תגית: ציור דיגיטאלי

בזמן שיצאתי מהחדר

(ציורים בטלפון סוללורי)


תמצית הכל

לבדה

תכולה כאגם

סירה שטה

כאילו אין רואה

*

1.מדיטציה.

בשנים האחרונות מתקשה במדיטציה על צורותיה השונות. אני לוקה בהפרעת קשב או יותר נכון עודף קשב (וליתר דיוק עודף חושי). אני מבחינה בכל רחש וצליל ומיד מגדירה אותו, ורצף בלתי פוסק של משיכות ודחיות מסתחרר בראשי ובכל גופי. בעצם "השמיעה" שלי שהולכת ומזקינה בדרך הטבע גם הולכת ומתחדדת עד בלתי נסבלת.הדבר היחיד שלוכד אותי ומרכז אותי לאחדות פנימית זה להתבונן במשהו ולצייר אותו. זו המדיטציה שלי.


2.הייקו, הייגה, תמצית הכל.

הייקו: שיר קצר (הקלאסי הוא בעל 17 הברות) עם חוקים נוקשים שמתמצת הלך רוח מתוך התבוננות פנים וחוץ, הייגה: ציור מינימליסטי המשלב מילה או כמה מילים ומתמצת התבוננות של רגע. תובנה. כמו כוחו של הרגע הזה.


3.דנמרק.

חברתי סיגלית עברה לחיות בדנמרק, ארץ הפנטזיות שלי, המקום המושלם לחיות בו. מזה זמן מה אני עוקבת באדיקות  אחר הפוסטים שלה, הכתיבה והצילומים, בעיקר מאז עזיבתה לדנמרק. מדי פעם תצלום זה או אחר מעורר בי קצת השראה. לאחרונה כתבה על הייגה Hygge . אני אוהבת את הצליל הזה. אסוציאטיבית הזכיר לי הייקו והייגה. משמעות המילה הדנית זה  coziness. הכלה.. זו הפרשנות שלי: מקום שמכיל אותך.  וכך הם ההייקו וההייגות בשבילי, מקום מחבק. היום פירסמה תצלום של סירה קטנה באגם.

וזה עשה לי את זה.


4.ציור דיגיטאלי באייפד.

האייפד הישן שלי הוא מקום כזה בשבילי. עולם מכיל.. אין בו טלפון, וואטסאפ וחדשות. יש בו רק אפליקציות ציור ותמונות. הוא קל, קטן ומתאים לשעת מדיטציה, כלומר להתבונן פנימה לרגע ולכתוב משהו, או להתבונן מחוץ לי ולהפעיל באצבע קווים וכתמים המצטרפים לציור.זה משחרר אותי.זה משכיח לשעה את המפלצות המחייכות במלוא שיניהן מאחורי כל סימטאות הנפש.

*


לצייר בצבעי קורל

להיצמד לקו. לתנועה. לצבע. עכשיו במיוחד הריצוד הסגלגל על רקע ההמיה הירקרקת. אני בטיול בוקר עם הכלבלב בגינה הציבורית על יד הבית.  עדיף להרים את הראש או למקד מבטים במרחק. לא  להריח. לא לדרוך. בשכונה שלי לא ממש אוספים, לא ממש ממלאים פחים. הרבה על יד ובאמצע, בין נשורת הסיגלונים, כמה יפה הסגול הזה, אני נאחזת בדיבור פנימי, שומעת ברקע את שתי היושבות על הספסל, שרות ברוסית חרישית, אותן שתיים, מזה כמה שנים, ישבו עם מסכות על ספסלים נפרדים בקורונה,, עכשיו שתיהן בשמלות פירחוניות וכובעים, מדקלמות שירים שאיני מבינה. מפזמות כמו הציפרים שנראה כי מתרבות משנה לשנה, חלקן מצייצות, חלקן צווחות ממש, מזמן לא ראיתי נחליאלי, אבל הדוכיפת דווקא נוכחת ונחושה לצד העורבנים, העורבים, היונים והיונות המחוצפות. אני אף פעם לא יושבת על ספסל הגינה הזו או כל גינה אחרת בסביבה. משנה לשנה אני נעשית יותר מכווצת. הקורונה הקפיצה בכמה רמות את הנטייה לשמור מרחק פיזי מדברים. רק העיניים נאחזות עדיין בנקודות שונות ואם רוח טובה באה עלי (לפעמים צריך ממש לזמן אותה בכח) אז היד מתרגמת את מה שהעיניים רואות לציור. פשוט ציור. בבוקר, עם הקפה, מתבוננת בעציץ שקניתי לשיעור ציור. נמשכתי לצבע הכתום ורוד הזה (קורל) של המרווה ההדורה, ובאייפד עם האצבע רושמת כמה קווים וכתמים (פלאי האפליקציה) להנציח אותה. להירגע לכמה דקות לפני, כשיצאתי לחצר הקטנה לסדר לי כיסא, וצווחה נפלטה מפי, ציפור מתה, כמעט דרכתי עליה. אחרי שאספתי את גופתה הייתי חייבת לטאטא עלים יבשים במשך עשר דקות. זו בערך המדיטציה היומית שלי. אוספת עלה לעלה מהעצים הנשירים הצומחים פרא מסביב לגדר, ממלאה שקית ויורדת לזבל. סוג של ניקוי פנימי.

ובחשיפה המקורית


ובהזדמנות זו שוב מביעה משאלה: שיבוא כבר הזמן המתאים הנכון, שיבשילו התנאים, לצאת מפה.

………

……..

……..


הזמן מטייח. הזמן מתקן.

הרגע הזה שבו את מוצאת תמונות של מי שהיה בחיים שלך פרק זמן לא מבוטל, עברו שנים מאז, ובכל תמונה ותמונה את אפילו זוכרת מה היה שם ועם מי, ואת מדפדפת ומעבירה ופתאום. הרגע הזה שאת קולטת שאת לא באמת זוכרת בגוף את השייכות. לא בדיוק בגוף אלא בחושים. במשהו הזה שיודע שהוא שייך לך. היה שייך לך. למשל הכלב הזה טוטו. חלפו שבע שנים מעזיבתו. את פתאום קולטת ששכחת פיזית את משקלו, מגע פרוותו. שהוא הפך לדמות מספר שאת מספרת לעצמיך על העבר שלך. המוות עושה את שלו בזמן המטפס אל מרומי חייך. והזמן מטייח ויוצר, בהסכמה ולא בהסכמה, היאחזויות חדשות.

לא על טוטו התכוונתי לכתוב אלא על געגועים או זיכרונות שמשנים צורה עם הזמן וזה דבר ידוע . אבל זה התעורר להיכתב בעקבות חיפושי תמונות לאלבום האורחים לחתונה של הבת. פתחתי הרבה תיקיות והגעתי גם אל אלו שלא זכרתי שצולמו או נאספו ובאו געגועים לאלו שהיו בתחילת הדרך שלי כאם, באמריקה. כמה חברים שלא ראיתי  מאז שחזרנו לארץ עם תינוקת בת שנתיים. כמה הייתי רוצה שיהיו בחתונה. מן קרבה שלא קרתה בשנים שאחרי, החברים שלי מכיתת הציור ב PENN , אותם חברים שהתגוררו אתנו בחווה, שמרו על גל התינוקת וליוו אותנו בשנתיים המאושרות ההן, עם המורה האהוב שלנו ניל ווליבר ז"ל. והטבע. כמה טבע. ואיילות. כשכותבים איילה זו תמונה של הנפש. לא ממש איילה של יערות, אבל כן היו שם היו יערות, מאחורי המטבח, וערב אחד הציצה איילה בחלון. כמובן שהבהילה עירונית שכמוני. איילה. שותה מים. החיים שלפני החווה, בירושלים, יונה וולך למשל, היו כאילו מסרט אחר של חיי. אפשר להגיד גלגול אחר.. לא זכרתי את הריחות של ירושלים אבל כן זכרתי שבאתי אליה בגלל הריח. העיר העתיקה שהייתה המסלול הקבוע היומי של חיי, במיוחד הרובע הארמני והנוצרי, נסגרו בקופסת זיכרונות כמו מפיות יפות של ילדות ששמים בארגז בארון. בשנים שאחרי זה הם ייכנסו וייצאו מהבויידם. אחרי זה יהיה לי בית בלי בויידם. טוטו הכלב ייכנס לחיי עם חזרתנו לארץ ויעזוב את חיינו אחרי הרבה שנים של שינויים ותפיסות עולם שנבנו  וקרסו והוא בתוכם. הוא יילך אתי לתערוכות החשובות שפרצו את דרכי וגם יחכה בסבלנות בתקופות שנסעתי לחפש משהו אחר, אי שם, כל כך אחר עד שגם כלי הציור נסגרו בסוג של בויידם. שנים אחרי זה שוב ייפתחו, טוטו יהיה בסוף דרכו, ואני אפלס דרך חתחתים בעולם מנוכר השייך לצעירי התרבות הקונספטואלית.

המשכתי ברשימות של אלו שרציתי בכל מאודי שיהיו אבל לא יוכלו להיות, מכל מיני סיבות ובראשם ציפורה. איך זה שמתעורר אצל אימא הרצון הזה שאהובי נפשה מחייה הבוגרים יהיו בחתונת ביתה היחידה? האם גם אצל אמי התעורר הרצון הזה? לא אפשרתי לה. לא הייתה חתונה. וגם הלידה של הבת הייתה רחוקה ככל שיכולתי. אני לא בטוחה שאני תכננתי את זה אבל החיים תכננו עבורי. כמה חכמים החיים. אפילו בשעות שנדמה שלמרות שהרחקנו נדוד, עבדנו על עצמנו, עברנו ניקויים כאלה ואחרים, הפכנו והתהפכנו, הכאב הראשוני הזה של זרות נשאר ועוקץ בכל פעם מחדש.

אז נחזור לטוטו. או בעצם לסקאיי, הכלבון שאתנו כעת. אין ספק שסקאיי הוא התיקון הגדול. ושוב, החיים הם חכמים מאיתנו. לפעמים הם מזמנים תיקונים. אבל מוטב להיות סקרנית לגביהם מאשר לצפות להם.

f2

כיפה אדומה, 1999, אקוורל ושיער של טוטו

כיפה אדומה- תרופות 2

איריס קובליו, אקוורל על אריזת תרופה, 1999

 

6f96cf1b-6880-460c-86b3-b5fae6665ef3 (1)

איריסיה קובליו, סקאיי, רישום באייפד, 2016

לחתונה עם חתימה

ההזמנה לחתונה (קושקה ואיימי). אקוורל, 2016

 

עוד על כיפה אדומה כאן

עוד על טוטו

 


שני שירים גשם

 

לִפְעָמִים יֵשׁ לְגֶשֶׁם

רֵיחַ שֶׁל וָנִיל

לֹא שֶׁל עוּגִיּוֹת

אלא שֶׁל פֵיוֹת

הַגָּרוֹת בְּתוֹךְ טִיפּוֹת

קוֹפְצוֹת בִּשְׁלוּלִיּוֹת

בֵּין עָלִים מְבֻלְבָּלִים

שֶׁנָּשְׁרוּ בְּרוּחַ פִּתְאוֹמִית

 

פיות בשלוליות

איריסיה קובליו, צבעי מים והתערבות דיגיטאלית, 2016

 

לִפְעָמִים הַגֶּשֶׁם הוּא שָׂפָה זָרָה

שֶׁל מְשׁוֹרְרִים מִיְּעָרוֹת הַצָּפוֹן

מְטַיֵּף בִּפְרָאזוֹת אֲרֻכּוֹת אֲרֻכּוֹת

לְפִי חוּקִּים בִּלְתִּי יְדוּעִים לָנוּ

הָאֲנָשִׁים הַצְּמֵאִים

 


סיכום השנה שלי בציור (ומחשבות על מקורות השראה). חלק א'

אני נוסעת ונוסעת ונוסעת. מקילומטר לקילומטר הדרך מתייצבת, הרוח עדינה מאווררת את החדרים  צבורי העובש, מאירה מקלפת לאט שכבה ועוד שכבה. אחרי שעה מגיעה לשדות. לברושים. לשלף. לנגיעת קו האופק צבעוני בשולי האדמה. אנחנו יושבות במרפסת חצר אצלה שם, הגובלת בשקט שבו אפשר לשאול מה עשית השנה ואיך מצאת מקורות השראה. שאלות פשוטות שהתשובה המיידית היתה אני לא יודעת. נדמה לי שלא עשיתי כלום. והיא אומרת לא נכון. בואי נפרוש כאן מחודש לחודש. תגידי את כל שעולה על רוחך.

הדשא אצלה מפוזז חמציצים וסביונים. השמש שוהה שם שעות ארוכות. אני זקוקה לשמש הזו כדי להעלות את הפרטים על המסך. אני רוצה לעשות טבלה אבל היא אומרת עזבי. תתחילי מנקודה כלשהי.  מנקודת השיא: הספר שהוצאת.  הספר הוא תוצאה אני אומרת. הוא שירים ואקוורלים שהצטברו במשך הזמן שקדם לשנה הזו ונתפרו ונדבקו ליצור אחד. הספר הוא הלידה בשנה הזו , אבל הזרעים נטמנו בשנים אחרות, ממקורות השראה שקדמו. אני רוצה למצוא השראה מהשנה.
טוב, היא מסכימה. נצעד חודש חודש.
ינואר 2014:
רכשתי אייפד. בשנה הקודמת ציירתי באייפון זעיר באפליקציה פשוטה והאייפד עם המסך הטוב נסך בי תקווה חדשה. מקור ההשראה שלי היה דיויד הוקני . מה שאהבתי אצלו היה שהדיגיטאלי הוא עוד כלי, כלי באמת מרשים, כדי להגיד בשפה המיוחדת שלו את האמנות היחודית שלו.
ואלו הציורים מינואר:
התחלתי במטבח

במטבח 1, צייר אייפד

איריס קובליו במטבח 1, צייר אייפד

איריס קובליו, במטבח 2, ציור אייפד

איריס קובליו, במטבח 2, ציור אייפד1

איריס קובליו, במטבח 3, ציור אייפד

איריס קובליו, במטבח 3, ציור אייפד1

איריס קובליו, במטבח 4, ציור אייפד

איריס קובליו, במטבח 4, ציור אייפד

איריס קובליו, בקר במטבח 5, ציור אייפד

איריס קובליו, בקר במטבח 5, ציור אייפד1

איריס קובליו, חלון המטבח, ציור אייפד

איריס קובליו, חלון המטבח, ציור אייפד

ומהמטבח התבוננתי בסלון של סופי השבוע. במהלך השבוע הוא הופך לכיתות לימוד. סטודיו לציור.

איריס קובליו, הבית שלי 1, ציור אייפד

איריס קובליו, הבית שלי 1, ציור אייפד1

איריס קובליו, הבית שלי 2, ציור אייפד

איריס קובליו, הבית שלי 2, ציור אייפד1

ומהבית הפניתי מבט לחצר, שגם משמשת סטודיו לאלו שמוצאות בה את אי השלווה בחייהן

איריס קובליו, אצלי בחצר 2, ציור אייפד

איריס קובליו, אצלי בחצר 2, ציור אייפד1

איריס קובליו, אצלי בחצר 3, ציור אייפד

איריס קובליו, אצלי בחצר 3, ציור אייפד1

בפברואר נסענו ללילה בצימר בציפורי עם סקאיי הכלבלב. לפנות ערב , אחרי היין המקומי שהצליח להעלותני לגבהיי השראה של הרפיה עם הטבע, הצלחתי לצייר כמה סקיצות אייפד מהירות:

איריס קובליו, עם סקאיי בציפורי, ציור אייפד, פברואר 2014

איריס קובליו, עם סקאיי בציפורי, ציור אייפד, פברואר 20141

איריס קובליו, ציפורי 2, ציור אייפד, פברואר 2014

איריס קובליו, ציפורי 2, ציור אייפד, פברואר 2014

איריס קובליו, ציפורי, ציור אייפד, בפברואר 2014

איריס קובליו, ציפורי, ציור אייפד, פברואר 2014

ואז בציפורי, בשש בבקר, מעל איזשהו קבר של צדיק, הרגשתי את התשוקה לחזור לצייר בצבעי מים, אחרי כמעט שנה בה אצבעותיי חופרות באייפון ובאייפד

אחזתי במכחול. נגעתי בקוביות צבעי מים. והדף הממשי. הנה:

איריס קובליו, ציפורי, אקוורל, פברואר, 2014

איריס קובליו, ציפורי, אקוורל, פברואר, 20141

המכחול החזיר אותי לפרחים. מרץ הוא חודש יום ההולדת שלי. איריס וציפור גן עדן. המיזוג האולטימטיבי. לו יכולתי כך. כאן. בחיי. לא אכביר במילים. הנה:

איריס קובליו, אקוורל, מרץ, 2014

איריס קובליו, אקוורל, מרץ, 20141

ועוד איריס

איריס קובליו, אקוורל, מרץ 2014

איריס קובליו, אקוורל, מרץ 20141

ומהמבט לאיריס אני פונה לכוון הבית. שעת מנוחה. אולי שבת, אולי לא. הם ישנים ואני ערה. ככה זה בכל השנה:)  גרא וסקאיי, שוב באייפד:

איריס קובליו, גרא וסקאי ישנים יחד, ציור אייפד, מרץ 2014

איריס קובליו, גרא וסקאי ישנים יחד, ציור אייפד, מרץ 2014

ואז נוסעים לפריז לכבוד יום הולדתי. רציתי למקום אחר. לא רציתי בכלל. מרץ היה מבולבל ומדוכדך. חשבתי להתנחם באקלרים ובקרם ברולה. זה היה די מנחם. אבל הכי מנחם היה הנוף הנשקף מהמרפסת הגבוהה של המלון. זה לא הנוף. מגדל אייפל הוא לא בדיוק נושא להשראה מלהיבה. אבל אפשרות האייפד והחדווה. כן חדווה. להסתכל מבעד לוילונות המשי הכבדים על הגגות הפריזאים ולצייר באייפד היו שעות בוקר של חדווה ששון דיצה וגילה. הנה:

איריס קובליו, פריז 1, ציור אייפד

איריס קובליו, פריז 1, ציור אייפד

איריס קובליו, פריז 2, ציור אייפד

איריס קובליו, פריז 2, ציור אייפד

איריס קובליו, פריז 3, ציור אייפד

איריס קובליו, פריז 3, ציור אייפד

איריס קובליו, פריז 4, ציור אייפד, מרץ 2014

איריס קובליו, פריז 4, ציור אייפד, מרץ 20141

ואז אפריל.

הייתי צריכה לעוף. בשדות הפריחה היתה בעיצומה. במשתלות. הריחות. האביב. חשבתי לפתוח את "פרחי איריסיה לרפואה". התחלתי משהו. לא היו לי כוחות ליישם מעשית. רק לצייר. רק בציור הרגשתי עפה. הייתי הפרפר. הייתי הצוף. הייתי הריח. הייתי הרוח. השמש. הענן. הכוכב. החושך. הירח החסר.

הנה כמה מ"איריסיה לרפואה":

איריס קובליו, אקוורל, אפריל 2014

איריס קובליו, אקוורל, אפריל 2014

איריס קובליו, אקוורל, אפריל 2014

איריס קובליו, אקוורל, אפריל 20141

וזה אחד מיוחד לזכרה של תליה

איריס קובליו, לנשמת, אקוורל,

איריס קובליו, לנשמת, אקוורל,

התחלתי להקדיש ציורי פרחים לריפוי. סוג של משתלה\מרפאה וירטואלית .

איריס קובליו, אקוורל

איריס קובליו, אקוורל1

איריס קובליו, אקוורל

איריס קובליו, אקוורל1

ועוד אחד, בעידוד דורית שלא הפסיקה לצלם את הפרחים שהבאתי, ואותי, ותיעדה כל פרט, והרבה בזכותה ובזכות הקבוצות של שלישי ושל חמישי, הבית התחדש בפרחים משבוע לשבוע, וגם אם "איריסיה לרפואה" נתקע בהתחלת הרעיון, הוא המשיך הציורים שלי ושלהן:

איריס קובליו, פרחים לדורית, אקוורל, אפריל מאי 2014

איריס קובליו, פרחים לדורית, אקוורל, אפריל מאי 2014

והנה סחלבי הפרפר מהמשתלה המופלאה של תמי מרישפון:

איריסי קובליו, פרפרי סחלב 1, אקוורל, אפריל 2011

איריסי קובליו, פרפרי סחלב 1, אקוורל, אפריל 2014

איריס קובליו, אקוורל, אפריל 2014

1איריס קובליו, אקוורל, אפריל 2014

איריס קובליו, אקוורל, אפריל 2014

איריס קובליו, אקוורל, אפריל 201411

ועוד מהמשתלה של תמי:

איריס קובליו, קאלה ארגמן,  אקוורל, אפריל 2014

איריס קובליו, קאלה ארגמן, אקוורל, אפריל 20141

איריס קובליו, קאלה ארגמן 2, אקוורל, אפריל 2014

איריס קובליו, קאלה ארגמן 2, אקוורל, אפריל 2014

כן, לצייר פרחים בצבעי מים זה כנפיים לעוף מעל שדות שלף, או שדות חמניות, או שדות יהלומי אושר. לא מצאתי מילים אחרות.

חמניה שניה לסקיצות

איריס קובליו, אקוורל, מאי 2014

איריס קובליו, אקוורל, מאי 2014

איריס קובליו, אקוורל, מאי 20141

והנה האושר בהתגלמותו. יוני. חם. האושר נמצא רק על גדרות הבתים, פה ושם. שיח. ציפור גן עדן. בוגנוויליה. לא טוב כאן. לא טוב. מרגישים משהו. זה עוד מעט יגיע. בינתיים אני מתנחמת בזה:

איריס קובליו, גן העדן שלי, אקוורל, יוני 2014

איריס קובליו, גן העדן שלי, אקוורל, יוני 2014

ועוד ציפרי גן עדן. לפרח הזה כוח ריפוי. כך רציתי להאמין. הוא סמן כזה. אות משמיים. כך רוצה להאמין. הנה:

איריס קובליו, ציפור גן עדן, אקוורל, יוני 2014

איריס קובליו, ציפור גן עדן, אקוורל, יוני 201411

ושום דבר לא ישביע

איריס קובליו, צפרי גן עדן, יוני 2014

איריס קובליו, צפרי גן עדן, יוני 2014

ובכל זאת סייפן וליזיאטוס מעודדים מעט

איריס קובליו, סייפנים, אקוורל, יוני 2014

איריס קובליו, סייפנים, אקוורל, יוני 2014

איריס קובליו, ליזיאנטוס, אקוורל,

איריס קובליו, ליזיאנטוס, אקוורל,

ואני מדלגת עכשיו לפרחים דיגיטאלים שציירו באייפד בקיץ, במהלך המלחמה. לציורי המלחמה, המרחב המוגן או הפרוץ, ששמשו סוג של השראה, אקדיש עוד פוסט, חלק ב של המסע לאחורי שנת 2014 שלי.

איריס קובליו, ציור אייפד, יולי 2014

איריס קובליו, ציור אייפד, יולי 20141

איריס קובליו, סייפן, ציור דיגיטאלי, אוגוסט 2014

איריס קובליו, סייפן, ציור דיגיטאלי, אוגוסט 20141

ושוב ציפור גן עדן:

איריס קובליו, ציפור גן עדן, ציור דיגיטאלי, אוגוסט 2014

איריס קובליו, ציפור גן עדן, ציור דיגיטאלי, אוגוסט 2014

והקלילות הזאת בבקר, רגע לפני משהו כזה או אחר, ספטמבר או אוקטובר, עם הקפה

הקלילות שהיא הפוכה לחיים עצמם

איריס קובליו, ציור דיגיטאלי, ספטמבר 2014

איריס קובליו, ציור דיגיטאלי, ספטמבר 2014

איריס קובליו, ורדים, ציור אייפד, אוקטובר 2014

איריס קובליו, ורדים, ציור אייפד, אוקטובר 20141

וכאן מסיימת את חלק א' של המסע.

בחלק ב' יבואו כל ציוריי האייפד שציירתי במרחבים המוגנים מבחוץ ומבפנים. וגם האקוורלים של המרחבים המוגנים והפחות מוגנים. והפורטרטים. 

*

*


2014

שנה טובה שתבוא עלינו!

איריס קובליו, ציור דיגיטאלי

איריס קובליו, ציור דיגיטאלי


2014

איריסיה קובליו, ציור אייפון, 31.12.13

איריסיה קובליו, ציור אייפון, 31.12.13

*

שתבוא עלינו שנת ניקיון!

 

(אבוי, שכחתי לשים כותרת . שנה ללא כותרת? אז הנה, הוספתי עכשיו. ברכות לשנת 2014. 2014!)


לחבר את זה עם מוזיקה

האייפון שלי כעת הוא הסטודיו שלי. בקרוב יהיה לי סטודיו נוסף: האייפד. החלומות שלי על גודל ומיקום התגשמו. אני יכולה להיות  באינסוף, בכל גודל ובכל מקום, ים, יער, ערבת ערבות בוכיות, או שדה נרקיסים, חדר חשוך, או מטבח בדרום צרפת, ארמון קרח באיסלנד, למרגלות הפוג'יאמה ביפן, או להתערבל בתוך גל בהוואיי עם מוזיקת גיטרת הסווינג.

הציור בסטודיו האייפון משחרר אותי מכל מיני הגדרות וקביעות על מה זה ציור שהצטברו בכל השנים מאז אחזתי בצבעי פסטל תמימים, דרך מכחולים ועד הסטים המקצועיים ביותר לאקוורל.

האפשרויות שהולכות ומגלות את עצמן בעולם הדיגיטאלי נראות כצעד הדומה לאכילת התפוח מגן עדן ללא רגשות האשם. ההתנסויות היומיומיות שלי בחצי השנה האחרונה מלאות חדווה ותגלית. אני מרגישה כמו ילדה קטנה מבלי שאף  אחד יאמר לי מה לעשות ויצפה ממני ל"עתיד". הסטודיו באייפון כולל את כל הזמנים ואין בו צורך בדלתות לסגירה או התגוננות. הוא שלי והוא לא שלי. הוא הכי קרוב שאפשר לאלוהים וגן ועדן.

פעם הייתי גם מוזיקאית. ניגנתי והלחנתי. אבל לפני שנים ויתרתי על רוב הכלים לנגינה ולהלחנה. ויתרתי גם על הידע והמשיכה ל"מוזיקה קלאסית" או "רצינית". יכול להיות שעוד מעט יתגלה לי כלי דיגיטאלי כלשהו שאוכל דרכו לנגן ולהלחין ולחבר את המוזיקה לציורים מבלי שאצטרך לרכוש כלים ממשיים ולכתוב ביליוני תווים צפופים, כמו שעשיתי כשלמדתי האקדמיה למוזיקה. אני אמצא את האפליקציה הנכונה וזה יתחבר. כי הכל חייב להתחבר. כי הכל כבר מחובר, רק צריך לפתוח את במקום הנכון. הוא כאן והוא קרוב.

 בינתיים  סרטונים המשקפים מעט תהליך ציור דיגיטאלי של תפוח

 של פרחי אמנון ותמר

ושל מנדרינה

 להתראות בהוואי

איריסיה קובליו, ציור באייפון, 2013

איריסיה קובליו, ציור באייפון, 2013


יד מהירה ממחשבה

ליליות, או יותר נכון שושן צחור. מה לכתוב קודם? את סוף התור ב"טיב טעם", עציצים וזרים על מדפי היציאה, העין שקולטת את הזר הבודד הזה, 26 שקלים, הקופאית הרוסיה היפה שדומה למריל סטריפ, רגע רגע, תוסיפי גם אותם, זה לציור, לתלמידים, אני לא בטוחה שהיא מבינה, עשרות אנשים חולפים על קופתה ביום, היא מקישה את המחיר, אני מוסיפה במזומן, גשם מתחיל, אני רצה למכונית בחנייה, ריחם הענוג ממלא את החלל מהמושב האחורי, אני והפרחים ושאר המצרכים חוזרים הביתה.
שבע בבקר. למחרת.
עולם האפליקציית הציור באייפון שלי הוא חדר העבודה הפרטי שלי. הוא עולם עף. אני נושאת אותו לכל מקום והוא נושא אותי. יקום מקביל אפשר להגיד, ממשי. בנקישה אחת אני נכנסת לתוכו כמו שפעם מכשפות היו עולות על מטאטא וכובשות את הכוכבים, כל אחת את הכוכב שלה, בתוכו היא מממשת את רצונותיה, תשוקותיה, תוכיותיה. כל אחת לומדת עם הזמן להשתכלל בתוכו, למזג בו את את כל מה שהיא ויתרה עליו ב"חיים הרגילים של הזמן", במציאות הנתפסת כליניארית.
בשבע בבקר, כשגשם, שקט מאד בחלון לרחוב שלי. כולם מזדרזים לעבודה, גם הילדים לא נשמעים. על שולחן המטבח עומד האגרטל עם הליליות הצחורות. אור הבוקר מיטיב איתן ועם הכניסה שלי לאפליקציה. בשתי נקישות אני כבר רוקדת איתן שם, עמוק בפנים. האם זאת אני?
בעולם הדיגיטאלי קל לתעד. אפשר לעצור בכל תנועה וקו ולעשות save. גם בעולם הממשי אפשר לצלם, אבל תנועת הזמן נחסכת מאד בדיגיטאלי. מצטמצמת. הכל מהיר מאד, ואז אפשר לראות את התהליך, בהילוך אטי, לנתח את קווי המחשבה, את המסע הקווי הממוזער הזה בתוך האייפון.
הנה כאן יצרתי סרטון המעלה בתנועה, בזה אחר זה, את העצירות בכמה שלבים מרכזיים בציור זר הפרחים היפיפה הזה.
המוזיקה שבחרתי היא של המלחין האימפרסיוניסטי שהיה אהוב עלי בנעורי, Debussy, המוזיקה שלו פתחה בתוכי את האפשרות לכניסות עמוקות בהרבה יותר ממה שהמוזיקה הקלאסית המערבית מאפשרת. דרך Debussy הגעתי לעננים.
היצירה שבחרתי נקראת "Rêverie" – חלום בהקיץ. לפסנתר סולו.

%d בלוגרים אהבו את זה: