תגית: ציור

חמישה מביצת הברווזים

חמישה רשמים/הגיגים בסקיצות קטנות בעקבות ביקור בביצת הברווזים הקטנה בפארק הרצליה.

1. כשאני מלמדת אני מסבירה: מספיק לצייר משהו אחד שניתן לזיהוי והשאר יובן ויושלך ממנו.

2. כדי לצייר "אבסטרקט " צריך לעבור קילומטרז' רציני של ציור מהתבוננות

3. אחרי הרבה תירגולים (אולי שנים) של ציור באקוורל על נייר מאפשר (מחיקות, שקיפויות, טקסטורות ושאר סוגי כתמים) אפשר ורצוי להתנסות הניירות אחרים. גם בכאלה הכי לא מתאימים. כל האקוורלים שכאן על נייר רישום זול הדומה לעיתון.

4. יש הרבה יופי באקוורל "טהור". שאין בו סימני רישום. להוסיף רישום וטושים זו תוספת על ידע בסיסי שהצטבר. אפשר להבחין מתי ישנו הידע ומתי האקוורל רק דקורציה.

5. כל האקוורלים האלו צויירו בסוף שבוע אחד בזמן האזנה לפודקסטים בנושאי התמודדות עם אובדן, לחץ וחרדה, אי וודאות ובדידות כרונית.

איריס איריסיה קובליו Iris Kovalio

איריס איריסיה קובליו Iris Kovalio

איריס איריסיה קובליו Iris Kovalio


איריס איריסיה קובליו Iris Kovalio

איריס איריסיה קובליו Iris Kovalio


בקצה הגינה . וגם וריאציות

בקצה הגינה השכונתית, בחום שלושים פלוס מהביל, בין עץ סיגלון שכבר השיר את כל סגוליו ובין צאלון שהחל להאדים, בסוף הדשא המיובש והמלא הפרשות כלבים וחתולים מקומיים, מתגלה תפרחת שכזאת, נוצצת לרגע בקרן שמש מבעד להבל הסמיך הבלתי נסבל, הסבוך במחשבות שבין אי וודאות אחת לאחרת, אני מושיטה יד וקוטפת קומץ קטן של המלאכים האלה, בצבע היפה בעולם, כנראה שמם לפופיות, או מיני לפופיות כי הן כל כך קטנות ובינתיים לא מתלפפות עדיין על כלום, אין להן אחיזה, אבל אני נאחזת בהן, בבקר של אמצע יוני שאוחז בגרון, מביאה אותן לאגרטל זכוכית זעיר שמיועד לפרטים הקטנים הנסתרים מהעין, מציירת בסוג של רגע חיבור חסד, אולי אלוהי, אקוורל קטן. עולם ומלואו

שלוש וריאציות לבוקר שבת. לצייר פרחים בצבעי מים זה הציפרלקס הנוסף. זה יותר מהציפרלונצ'יק. זה המיינדפולנס. זה יותר מהמיינדפולנס הטרנדי, אבל זה כן פול-נס. כל מה שצריך זה ערכה קטנה של צבעים, מכחול, מים ובלוק קטן. את הבלוק נרכש בקרביץ והוא בכלל לא לצבעי מים. סתם כזה. מרובע. הוא בשביל פיס אוף מיינד, ויש שעות שזה עושה את העבודה יותר מהכל. אולי לא צריך סטודיו. אולי לא צריך מקום ומעמד ותערוכות וכל השאר. כי הכל בתוך הבטן. הלב. הראש המלא התרוצצויות. ובין ההתרוצצויות מבליח פה ושם חלל. ריק. כלום. ובתוך הכלום הזה אפשר להכנס. לנשום פרח.ים.

=


פטוניות. מחשבות בלתי גמורות

יוני מטפס במדרגות הנעות באיטיות חורקת לקומה הבאה הידועה וגם לא ידועה. האם בקומה מעל יהיו המסלולים המוכרים המעייפים המייאשים, או תתגלה איזו דלת למסלול מפתיע ומהי הפתעה. אנחנו נאחזים במוכר, גם כשהוא כל כך מעייף, בודד, מתפלש בתוך עצמו. יום ועוד יום. משימות קטנות. לוח שנה דליל. פה ושם משהו. ליותר מזה אין מסוגלות והמדרגות עולות לאט לאט. חורקות. לפעמים צריך לאחוז במעקה. ישנם קטעים שאין מעקה ושווי המשקל עומד למבחן.

פטוניות

זו העונה של הפרחים הצבעוניים הדביקים הללו. הם נראים תמימים בעציצי המשתלה. צבעיהם מושכים. לפעמים, בעונה הזו, שהפריחה התייבשה ולא מעוררת השראה אצלי בשכונה אני תרה שוב ושוב אחר פרח לציור, בשביל התלמידות , בשבילי, כי פרח זה אחיזה בחיים, בכוח להמשיך. במרחק ההליכה אצלנו המבחר עייף כמוני. במשתלה הקרובה רק פטוניות קטנות שנעשות דביקות ומיובשות אחרי שבוע. ציירתי את אלה אמש, בזמן שגם הן ציירו, להספיק לפני השתילה באדנית המטבח. יום שלישי. המדרגות ממשיכות לנוע בחריקה.

איריס קובליו, אקוורל, מכחול יבש, 2022

לפעמים מספיק כמה כתמים.. הלא גמורים הם השקט שבין פעימה לפעימה. יש לנו נטייה להוסיף, לפרט, לגבב, לתקן, להשלים, לפחד מלהניח לדברים. בצבעי מים יש לדעת את הרגע הזה, הרגע שכל מה שיבוא אחריו אין בו באמת צורך למעט ניסיונות לתקן, לכפר על טעויות, להתנצל, להאשים את עצמנו בזה שידענו שאסור להיכנס לאותו נהר פעמיים ובכל זאת נכנסנו. לפעמים נעשה לנו חסד ואנחנו ניצלים מטביעה, אבל בלענו הרבה מים והמים האלו כבדים כבדים בבטן. נקב קטן ויתפרצו למפל של צער עולמים

הנה הבלתי גמור

Iris Kovalio watercolors 2022

האמת שהוא מושלם, האקוורל הקטן הזה, שנעשה כביכול כלאחר יד. שלא כמו זה שצויר אחריו. מי צריך לדעת שאלו פטוניות עלובות, דביקות, שאריות של ייאוש ובדידות, מי צריך לדעת את השכבות בניסיונות התיקון של חוסר סיפוק ותסכול וביקורת עצמית צפופה מחרדה קיומית, מי צריך לדעת שמתהפכת הבטן מהמחשבות על הבאות, על איך, על כמה, על מה יישאר ומה לא

הנה הציור המלא ספקות

איריס קובליו, אקוורל, יוני 2022


לפרק את החלל

לסדר סטודיו ולפרק אותו אחרי חודשים מועטים. כמה אופייני לי. לפרוץ ולמחוק. מה חשבתי לעצמי.. ארבעה שולחנות של איקאה. אחד למחשב עם המסך הגדול הסורק והמדפסת ושאר האביזרים. להוציא את כל החוטים. המון אבק הצטבר. לשאוב אבק גם מפתחי המחשב, המוניטור, המאוורר. חוט חוט. להעביר איבר איבר לסלון שהוא החלל שבו אני מלמדת. להעביר את השולחן. לנקות לפני זה את הרצפה המיועדת מתחת לשולחן. להעביר את העגלה. לנקות אותה. לנקות את הפנאלים. התחלתי במטליות ניקול הוורודות שכמעט התעלפתי מהריח הנורא שלהן.. מיד זרקתי לפח והחלפתי למטליות 70 אחוז אלכוהול. הייתי צריכה להיות אחות בבית חולים עם הריח הזה. אולי לא בבית חולים אלא אחות מזריקה. כי תמיד מחטאים את המקום עם הריח הזה. גיליתי אותו בקורונה. אלכוג'ל שבעים אחוז לחיטוי של ג'ונסון. ריח מנחם. מגן. ואז גם נעשו מטליות כאלה. חייבת שיהיו אתי כל הזמן. אז אחרי שגמרתי להעביר את המחשב על כל אבריו ולחבר אותו לכבל ארוך לשקע שהוא לא ממש תקין אבל החזיק בעבר ואתפלל שיחזיק כמה שבועות, התחלתי לאכסן בשני ארגזים את כל המכחולים והמרקרים והעפרונות. את דפי הסקיצות ומחברות עם הדפים הריקים העברתי לארון במחסן המאכסן עשרות ספרי סקיצות שלי, עשרות ציורי אקריליק ושמן קטנים וכמה קופסאות קרטון עם מאות עבודות קטנות על פורמטים קטנים כמו אריזות של תרופות. את עגלת צבעי האקריליק העברתי לחצר וכיסיתי במפת ניילון חזקה ואת שידת המגירות הקטנה עם כל הצילומים של השעורים הצלחתי לדחוס מתחת לשולחן המחשב שהעברתי לסלון. ואז ניקיתי את השולחנות ופירקתי את רגליהם. את פינת המקלחון סידרתי מחדש והצלחתי לדחוס לשם את השולחנות המפורקים. מה חשבתי לעצמי. לא חשבתי. ואז התחלתי לנקות את החדר. עליתי על סולם לנקות את כנפי המאוורר ואת החלק העליון של המזגן. לא היה לי כח לפרק אותו כדי לנקות את הרשת. ניקיתי כפי יכולתי את החלון, תליתי את הוילון שבמקרה שמרתי, טאטאתי שאבתי ושטפתי וחשבתי לעצמי שאלוהים מעניש אותי שאהיה כמו כל אלו שעושים נקיון פסח ואני אף פעם לא. וכשהכל התייבש שמתי מזרן ושטיח ושידה קטנה ונורה וכלי מיטה שהחדר יהיה מוכן לבואה של גל והנכדים. היה לי סטודיו ואין. חיסלתי גם את פינת הרקמות שלי. אספתי לתוך קופסא גדולה את כל החוטים ומצעי הבדים השונים שהכנתי ואת קופסת כלי התפירה עם המחטים הטמנתי בארון בחדר שינה. עם הספה בסלון הסתובבתי כמה פעמים כדי שתתאים לצפייה בטלוויזיה ושום דבר לא התאים, הכורסה הירוקה המיוחדת שלי נעמדה תקועה כמו צב ענק בתוך חדר קטן, הסלון שלי מחולק לשניים, החלק היותר סלוני, ספה כורסה ספריה וטלוויזיה ( עם פינת התפירה שצצה בחיי בחודשים האחרונים) ושום דבר לא הסתדר. בסוף העברתי את הטלוויזיה לחדר המיועד לבת והנכדים. ממילא חיי בשבועיים הקרובים ואולי יותר ייראו אחרת לגמרי.

סטודיו.

הראשון שלי היה בבית הכרם בדירה שלי, בקומה השלישית. גרתי לבד. היה סלון שהוא חדר מוזיקה עם פסנתר וכל מיני כלים אחרים ובו הייתי מלמדת ילדים כמעט כל יום. והיא חדר שהתפרעתי בציורי שמן גדולים מבעיתים. והיה גם חדר שינה. והייתי מאושרת שם. וגם ההיפך. כל זה הסתיים לאחר כמה שנים בטוויסט חד שהוביל ללימודי אמנות בפילדלפיה. ואז קבלתי את הסטודיו האמיתי הראשון שלי, בבנין באוניברסיטה. משנה לשנה הסטודיו גדל. שלוש שנים. ואז היה צריך לעזוב. לקפל בבת אחת לנטוש את הציורים הגדולים. לחזור לארץ. בארץ בעלי הראשון ואני ישנו בסלון, הבת בחדר והחדר השלישי היה סטודיו. אני לא זוכרת דבר מאז למעט שלימדתי במידרשה לאמנות ברמת השרון והייתי מציירת מקלטים. זה היה בתקופת מלחמת המפרץ. היה עוד נסיון קצר של סטודיו בשותפות עם פסיכולוג שהסתיים בקריזה של בעל הבית, ואז עברנו לבית תלת קומתי ובחלק העליון היה לי סטודיו רחב קירות עם שתי מרפסות ותלמידים ושם היתה קפיצה רצינית בהתפתחות העבודה שלי אבל הגשתי מועמדות לסטודיו במשכן האמנים והתקבלתי ונטשתי את הקומה השלישית לטובת תשעה חודשים במשכן האמנים שהיו פוריים מאד , אבל שוב הסתיימו בבת אחת בגלל דיכאון פתאומי לאחר גירושין מאתגרים, ירידה במשקל ופחד קיומי. חזרתי לקומה השלישית. גרתי בבית גדול לבד עם הבת. והיו עוד כמה שנים עם עוד שני מעברי דירות קצרים שבהם דווקא שוב התפתחתי ויצרתי הרבה וגם הצגתי הרבה, זה היה השיא בעצם ובשנת 2000 עברתי לגור בבית בורגני עם בן זוג שני, הוקצע לי חדר. ציירתי בעיקר פרחים. חשבתי שאני מאושרת. לא הצלחתי להציג. הצלחתי בדברים אחרים. אולי. היה לי גם סטודיו במרכז ליוגה. ציירתי בעיקר נושאים מהיוגה ואת השלג באוסטריה לשם נסעתי בעקבות.

הסטודיו הבא היה ביפו בקומה השישית בדירת מעבר של הבן זוג השני, זה החזיק כשנה עד התקף דיכאון נוסף ופחד קיומי ורצון מחיקת הכל. בבית הנוכחי ויתרתי על סטודיו. ציירתי בקטנה פה ושם. הרבה סקיצות. חלמתי על מגורים עם סטודיו בטבע. מימשתי את זה כעבור כמה שנים, בגבעת עדה, אבל נטשתי אחרי תשעה חודשים וחזרתי לכאן. היו נסיבות. לפעמים ישנן נסיבות חיצוניות ולפעמים לא. יש דברים שאני גוררת אחרי ממקום למקום. אני בת 63 וחייתי מספיק. איך אצטמצם למינימום? איזה זכות קיום עוד נותרה לי? מי יאסוף אחרי את כל מה שיישאר?

פעולת האיסוף והאיכסון היום היתה כמו מחיקות בתוך גופי שלי. עשרות מאות ואלפי עבודות ואני נתקפת דחייה וחרדת פסולת. אני יודעת שהעבודות טובות מאד ומיוחדות ואין כאלה בכל העולם כולו אבל אם נופל עץ ביער ואף אחד לא ראה האם באמת נפל? ומהי ראייה? מי צריך לראות? אולי היער זו המציאות היחידה. החלל היחיד שלא ניתן לפירוק. ואולי אם עץ נופל בו נוצרת חמלה גדולה וחסד שמיימי מופעל להושיע

איריס קובליו, אקוורל ושיער, 1997, משכן האמנים
איריס קובליו, פילדלפיה, 1989

איריס איריסיה קובליו, ניירובי, 2022

לבדה באדניה

כולם מצלמים כלניות. אולי לא כולם אבל כשמחשבות שלך ננעלות על החסר הגדול בחייך של זוגיות ומשפחה ביום שמש אביבי אז נדמה שכל העולם עשוי מטיולים וארוחות ושמחת הביחד, ואת, כמו הכלנית הבודדת באדניית המטבח שלך, מסתכלת על הפריחה של משפחות הפרחים סביבך ולמרות השמש קר לך ואת רועדת.

בבקר יצאתי עם סקאיי הכלבלב לראות מה השתנה וצמח בשבועיים שלא הייתי כאן, בחלקה הקטנה שנותרה מאחורי הבניינים בשכונה שלי. אז החמציצים גבהו מאד, החרציות כבר מפציעות בינהם, עדיין לא במלואן, פה ושם חרדלים וסביונים. בקצה אחד הופתעתי לראות תורמוסים שהקדימו השנה וכמעט נכחדו בשנה שעברה כשחתכו את רוב החלקה הזו לטובת ( לרעת) שטחים פרטיים מגודרים ואסורי מעבר. היו כמה רגעים של שקט ורציתי לצלם את השקט הזה. כשמתעורר רצון לצלם או לצייר אני מתחברת למקום שהוא מעבר ליאוש הקיומי שמציף יותר ויותר משנה לשנה. החודש אהיה בת 63 וזה מפחיד אותי מאד. ישנו פער גדול למדי בין איך שאני נראית מבחוץ לבין מה שמתחת ומה שמתחת למתחת, העצמות והדם של הנפש.

אני לא מתפשרת ולא מסוגלת אלא לדייק את צורת החיים שלי ומשנה לשנה זה הולך ונעשה מאד לבד. והיום, למרות הצילומים העליזים והמפגש עם אחת החברות הספורות שנותרו בחיי הרגשתי את הקור הזה של נשיפת המוות בעורף.

זה צילום מהיום. מבט התורמוס החגיגי לכוון השיכונים המכוערים שבאחת הכניסות אני מתגוררת.

היום הופיע בזיכרונות הפייסבוק טקסט (קטע ממכתב) שכתבתי ב 2016

כאן שבת חמימה, סוג של אביב, מוקדם השנה, עץ ההדרים בחצר כבר פורח וריחו הכבד, העמוק שוב מפריע כל כך, אבל אני חסה עליו, בכל שנה מתלבטת אם להוריד אותו אבל מתאפקת כמה שבועות עד שזה עובר, סוגרת חלון שלא יחדור הריח ויתפוס אותי, בעיקר בלילה.

יכולתי לכתוב ספר על הריחות והשפעתם על נפשה של ציירת נידחת, אי שם בשוליי החיים הנחשבים, על אפה שלא חדל מלדמוע ועיניה שלא שבעות אף פעם מפרח זה או אחר,כמו פרחי ה- ח׳ האופייניים לסוף החורף, חרציות וחמציצים וחרדלים וחוביזות. קודם החמציצים ,הם הצחוק הראשון של שמש החורף. צחוק של תינוק. ואז החרציות, בבת אחת מתפרצות וצומחות לגובה בולע, מנקדות, או יותר נכון מכתימות את השטחים בשכונה שעדיין לא בנויים בצהוב זוהר חסר רחמים ומפיצות את ריחם החמוץ המאסיבי שחודר דרך החלונות או כל פתח אחר, אשר בימי השרב הבלתי אפשריים של סוף החורף הן נעשות גם כן בלתי אפשריות וכבר קשה מדי ומסורבל ללכת בשבילים, כי הן פולשות לכל עבר ומי יודע מה מסתתר בתוך ערימת הצמחייה הזו שצומחת יותר מהר מהמחשבות שלך

גם האפונה הריחנית פרחה בחלון המטבח אבל ימיה קצרים כל כך. היא דלילה ובודדה ונדירה, התלבטתי אם לקטוף אחת ולשים על שולחן המטבח כדי שאוכל להריחה יומיים אבל החלטתי להשאיר אותה על אדן החלון והשרב הפתאומי ייבש אותה, לא נורא, עוד שלושה ארבעה ניצנים מחכים להיפתח בסגול ורוד מתוק, כמה אושר יש בפרחים האלה, המשתנים עם העונות, אפילו החרציות וההדרים המעצבנים עושים שמחה בכל שנה כשהם מופיעים מחדש, כי זה אומר שהעולם זז ויבוא קץ לאשלייה הזו שנקראת מציאות, למרות שבמציאות הזו מתגלמות הפריחות המפעימות. כמו של פרחי כובע הנזיר שבקרוב ייהפכו לפרפרים לבנים אבל בינתיים הכתום המופלא שלהם מתגנב מחצר השכנה וקורץ כממתיק סוד עם הפס השמש שמתרחב מדי יום בחצר חשוכת החורף, וזה היתרון של הקיץ המתקרב, כי לסקאיי כלבלב הרוח שלנו ישנה נחמת שמש בחצר ופחות צריך להשתמש בתנור חימום

הנה ציור לקט פרחי השדה הנ"ל מלפני שנה

2021, לפני שנה….. Iris Kovalio

וזה ציור מלפני שנתיים, מאותו שדה


מרץ 2020 Iris Kovalio

ועוד אחד מאותה שנה שבה התחלתי להזדקן (גיל 61 עם קורונה באוויר)

ומסיימת בציור של אובדן סבלנות (שוב מרץ 2020) ואולי עוד כמה דברים, עם צהוב אופטימי ותכלת שעכשיו באופנה בגלל החדשות הקשות מאוקריינה


לרצות. קצוות.

אני קצוות. סתירות לא צפויות. קשה לי להיות אחידה ועקבית. אני עקבית בחוסר העקביות שלי, אבל אני מאד ביצועיסטית ואם לוקחת משימה אני נותנת כל האנרגיה שלי בזמן דחוס עד קצה גבול היכולת. אחר כך אני מתעלפת לתהום. השבוע נופלת לתהום כאבי שיניים מההשתלות. זוועת עולם. אני פעלתנית ואז פורקת במקומות שמביישים אותי אני מתביישת כשאני כועסת על הכלב שלי שדורש ממני ועוקב אחרי כמו אינפוזיה. ככל שאני מרצה יותר הכעס מתפרץ. והוא כבר זקן אבל עדיין דורש את לבי. אני מקנאה במורן שהפכה את הכלבים שלה לאלילים. שהיא מאוהבת בהם. גם אצלי היו ימים כאלה אבל עייפתי כל כך, אני רוצה חופש. לעבוד במרוכז מבלי יללות ודרישות להפסקה בתשומת לב שואבת. אז אני מרצה אותו. אתמול שמעתי פסיכולוגית שאמרה שככל שמרצים יותר הכעס גובר או התוקפנות. אחרי כל כעס שלי אני מתנצלת ומצטערת אבל אז הוא מופיע שוב.

אז מה זה לרצות? -לשרת ללא תנאי? לעשות מראש דברים בשבילו רק שיניח לי? לפעול במתחמי זמן, מותר לך (לי) להיות עכשיו בחדר הזה או בחדר הזה, אחרת אני אבכה ואיילל ואקיא אפילו על השטיח החדש ואני אגרד את הכורסא החדשה ( מי קונה רהיט חדש כשיש כלב בבית. ) ועכשיו אני בתנופת עבודה והוא דורש ועולות בי מחשבות נוראות. במשך תשע שנים לא הצלחתי לשים גבולות . במערכות יחסים אנושית אפשר לעזוב אבל יצור חסר אונים איך עוזבים? אז אני מציירת אותו שוב הרבה לאחרונה, לנסות להתאהב בו כמו הרעיון הזה שהיה לי בהתחלה של כלב רוח שיעופף סביב כמלאך. ואז הסתבר שהיה שטן קטן, קראנו לו הכריש כי שיניו החדות פצעו כל מה שנגס בו, הרס כורסאות ודלתות וארונות וספריות אבל כשישן באמת התגלם בו המלאך. קיפולי הרגליים האלה, הכנסת הראש כולו מתחת לשמיכה, המבט החכם המתפנק. נכנס לי מיד ללב ונגס בו ללא הרף. אבל לא התכוונתי לכתוב עליו אלא על המונח הזה של לרצות.

מה זה לרצות. האם זה לעשות טוב לאחר או שיש בזה אינטרס לעשות לו טוב כדי להשקיט אותו. גבר. להעלים אותו מחיי. זה כמו לתת מוצץ, לאפשר לילד להיתקע מול הטלוויזיה, שיירגע כדי שלך יהיה זמן פנוי לעצמך. גבר . לשכב אתו, כלומר לאפשר לו להיכנס אליך כדי שיירגע ויעזוב אותך. ובכן החיים בלי גבר במיטה נפלאים. בעצם אף פעם לא הייתי לבד. תמיד היו חובות ריצוי. תמיד הייתי חייבת למישהו משהו. בן זוג . אימא. משפחה. אני רוצה זמן חלל, בלי גבולות, בלי שעון דופק במוח. אולי אי אפשר במציאות הזאת. כי אנחנו מייצרים זמן. אנחנו מייצרים התקשרויות. מגבלות. התחייבויות. אנחנו קושרים את עצמנו בכוונה או שלא בכוונה. כי ככה אנחנו מתפקדים כאן, מגבול לגבול. ממחסום למחסום.

אבל גם רציתי לכתוב על קצוות. מי שמכיר אותי כאמנית למשל לא יכול שלא להרים גבות מי פעם. מה ה"סגנון" שלה. מה הכיוון שלה. היא לא נשארת בקו אחד, בסדרה אחת מתמשכת. האם אפשר לזהות אותי? מישהי כתבה לי אתמול: את מתקדמת יפה. מתקדמת? לאן? אם כבר נסוגה. אני עפה מקצה לקצה. לפעמים גם מוחקת. קורעת. גוזרת. לפעמים גם מצטערת. אני מתאהבת ואז מקבלת בחילה ודחייה. אני חודרת פנימה במהירות וברגע יכולה לסגת למקום שלפני נקודת ההתחלה.

אמש סידרתי את תיקיית הרישומים שלי בפליקר. כדי להעשיר אותה חיפשתי גם רישומים ישנים מאד וגם גנוזים. לפי מצב הרוח השלי העליתי כמה מהם לתיקיה. יתכן ואמשיך. יתכן ואסיר בהמשך. ישנם עוד גנוזים רבים. אבל בינתיים אני עוצרת.

קישור לפליקר המלא שלי: https://www.flickr.com/photos/iriskovalio/albums


ציפור גן העדן

אימא שלי אהבה את פרח ציפור גן העדן. בעצם האהבה הזו הוגדרה רק בעשור האחרון, קצת לפני שחלתה, כשהבאתי לה פרח  בודד שצמח אצלי בחצר ( לקח לו כמה חודשים להחליט אם לפרוח ואז התפתח יצור ענק ומפואר). כשהבאתי לה את הפרח הרגשתי כמו אותו ילד מפרח לב הזהב שעובר הרים וגאיות כדי להשיג את לב הזהב לאימו החולה. קנאתי בילד הזה שהופך עולמות בשביל אימא. אני הייתי חיקוי עלוב למסירות שלו, אבל בכל זאת את הפרח היחיד שפרח אי פעם בחצר שלי (מאז לא פרח) הגשתי על מגש קריסטל  (אגרטל) בכוונה גדולה להחלמה. היא מאד אהבה את הפרח המפואר. ובפעם הראשונה ההיא עוד ישבה על הכיסא דוקטור גב מול הטלוויזיה ואמרה לי אולי תציירי לי כזה מעל הטלוויזיה שאראה אותו כל הזמן. ניסית אבל לא ממש הצלחתי לצייר משהו מתאים והציור תלוי בבית אחר. אבל מאז הייתי מביאה לה את ציפור גן העדן לעיתים קרובות לפעמים הייתי קונה ולפעמים קוטפת ממקום ציבורי מסוים בו היו שיחים רבים . כעבור זמן קצר אמי עברה מכורסת הטלוויזיה למיטה בחדר השינה ומשם כבר לא יצאה, כארבע או חמש שנים. ואני הייתי מביאה את ציפור גן העדן אל המיטה ומניחה באגרטל זכוכית צר לצידה או מולה. היה לי ספר ריפוי עם פרחים ונאמר בו שלפרח הזה  תכונות מזור.  מעניין שבעברית שמו פשוט ציפור גן עדן אבל בעולם ידוע בשם המלכה סטרליציה (Strelitzia reginae). באיזשהו אופן השם הזה יכול להתחבר למערכת היחסים שלי עם אמי, אבל בגדול לקחתי את מלאכת הציור כפעולות ריפוי. 

ומבחינת הציור: קל ונגיש יותר לצייר פרח בעל צורות מוגדרות ובולטות. פרח ציפור גן העדן מצטיין לא רק בצורתו הבולטת אלא גם בצבעיו העזים המנוגדים והמשלימים. הצירוף של כתום לוהט אש עם סגול כחול ובורדו, בהשתלחות מתריסה כלפי החלל המקיף חייב לעורר רגש כלשהו. חלק מתלמידי דיווחו במהלך השנים שההשתלחות הזו גורמת להם לאי נוחות. אני אישית לא רואה בו השתלחות אלא ניצחון ושילוב קוסמי.

אז אם נחזור לאימא שלי ולשנים בהם כבר בקושי היתה יכולה לזוז,  אני הייתי ״ מתגנבת״ לסמטה עם הגינה הציבורית וגוזרת עם מספריים פרח אחד ועלה אחד עבורה. בשנים שקדמו זה אבא שלי היה מביא לה צבעונים בכל הזדמנות וזה היה הפרח המוצהר עליה.

כשבקשו ממני לצייר פרח על המצבה מיד חשבתי על ציפור גן העדן. אבל הצבעוני ניצח וללא כל ויכוח נעניתי ועיצבתי את הצבעוני. בפעולה הזו הרגשתי שמאותו רגע שהמצבה הונחה, ציפור גן העדן חזרה אלי וכעת לי עצמי הפרח עושה את הריפוי המיוחד. ציפור גן העדן שלי.

את כל צפרי גן העדן שלי אפשר לראות כאן בפליקר.


תהלוכת מחשבות

1.

היום האזנתי לאיזה פודקאסט בו אמרה המראיינת למשוררת שהיא נורא חשופה ביחס למות אביה והמשוררת אמרה שהיא חשופה רק חצי, ואם תספיק לכתוב אחרי מות שני הוריה תחשוף הכל. או כמעט הכל. היא דברה על הפחד לפגוע ואני הבנתי אותה.

הציור הזה של אימא שלי, מונח על שידת הציורים ממתכת, במעבר בין הכניסה למסדרון הקטן המוביל לחדרים. אני עוברת על פניו כמה וכמה פעמים ביום והוא מביט בי, הציור, בכל מעבר, היא מביטה בי. יום אחרי שסיימתי לצייר, לצלם,  לכתוב משהו לבלוג, הכנסתי לארון האיחסון שליד מכונת הכביסה. אחרי שבוע הוצאתי, להראות לאיזו אורחת, ואז זה נשאר על השידה, וחשבתי שאולי אשאיר ליום המחרת שתראינה התלמידות, ושם הציור נשאר. ואני לא בטוחה שראו, כי לא הפניתי את תשומת הלב. הוא מונח שם בזווית כזו שאולי רק אני רואה. כבר חודש נראה לי. ובכל יום הציור יותר ויותר דומה לה והיא מביטה בי מבעד. די, אני אומרת, צריך להחזיר אותך לארון, אבל אני לא נוגעת בה. אולי ככה אני זוכרת אותה כל הזמן. אולי זה האבל שלי, כי אני לא יודעת מה זה אבל. שומעת המון הסכתים וקוראת הרבה ספרים על תהליכים שלפני ובמשך ואחרי ואני לא מרגישה אצלי כלום, אבל העיניים שלה משתבחות מיום ליום. המבט. והזיכרון משנה צורות לאט, ואני חושבת שעוד ישתנה הרבה, כי זה עוד טרי ורק אתמול היתה הדרמה הגדולה, חיים דרמתיים שהסתיימו בקול שאגה גדולה

אבל רציתי לכתוב על אבא שלי. שכל עוד אני מבקרת אותו מחסום האבל תקוע בלבי. כל עוד הוא בחיים  ואני לא יכולה לעוף. ואני בכלל לא יודעת אם יש לי כנפייים. עשינו לנו מנהג כזה שפעם בשבוע אוכלים יחד צהרים . בהתחלה המטפלת היתה מכינה ולאחרונה אני מזמינה מוולט. המטפלת יושבת ואוכלת אתנו. במקום של אימא. בדיוק במקום של אימא. מהיום שבו לקחו את אימא באלונקת הקדישא, מלמחרת, היא התיישבה במטבח. מגישה מסירה מדיחה. אני כבר לא זוכרת איך אימא שלי היתה עושה את זה. עבר המון זמן מאז היתה מתפקדת ואני גם לא זוכרת שבאתי לבדי לארוחת צהרים עם שניהם, אבל אני זוכרת שהיא ישבה במקום הזה והתרוצצה סביב ההגשות כמו המטפלת. רק שהמטפלת, מביך להגיד את זה, כל כך זרה ואני כל כך משתדלת להיות נחמדה וזה כל כך עושה לי רע עד שקשה לי להתניע את המכונית כשאני יוצאת משם ואז באה הביתה ולוקחת את התותחים המרגיעים שלי כי אני לא מבינה למה אני כזו נחמדה ואיפה אני מחביאה את כל הכעס שלי שהוא כזה חמקמק ותוקפן, מאשים אותי בהיותו, דוחף אותי למערה שלי, מבזבז זמן ניכר מהפוטנציאל שהיה יכול לפרוץ עכשיו בצעקת האמת שלי

ערפל הקיץ שלא נגמר. ירח דקיק משמין מדי לילה, שמים צלולים, יבשים, כוכבים מתפקעים בשדרת הטיולים על הכלבים, אני מעבירה שעה בקשקושים שכונתיים והכעס נדחף עמוק בוורידים, אני מנסה ללכת זקוף, כתפיים לאחור, פה סגור בהבעה מודליאנית כזו. כבר חושך לגמרי ורק חמש. נובמבר היבש.

פעם אבא היה משתעשע עם חיתוך בברזל שבעסק שלו והיה חותך סילואטות של חיות. היום שמתי לב לזוג פילים. הם נפלו מהמתקן שלהם וכשהרמתי לסדר יום אותם המטפלת לקחה אותם מידי לסדר בעצמה. רציתי את הפילים האלה אבל אבא אמר שהוא לא קובע מי יקח. לבת הצעירה שלו זכות ראשונים.

אני מציירת עכשיו פילים מתוך בית היתומים בנירובי. ככל שאני מתרחקת מהחוויה ההיא כך מרגישה קרובה אליה. התחלתי ציור על בד עם שביל פילים יתומים הולכים לאורך אגם. רק התחלה

משהו בתמונה הזאת לוקח אותי למקום שויתרתי עלי ועכשיו אני לא אוותר בציור הזה. הוא יהיה רק שלי

י ולא אכפת לי ממוזיאונים וגלריות ואני כבר הפלגתי לחופים לגמרי אחרים, שבהם אני מייחלת למצוא שמים רחבים פרוסי כוכבים אינסוף וקולות צרצרים ואיוושת עלי צפצפצפה ושאף אחד לא ילך על השביל, רק אני והבריאה.

ציור בתהליך

הציור השלם. Iris Kovalio


קרש חיתוך

אני לא יודעת להתמודד עם המוות של אימא שלי. כלומר בזמן המוות הארוך הקשה הנורא היה לי פרוטוקול. ידעתי מה צריך ואיך צריך להביא את עצמי במיטב שלמדתי ושיננתי והייתי משימתית עד נקודה מסויימת. שהיתה אחרי השלושים. ואז נפער חלל.  

אני הולכת לבית הקברות ולא מרגישה כלום. אני מנסה להיות תפקודית כמו לשטוף את המצבה. לסדר את האבנים. זה לא תיפקוד שתואם לשפה שלי אבל חשבתי שיעורר משהו. היום עשיתי תיפקוד אחר, שיותר מחובר לשפה שלי, לעולם שלי. ציירתי דיוקן שלה על קרש חיתוך מעץ שיצא משימוש כי נסדק והעלה עובש. משעה לשעה נעשיתי רצינית יותר בהתמסרות שלי למלאכת הציור. התמונה שבחרתי היתה על המסך מולי במשך שעות. זו תמונה מלפני כשש שנים, הזמן שהתקרב לנפילה שלה, לשנים בהן כבר לא יכלה ללכת ואז לא לשבת ואז לא לצבוע את השיער, ואז לא להרכיב את השיניים, ואז לא למרוח לק בצפרניים ואז לא להסתיר את הפצעים במייקאפ ואז לא להצליח להזיז את הידיים והאצבעות שהתעוותו משבוע לשבוע. וגם את הרגליים, והסוף שהתעכב עד טירוף במוח צלול וזעקה גדולה.היא היתה מאד ציורית בכל מצביה. לדעתה אף פעם לא הצלחתי לצייר אותה. נכון, היו לה אלף פרצופים או אלף שאני ראיתי בה. בכל פעם ציירתי אותה אחרת. גם ביומיים האחרונים של הגסיסה המחרחרת. ולמרות שציוריי תמיד היו תלויים על קירות הבית (לא התגאיתי בזה במיוחד כי רציתי שיהיו על הקירות  רפרודוקציות של אמנים מפוסמים כמו בבתים אינטלקואלים וסיפריות …אבל זה כבר סיפור אחר) היא היתה תמיד ביקורתית: האף קצר מדי, ארוך מדי, הפה עקום, זה לא דומה , ועוד. מה זה דומה? אף אחד מאיתנו לא רואה אותו דבר כמו האחר.

ציור דיוקן הוא ציור של מערכת יחסים. זה לא ציור מיקצועי. צילום מקצועי לשער של עיתון. זה עניין אישי. אינטימיות. מה לא מובן? כתבתי שהיתה ציורית מאד. זה לא היה במובן של טיפוס צבעוני. או טיפוס שנמשכתי להתבונן בה עד רצון לבלוע ולהיבלע. פעם הייתי יכולה. כיום אני לא יכולה להסניף אף אחד לתוכי. אבל עדיין יכולה לצייר. זה היה כמו להגיד קדיש על קבר, אני חושבת. זה הדבר היחידי שאני מסוגלת בימים אלו. 

Iris Kovalio, אימא, 2021, אקריליק על קרש חיתוך מעץ

ניירובי 8-9 . נאיוואשה

ביומיים האחרונים התחלתי להרגיש את הקסם של אפריקה. המרחבים, הצבעים, קולות הצפרים בפוליפוניה עותקת נשימה, והזברות.. גיליתי את הזברות, כה עדינות, מביטות הישר לעיניך, לליבך. עם אחת היתה לנו שיחה קטנה. היא התקרבה מאד כשציירתי, רצתה לראות מה אני עושה, כשראיתי אותה כשני מטרים על ידי קצת נבהלתי אבל אז שאלתי אותה מה שלומה והיא אמרה שהיא רוצה לראות את הציור. אמרתי לה שאני לא ממש מצליחה לתפוס את כל היופי הזה, העצים הענקיים המפותלים והיא אמרה אז תציירי אותי. היו לי רק טושים בצבעי ירוק וורוד וקצת צבעי מים שמשום מה לא נתפסו על דפי מחברת הסקיצות שלי. הצלחתי לצייר את עיניה ואזניה , וכשרציתי לצייר את הפה המחייך שלה היא עפה לה בדהרה לכוון האגם, אולי כי הגיע השומר שסיפר לי על ההיפופותמים שיכולים לצאת מהמים אם יושבים קרוב מדי לאגם.
אחר כך מצאתי גזע עץ אחר, רחוק יוחר, לשבת ושוב התחלתי להכתים את הדף בכמה צבעים שקופים. אולי הפעם יצליח לי והנה שוב הופיעה הזברה שלי. השעה כבר היתה בין ערביים ואור זהב ורדרד צבע את גזעי העצים והעשב. ממרחק קצר ראיתי את הצבאים מביטים בי בשלווה. שוב שאלתי את הזברה מה שלומך והיא אמרה שהיא קצת עייפה ומחכה שיהיה חושך כדי שתלך לישון ושמקום השינה שלה הוא בדיוק על יד גזע העץ שישבתי.
אספתי את הדברים שלי והצטרפתי למשפחה שלי שטיילו על השביל לאגם. שומר המקום סיפר לנו שבשנה שעברה היתה הצפה והאגם הגיע עד המלון.  וגם ההיפופותמים. שאלתי אותו אם איזה היפו אכל אי פעם את אחד האורחים, והוא ענה לי מה פתאום, אנחנו שומרים על כולם. ואז אמר לי שהוא חולם על ישראל ורצה לדבר אתי על ראש הממשלה לשעבר אבל אני הקשבתי לציפרים והייתי מנומסת ונפרדתי לשלום.
התרשמתי מאד מהמפלים הקטנים המפוזרים בין הפרחים המעוצבים בגינון מושלם במלון. אני חייבת מפל קטן כזה בבית. קול המים השקיט לשעה את כאבי הזכרון מהמקום בו באתי ואליו אחזור בעוד כמה ימים.
היינו גם בחווה שבה מתגוררים חברים של המשפחה, זוג ישראלים עם שלושת בנותיהן הקטנות. החווה מבודדת למדי והם אכן טועמים את אפריקה היותר אותנטית מהחיים בניירובי. יצאתי מהחצר שלהם והפתעתי את עצמי במחוות ידידותיות עם הילדים המקומים. פגשתי את ג'וי המדהימה, היא הראתה לי את הכניסה לבית שלה וספרה לי שהיא הולכת לבית ספר וכבר יודעת לקרוא ספרים של גדולים. היא בת תשע ורציתי לצלם אותה אבל קצת התביישתי, אך את שלוש הבנים שצצו אחר כך הצלחתי לצלם. הם היו מאד שובבים ועשו פרצופים למצלמה. קישקשתי איתם ועם האבא או הדוד שלהם והם סיפרו לי על הר לונגנוט שרואים בקצה הנוף, הר מחודד שמספרים עלי שבלילה הוא משנה צבעים וצורות ולפעמים נוצץ או מהבהב. שאלתי אותם אם טיפסו עליו והם אמרו "לא" בבהלה. החברים הישראלים של המשפחה שלי כמובן טיפסו עליו, עם שלושת בנותיהן ואמרו שזו בכלל לא בעיה ושהן טיפסו גם על הרים יותר גבוהים.
באותה שעה בשדות החווה הרגשתי אושר ושחרור שלא חוויתי מזמן.  אספתי אותו לתוך פינה בתוכי שלא אשכח בשעות התהום שלי, ולמחרת מוקדם בבקר ישבתי במרפסת של החדר שלי שבקומת הקרקע. המרפסת משקיפה לאגם וציירתי את האגם ואת העצים באייפד שלי. ואז באה הזברה שלי ובקשה להיכנס לציור. והיא נכנסה. ואחרי זה היא הראתה לי עוד זברה שעמד מרחוק והסתכל. זה הזברה שלי, היא אמרה, אף אחד לא יודע שהוא חבר שלי. הוא האהוב הסודי שלי ואני רוצה שתשימי  אותו גם בציור. אז ציירתי גם אותו.
עברו שעתיים ולא שמתי לב כמה קפוא היה בחוץ, ראשי היה עטוף בצעיף של האהוב הסודי שלי וריח גן עדן של אפריקה התפזר ממני ועד ההרים הרחוקים בארץ אחרת לגמרי.
בדרך חזרה צילמתי מהמכונית סצנות המתרחשות על הכביש שהן אחרות לחלוטין מעולם הקסמים שמסביב לאגם. אגב זהו אגם נאיוואשה והוא מאד גדול ומחליף צבעים בכל שעה מעשרים וארבע השעות שהותי שם.
השאר בפוסט הבא


%d בלוגרים אהבו את זה: