ניירובי 10- פוסט ארוך מסכם

1. מראות רחוב

התמונה האחרונה שנחרתה לי מהנסיעה המפוקקת לנמל התעופה: ריקשה בודדת רצה על הכביש הרעוע בין המכוניות, איש מבוגר, מלוכסן עיניים יחף וכפוף אוחז חזקה בשני מוטות עגלה עליו יושב מקומי שמנמנן מנופף בידיו. נחשול של צער איים לפרוץ את הסכר שהקמתי בתוכי, כדי למנוע סערת פרידה של בכי.

2. בכי

איירין מתייפחת. בנה שבר את ידו ומאוחר יותר נודע לי שהיא שוחררה לכפרה הרחוק, בקצה השני של קניה, כדי להיות איתו. הודיעו לה בטלפון בדיוק כשבאתי להיפרד ממנה ולחבקה לשלום. (על איירין כתבתי כאן) אני עולה למטוס, מאתיופיה לארץ, ולפניי הורים צעירים עם שלושה ילדים, שניים מהם בגיל של יעלה וגילעד. ושוב מאיים לגעות בי הבכי. מושיבים אותי בדיוק מאחוריהם, במטוס הענק והמלא ישראלים חוזרים מיעדים שונים באפריקה והילדה פורצת בבכי מתגבר על משהו שהיא רוצה עכשיו ולא מקבלת. אני שמה אטמי אוזניים ופותחת את ספרה המרתק של נעמי לויצקי "ילדה רעה". אני כבר במחציתו, ולמרות הקושי להתרכז במצבי לחץ אני מצליחה להיבלע בין השורות אליהן הגעתי באמצע הספר. אני צוללת לתוך הספר ולרוב מצליחה לא לשמוע את המולת המטוס ותכניו. הילדה נרגעה כי כנראה קבלה את מבוקשה ואולי נרדמה.

3. גסיסתה ומותה של האם

בספר של נעמי לויצקי אני מוצאת נקודות שדוקרות בכרום העבה שהצטבר סביב מותה של אמי לאחרונה, המאיימות לדקור עמוק מספיק כדי להעיר בי רגשי זיכרון וצמרמורת. אבל אני במטוס מלא רעשים ודבר מגן על דבר, הפעם הרעשים מגינים על לבי שמנתר מדי פעם ומסתיים בשיעול קצר. אני מתאפקת, נושמת לתוך המסכה, אפילו לא לוקחת כדור הרגעה. נעמי עוברת מדבר לדבר בתוך ספרה, קפיצות צפרדע מאגם דמעות אחד לשני, ואני מנתרת בעקבותיה. לפעמים עוצרת לחפש בגוגל על אנשים ומאורעות שהיא מזכירה. אני מלאת התפעלות מהאומץ שלה  להפיץ לכל הכיוונים.

4. שוב מראות רחוב

בדרך חזרה מאגם נאיוושה אוהד נוהג כחייל קרב ישראלי. הוא לא מוותר, עוקף וחודר, מאיץ ואמיץ. אני, שידועה בחרדות מהנוהג לצדי, מתרכזת בצילומים מהחלון. מראות רבים חולפים בצידיי הדרכים ואת חלקם מצלמת הנייד שלי  לוכדת בסצנות ציוריות. אני מצלמת מאות צילומים.. את המכונית הדוהרת עצרנו כמה פעמים בדרך שנמשכה שעתיים שלוש. פעם אחת נראה כלב לבן רזה מאד הולך בשולי הכביש. זהו מראה שעוצר את אוהד. תמיד יש לו אוכל לבעלי חיים עזובים בשולי מסלוליו. כמה חמלה צריך בעצירות המירוץ למען האכלת יצור זר שחולף בדרכיו. באותו רגע הייתי עפר לרגליו. וכעבור רגע שוב הפכתי לצלמת העשויה מאבן הלוכדת מראות דרכים מגובה החלון.

בדרך 1

בדרך 2

בדרך 3

5. פקקים והרי חלום

פיטר, הנהג של אוהד מטעם העבודה שלו, מסיע אותי לנמל התעופה. לפיטר חמישה ילדים ומאד חשוב לו שהם לומדים ואחד כבר באוניברסיטה. שאלתי אותו אם טס אי פעם לאיזה מקום ענה לי שלא, אבל הילדים שלו יטוסו ולכן הוא "טס" בדרכים ומרוויח בשבילם. אני שואלת אותו לאן אתם נוסעים מטעם העבודה עם אוהד והוא מספר לי שרוב הזמן הם מחוץ לעיר ניירובי, בשדות רחוקים, שהיו גם בהר קניה ונאיוושה ועוד מקומות שאני לא זוכרת את שמם. הר קניה היה מקום שלא הספקנו להגיע אליו. הוא עורר בי כמיהה עזה. כמו לקלימג'רו, לפוג'יאמה, להר תבור.  ההר האחד שנפגשתי בו ועורר בי את הרטט במסע הקצר הזה הוא לונגנוט

הר Longnot

פיטר מתנצל שהדרך לשדה התעופה מתארכת. הוא אומר JAM. בשבילי JAM  זו ריבה אדומה שמורחים על הלחם. הוא מסביר לי שזה בשפתנו פקק. אני אומרת לו "פקק" בעברית ואנחנו צוחקים. אף פעם לא חשבתי שפקק זו מילה מצחיקה. אני צוחקת אתו כדי לא לבכות. יעלה כל כך בכתה לפני שעליתי למכונית של פיטר, ולא הייתה מסוגלת להיפרד. היא כביכול בכתה כי מבוקשה לא נעשה ובכייה גבר וגבר כשהיא רוקעת ברגליה וידיה ומגבירה את קולה בכל ניסיון לפנות אליה בהיגיון. מאז שיש לי נכדים נתקלתי לראשונה במושג "טנטרום". ידעתי שזה קיים, אבל לא נפגשתי בזה כאם. עליתי  לרכב עם מזוודותיי ובכייה ליווה אותי שעה ארוכה בכל הפקק JAM לנמל קנייתה.

6.נמלי תעופה

שני נמלי תעופה צריך לעבור כדי להגיע בחזרה לארץ. בחרתי בחברת התעופה האתיופית, הפופולארית לישראלים המפוזרים באפריקה, ולכן ישנה עצירה באתיופיה. בטיסה לשם העצירה באתיופיה נמשכת 6 שעות. הומלץ לי ללכת לטרקלין המקומי. תמורת 30 דולר מקבלים רשות להשתרע על הכיסאות הנוחים יותר מאלו שבנמל התעופה, הסמוכים לעמדות טעינה, ויש בופה אוכל חופשי ושתיה ואפילו אלכוהול. הייתי כל כך נרגשת שרק קפה  הצליח לחדור למערכת העיכול שלי. הישראלים שהשתרעו על הכורסאות לידי נרדמו וכשהתעוררו אמרו לי שהם בדרך לטנזניה. הם שמרו על התיק שלי בכל פעם שהלכתי לשירותים. כמעט ולא שתיתי או אכלתי לפני הטיסה, אבל כמות הנוזלים שיצאה ממני הטרידה אותי בכל שעה….. בעלייה למטוס לקניה לא מצאתי מסמך אחד בין הטפסים הלא המעטים שצריך להדפיס ולהראות בכל הזדמנות שמבקשים. ואז הגיע תורי ושוב לא מצאתי ומרוב רעד ולחץ הדפים נפלו והתפזרו על הרצפה. מאתיופיה לקניה ישנם מעט נוסעים ישראלים. אחד מהם היה עמית שהתנדב לעזור לי. הוא אסף וסידר את הדפים וליווה אותי עד המטוס וביציאה ממנו וזה מיד הרגיע אותי עד כדי שהעזתי לאכול קצת מהארוחה הצמחונית שקיבלתי במטוס. הטיסה הייתה קצרה וככל המטוס התקרב לשטחים הירוקים של קניה ההתרגשות גברה. גל חיכתה לי בכניסה ועמית נעלם. הבחור, שכמו מלאך ששם יד על כתפיי להרגיע: הכל בסדר, וכמו מלאך שעושה את תפקידו ונעלם. ואפילו שאת יודעת את כל זה את מחפשת אותו ורוצה עוד ממנו. והנה אני בשכונה יפה הנעולה מאחורי שערים שונים והנה הבית של הבת והמשפחה. והנה החדר שלי בקומה השלישית עם מרפסת ועוד מעט הילדים חוזרים עם המטפלת (הנני) מהגן.

הבתים במובלעת השכונה היפה

מראה לילה מהמרפסת של החדר שלי

7. טיולים בשכונה

המקומות היחידים שהעזתי לצאת לבדי הם ברחובות הסיבוביים משער  אחד למשנהו, מתפעלת מהגינון, העצים הגבוהים, הפרחים המהודרים בצבעיהם העשיר. אין מדרכות והמכוניות נוסעות בכיוון ההפוך ממה שאנחנו רגילים כאן בארץ ואני מדלגת מצד לצד, רוצה לצלם את העוברים, בעיקר את הילדים אבל נבוכה. הילדים כה יפים. הילדים כולם מדברים אנגלית. השפה האנגלית מאד חשובה בחינוך וקשה למצוא ספרי ילדים בסווהילית בחנויות הגדולות. סווהילית נשארה שפת המבוגרים ושפת הרחוב. בעוד שלושים ארבעים שנה אולי הסווהילית תהיה נדירה. אבל אני התאהבתי בשפה שנשמעת לי כמו צלילים מתוקים עגולים שפעם ידעתי את פירושם. שפה שמתקיימת בעומקים שלי. הבתים רובם בעלי שלוש קומות עם יחידת "משרתים" ושוער ושער, מובלעות מובלעות של בתים מוקפים בגינות מטופחות ושערים. אין גנים ציבורים, אין ספסל לשבת. אני הולכת במעגלים ולמרות המכוניות המפוארות לרוב הדיירים בשכונה זיהום האוויר מורגש גם כאן בכל פעם שמכונית עוברת. ריח הזיהום מתקיים כעננים כבדים הנעים מהעיר ואזורי התעשייה שלה וחולש על פני כל האזור, למרות פוטנציאל מזג האוויר האידאלי, היבש מצד אחד (העיר בגובה 100 מטרים לפחות מעל פני הים) והגשום לעיתים קרובות. רק ריחות תנורי הבישול מנחמים. אילו ריחות הדומים לריח הקמין, עץ שרוף שתמיד נוסך מתיקות באפי. מדי פעם אני קוטפת עלה גרניום או פרח יסמין שריחם עז יותר מאלו שבארץ וממוללת אותם על יד אפי, שואפת לקרבי ריח טבע. טבע שהוא חלום להתגורר בתוכו והחלום מתקרב ומתרחק, מתעתע בי.

ציור אייפד של חלק מהבית

השערים בשכונה

8. ציור

הבאתי צבעי מים ומחברות סקיצות אבל אני מוצאת את עצמי בעיקר מציירת באייפד. מעט ציורים. האצבע שלי נעה במהירות באפליקציה וכל ניסיון שלי לאחוז במכחול ולפתוח את קופסת צבעי המים נכשל. אני מציירת את הילדה האחת שהצלחתי לצלם, הילדה מהגן של יעלה שקוראים לה Qwueh

ציור אייפד של Quweh

  ואז את איירין הנני והילדים של איירין (מתמונות שהעבירה אלי)

ואת מלכיטו החברה האתיופית ישראלית של גל עם הבן שלה כידן.

מלכיטו וכידן

איירין

האצבע שלי לא רוצה להרפות מהאפליקציה גם כשאני מול הנוף האגם נאיוושה, והזברות חולפות על פניי, אחת אפילו מתעכבת ממש על ידי. אני עם האייפד במרפסת הקרקע, מציירת ומציירת.  כשאני מסיימת את הציור באייפד אני ממהרת לאגם עצמו עם צבעי המים ומחברת הסקיצות , מנסה לצייר, אבל הזברה.. (הציור והסיפור כאן) וגם יעלה ואביה מגיעים. יעלה רוצה לצייר אתי ואני נותנת לה את צבעי השמינקה שלי ואת המכחולים האהובים עלי. הקופסה נופלת וקוביות הצבע מתפזרות על העשב.  הכתמים הבודדים שציירתי נספגים בדפים הגרועים וכמעט נעלמים. אנחנו אוספות את הצבעים והמכחולים ומצטרפות לאבא ואימא וגילעד. אולי נראה את ההיפופוטמים, אבל השומר מזהיר אותנו שלא נתקרב יותר מדי לאגם כי היפופוטם יכול לצאת פתאום ולחשוף את לועו. דווקא הייתי רוצה לראות. לוע כזה ראיתי במוזיאון המקומי.

לוע ההיפו במוזיאון הלאומי בניירובי

המוזיאון הלאומי בניירובי

אחרי הטיול ע שפת האגם אני ממשיכה לתוך החורש לבדי ולראשונה מרגישה חופש ואושר מציף. היתושים והמעופפים האחרים שחגים סביבי לא מזיזים לא. אני שואפת לקרבי את הטבע הפראי הזה, ויודעת שלמרות זמני הקצר מאד במקום הזה אני יכולה להפוך אותו לנצחי. אני מקפלת אותו לתוכי ומטמינה עמוק.

9. פילים ווקארן בליקסן (איזק דינסן).

לפני הנסיעה ביקרתי את נורית (זרחי) בביתה והיא סיפרה לי על איזק דינסן, ואמרה לי לקרוא את הסיפורים הגותיים שלה. בניירובי נודע לי שאיזק דינסן היא קארן בליקסן ושיש מוזיאון על שמה שהוא הבית שלה. המוזיאון הומלץ בטריפ אדוויזר ולשם נסעתי לבד במונית. לא היו מבקרים במוזיאון ולכן קיבלתי מדריכה פרטית ששמה סינדרלה, שסיפרה לי במשך שעה רצופה ללא הפסקה על חייה הסוערים של קארן. המדריכה התחילה בכלי הברזל הכבדים בהם השתמשה קארן בעצמה כדי לחרוש ולעבד ולהוביל את פולי הקפה שגידלה באזור . היא הגיעה לניירובי מדנמרק, מקום הולדתה, בעקבות בעלה המיליונר השוודי שבגד בה ונעלם ובניירובי התאהבה באחר, אינטלקטואל וצייד, אתו יצאה למסעות ציד.  הבית שלהם מלא בשטיחי פרוות עם ראשי נמר שהם צדו ומשראיתי את רגלי הפילים (אמיתי) כרגלי שולחנות (את הפילים צדה קארן בעצמה, סיפרה לי המדריכה בגאווה) התמלאתי בחילה ורק רציתי לעוף משם. שטחי הגינה והחורש כבר לא עניינו אותי וגם כמה מהציורים היפים שציירה (תלויים בחדרים) לא משכו אותי לצלם. סיימנו בספסל אבן קטן בחזית הבית, על יד המטבח, שם ספרה לי המדריכה שזה היה הספסל האהוב על קארן. בלילה הייתה יושבת ומעשנת סיגר לאור הכוכבים ואז הולכת לישון. דמיינתי אותה עם הסיגר הזה וזו התמונה האחת שאותה הייתי מצלמת ומאמצת. איך אפשר להרוג פיל? לצוד. מניין לאדם תאוות ציד. אני מבינה שזה קשור לאוכל. אבל התפתח מזה ספורט עצום, גאווה, חמדנות, יהירות. והנה הפילים המתוקים בבית היתומים לפילים. התאהבתי בהם עד עמקי נשמתי

גילעד מאכיל פילון

בית יתומים לפילים

ושם נזכרתי בשימבה של נעמי  לוויצקי שפעם מזמן היינו בקשר. וכתבתי לה סמס פייסבוקי . נעמי התרגשה מזה שאני באפריקה, וכך הגעתי לספרה המטלטל "ילדה רעה". שימבה לצערי כבר בגן עדן (כך סיפרה לי נעמי), אבל ליעלה ציירתי שימבה אחרת (בפוסט כאן) שלא תפחד מפילים..

ציור פיל תינוק ליעלה. באייפד.

10. נמל התעופה בתל אביב.

מזה שנים לא טסתי והכל השתנה מאד. אולי הקורונה דחפה לשינויים הטכנולוגים האלה. אני  בתמימותי נזכרתי שיש לי כרטיס מעבר ביקורת דרכונים, כזה ששמים את כף היד ועוברים. מסתבר שזו היסטוריה. ושוב המצלמות האלה שסורקות את הדרכון ומצלמות את הפנים. בלי מסכה כמובן.  הפעם לא התבלבלתי והצלחתי במשימה במהירות, אולי כי שוב לחצה שלפוחית השתן… והנה בחדרי השירותים חידוש: כיורים עם כמו מסך נגיעה מעליהם. נוגעים בציור מים או ציור סבון או ציור מייבש ידיים, והכל באור כחול כזה. וכמו ילדה התפעלתי ושטפתי ויבשתי ושוב שטפתי וייבשתי. ארץ הפלאות נשכחה מיד בתורים הארוכים והמפותלים עד סחרחורת בבדיקות לקורונה. הנה המציאות טופחת על פני. נדחפים ורבים ומסתחררים בעמדות הרבות של  הבדיקות. רק כעבור כעשרים שעות קבלתי את התשובה השלילית. אני יכולה לצאת מהבידוד לנסוע לקחת את סקאיי הכלבלב שלי מהפנסיון המשפחתי הנחמד שהופקד בכפר סבא. מנצלת את שעות השקט האחרונות לכתיבת הפוסט הזה. מקווה שלא ארוך מדי. שיצא גם מעניין פה ושם.

ביי ביי קניה

מוזמנים להיכנס לכל עשרת הפוסטים שלי על ניירובי ו/או לגלגל ולצלול אל כל השאר… כאן קישור לבלוג או פשוט להקיש לדף הבית.

–

–

–

בזמן שיצאתי מהחדר

(ציורים בטלפון סוללורי)

• 

נוף מהמרפסת של ההורים

–

• 

מבט לחלון מהסלון של ההורים

–

–

–

תמצית הכל

• 

לבדה

תכולה כאגם

סירה שטה

כאילו אין רואה

*

1.מדיטציה.

בשנים האחרונות מתקשה במדיטציה על צורותיה השונות. אני לוקה בהפרעת קשב או יותר נכון עודף קשב (וליתר דיוק עודף חושי). אני מבחינה בכל רחש וצליל ומיד מגדירה אותו, ורצף בלתי פוסק של משיכות ודחיות מסתחרר בראשי ובכל גופי. בעצם "השמיעה" שלי שהולכת ומזקינה בדרך הטבע גם הולכת ומתחדדת עד בלתי נסבלת.הדבר היחיד שלוכד אותי ומרכז אותי לאחדות פנימית זה להתבונן במשהו ולצייר אותו. זו המדיטציה שלי.

2.הייקו, הייגה, תמצית הכל.

הייקו: שיר קצר (הקלאסי הוא בעל 17 הברות) עם חוקים נוקשים שמתמצת הלך רוח מתוך התבוננות פנים וחוץ, הייגה: ציור מינימליסטי המשלב מילה או כמה מילים ומתמצת התבוננות של רגע. תובנה. כמו כוחו של הרגע הזה.

3.דנמרק.

חברתי סיגלית עברה לחיות בדנמרק, ארץ הפנטזיות שלי, המקום המושלם לחיות בו. מזה זמן מה אני עוקבת באדיקות  אחר הפוסטים שלה, הכתיבה והצילומים, בעיקר מאז עזיבתה לדנמרק. מדי פעם תצלום זה או אחר מעורר בי קצת השראה. לאחרונה כתבה על הייגה Hygge . אני אוהבת את הצליל הזה. אסוציאטיבית הזכיר לי הייקו והייגה. משמעות המילה הדנית זה  coziness. הכלה.. זו הפרשנות שלי: מקום שמכיל אותך.  וכך הם ההייקו וההייגות בשבילי, מקום מחבק. היום פירסמה תצלום של סירה קטנה באגם.

וזה עשה לי את זה.

4.ציור דיגיטאלי באייפד.

האייפד הישן שלי הוא מקום כזה בשבילי. עולם מכיל.. אין בו טלפון, וואטסאפ וחדשות. יש בו רק אפליקציות ציור ותמונות. הוא קל, קטן ומתאים לשעת מדיטציה, כלומר להתבונן פנימה לרגע ולכתוב משהו, או להתבונן מחוץ לי ולהפעיל באצבע קווים וכתמים המצטרפים לציור.זה משחרר אותי.זה משכיח לשעה את המפלצות המחייכות במלוא שיניהן מאחורי כל סימטאות הנפש.

*

לצייר בצבעי קורל

להיצמד לקו. לתנועה. לצבע. עכשיו במיוחד הריצוד הסגלגל על רקע ההמיה הירקרקת. אני בטיול בוקר עם הכלבלב בגינה הציבורית על יד הבית.  עדיף להרים את הראש או למקד מבטים במרחק. לא  להריח. לא לדרוך. בשכונה שלי לא ממש אוספים, לא ממש ממלאים פחים. הרבה על יד ובאמצע, בין נשורת הסיגלונים, כמה יפה הסגול הזה, אני נאחזת בדיבור פנימי, שומעת ברקע את שתי היושבות על הספסל, שרות ברוסית חרישית, אותן שתיים, מזה כמה שנים, ישבו עם מסכות על ספסלים נפרדים בקורונה,, עכשיו שתיהן בשמלות פירחוניות וכובעים, מדקלמות שירים שאיני מבינה. מפזמות כמו הציפרים שנראה כי מתרבות משנה לשנה, חלקן מצייצות, חלקן צווחות ממש, מזמן לא ראיתי נחליאלי, אבל הדוכיפת דווקא נוכחת ונחושה לצד העורבנים, העורבים, היונים והיונות המחוצפות. אני אף פעם לא יושבת על ספסל הגינה הזו או כל גינה אחרת בסביבה. משנה לשנה אני נעשית יותר מכווצת. הקורונה הקפיצה בכמה רמות את הנטייה לשמור מרחק פיזי מדברים. רק העיניים נאחזות עדיין בנקודות שונות ואם רוח טובה באה עלי (לפעמים צריך ממש לזמן אותה בכח) אז היד מתרגמת את מה שהעיניים רואות לציור. פשוט ציור. בבוקר, עם הקפה, מתבוננת בעציץ שקניתי לשיעור ציור. נמשכתי לצבע הכתום ורוד הזה (קורל) של המרווה ההדורה, ובאייפד עם האצבע רושמת כמה קווים וכתמים (פלאי האפליקציה) להנציח אותה. להירגע לכמה דקות לפני, כשיצאתי לחצר הקטנה לסדר לי כיסא, וצווחה נפלטה מפי, ציפור מתה, כמעט דרכתי עליה. אחרי שאספתי את גופתה הייתי חייבת לטאטא עלים יבשים במשך עשר דקות. זו בערך המדיטציה היומית שלי. אוספת עלה לעלה מהעצים הנשירים הצומחים פרא מסביב לגדר, ממלאה שקית ויורדת לזבל. סוג של ניקוי פנימי.

ובחשיפה המקורית

• 

ובהזדמנות זו שוב מביעה משאלה: שיבוא כבר הזמן המתאים הנכון, שיבשילו התנאים, לצאת מפה.

………

……..

……..

הזמן מטייח. הזמן מתקן.

הרגע הזה שבו את מוצאת תמונות של מי שהיה בחיים שלך פרק זמן לא מבוטל, עברו שנים מאז, ובכל תמונה ותמונה את אפילו זוכרת מה היה שם ועם מי, ואת מדפדפת ומעבירה ופתאום. הרגע הזה שאת קולטת שאת לא באמת זוכרת בגוף את השייכות. לא בדיוק בגוף אלא בחושים. במשהו הזה שיודע שהוא שייך לך. היה שייך לך. למשל הכלב הזה טוטו. חלפו שבע שנים מעזיבתו. את פתאום קולטת ששכחת פיזית את משקלו, מגע פרוותו. שהוא הפך לדמות מספר שאת מספרת לעצמיך על העבר שלך. המוות עושה את שלו בזמן המטפס אל מרומי חייך. והזמן מטייח ויוצר, בהסכמה ולא בהסכמה, היאחזויות חדשות.

לא על טוטו התכוונתי לכתוב אלא על געגועים או זיכרונות שמשנים צורה עם הזמן וזה דבר ידוע . אבל זה התעורר להיכתב בעקבות חיפושי תמונות לאלבום האורחים לחתונה של הבת. פתחתי הרבה תיקיות והגעתי גם אל אלו שלא זכרתי שצולמו או נאספו ובאו געגועים לאלו שהיו בתחילת הדרך שלי כאם, באמריקה. כמה חברים שלא ראיתי  מאז שחזרנו לארץ עם תינוקת בת שנתיים. כמה הייתי רוצה שיהיו בחתונה. מן קרבה שלא קרתה בשנים שאחרי, החברים שלי מכיתת הציור ב PENN , אותם חברים שהתגוררו אתנו בחווה, שמרו על גל התינוקת וליוו אותנו בשנתיים המאושרות ההן, עם המורה האהוב שלנו ניל ווליבר ז"ל. והטבע. כמה טבע. ואיילות. כשכותבים איילה זו תמונה של הנפש. לא ממש איילה של יערות, אבל כן היו שם היו יערות, מאחורי המטבח, וערב אחד הציצה איילה בחלון. כמובן שהבהילה עירונית שכמוני. איילה. שותה מים. החיים שלפני החווה, בירושלים, יונה וולך למשל, היו כאילו מסרט אחר של חיי. אפשר להגיד גלגול אחר.. לא זכרתי את הריחות של ירושלים אבל כן זכרתי שבאתי אליה בגלל הריח. העיר העתיקה שהייתה המסלול הקבוע היומי של חיי, במיוחד הרובע הארמני והנוצרי, נסגרו בקופסת זיכרונות כמו מפיות יפות של ילדות ששמים בארגז בארון. בשנים שאחרי זה הם ייכנסו וייצאו מהבויידם. אחרי זה יהיה לי בית בלי בויידם. טוטו הכלב ייכנס לחיי עם חזרתנו לארץ ויעזוב את חיינו אחרי הרבה שנים של שינויים ותפיסות עולם שנבנו  וקרסו והוא בתוכם. הוא יילך אתי לתערוכות החשובות שפרצו את דרכי וגם יחכה בסבלנות בתקופות שנסעתי לחפש משהו אחר, אי שם, כל כך אחר עד שגם כלי הציור נסגרו בסוג של בויידם. שנים אחרי זה שוב ייפתחו, טוטו יהיה בסוף דרכו, ואני אפלס דרך חתחתים בעולם מנוכר השייך לצעירי התרבות הקונספטואלית.

המשכתי ברשימות של אלו שרציתי בכל מאודי שיהיו אבל לא יוכלו להיות, מכל מיני סיבות ובראשם ציפורה. איך זה שמתעורר אצל אימא הרצון הזה שאהובי נפשה מחייה הבוגרים יהיו בחתונת ביתה היחידה? האם גם אצל אמי התעורר הרצון הזה? לא אפשרתי לה. לא הייתה חתונה. וגם הלידה של הבת הייתה רחוקה ככל שיכולתי. אני לא בטוחה שאני תכננתי את זה אבל החיים תכננו עבורי. כמה חכמים החיים. אפילו בשעות שנדמה שלמרות שהרחקנו נדוד, עבדנו על עצמנו, עברנו ניקויים כאלה ואחרים, הפכנו והתהפכנו, הכאב הראשוני הזה של זרות נשאר ועוקץ בכל פעם מחדש.

אז נחזור לטוטו. או בעצם לסקאיי, הכלבון שאתנו כעת. אין ספק שסקאיי הוא התיקון הגדול. ושוב, החיים הם חכמים מאיתנו. לפעמים הם מזמנים תיקונים. אבל מוטב להיות סקרנית לגביהם מאשר לצפות להם.

כיפה אדומה, 1999, אקוורל ושיער של טוטו

איריס קובליו, אקוורל על אריזת תרופה, 1999

 

איריסיה קובליו, סקאיי, רישום באייפד, 2016

ההזמנה לחתונה (קושקה ואיימי). אקוורל, 2016

 

עוד על כיפה אדומה כאן

עוד על טוטו

 

שני שירים גשם

 

לִפְעָמִים יֵשׁ לְגֶשֶׁם

רֵיחַ שֶׁל וָנִיל

לֹא שֶׁל עוּגִיּוֹת

אלא שֶׁל פֵיוֹת

הַגָּרוֹת בְּתוֹךְ טִיפּוֹת

קוֹפְצוֹת בִּשְׁלוּלִיּוֹת

בֵּין עָלִים מְבֻלְבָּלִים

שֶׁנָּשְׁרוּ בְּרוּחַ פִּתְאוֹמִית

 

איריסיה קובליו, צבעי מים והתערבות דיגיטאלית, 2016

 

לִפְעָמִים הַגֶּשֶׁם הוּא שָׂפָה זָרָה

שֶׁל מְשׁוֹרְרִים מִיְּעָרוֹת הַצָּפוֹן

מְטַיֵּף בִּפְרָאזוֹת אֲרֻכּוֹת אֲרֻכּוֹת

לְפִי חוּקִּים בִּלְתִּי יְדוּעִים לָנוּ

הָאֲנָשִׁים הַצְּמֵאִים

 

סיכום השנה שלי בציור (ומחשבות על מקורות השראה). חלק א'

אני נוסעת ונוסעת ונוסעת. מקילומטר לקילומטר הדרך מתייצבת, הרוח עדינה מאווררת את החדרים  צבורי העובש, מאירה מקלפת לאט שכבה ועוד שכבה. אחרי שעה מגיעה לשדות. לברושים. לשלף. לנגיעת קו האופק צבעוני בשולי האדמה. אנחנו יושבות במרפסת חצר אצלה שם, הגובלת בשקט שבו אפשר לשאול מה עשית השנה ואיך מצאת מקורות השראה. שאלות פשוטות שהתשובה המיידית היתה אני לא יודעת. נדמה לי שלא עשיתי כלום. והיא אומרת לא נכון. בואי נפרוש כאן מחודש לחודש. תגידי את כל שעולה על רוחך.

הדשא אצלה מפוזז חמציצים וסביונים. השמש שוהה שם שעות ארוכות. אני זקוקה לשמש הזו כדי להעלות את הפרטים על המסך. אני רוצה לעשות טבלה אבל היא אומרת עזבי. תתחילי מנקודה כלשהי.  מנקודת השיא: הספר שהוצאת.  הספר הוא תוצאה אני אומרת. הוא שירים ואקוורלים שהצטברו במשך הזמן שקדם לשנה הזו ונתפרו ונדבקו ליצור אחד. הספר הוא הלידה בשנה הזו , אבל הזרעים נטמנו בשנים אחרות, ממקורות השראה שקדמו. אני רוצה למצוא השראה מהשנה.

טוב, היא מסכימה. נצעד חודש חודש.

ינואר 2014:

רכשתי אייפד. בשנה הקודמת ציירתי באייפון זעיר באפליקציה פשוטה והאייפד עם המסך הטוב נסך בי תקווה חדשה. מקור ההשראה שלי היה דיויד הוקני . מה שאהבתי אצלו היה שהדיגיטאלי הוא עוד כלי, כלי באמת מרשים, כדי להגיד בשפה המיוחדת שלו את האמנות היחודית שלו.

ואלו הציורים מינואר:

התחלתי במטבח

איריס קובליו במטבח 1, צייר אייפד

איריס קובליו, במטבח 2, ציור אייפד1

איריס קובליו, במטבח 3, ציור אייפד1

איריס קובליו, במטבח 4, ציור אייפד

איריס קובליו, בקר במטבח 5, ציור אייפד1

איריס קובליו, חלון המטבח, ציור אייפד

ומהמטבח התבוננתי בסלון של סופי השבוע. במהלך השבוע הוא הופך לכיתות לימוד. סטודיו לציור.

איריס קובליו, הבית שלי 1, ציור אייפד1

איריס קובליו, הבית שלי 2, ציור אייפד1

ומהבית הפניתי מבט לחצר, שגם משמשת סטודיו לאלו שמוצאות בה את אי השלווה בחייהן

איריס קובליו, אצלי בחצר 2, ציור אייפד1

איריס קובליו, אצלי בחצר 3, ציור אייפד1

בפברואר נסענו ללילה בצימר בציפורי עם סקאיי הכלבלב. לפנות ערב , אחרי היין המקומי שהצליח להעלותני לגבהיי השראה של הרפיה עם הטבע, הצלחתי לצייר כמה סקיצות אייפד מהירות:

איריס קובליו, עם סקאיי בציפורי, ציור אייפד, פברואר 20141

איריס קובליו, ציפורי 2, ציור אייפד, פברואר 2014

איריס קובליו, ציפורי, ציור אייפד, פברואר 2014

ואז בציפורי, בשש בבקר, מעל איזשהו קבר של צדיק, הרגשתי את התשוקה לחזור לצייר בצבעי מים, אחרי כמעט שנה בה אצבעותיי חופרות באייפון ובאייפד

אחזתי במכחול. נגעתי בקוביות צבעי מים. והדף הממשי. הנה:

איריס קובליו, ציפורי, אקוורל, פברואר, 20141

המכחול החזיר אותי לפרחים. מרץ הוא חודש יום ההולדת שלי. איריס וציפור גן עדן. המיזוג האולטימטיבי. לו יכולתי כך. כאן. בחיי. לא אכביר במילים. הנה:

איריס קובליו, אקוורל, מרץ, 20141

ועוד איריס

איריס קובליו, אקוורל, מרץ 20141

ומהמבט לאיריס אני פונה לכוון הבית. שעת מנוחה. אולי שבת, אולי לא. הם ישנים ואני ערה. ככה זה בכל השנה:)  גרא וסקאיי, שוב באייפד:

איריס קובליו, גרא וסקאי ישנים יחד, ציור אייפד, מרץ 2014

ואז נוסעים לפריז לכבוד יום הולדתי. רציתי למקום אחר. לא רציתי בכלל. מרץ היה מבולבל ומדוכדך. חשבתי להתנחם באקלרים ובקרם ברולה. זה היה די מנחם. אבל הכי מנחם היה הנוף הנשקף מהמרפסת הגבוהה של המלון. זה לא הנוף. מגדל אייפל הוא לא בדיוק נושא להשראה מלהיבה. אבל אפשרות האייפד והחדווה. כן חדווה. להסתכל מבעד לוילונות המשי הכבדים על הגגות הפריזאים ולצייר באייפד היו שעות בוקר של חדווה ששון דיצה וגילה. הנה:

איריס קובליו, פריז 1, ציור אייפד

איריס קובליו, פריז 2, ציור אייפד

איריס קובליו, פריז 3, ציור אייפד

איריס קובליו, פריז 4, ציור אייפד, מרץ 20141

ואז אפריל.

הייתי צריכה לעוף. בשדות הפריחה היתה בעיצומה. במשתלות. הריחות. האביב. חשבתי לפתוח את "פרחי איריסיה לרפואה". התחלתי משהו. לא היו לי כוחות ליישם מעשית. רק לצייר. רק בציור הרגשתי עפה. הייתי הפרפר. הייתי הצוף. הייתי הריח. הייתי הרוח. השמש. הענן. הכוכב. החושך. הירח החסר.

הנה כמה מ"איריסיה לרפואה":

איריס קובליו, אקוורל, אפריל 2014

איריס קובליו, אקוורל, אפריל 20141

וזה אחד מיוחד לזכרה של תליה

איריס קובליו, לנשמת, אקוורל,

התחלתי להקדיש ציורי פרחים לריפוי. סוג של משתלה\מרפאה וירטואלית .

איריס קובליו, אקוורל1

איריס קובליו, אקוורל1

ועוד אחד, בעידוד דורית שלא הפסיקה לצלם את הפרחים שהבאתי, ואותי, ותיעדה כל פרט, והרבה בזכותה ובזכות הקבוצות של שלישי ושל חמישי, הבית התחדש בפרחים משבוע לשבוע, וגם אם "איריסיה לרפואה" נתקע בהתחלת הרעיון, הוא המשיך הציורים שלי ושלהן:

איריס קובליו, פרחים לדורית, אקוורל, אפריל מאי 2014

והנה סחלבי הפרפר מהמשתלה המופלאה של תמי מרישפון:

איריסי קובליו, פרפרי סחלב 1, אקוורל, אפריל 2014

1איריס קובליו, אקוורל, אפריל 2014

איריס קובליו, אקוורל, אפריל 201411

ועוד מהמשתלה של תמי:

איריס קובליו, קאלה ארגמן, אקוורל, אפריל 20141

איריס קובליו, קאלה ארגמן 2, אקוורל, אפריל 2014

כן, לצייר פרחים בצבעי מים זה כנפיים לעוף מעל שדות שלף, או שדות חמניות, או שדות יהלומי אושר. לא מצאתי מילים אחרות.

איריס קובליו, אקוורל, מאי 2014

איריס קובליו, אקוורל, מאי 20141

והנה האושר בהתגלמותו. יוני. חם. האושר נמצא רק על גדרות הבתים, פה ושם. שיח. ציפור גן עדן. בוגנוויליה. לא טוב כאן. לא טוב. מרגישים משהו. זה עוד מעט יגיע. בינתיים אני מתנחמת בזה:

איריס קובליו, גן העדן שלי, אקוורל, יוני 2014

ועוד ציפרי גן עדן. לפרח הזה כוח ריפוי. כך רציתי להאמין. הוא סמן כזה. אות משמיים. כך רוצה להאמין. הנה:

איריס קובליו, ציפור גן עדן, אקוורל, יוני 201411

ושום דבר לא ישביע

איריס קובליו, צפרי גן עדן, יוני 2014

ובכל זאת סייפן וליזיאטוס מעודדים מעט

איריס קובליו, סייפנים, אקוורל, יוני 2014

איריס קובליו, ליזיאנטוס, אקוורל,

ואני מדלגת עכשיו לפרחים דיגיטאלים שציירו באייפד בקיץ, במהלך המלחמה. לציורי המלחמה, המרחב המוגן או הפרוץ, ששמשו סוג של השראה, אקדיש עוד פוסט, חלק ב של המסע לאחורי שנת 2014 שלי.

איריס קובליו, ציור אייפד, יולי 20141

איריס קובליו, סייפן, ציור דיגיטאלי, אוגוסט 20141

ושוב ציפור גן עדן:

איריס קובליו, ציפור גן עדן, ציור דיגיטאלי, אוגוסט 2014

והקלילות הזאת בבקר, רגע לפני משהו כזה או אחר, ספטמבר או אוקטובר, עם הקפה

הקלילות שהיא הפוכה לחיים עצמם

איריס קובליו, ציור דיגיטאלי, ספטמבר 2014

איריס קובליו, ורדים, ציור אייפד, אוקטובר 20141

וכאן מסיימת את חלק א' של המסע.

בחלק ב' יבואו כל ציוריי האייפד שציירתי במרחבים המוגנים מבחוץ ומבפנים. וגם האקוורלים של המרחבים המוגנים והפחות מוגנים. והפורטרטים. 

*

*

2014

שנה טובה שתבוא עלינו!

איריס קובליו, ציור דיגיטאלי

2014

איריסיה קובליו, ציור אייפון, 31.12.13

*

שתבוא עלינו שנת ניקיון!

 

(אבוי, שכחתי לשים כותרת . שנה ללא כותרת? אז הנה, הוספתי עכשיו. ברכות לשנת 2014. 2014!)

לחבר את זה עם מוזיקה

האייפון שלי כעת הוא הסטודיו שלי. בקרוב יהיה לי סטודיו נוסף: האייפד. החלומות שלי על גודל ומיקום התגשמו. אני יכולה להיות  באינסוף, בכל גודל ובכל מקום, ים, יער, ערבת ערבות בוכיות, או שדה נרקיסים, חדר חשוך, או מטבח בדרום צרפת, ארמון קרח באיסלנד, למרגלות הפוג'יאמה ביפן, או להתערבל בתוך גל בהוואיי עם מוזיקת גיטרת הסווינג.

הציור בסטודיו האייפון משחרר אותי מכל מיני הגדרות וקביעות על מה זה ציור שהצטברו בכל השנים מאז אחזתי בצבעי פסטל תמימים, דרך מכחולים ועד הסטים המקצועיים ביותר לאקוורל.

האפשרויות שהולכות ומגלות את עצמן בעולם הדיגיטאלי נראות כצעד הדומה לאכילת התפוח מגן עדן ללא רגשות האשם. ההתנסויות היומיומיות שלי בחצי השנה האחרונה מלאות חדווה ותגלית. אני מרגישה כמו ילדה קטנה מבלי שאף  אחד יאמר לי מה לעשות ויצפה ממני ל"עתיד". הסטודיו באייפון כולל את כל הזמנים ואין בו צורך בדלתות לסגירה או התגוננות. הוא שלי והוא לא שלי. הוא הכי קרוב שאפשר לאלוהים וגן ועדן.

פעם הייתי גם מוזיקאית. ניגנתי והלחנתי. אבל לפני שנים ויתרתי על רוב הכלים לנגינה ולהלחנה. ויתרתי גם על הידע והמשיכה ל"מוזיקה קלאסית" או "רצינית". יכול להיות שעוד מעט יתגלה לי כלי דיגיטאלי כלשהו שאוכל דרכו לנגן ולהלחין ולחבר את המוזיקה לציורים מבלי שאצטרך לרכוש כלים ממשיים ולכתוב ביליוני תווים צפופים, כמו שעשיתי כשלמדתי האקדמיה למוזיקה. אני אמצא את האפליקציה הנכונה וזה יתחבר. כי הכל חייב להתחבר. כי הכל כבר מחובר, רק צריך לפתוח את במקום הנכון. הוא כאן והוא קרוב.

 בינתיים  סרטונים המשקפים מעט תהליך ציור דיגיטאלי של תפוח

 של פרחי אמנון ותמר

ושל מנדרינה

 להתראות בהוואי

איריסיה קובליו, ציור באייפון, 2013