתעלפתי מהפיאטה, אבל היה קר ובמלון הנידח לא היו שטיחים אבל בחנות המלון נותרו זוג נעלי בית מכריסטמס, אדומות עם כבשה קטנה נעוצה בכל נעל, והן היו מחממות מספיק כדי לשרוד את רומא, וגם אותן כיבסתי עד עצמות הסוליה וזרקתי בשנה שעברה (את הכבשים גזרתי ושמרתי) והנה נסחפתי כאן בגלל הכפור, מקלידה באצבעות ימין הכחולות משהו כדי להרגיש קיימת.

איריס איריסיה קובליו, פורים 2022

אני אוהבת את המחט הננעצת. הוא שונה מהמכחול. היא לא עושה חשבון והיא לא מנוסה והיא גם גסה כשהיא צריכה לשרוט ולחתוך עמוק כי כואב, או במקום שיכאב, היא קעקוע. היא פירסינג. היא מנחמת. היא גם מצחיקה. ומרפאה קצת פה ושם. היא לא מתחייבת ולא מחוייבת והיא בוחרת מה שבא לה. ואם יש לה בחילה יש זה בסדר לפעור פה ולתת לה לדבר בשפתה. שפת הכפפור

כפפור. איריס איריסיה קובליו 2022

קשה לעבוד עם מחט. זה פוצע ולא מדייק ומוליך למקומות מפתיעים ולא מתוכננים ואולי זה מאפשר לי להגיד את מה שאין לו מילים כי הכלום הזה, ימים רבים, מערה להתחבא בה מפני הזמן שעובר ומתכלה אפילו שאני יודעת שאין דבר כזה זמן ואין דבר כזה עובר ושום דבר לא מתכלה באמת. אבל מהי הבאמת הזו. למדתי הרבה שנים על מהי הבאמת ואני לא יודעת עכשיו כלום. וגם הזמן או הזמנים המקבילים וגם על מה שכן משתנה ומה שלא משתנה והם מתקיימים בו זמנית אבל עכשיו אני לא מבינה בזה כלום, רק לוקחת לפעמים מחט ונועצת בבד זה או אחר, כן עדיין נמשכת למצעים טיפוליים או רפואיים, כאילו שיש בזה ריפוי. אין ריפוי.

איריס איריסיה קובליו, פורים בהפוכה

ואמש

ניסיתי בכל שארית החום שנותר בוורידיי, אולי בעקבות ובהשראת עבודה יפה של דורית נחמיאס (איל הצפון שמפציע מפנים או מחוץ לחלון), עלתה במרווח שבין המחט לפיסת הבד דמות שאולי דמותי, מי.

איריס איריסיה קובליו, 2022, סלפכפור

תהום או אמונות טפלות

1. ישנן שעות שהזמן לא זז. לא שעות. ימים. לא ימים, סוף שבוע. (לא, כבר כמה ימים). ואז את שואלת את עצמך לאן את רוצה שיזוז.

2. אחרי הזמן שלא זז אין כלום.

3. כלום זה טוב. אולי עדיף לכתוב תהום.

4. תהום רבה.

5. או: תהום אל תהום קורא (כל משבריך וגליך)

6. משבריי וגליי עלי עוברים.

7. לא עוברים. הזמן לא זז.

8. הלב לא פועם. או פועם יותר מדי.

9. פועם בתוך הבירכיים. והשיניים. והמצח. ואוזן שמאל.

10. אולי צריך להסיר את העגילים.

משבריך וגליך

איך חזרתי לרקום

באינסטגרם עלה סרטון של מישהי מתקנת קרע בגינס עם חוט רקמה סגול. מדליק חשבתי. הידיים כאבו לי מעוד התקף אוסטוארטריטיס והיה ערב ודי קר אבל ניצתתי. בקופסת כלי התפירה שלי, שאני לא משתמשת בה מזה שנים מצאתי כמה חוטי רקמה והתחלתי לתקן את אחד הקרעים בגינס שלי. צורת התפירה שלה היתה רק השראה. בתיקונים לא מתפרעים אבל אני קצת התפרעתי ואהבתי את השיבוץ של הרקמה הסגלגלה על הגינס הישן שלי שאני דווקא אוהבת אותו בגלל הקרעים הרבים שנפערים מכביסה לכביסה. חוט הרקמה הסגול שהיה בעצם בצבע לילך נענה לאצבעות שלי כמו קסם. אמנם קבלתי חניכה מיד בהתחלה, דקירת מחט כואבת באגודל שמאל ,אבל כאילו הדקירה הזו הזרימה דם לאצבעותי שנברו בכדורי הרקמות, גוונים בסיסים למדי אשר נקנו לפני כמה עשורים, והחלטתי לרקום משהו. הבד הראשון שתפסתי הוא אגד חבישה סמיך, שארית מאיזשהו אירוע. אני כל כך אוהבת את החומרים האלה, לעשות משהו עם אביזרים רפואיים. לא ממש התכוונתי להקדיש לזה כמה שעות או המשכיות, פשוט הייתי מוכרחה באותו רגע להחזיק חוט ומחט. הדבר הראשון שעלה בראשי הוא התבור. אני מכירה את קימוריו כל כך טוב. אני לא צריכה להיעזר בתמונה. ציירתי אותו המון וממילא הרקמה הזו נסיונית ואני אזרום איתה לאן שהיא מובילה אותו. וזרמתי. הייתי נחל למרגלותיו, עפר לרגליו, שביל למרומיו.

ביום שלמחרת החלטתי לזרום על סלפי. לא צריך תמונה. מכירה את תווי פניי יותר משישים שנה. כשהתחלתי לרקום זה נעשה כאילו מעצמו. היתה תשוקה בהחזקת המחט, בהשחלת החוטים, בגזירה. כל הסטודיו התמלא שאריות ועיקר הסוודר השחור שלי. זה עשה אותי מאושרת. ברקע שמעתי איזה מופע ישן של אביתר בנאי, מלפני עשרים שנה. ככל שהשנים חולפות והוא נעשה יותר ויותר בשל ( וגם חתיך הורס) אני מכורה לעוד ועוד ממנו, קווי הרוחב הנמתחים לאורך מסלול היצירה שלו ומניעים אצלי חיוך גדול. הדיוקן העצמי נרקם במהירות של שעתיים שלוש, ללא תכנון ושמחתי מהתוצאה.

למחרת שוב התחלתי לרקום אחר הצהרים, הזמן שבו אצבעות הידיים מתחילות להציק ולעיתים מקרינות את קיומן לאורך הזרועות עד הצוואר. הנטייה הטבעית שלי היא לשכב על הספה ולבהות הטלוויזיה, מה שמחריף יותר את הכאבים שכל כך מתישים אותי ובחורף כשהאור נעלם מאחורי הבתים שעה ארבע, אני נופלת לתהום הבהייה ומתייסרת בכאבים. אבל לא. נזכרתי בהצלחת שתי הרקמות הקודמות ושוב החלטתי לרקום סלפי. הפעם העברתי את קופסת כלי התפירה לסלון המצויד בטלוויזיה וברקע היו תוכניות שונות כולל חדשות כאלה ואחרות. שום דבר מאלה לא חדר אלי אבל רעש הרקע הניע את אצבעותיי בדיוקן השלישי. כשסיימתי אהבתי יותר את הצד השני. סימני הגיל נראו בו יותר מעניינים, או אולי סימני הכאבים שעברו מהחוטים לידיים.

צילמתי את הצד השני ( וגם את הצד הראשון) והמשכתי להוסיף את קפלי הזמן שבדיוקן. באותה רקמה. ואהבתי אותה יותר.

נשאר לי עוד קצת בד גזה. בקרוב אבקר בסופרפארם לראות אילו סוגי חבישה יש להם. צריכה לחדש גם את מלאי הרקמה שלי. יותר גוונים.

אבל לפעמים כשישנם רק מעט גוונים זה פותח את הראש לבחירה לא אוטומטית. השימוש בסגולים וירוקים בפורטרט כביכול איננו טבעי, אבל אם זה מה שיש , אפשר לזרום על זה בלי מעצורים.

זהו בינתיים.


%d בלוגרים אהבו את זה: