תגית: ציור

תהלוכת מחשבות

1.

היום האזנתי לאיזה פודקאסט בו אמרה המראיינת למשוררת שהיא נורא חשופה ביחס למות אביה והמשוררת אמרה שהיא חשופה רק חצי, ואם תספיק לכתוב אחרי מות שני הוריה תחשוף הכל. או כמעט הכל. היא דברה על הפחד לפגוע ואני הבנתי אותה.

הציור הזה של אימא שלי, מונח על שידת הציורים ממתכת, במעבר בין הכניסה למסדרון הקטן המוביל לחדרים. אני עוברת על פניו כמה וכמה פעמים ביום והוא מביט בי, הציור, בכל מעבר, היא מביטה בי. יום אחרי שסיימתי לצייר, לצלם,  לכתוב משהו לבלוג, הכנסתי לארון האיחסון שליד מכונת הכביסה. אחרי שבוע הוצאתי, להראות לאיזו אורחת, ואז זה נשאר על השידה, וחשבתי שאולי אשאיר ליום המחרת שתראינה התלמידות, ושם הציור נשאר. ואני לא בטוחה שראו, כי לא הפניתי את תשומת הלב. הוא מונח שם בזווית כזו שאולי רק אני רואה. כבר חודש נראה לי. ובכל יום הציור יותר ויותר דומה לה והיא מביטה בי מבעד. די, אני אומרת, צריך להחזיר אותך לארון, אבל אני לא נוגעת בה. אולי ככה אני זוכרת אותה כל הזמן. אולי זה האבל שלי, כי אני לא יודעת מה זה אבל. שומעת המון הסכתים וקוראת הרבה ספרים על תהליכים שלפני ובמשך ואחרי ואני לא מרגישה אצלי כלום, אבל העיניים שלה משתבחות מיום ליום. המבט. והזיכרון משנה צורות לאט, ואני חושבת שעוד ישתנה הרבה, כי זה עוד טרי ורק אתמול היתה הדרמה הגדולה, חיים דרמתיים שהסתיימו בקול שאגה גדולה

אבל רציתי לכתוב על אבא שלי. שכל עוד אני מבקרת אותו מחסום האבל תקוע בלבי. כל עוד הוא בחיים  ואני לא יכולה לעוף. ואני בכלל לא יודעת אם יש לי כנפייים. עשינו לנו מנהג כזה שפעם בשבוע אוכלים יחד צהרים . בהתחלה המטפלת היתה מכינה ולאחרונה אני מזמינה מוולט. המטפלת יושבת ואוכלת אתנו. במקום של אימא. בדיוק במקום של אימא. מהיום שבו לקחו את אימא באלונקת הקדישא, מלמחרת, היא התיישבה במטבח. מגישה מסירה מדיחה. אני כבר לא זוכרת איך אימא שלי היתה עושה את זה. עבר המון זמן מאז היתה מתפקדת ואני גם לא זוכרת שבאתי לבדי לארוחת צהרים עם שניהם, אבל אני זוכרת שהיא ישבה במקום הזה והתרוצצה סביב ההגשות כמו המטפלת. רק שהמטפלת, מביך להגיד את זה, כל כך זרה ואני כל כך משתדלת להיות נחמדה וזה כל כך עושה לי רע עד שקשה לי להתניע את המכונית כשאני יוצאת משם ואז באה הביתה ולוקחת את התותחים המרגיעים שלי כי אני לא מבינה למה אני כזו נחמדה ואיפה אני מחביאה את כל הכעס שלי שהוא כזה חמקמק ותוקפן, מאשים אותי בהיותו, דוחף אותי למערה שלי, מבזבז זמן ניכר מהפוטנציאל שהיה יכול לפרוץ עכשיו בצעקת האמת שלי

ערפל הקיץ שלא נגמר. ירח דקיק משמין מדי לילה, שמים צלולים, יבשים, כוכבים מתפקעים בשדרת הטיולים על הכלבים, אני מעבירה שעה בקשקושים שכונתיים והכעס נדחף עמוק בוורידים, אני מנסה ללכת זקוף, כתפיים לאחור, פה סגור בהבעה מודליאנית כזו. כבר חושך לגמרי ורק חמש. נובמבר היבש.

פעם אבא היה משתעשע עם חיתוך בברזל שבעסק שלו והיה חותך סילואטות של חיות. היום שמתי לב לזוג פילים. הם נפלו מהמתקן שלהם וכשהרמתי לסדר יום אותם המטפלת לקחה אותם מידי לסדר בעצמה. רציתי את הפילים האלה אבל אבא אמר שהוא לא קובע מי יקח. לבת הצעירה שלו זכות ראשונים.

אני מציירת עכשיו פילים מתוך בית היתומים בנירובי. ככל שאני מתרחקת מהחוויה ההיא כך מרגישה קרובה אליה. התחלתי ציור על בד עם שביל פילים יתומים הולכים לאורך אגם. רק התחלה

משהו בתמונה הזאת לוקח אותי למקום שויתרתי עלי ועכשיו אני לא אוותר בציור הזה. הוא יהיה רק שלי

י ולא אכפת לי ממוזיאונים וגלריות ואני כבר הפלגתי לחופים לגמרי אחרים, שבהם אני מייחלת למצוא שמים רחבים פרוסי כוכבים אינסוף וקולות צרצרים ואיוושת עלי צפצפצפה ושאף אחד לא ילך על השביל, רק אני והבריאה.

ציור בתהליך


קרש חיתוך

אני לא יודעת להתמודד עם המוות של אימא שלי. כלומר בזמן המוות הארוך הקשה הנורא היה לי פרוטוקול. ידעתי מה צריך ואיך צריך להביא את עצמי במיטב שלמדתי ושיננתי והייתי משימתית עד נקודה מסויימת. שהיתה אחרי השלושים. ואז נפער חלל.  

אני הולכת לבית הקברות ולא מרגישה כלום. אני מנסה להיות תפקודית כמו לשטוף את המצבה. לסדר את האבנים. זה לא תיפקוד שתואם לשפה שלי אבל חשבתי שיעורר משהו. היום עשיתי תיפקוד אחר, שיותר מחובר לשפה שלי, לעולם שלי. ציירתי דיוקן שלה על קרש חיתוך מעץ שיצא משימוש כי נסדק והעלה עובש. משעה לשעה נעשיתי רצינית יותר בהתמסרות שלי למלאכת הציור. התמונה שבחרתי היתה על המסך מולי במשך שעות. זו תמונה מלפני כשש שנים, הזמן שהתקרב לנפילה שלה, לשנים בהן כבר לא יכלה ללכת ואז לא לשבת ואז לא לצבוע את השיער, ואז לא להרכיב את השיניים, ואז לא למרוח לק בצפרניים ואז לא להסתיר את הפצעים במייקאפ ואז לא להצליח להזיז את הידיים והאצבעות שהתעוותו משבוע לשבוע. וגם את הרגליים, והסוף שהתעכב עד טירוף במוח צלול וזעקה גדולה.היא היתה מאד ציורית בכל מצביה. לדעתה אף פעם לא הצלחתי לצייר אותה. נכון, היו לה אלף פרצופים או אלף שאני ראיתי בה. בכל פעם ציירתי אותה אחרת. גם ביומיים האחרונים של הגסיסה המחרחרת. ולמרות שציוריי תמיד היו תלויים על קירות הבית (לא התגאיתי בזה במיוחד כי רציתי שיהיו על הקירות  רפרודוקציות של אמנים מפוסמים כמו בבתים אינטלקואלים וסיפריות …אבל זה כבר סיפור אחר) היא היתה תמיד ביקורתית: האף קצר מדי, ארוך מדי, הפה עקום, זה לא דומה , ועוד. מה זה דומה? אף אחד מאיתנו לא רואה אותו דבר כמו האחר.

ציור דיוקן הוא ציור של מערכת יחסים. זה לא ציור מיקצועי. צילום מקצועי לשער של עיתון. זה עניין אישי. אינטימיות. מה לא מובן? כתבתי שהיתה ציורית מאד. זה לא היה במובן של טיפוס צבעוני. או טיפוס שנמשכתי להתבונן בה עד רצון לבלוע ולהיבלע. פעם הייתי יכולה. כיום אני לא יכולה להסניף אף אחד לתוכי. אבל עדיין יכולה לצייר. זה היה כמו להגיד קדיש על קבר, אני חושבת. זה הדבר היחידי שאני מסוגלת בימים אלו. 

Iris Kovalio, אימא, 2021, אקריליק על קרש חיתוך מעץ

ניירובי 8-9 . נאיוואשה

ביומיים האחרונים התחלתי להרגיש את הקסם של אפריקה. המרחבים, הצבעים, קולות הצפרים בפוליפוניה עותקת נשימה, והזברות.. גיליתי את הזברות, כה עדינות, מביטות הישר לעיניך, לליבך. עם אחת היתה לנו שיחה קטנה. היא התקרבה מאד כשציירתי, רצתה לראות מה אני עושה, כשראיתי אותה כשני מטרים על ידי קצת נבהלתי אבל אז שאלתי אותה מה שלומה והיא אמרה שהיא רוצה לראות את הציור. אמרתי לה שאני לא ממש מצליחה לתפוס את כל היופי הזה, העצים הענקיים המפותלים והיא אמרה אז תציירי אותי. היו לי רק טושים בצבעי ירוק וורוד וקצת צבעי מים שמשום מה לא נתפסו על דפי מחברת הסקיצות שלי. הצלחתי לצייר את עיניה ואזניה , וכשרציתי לצייר את הפה המחייך שלה היא עפה לה בדהרה לכוון האגם, אולי כי הגיע השומר שסיפר לי על ההיפופותמים שיכולים לצאת מהמים אם יושבים קרוב מדי לאגם.
אחר כך מצאתי גזע עץ אחר, רחוק יוחר, לשבת ושוב התחלתי להכתים את הדף בכמה צבעים שקופים. אולי הפעם יצליח לי והנה שוב הופיעה הזברה שלי. השעה כבר היתה בין ערביים ואור זהב ורדרד צבע את גזעי העצים והעשב. ממרחק קצר ראיתי את הצבאים מביטים בי בשלווה. שוב שאלתי את הזברה מה שלומך והיא אמרה שהיא קצת עייפה ומחכה שיהיה חושך כדי שתלך לישון ושמקום השינה שלה הוא בדיוק על יד גזע העץ שישבתי.
אספתי את הדברים שלי והצטרפתי למשפחה שלי שטיילו על השביל לאגם. שומר המקום סיפר לנו שבשנה שעברה היתה הצפה והאגם הגיע עד המלון.  וגם ההיפופותמים. שאלתי אותו אם איזה היפו אכל אי פעם את אחד האורחים, והוא ענה לי מה פתאום, אנחנו שומרים על כולם. ואז אמר לי שהוא חולם על ישראל ורצה לדבר אתי על ראש הממשלה לשעבר אבל אני הקשבתי לציפרים והייתי מנומסת ונפרדתי לשלום.
התרשמתי מאד מהמפלים הקטנים המפוזרים בין הפרחים המעוצבים בגינון מושלם במלון. אני חייבת מפל קטן כזה בבית. קול המים השקיט לשעה את כאבי הזכרון מהמקום בו באתי ואליו אחזור בעוד כמה ימים.
היינו גם בחווה שבה מתגוררים חברים של המשפחה, זוג ישראלים עם שלושת בנותיהן הקטנות. החווה מבודדת למדי והם אכן טועמים את אפריקה היותר אותנטית מהחיים בניירובי. יצאתי מהחצר שלהם והפתעתי את עצמי במחוות ידידותיות עם הילדים המקומים. פגשתי את ג'וי המדהימה, היא הראתה לי את הכניסה לבית שלה וספרה לי שהיא הולכת לבית ספר וכבר יודעת לקרוא ספרים של גדולים. היא בת תשע ורציתי לצלם אותה אבל קצת התביישתי, אך את שלוש הבנים שצצו אחר כך הצלחתי לצלם. הם היו מאד שובבים ועשו פרצופים למצלמה. קישקשתי איתם ועם האבא או הדוד שלהם והם סיפרו לי על הר לונגנוט שרואים בקצה הנוף, הר מחודד שמספרים עלי שבלילה הוא משנה צבעים וצורות ולפעמים נוצץ או מהבהב. שאלתי אותם אם טיפסו עליו והם אמרו "לא" בבהלה. החברים הישראלים של המשפחה שלי כמובן טיפסו עליו, עם שלושת בנותיהן ואמרו שזו בכלל לא בעיה ושהן טיפסו גם על הרים יותר גבוהים.
באותה שעה בשדות החווה הרגשתי אושר ושחרור שלא חוויתי מזמן.  אספתי אותו לתוך פינה בתוכי שלא אשכח בשעות התהום שלי, ולמחרת מוקדם בבקר ישבתי במרפסת של החדר שלי שבקומת הקרקע. המרפסת משקיפה לאגם וציירתי את האגם ואת העצים באייפד שלי. ואז באה הזברה שלי ובקשה להיכנס לציור. והיא נכנסה. ואחרי זה היא הראתה לי עוד זברה שעמד מרחוק והסתכל. זה הזברה שלי, היא אמרה, אף אחד לא יודע שהוא חבר שלי. הוא האהוב הסודי שלי ואני רוצה שתשימי  אותו גם בציור. אז ציירתי גם אותו.
עברו שעתיים ולא שמתי לב כמה קפוא היה בחוץ, ראשי היה עטוף בצעיף של האהוב הסודי שלי וריח גן עדן של אפריקה התפזר ממני ועד ההרים הרחוקים בארץ אחרת לגמרי.
בדרך חזרה צילמתי מהמכונית סצנות המתרחשות על הכביש שהן אחרות לחלוטין מעולם הקסמים שמסביב לאגם. אגב זהו אגם נאיוואשה והוא מאד גדול ומחליף צבעים בכל שעה מעשרים וארבע השעות שהותי שם.
השאר בפוסט הבא


Lalele

אימא שלי העדיפה את פרחי הצבעוני ( Lalele ברומנית) משאר הפרחים. בימי ההולדת שלה תמיד היה זר צבעונים באגרטל על השולחן בסלון ובשנים האחרונות מול מיטתה בחדר השינה. אבא שלי היה זוכר, מתמיד ומביא לה בכל פברואר. לו היה אפשר לקרוא בשם של ילד או ילדה בשם הפרח הזה הייתה אולי בוחרת. את אהבתה לפרחים ועצים מימשה בשמות הילדים שלה: איריס. אורן. ורד.

מבחינת ציור פרח הציבעוני ההדור (טוליפ) לא ממש נענה בקלות. יופיו בסגירותו, בכותרתו הסגורה, בצבעו האחיד, הלא שקוף, בזקיפות קומתו. מבחינת צבעי המים הפרח מאתגר למדי. כשהייתי בוחרת לצייר אותו (באקוורל) היה בדרך כלל כדימוי לברכה עבורה. השתדלתי. העדפתי לציירם כקבוצה. משפחה.

מצרפת את כל הצבעוניים, הטוליפים שציירתי בשנים האחרונות.


פרחים דיגיטאלים

מאז שיצא מכאן הפסנתר (טראומה לא קטנה, מסתבר) אין לי סבלנות לארגן לעצמי מקום עבודה. ושוב נכנס האייפד הישן לתפקיד הרגעת מערכת העצבים שגדושה הפעם עם תוספת המצב הבטחוני/חברתי/פוליטי הקשוח שבארץ הזו.

קטפתי כמה פרחים אחרונים משאריות האביב הקצר והחמקני שהיה באיזורי (הגרניום דווקא עכשיו פורח במלוא עוזו) והנחתי בצנצנות קטנות על השולחן העגול בחצר שלי  הדחוסה בעצים מצילים, המאיימים לחנוק כל קרן שמש פוטנציאלית. (כבר שנים שאני מתכננת לעזוב כאן, אבל הקארמה לא מסתובבת, אז עושה כמיטב יכולתי לגרף פה ושם עלים יבשים ומחשבות עוקצות). 

בבוקר, עם הקפה והקרקר דל הנתרן שלי, מציצה באייפד הישן במה שחדש בשדה הרשת  (פייסבוק, אינסטגרם) ,ומאפשרת לאצבע לקשקש כמה שירבוטים דיגיטאלים. זה לא מחייב. לא צריך כלי ציור, מקום, כלום. רק צנצנות עם פרחים, לייצר אשליה של גן קסום מהחלומות.

הנה כמה מהגן בדיגיטאלי הקסום שלי:


בעוד שבוע

חיסון. אקוורל מושחל במזרק. 1996

יש לי שבוע להתכונן.
אני אשאיר בית מסודר.
ארון בגדים מסודר. טוב זה לא חשוב.
אנקה את מגירת שידת המיטה.
הציורים כבר מזמן מאורגנים בשידת המתכת
תיקיות המחשב מגובות. נשארו קצת שאריות לסדר. יש עוד שבוע.
יש לי שבוע. אשנה כמה סיסמאות שלא יהיה קשה מדי. וגם שיהיו דברים בלתי ניתנים לפיצוח.
צבע לשיער כבר עשיתי לפני יומיים. אוריד שערות מהרגליים.
יש לי עוד שבוע.
להתכונן.


בחזרה לתרופות (אמנות)

מאז התפרצות הקורונה לחיינו חזרתי לצייר על אריזות של תרופות. בימים הראשונים של הסגר הראשון הזמנתי את כל התרופות האפשריות מהסופרפארם כי חשבתי שעד עולם כבר לא נצא מהבית. בזמן שהסתגלתי ללמד בזום שוב התחלתי לקלף את האריזות כמו התעוררות OCD נושן ויחד עם געגועים הולכים וגוברים לטבע גם חפרתי לתוך מושג המסכה, הכיסוי, ההגנה, הזיקנה, ההורות, הסבתאות, הפרידות, הצורך להסתיר והצורך להתיר. והצורך בקרבה, שמירת מרחק, סליחה וחמלה

אקוורל מעל אריזת תרופות

אבי ואמי בחדר השינה שלהם, ביקור ראשון שלי מתחילת הקורונה, אפריל 2020

יום הולדת 61, מרץ 2020, ימים ראשונים לסגר הראשון. חוגגת לבד עם הבלו נאן

מנסה צעיף מעולם היוגה. אולי יושיע. אפריל 2020, אקוורל על אריזת כדורי הרגעה

איחוד משפחתי בנסיבות קורונה, זום עם הבת, הילדים והאבא. אקוורל על אריזת ציפרלקס

מנסה מסכה ורודה. מרגישה קצת אופטימיות. מתאהבת מחדש. אקוורל על אריזת טלפסט

מצליחה ללכת לים בסערה. הו הים. הים. אקוורל על אריזת סטילנוקס

ועוד ועוד


ששת

בדיוק לפני 9 שנים הבת שלי מצאה ארנבת בגן הציבורי בשכונה שלי. היא היתה פצועה ברגל אחת. הבת התעקשה שניקח אותה לווטרינר ולאחר הטיפול האינטנסיבי אימצנו אותה לכמה חודשים. הארנבת החלימה אך המשיכה לצלוע, לנתר, להפוך ליפיפה וענקית. קראנו לה ששת והיא היתה באה. היא נעשתה מלכת החצר. לפעמים בלילה הייתי רואה אותה עפה מעץ לעץ. חששתי שהיא תמריא לירח ולא תחזור, אבל בבקר תמיד חיכתה לי ביציאה לחצר, בין הרשת לחלון.

באמצע החורף נעשה קר מאד בחצר וחתולי השכונה היו פולשים למקום מחבואה ונוגסים בה. ביחד עם הווטרינר החלטנו שהמקום הטוב ביותר בשבילה יהיה הגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל אביב.  אחרי זה לא הפסקתי לבכות כמה שבועות עד שמצאנו את סקאיי, כלב הרוח הקטן שלי, שמתפנק עד היום תחת שמיכותיו הרכות.

לפעמים אני חושבת עליה, אם נקלטה בחברתה החדשה, אם התרבתה, אם התגעגעה כמוני.ואולי משם המריאה לירח ולא חזרה.

איריס קובליו .אקוורל 2011
איריס קובליו .אקוורל 2011
איריס קובליו, אקוורל, 2011
איריס קובליו, אקוורל 2011

ששת תוהה ותועה ושוב תוהה

איריס קובליו, אקריליק 2012

ומחליטה לברוח

איריס קובליו, אקריליק 2012

כאן היא מביטה לאחור

אבל לא בטוחה שזה מה שחיפשה

איריס קובליו, אקריליק 2013

בסוף היא נגזרה והוצמדה לקיר שמעל מקום מחבואה

שיר מתוך ספרי "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה"

*

הַבֹּקֶר אֲנִי מְדַמָּה אֶת הַפֶּרְגוּלָה

לְעֵץ הַבּודהה

וְאֶת תְּנוּעַת הֶעָלִים לַזְּמַן לְלֹא חֲלוֹף

הִנֵּה הָאַרְנֶבֶת עָפָה

אָזְנֶיהָ כְּנָפַיִם חוֹתְרוֹת

בָּאֲוִיר לְלֹא אֲוִיר

מֵעַל הַפְּסָגוֹת הַנְּעוּצוֹת בַּשָּׁמַיִם

רַגְלֶיהָ הַפְּצוּעוֹת מְצַיְּרוֹת שָׁטִיחַ

לְרַגְלי אלוהים

*

וכאן הכל התחיל

גל מביאה את ששת

*

*

*


הים שלפני הסגר השני

הציור הזה הכי חדש שלי. מלפני כמה ימים. (אקריליק על בד 65×50 cm) .
מאז תחילת הקורונה לא הגעתי אל הים אלא בדמיוני, אבל לפני שבוע לקחתי את סקאיי וכרית ישיבה ומצאנו פיסת חוף יחסית ריקה, בין חופים מוכרזים הומים. שחררתי את הכלבלב המאושר, שרץ במעגלי רוח סביבי והתבוננתי בתנועת הגלים הנוגעים בחוף, ללמוד איך לצייר אותם מתקרבים מגובה הישיבה שלי ולא מגובה צוק.
כשחזרתי לחלל העבודה שלי והסתכלתי בצילומים לא מצאתי את הצבעים שזכרתי. ולא את תנועת הגלים.
ובכלל לא על זה רציתי לכתוב אלא שמתחת לים הזה שכאן היה ציור אחר: סצנה לא סימפטית מהילדות שלי. הציור עמד מאחורי השידה לרוב (פעם אחת הוא הוצג בתערוכה שעסקה בסצנות ההן) ובאחת הוצאתי אותו אל משטח העבודה שלי והנחתי עליו כמה צבעים שבשבילי הם ים.
בתוצאה הסופית אין אולי הגיון, ואין קשר ישיר בין מה שראיתי בחוף בהרצליה לבין חוף הנפש שלי (התכלת טורקיז הזה, הו כמה אני עדיין קשורה אליו בעבותות נפשי מימי האשרם), אבל הציור יצא לעולם והוא תלוי בכניסת הבית שלי.

_

וזה עוד ציור שנולד מהביקור האחרון שלי בים (לפני הסגר השני). כמעט אור אחרון. עננים אפלים נעים מעל אופק ורוד בגווניו. השמש מסנוורת, חסרת צורה, אבל לרגע נראית ברורה, כתומה, בתוך שלולית בקצוות הגלים. אדוות הלב.

_

_


מבעד לסוקולנט

אין לי סנטימנטים רבים לסוקולנטים. אני לא משתגעת על צמחיית מדבר ויובש. אבל הפרחים הבוקעים מהם מדי פעם כובשים את לבי ואם איזשהו עציץ מזדמן לסטודיו שלי כי נכבשתי ולא התאפקתי (הם יימסרו הלאה בתום המלאכה משום שאין לי משאבים כלשהם לאמץ אותם) אז הם מיועדים לציור שלי או של תלמידים, וזהו.

בימי ראשון אני משוטטת בעיניי אחרי על צמח שניתן ללקט לשיעורי ציור. לפעמים קונה ולפעמים מוצאת בפינות הגנים הציבוריים. אני מאגדת אחדים שונים, שניים שלושה זרים קטנים, וכל זה לציור. לא כולם מציירים פרחים אבל אלו שנמשכים לעבודה עם פרחים מתאהבים כמעט בכל וריאציה "באגרטלים" , גם אם הכלים או הפרחים חוזרים על עצמם עונה אחר עונה.

כשאין ברירה וקיץ לוהט ומייבש את הגדרות החיות מסביב, ושאר דברים לא מלבבים מסתובבים באיזור מגוריי, אני מוצאת ב"טיב טעם" עציצון במחיר סביר. הפעם התאהבתי בסוקולנט הזה, עציץ קטנטן עם פרחים בצורת פעמונים זעירים כשהם סגורים, וכשנפתחים נראים כמו כוכבים מ- יקום אחר. הפרחים כל כך זעירים עד שנאלצתי לצלם אותם ולהגדיל כדי להיטיב לראות. כמובן שגם חיפשתי את הסוקולנט הזה בגוגל.

את הראשון שירבטתי בעט בזמן שיעור הציור.

סוקולנט 3

Iris Kovalio

את השני ציירתי באקוורל מיד אחרי השיעור, על נייר לא חביב במיוחד, כי שתה את הצבעים בצימאון מפלצתי ונאבקתי הרבה על הישרדות הכתמים. בחרתי בנייר הזה בגלל הימצאותו על השולחן באותו זמן והייתי מותשת מכדי לחפש משהו הולם יותר. בזכות המאבק על הכתמים (זה לוקח זמן) נבלעו שעות אחרי הצהרים, זמן חרדתי במיוחד בתקופת קורונה מהבילה, בקיץ שהסוף לא נראה באופקו.

_

סוקולנט 1

Iris Kovalio

_

את השלישי סיימתי בסוף השבוע לאחר התבוננות מעמיקה יותר בפרחי הכוכבים מהיקום האחר (דרך גוגל). היה לי מצע עץ צבוע זהב וורוד, שהכנתי לפני כמה שנים, וחיכה לרגע שלו. והרגע שלו הגיע.. "כְּמוֹ כּוֹכָבִים הַמּוֹצְאִים אֶת הַדֶּרֶךְ לְכָל חַלּוֹן…"- לאה גולדברג.

 

סוקולנט 6

Iris Kovalio

מצגת זאת דורשת JavaScript.

 

ושיר נפלא של סבינה מסג שליווה אותי בסופ"ש הזה :

 

*

לִבִּי
שֶׁתָּמִיד כְּמוֹ עִקְבוֹת
אוֹגֵר צֵל,

פִּתְאוֹם הִתְנַצֵּל אֶת צִלּוֹ
וְ עָ ף . . .
פַּרְפַּר צִבְעוֹנִי שֶׁכָּזֶה!

הִנֵּה הוּא הוֹלֵךְ אֶל פִּרְחֵי הַשָּׂדֶה
וּמוֹצֵא

מַאֲגָרִים שֶׁל טַל!

*

 


%d בלוגרים אהבו את זה: