תגית: ציור אייפד

ניירובי 10- פוסט ארוך מסכם

1. מראות רחוב

התמונה האחרונה שנחרתה לי מהנסיעה המפוקקת לנמל התעופה: ריקשה בודדת רצה על הכביש הרעוע בין המכוניות, איש מבוגר, מלוכסן עיניים יחף וכפוף אוחז חזקה בשני מוטות עגלה עליו יושב מקומי שמנמנן מנופף בידיו. נחשול של צער איים לפרוץ את הסכר שהקמתי בתוכי, כדי למנוע סערת פרידה של בכי.


2. בכי

איירין מתייפחת. בנה שבר את ידו ומאוחר יותר נודע לי שהיא שוחררה לכפרה הרחוק, בקצה השני של קניה, כדי להיות איתו. הודיעו לה בטלפון בדיוק כשבאתי להיפרד ממנה ולחבקה לשלום. (על איירין כתבתי כאן) אני עולה למטוס, מאתיופיה לארץ, ולפניי הורים צעירים עם שלושה ילדים, שניים מהם בגיל של יעלה וגילעד. ושוב מאיים לגעות בי הבכי. מושיבים אותי בדיוק מאחוריהם, במטוס הענק והמלא ישראלים חוזרים מיעדים שונים באפריקה והילדה פורצת בבכי מתגבר על משהו שהיא רוצה עכשיו ולא מקבלת. אני שמה אטמי אוזניים ופותחת את ספרה המרתק של נעמי לויצקי "ילדה רעה". אני כבר במחציתו, ולמרות הקושי להתרכז במצבי לחץ אני מצליחה להיבלע בין השורות אליהן הגעתי באמצע הספר. אני צוללת לתוך הספר ולרוב מצליחה לא לשמוע את המולת המטוס ותכניו. הילדה נרגעה כי כנראה קבלה את מבוקשה ואולי נרדמה.


3. גסיסתה ומותה של האם

בספר של נעמי לויצקי אני מוצאת נקודות שדוקרות בכרום העבה שהצטבר סביב מותה של אמי לאחרונה, המאיימות לדקור עמוק מספיק כדי להעיר בי רגשי זיכרון וצמרמורת. אבל אני במטוס מלא רעשים ודבר מגן על דבר, הפעם הרעשים מגינים על לבי שמנתר מדי פעם ומסתיים בשיעול קצר. אני מתאפקת, נושמת לתוך המסכה, אפילו לא לוקחת כדור הרגעה. נעמי עוברת מדבר לדבר בתוך ספרה, קפיצות צפרדע מאגם דמעות אחד לשני, ואני מנתרת בעקבותיה. לפעמים עוצרת לחפש בגוגל על אנשים ומאורעות שהיא מזכירה. אני מלאת התפעלות מהאומץ שלה  להפיץ לכל הכיוונים.

4. שוב מראות רחוב

בדרך חזרה מאגם נאיוושה אוהד נוהג כחייל קרב ישראלי. הוא לא מוותר, עוקף וחודר, מאיץ ואמיץ. אני, שידועה בחרדות מהנוהג לצדי, מתרכזת בצילומים מהחלון. מראות רבים חולפים בצידיי הדרכים ואת חלקם מצלמת הנייד שלי  לוכדת בסצנות ציוריות. אני מצלמת מאות צילומים.. את המכונית הדוהרת עצרנו כמה פעמים בדרך שנמשכה שעתיים שלוש. פעם אחת נראה כלב לבן רזה מאד הולך בשולי הכביש. זהו מראה שעוצר את אוהד. תמיד יש לו אוכל לבעלי חיים עזובים בשולי מסלוליו. כמה חמלה צריך בעצירות המירוץ למען האכלת יצור זר שחולף בדרכיו. באותו רגע הייתי עפר לרגליו. וכעבור רגע שוב הפכתי לצלמת העשויה מאבן הלוכדת מראות דרכים מגובה החלון.

בדרך 1
בדרך 2
בדרך 3


5. פקקים והרי חלום

פיטר, הנהג של אוהד מטעם העבודה שלו, מסיע אותי לנמל התעופה. לפיטר חמישה ילדים ומאד חשוב לו שהם לומדים ואחד כבר באוניברסיטה. שאלתי אותו אם טס אי פעם לאיזה מקום ענה לי שלא, אבל הילדים שלו יטוסו ולכן הוא "טס" בדרכים ומרוויח בשבילם. אני שואלת אותו לאן אתם נוסעים נטעם העבודה עם אוהד והוא מספר לי שרוב הזמן הם מחוץ לעיר ניירובי, בשדות רחוקים, שהיו גם בהר קניה ונאיוושה ועוד מקומות שאני לא זוכרת את שמם. הר קניה היה מקום שלא הספקנו להגיע אליו. הוא עורר בי כמיהה עזה. כמו לקלימג'רו, לפוג'יאמה, להר תבור.  ההר האחד שנפגשתי בו ועורר בי את הרטט במסע הקצר הזה הוא לונגנוט

הר Longnot

פיטר מתנצל שהדרך לשדה התעופה מתארכת. הוא אומר JAM. בשבילי JAM  זו ריבה אדומה שמורחים על הלחם. הוא מסביר לי שזה בשפתנו פקק. אני אומרת לו "פקק" בעברית ואנחנו צוחקים. אף פעם לא חשבתי שפקק זו מילה מצחיקה. אני צוחקת אתו כדי לא לבכות. יעלה כל כך בכתה לפני שעליתי למכונית של פיטר, ולא הייתה מסוגלת להיפרד. היא כביכול בכתה כי מבוקשה לא נעשה ובכייה גבר וגבר כשהיא רוקעת ברגליה וידיה ומגבירה את קולה בכל ניסיון לפנות אליה בהיגיון. מאז שיש לי נכדים נתקלתי לראשונה במושג "טנטרום". ידעתי שזה קיים, אבל לא נפגשתי בזה כאם. עליתי  לרכב עם מזוודותיי ובכייה ליווה אותי שעה ארוכה בכל הפקק JAM לנמל קנייתה.

6.נמלי תעופה

שני נמלי תעופה צריך לעבור כדי להגיע בחזרה לארץ. בחרתי בחברת התעופה האתיופית, הפופולארית לישראלים המפוזרים באפריקה, ולכן ישנה עצירה באתיופיה. בטיסה לשם העצירה באתיופיה נמשכת 6 שעות. הומלץ לי ללכת לטרקלין המקומי. תמורת 30 דולר מקבלים רשות להשתרע על הכיסאות הנוחים יותר מאלו שבנמל התעופה, הסמוכים לעמדות טעינה, ויש בופה אוכל חופשי ושתיה ואפילו אלכוהול. הייתי כל כך נרגשת שרק קפה  הצליח לחדור למערכת העיכול שלי. הישראלים שהשתרעו על הכורסאות לידי נרדמו וכשהתעוררו אמרו לי שהם בדרך לטנזניה. הם שמרו על התיק שלי בכל פעם שהלכתי לשירותים. כמעט ולא שתיתי או אכלתי לפני הטיסה, אבל כמות הנוזלים שיצאה ממני הטרידה אותי בכל שעה….. בעלייה למטוס לקניה לא מצאתי מסמך אחד בין הטפסים הלא המעטים שצריך להדפיס ולהראות בכל הזדמנות שמבקשים. ואז הגיע תורי ושוב לא מצאתי ומרוב רעד ולחץ הדפים נפלו והתפזרו על הרצפה. מאתיופיה לקניה ישנם מעט נוסעים ישראלים. אחד מהם היה עמית שהתנדב לעזור לי. הוא אסף וסידר את הדפים וליווה אותי עד המטוס וביציאה ממנו וזה מיד הרגיע אותי עד כדי שהעזתי לאכול קצת מהארוחה הצמחונית שקיבלתי במטוס. הטיסה הייתה קצרה וככל המטוס התקרב לשטחים הירוקים של קניה ההתרגשות גברה. גל חיכתה לי בכניסה ועמית נעלם. הבחור, שכמו מלאך ששם יד על כתפיי להרגיע: הכל בסדר, וכמו מלאך שעושה את תפקידו ונעלם. ואפילו שאת יודעת את כל זה את מחפשת אותו ורוצה עוד ממנו. והנה אני בשכונה יפה הנעולה מאחורי שערים שונים והנה הבית של הבת והמשפחה. והנה החדר שלי בקומה השלישית עם מרפסת ועוד מעט הילדים חוזרים עם המטפלת (הנני) מהגן.

הבתים במובלעת השכונה היפה


מראה לילה מהמרפסת של החדר שלי

7. טיולים בשכונה

המקומות היחידים שהעזתי לצאת לבדי הם ברחובות הסיבוביים משער  אחד למשנהו, מתפעלת מהגינון, העצים הגבוהים, הפרחים המהודרים בצבעיהם העשיר. אין מדרכות והמכוניות נוסעות בכיוון ההפוך ממה שאנחנו רגילים כאן בארץ ואני מדלגת מצד לצד, רוצה לצלם את העוברים, בעיקר את הילדים אבל נבוכה. הילדים כה יפים. הילדים כולם מדברים אנגלית. השפה האנגלית מאד חשובה בחינוך וקשה למצוא ספרי ילדים בסווהילית בחנויות הגדולות. סווהילית נשארה שפת המבוגרים ושפת הרחוב. בעוד שלושים ארבעים שנה אולי הסווהילית תהיה נדירה. אבל אני התאהבתי בשפה שנשמעת לי כמו צלילים מתוקים עגולים שפעם ידעתי את פירושם. שפה שמתקיימת בעומקים שלי. הבתים רובם בעלי שלוש קומות עם יחידת "משרתים" ושוער ושער, מובלעות מובלעות של בתים מוקפים בגינות מטופחות ושערים. אין גנים ציבורים, אין ספסל לשבת. אני הולכת במעגלים ולמרות המכוניות המפוארות לרוב הדיירים בשכונה זיהום האוויר מורגש גם כאן בכל פעם שמכונית עוברת. ריח הזיהום מתקיים כעננים כבדים הנעים מהעיר ואזורי התעשייה שלה וחולש על פני כל האזור, למרות פוטנציאל מזג האוויר האידאלי, היבש מצד אחד (העיר בגובה 100 מטרים לפחות מעל פני הים) והגשום לעיתים קרובות. רק ריחות תנורי הבישול מנחמים. אילו ריחות הדומים לריח הקמין, עץ שרוף שתמיד נוסך מתיקות באפי. מדי פעם אני קוטפת עלה גרניום או פרח יסמין שריחם עז יותר מאלו שבארץ וממוללת אותם על יד אפי, שואפת לקרבי ריח טבע. טבע שהוא חלום להתגורר בתוכו והחלום מתקרב ומתרחק, מתעתע בי.

ציור אייפד של חלק מהבית


השערים בשכונה

8. ציור

הבאתי צבעי מים ומחברות סקיצות אבל אני מוצאת את עצמי בעיקר מציירת באייפד. מעט ציורים. האצבע שלי נעה במהירות באפליקציה וכל ניסיון שלי לאכול במכחול ולפתוח את קופסת צבעי המים נכשל. אני מציירת את הילדה האחת שהצלחתי לצלם, הילדה מהגן של יעלה שקוראים לה Qwueh

ציור אייפד של Quweh

  ואז את איירין הנני והילדים של איירין (מתמונות שהעבירה אלי)

ואת מלכיטו החברה האתיופית ישראלית של גל עם הבן שלה כידן.

מלכיטו וכידן
איירין

האצבע שלי לא רוצה להרפות מהאפליקציה גם כשאני מול הנוף האגם נאיוושה, והזברות חולפות על פניי, אחת אפילו מתעכבת ממש על ידי. אני עם האייפד במרפסת הקרקע, מציירת ומציירת.  כשאני מסיימת את הציור באייפד אני ממהרת לאגם עצמו עם צבעי המים ומחברת הסקיצות , מנסה לצייר, אבל הזברה.. (הציור והסיפור כאן) וגם יעלה ואביה מגיעים. יעלה רוצה לצייר אתי ואני נותנת לה את צבעי השמינקה שלי ואת המכחולים האהובים עלי. הקופסה נופלת וקוביות הצבע מתפזרות על העשב.  הכתמים הבודדים שציירתי נספגים בדפים הגרועים וכמעט נעלמים. אנחנו אוספות את הצבעים והמכחולים ומצטרפות לאבא ואימא וגילעד. אולי נראה את ההיפופוטמים, אבל השומר מזהיר אותנו שלא נתקרב יותר מדי לאגם כי היפופוטם יכול לצאת פתאום ולחשוף את לועו. דווקא הייתי רוצה לראות. לוע כזה ראיתי במוזיאון המקומי.

לוע ההיפו במוזיאון הלאומי בניירובי
המוזיאון הלאומי בניירובי

אחרי הטיול לרגלי לאגם אני ממשיכה לתוך החורש לבדי ולראשונה מרגישה חופש ואושר מציף. היתושים והמעופפים האחרים שחגים סביבי לא מזיזים לא. אני שואפת לקרבי את הטבע הפראי הזה, ויודעת שלמרות זמני הקצר מאד במקום הזה אני יכולה להפוך אותו לנצחי. אני מקפלת אותו לתוכי ומטמינה עמוק.


9. פילים ווקארן בליקסן (איזק דינסן).

לפני הנסיעה ביקרתי את נורית (זרחי) בביתה והיא סיפרה לי על איזק דינסן, ואמרה לי לקרוא את הסיפורים הגותיים שלה. בניירובי נודע לי שאיזק דינסן היא קארן בריקסן ושיש מוזיאון על שמה שהוא הבית שלה. המוזיאון הומלץ בטריפ אדוויזר ולשם נסעתי לבד במונית. לא היו מבקרים במוזיאון ולכן קיבלתי מדריכה פרטית ששמה סינדרלה, שסיפרה לי במשך שעה רצופה ללא הפסקה על חייה הסוערים של קארן. המדריכה התחילה בכלי הברזל הכבדים בהם השתמשה קארן בעצמה כדי לחרוש ולעבד ולהוביל את פולי הקפה שגידלה באזור . היא הגיעה לניירובי מדנמרק, מקום הולדתה, בעקבות בעלה המיליונר השוודי שבגד בה ונעלם ובניירובי התאהבה באחר, אינטלקטואל וצייד, אתו יצאה למסעות ציד.  הבית שלהם מלא בשטיחי פרוות עם ראשי נמר שהם צדו ומשראיתי את רגלי הפילים (אמיתי) כרגלי שולחנות (את הפילים צדה קארן בעצמה, סיפרה לי המדריכה בגאווה) התמלאתי בחילה ורק רציתי לעוף משם. שטחי הגינה והחורש כבר לא עניינו אותי וגם כמה מהציורים היפים שציירה (תלויים בחדרים) לא משכו אותי לצלם. סיימנו בספסל אבן קטן בחזית הבית, על יד המטבח, שם ספרה לי המדריכה שזה היה הספסל האהוב על קארן. בלילה הייתה יושבת ומעשנת סיגר לאור הכוכבים ואז הולכת לישון. דמיינתי אותה עם הסיגר הזה וזו התמונה האחת שאותה הייתי מצלמת ומאמצת. איך אפשר להרוג פיל? לצוד. מניין לאדם תאוות ציד. אני מבינה שזה קשור לאוכל. אבל התפתח מזה ספורט עצום, גאווה, חמדנות, יהירות. והנה הפילים המתוקים בבית היתומים לפילים. התאהבתי בהם עד עמקי נשמתי

גילעד מאכיל פילון
בית יתומים לפילים

ושם נזכרתי בשימבה של נעמי  לוויצקי שפעם מזמן היינו בקשר. וכתבתי לה סמס פייסבוקי . נעמי התרגשה מזה שאני באפריקה, וכך הגעתי לספרה המטלטל "ילדה רעה". שימבה לצערי כבר בגן עדן (כך סיפרה לי נעמי), אבל ליעלה ציירתי שימבה אחרת (בפוסט כאן) שלא תפחד מפילים..

ציור פיל תינוק ליעלה. באייפד.


10. נמל התעופה בתל אביב.

מזה שנים לא טסתי והכל השתנה מאד. אולי הקורונה דחפה לשינויים הטכנולוגים האלה. אני  בתמימותי נזכרתי שיש לי כרטיס מעבר ביקורת דרכונים, כזה ששמים את כף היד ועוברים. מסתבר שזו היסטוריה. ושוב המצלמות האלה שסורקות את הדרכון ומצלמות את הפנים. בלי מסכה כמובן.  הפעם לא התבלבלתי והצלחתי במשימה במהירות, אולי כי שוב לחצה שלפוחית השתן… והנה בחדרי השירותים חידוש: כיורים עם כמו מסך נגיעה מעליהם. נוגעים בציור מים או ציור סבון או ציור מייבש ידיים, והכל באור כחול כזה. וכמו ילדה התפעלתי ושטפתי ויבשתי ושוב שטפתי וייבשתי. ארץ הפלאות נשכחה מיד בתורים הארוכים והמפותלים עד סחרחורת בבדיקות לקורונה. הנה המציאות טופחת על פני. נדחפים ורבים ומסתחררים בעמדות הרבות של  הבדיקות. רק כעבור כעשרים שעות קבלתי את התשובה השלילית. אני יכולה לצאת מהבידוד לנסוע לקחת את סקאיי הכלבלב שלי מהפנסיון המשפחתי הנחמד שהופקד בכפר סבא. מנצלת את שעות השקט האחרונות לכתיבת הפוסט הזה. מקווה שלא ארוך מדי. שיצא גם מעניין פה ושם.

ביי ביי קניה

מוזמנים להיכנס לכל עשרת הפוסטים שלי על ניירובי ו/או לגלגל ולצלול אל כל השאר… כאן קישור לבלוג או פשוט להקיש לדף הבית.


לצייר בצבעי קורל

להיצמד לקו. לתנועה. לצבע. עכשיו במיוחד הריצוד הסגלגל על רקע ההמיה הירקרקת. אני בטיול בוקר עם הכלבלב בגינה הציבורית על יד הבית.  עדיף להרים את הראש או למקד מבטים במרחק. לא  להריח. לא לדרוך. בשכונה שלי לא ממש אוספים, לא ממש ממלאים פחים. הרבה על יד ובאמצע, בין נשורת הסיגלונים, כמה יפה הסגול הזה, אני נאחזת בדיבור פנימי, שומעת ברקע את שתי היושבות על הספסל, שרות ברוסית חרישית, אותן שתיים, מזה כמה שנים, ישבו עם מסכות על ספסלים נפרדים בקורונה,, עכשיו שתיהן בשמלות פירחוניות וכובעים, מדקלמות שירים שאיני מבינה. מפזמות כמו הציפרים שנראה כי מתרבות משנה לשנה, חלקן מצייצות, חלקן צווחות ממש, מזמן לא ראיתי נחליאלי, אבל הדוכיפת דווקא נוכחת ונחושה לצד העורבנים, העורבים, היונים והיונות המחוצפות. אני אף פעם לא יושבת על ספסל הגינה הזו או כל גינה אחרת בסביבה. משנה לשנה אני נעשית יותר מכווצת. הקורונה הקפיצה בכמה רמות את הנטייה לשמור מרחק פיזי מדברים. רק העיניים נאחזות עדיין בנקודות שונות ואם רוח טובה באה עלי (לפעמים צריך ממש לזמן אותה בכח) אז היד מתרגמת את מה שהעיניים רואות לציור. פשוט ציור. בבוקר, עם הקפה, מתבוננת בעציץ שקניתי לשיעור ציור. נמשכתי לצבע הכתום ורוד הזה (קורל) של המרווה ההדורה, ובאייפד עם האצבע רושמת כמה קווים וכתמים (פלאי האפליקציה) להנציח אותה. להירגע לכמה דקות לפני, כשיצאתי לחצר הקטנה לסדר לי כיסא, וצווחה נפלטה מפי, ציפור מתה, כמעט דרכתי עליה. אחרי שאספתי את גופתה הייתי חייבת לטאטא עלים יבשים במשך עשר דקות. זו בערך המדיטציה היומית שלי. אוספת עלה לעלה מהעצים הנשירים הצומחים פרא מסביב לגדר, ממלאה שקית ויורדת לזבל. סוג של ניקוי פנימי.

ובחשיפה המקורית


ובהזדמנות זו שוב מביעה משאלה: שיבוא כבר הזמן המתאים הנכון, שיבשילו התנאים, לצאת מפה.

………

……..

……..


סיכום השנה שלי בציור (ומחשבות על מקורות השראה). חלק א'

אני נוסעת ונוסעת ונוסעת. מקילומטר לקילומטר הדרך מתייצבת, הרוח עדינה מאווררת את החדרים  צבורי העובש, מאירה מקלפת לאט שכבה ועוד שכבה. אחרי שעה מגיעה לשדות. לברושים. לשלף. לנגיעת קו האופק צבעוני בשולי האדמה. אנחנו יושבות במרפסת חצר אצלה שם, הגובלת בשקט שבו אפשר לשאול מה עשית השנה ואיך מצאת מקורות השראה. שאלות פשוטות שהתשובה המיידית היתה אני לא יודעת. נדמה לי שלא עשיתי כלום. והיא אומרת לא נכון. בואי נפרוש כאן מחודש לחודש. תגידי את כל שעולה על רוחך.

הדשא אצלה מפוזז חמציצים וסביונים. השמש שוהה שם שעות ארוכות. אני זקוקה לשמש הזו כדי להעלות את הפרטים על המסך. אני רוצה לעשות טבלה אבל היא אומרת עזבי. תתחילי מנקודה כלשהי.  מנקודת השיא: הספר שהוצאת.  הספר הוא תוצאה אני אומרת. הוא שירים ואקוורלים שהצטברו במשך הזמן שקדם לשנה הזו ונתפרו ונדבקו ליצור אחד. הספר הוא הלידה בשנה הזו , אבל הזרעים נטמנו בשנים אחרות, ממקורות השראה שקדמו. אני רוצה למצוא השראה מהשנה.
טוב, היא מסכימה. נצעד חודש חודש.
ינואר 2014:
רכשתי אייפד. בשנה הקודמת ציירתי באייפון זעיר באפליקציה פשוטה והאייפד עם המסך הטוב נסך בי תקווה חדשה. מקור ההשראה שלי היה דיויד הוקני . מה שאהבתי אצלו היה שהדיגיטאלי הוא עוד כלי, כלי באמת מרשים, כדי להגיד בשפה המיוחדת שלו את האמנות היחודית שלו.
ואלו הציורים מינואר:
התחלתי במטבח

במטבח 1, צייר אייפד

איריס קובליו במטבח 1, צייר אייפד

איריס קובליו, במטבח 2, ציור אייפד

איריס קובליו, במטבח 2, ציור אייפד1

איריס קובליו, במטבח 3, ציור אייפד

איריס קובליו, במטבח 3, ציור אייפד1

איריס קובליו, במטבח 4, ציור אייפד

איריס קובליו, במטבח 4, ציור אייפד

איריס קובליו, בקר במטבח 5, ציור אייפד

איריס קובליו, בקר במטבח 5, ציור אייפד1

איריס קובליו, חלון המטבח, ציור אייפד

איריס קובליו, חלון המטבח, ציור אייפד

ומהמטבח התבוננתי בסלון של סופי השבוע. במהלך השבוע הוא הופך לכיתות לימוד. סטודיו לציור.

איריס קובליו, הבית שלי 1, ציור אייפד

איריס קובליו, הבית שלי 1, ציור אייפד1

איריס קובליו, הבית שלי 2, ציור אייפד

איריס קובליו, הבית שלי 2, ציור אייפד1

ומהבית הפניתי מבט לחצר, שגם משמשת סטודיו לאלו שמוצאות בה את אי השלווה בחייהן

איריס קובליו, אצלי בחצר 2, ציור אייפד

איריס קובליו, אצלי בחצר 2, ציור אייפד1

איריס קובליו, אצלי בחצר 3, ציור אייפד

איריס קובליו, אצלי בחצר 3, ציור אייפד1

בפברואר נסענו ללילה בצימר בציפורי עם סקאיי הכלבלב. לפנות ערב , אחרי היין המקומי שהצליח להעלותני לגבהיי השראה של הרפיה עם הטבע, הצלחתי לצייר כמה סקיצות אייפד מהירות:

איריס קובליו, עם סקאיי בציפורי, ציור אייפד, פברואר 2014

איריס קובליו, עם סקאיי בציפורי, ציור אייפד, פברואר 20141

איריס קובליו, ציפורי 2, ציור אייפד, פברואר 2014

איריס קובליו, ציפורי 2, ציור אייפד, פברואר 2014

איריס קובליו, ציפורי, ציור אייפד, בפברואר 2014

איריס קובליו, ציפורי, ציור אייפד, פברואר 2014

ואז בציפורי, בשש בבקר, מעל איזשהו קבר של צדיק, הרגשתי את התשוקה לחזור לצייר בצבעי מים, אחרי כמעט שנה בה אצבעותיי חופרות באייפון ובאייפד

אחזתי במכחול. נגעתי בקוביות צבעי מים. והדף הממשי. הנה:

איריס קובליו, ציפורי, אקוורל, פברואר, 2014

איריס קובליו, ציפורי, אקוורל, פברואר, 20141

המכחול החזיר אותי לפרחים. מרץ הוא חודש יום ההולדת שלי. איריס וציפור גן עדן. המיזוג האולטימטיבי. לו יכולתי כך. כאן. בחיי. לא אכביר במילים. הנה:

איריס קובליו, אקוורל, מרץ, 2014

איריס קובליו, אקוורל, מרץ, 20141

ועוד איריס

איריס קובליו, אקוורל, מרץ 2014

איריס קובליו, אקוורל, מרץ 20141

ומהמבט לאיריס אני פונה לכוון הבית. שעת מנוחה. אולי שבת, אולי לא. הם ישנים ואני ערה. ככה זה בכל השנה:)  גרא וסקאיי, שוב באייפד:

איריס קובליו, גרא וסקאי ישנים יחד, ציור אייפד, מרץ 2014

איריס קובליו, גרא וסקאי ישנים יחד, ציור אייפד, מרץ 2014

ואז נוסעים לפריז לכבוד יום הולדתי. רציתי למקום אחר. לא רציתי בכלל. מרץ היה מבולבל ומדוכדך. חשבתי להתנחם באקלרים ובקרם ברולה. זה היה די מנחם. אבל הכי מנחם היה הנוף הנשקף מהמרפסת הגבוהה של המלון. זה לא הנוף. מגדל אייפל הוא לא בדיוק נושא להשראה מלהיבה. אבל אפשרות האייפד והחדווה. כן חדווה. להסתכל מבעד לוילונות המשי הכבדים על הגגות הפריזאים ולצייר באייפד היו שעות בוקר של חדווה ששון דיצה וגילה. הנה:

איריס קובליו, פריז 1, ציור אייפד

איריס קובליו, פריז 1, ציור אייפד

איריס קובליו, פריז 2, ציור אייפד

איריס קובליו, פריז 2, ציור אייפד

איריס קובליו, פריז 3, ציור אייפד

איריס קובליו, פריז 3, ציור אייפד

איריס קובליו, פריז 4, ציור אייפד, מרץ 2014

איריס קובליו, פריז 4, ציור אייפד, מרץ 20141

ואז אפריל.

הייתי צריכה לעוף. בשדות הפריחה היתה בעיצומה. במשתלות. הריחות. האביב. חשבתי לפתוח את "פרחי איריסיה לרפואה". התחלתי משהו. לא היו לי כוחות ליישם מעשית. רק לצייר. רק בציור הרגשתי עפה. הייתי הפרפר. הייתי הצוף. הייתי הריח. הייתי הרוח. השמש. הענן. הכוכב. החושך. הירח החסר.

הנה כמה מ"איריסיה לרפואה":

איריס קובליו, אקוורל, אפריל 2014

איריס קובליו, אקוורל, אפריל 2014

איריס קובליו, אקוורל, אפריל 2014

איריס קובליו, אקוורל, אפריל 20141

וזה אחד מיוחד לזכרה של תליה

איריס קובליו, לנשמת, אקוורל,

איריס קובליו, לנשמת, אקוורל,

התחלתי להקדיש ציורי פרחים לריפוי. סוג של משתלה\מרפאה וירטואלית .

איריס קובליו, אקוורל

איריס קובליו, אקוורל1

איריס קובליו, אקוורל

איריס קובליו, אקוורל1

ועוד אחד, בעידוד דורית שלא הפסיקה לצלם את הפרחים שהבאתי, ואותי, ותיעדה כל פרט, והרבה בזכותה ובזכות הקבוצות של שלישי ושל חמישי, הבית התחדש בפרחים משבוע לשבוע, וגם אם "איריסיה לרפואה" נתקע בהתחלת הרעיון, הוא המשיך הציורים שלי ושלהן:

איריס קובליו, פרחים לדורית, אקוורל, אפריל מאי 2014

איריס קובליו, פרחים לדורית, אקוורל, אפריל מאי 2014

והנה סחלבי הפרפר מהמשתלה המופלאה של תמי מרישפון:

איריסי קובליו, פרפרי סחלב 1, אקוורל, אפריל 2011

איריסי קובליו, פרפרי סחלב 1, אקוורל, אפריל 2014

איריס קובליו, אקוורל, אפריל 2014

1איריס קובליו, אקוורל, אפריל 2014

איריס קובליו, אקוורל, אפריל 2014

איריס קובליו, אקוורל, אפריל 201411

ועוד מהמשתלה של תמי:

איריס קובליו, קאלה ארגמן,  אקוורל, אפריל 2014

איריס קובליו, קאלה ארגמן, אקוורל, אפריל 20141

איריס קובליו, קאלה ארגמן 2, אקוורל, אפריל 2014

איריס קובליו, קאלה ארגמן 2, אקוורל, אפריל 2014

כן, לצייר פרחים בצבעי מים זה כנפיים לעוף מעל שדות שלף, או שדות חמניות, או שדות יהלומי אושר. לא מצאתי מילים אחרות.

חמניה שניה לסקיצות

איריס קובליו, אקוורל, מאי 2014

איריס קובליו, אקוורל, מאי 2014

איריס קובליו, אקוורל, מאי 20141

והנה האושר בהתגלמותו. יוני. חם. האושר נמצא רק על גדרות הבתים, פה ושם. שיח. ציפור גן עדן. בוגנוויליה. לא טוב כאן. לא טוב. מרגישים משהו. זה עוד מעט יגיע. בינתיים אני מתנחמת בזה:

איריס קובליו, גן העדן שלי, אקוורל, יוני 2014

איריס קובליו, גן העדן שלי, אקוורל, יוני 2014

ועוד ציפרי גן עדן. לפרח הזה כוח ריפוי. כך רציתי להאמין. הוא סמן כזה. אות משמיים. כך רוצה להאמין. הנה:

איריס קובליו, ציפור גן עדן, אקוורל, יוני 2014

איריס קובליו, ציפור גן עדן, אקוורל, יוני 201411

ושום דבר לא ישביע

איריס קובליו, צפרי גן עדן, יוני 2014

איריס קובליו, צפרי גן עדן, יוני 2014

ובכל זאת סייפן וליזיאטוס מעודדים מעט

איריס קובליו, סייפנים, אקוורל, יוני 2014

איריס קובליו, סייפנים, אקוורל, יוני 2014

איריס קובליו, ליזיאנטוס, אקוורל,

איריס קובליו, ליזיאנטוס, אקוורל,

ואני מדלגת עכשיו לפרחים דיגיטאלים שציירו באייפד בקיץ, במהלך המלחמה. לציורי המלחמה, המרחב המוגן או הפרוץ, ששמשו סוג של השראה, אקדיש עוד פוסט, חלק ב של המסע לאחורי שנת 2014 שלי.

איריס קובליו, ציור אייפד, יולי 2014

איריס קובליו, ציור אייפד, יולי 20141

איריס קובליו, סייפן, ציור דיגיטאלי, אוגוסט 2014

איריס קובליו, סייפן, ציור דיגיטאלי, אוגוסט 20141

ושוב ציפור גן עדן:

איריס קובליו, ציפור גן עדן, ציור דיגיטאלי, אוגוסט 2014

איריס קובליו, ציפור גן עדן, ציור דיגיטאלי, אוגוסט 2014

והקלילות הזאת בבקר, רגע לפני משהו כזה או אחר, ספטמבר או אוקטובר, עם הקפה

הקלילות שהיא הפוכה לחיים עצמם

איריס קובליו, ציור דיגיטאלי, ספטמבר 2014

איריס קובליו, ציור דיגיטאלי, ספטמבר 2014

איריס קובליו, ורדים, ציור אייפד, אוקטובר 2014

איריס קובליו, ורדים, ציור אייפד, אוקטובר 20141

וכאן מסיימת את חלק א' של המסע.

בחלק ב' יבואו כל ציוריי האייפד שציירתי במרחבים המוגנים מבחוץ ומבפנים. וגם האקוורלים של המרחבים המוגנים והפחות מוגנים. והפורטרטים. 

*

*


לצייר באייפד, כלבי רוח, עציץ פלפלים, סטודיו

כדי לעבוד יציב וקבוע, כלומר כדי לצייר, אני זקוקה להגדרות, הגדרות של
מקום, זמן, מדיה, והעיקר אובססיה למשהו מסויים. האייפד הוא אידאלי למִינִי-
הגדרות. הנה ישנה אובססיה לשכונת המגורים שלי, לא מאהבה גדולה אלא ממבט
שנלכד על מבנה רפיטטיבי, לא אטרקטיבי במיוחד, אבל שיתכן וגם נראית
בסביבתו צמחיה, ולו עץ בודד אחד, אולי ברוש, אולי ריבוע דשא או גבעת
עשבים עונתיים, כביש עם מערכת סימניו אדום לבן כחול לבן, תמרור אין
כניסה, זרוע בגוויליה בצבע מגנטה בוהקת
עם האייפד אני יכולה להיות בכל מקום. הבחירות דורשות גם מיומנויות טכניות
שפתוחות עבורי, ערבובי הצבעים, יצירת הטקסטורות, וזה לא מובן מאילו או
מוכן מאליו, כי התירגול של שנים רבות בציור מתוך התבוננות מקל ופותח את
הדרך הדיגיטאלית
לפעמים נדמה שלשבת בסטודיו עם קן ציור, מכחולים, שפורפרות צבע, פלטת
ערבוב, לעמוד ולהניף זרועותיי ולערבב ולערבב ולהתאמץ להוציא את הצבע
מהשפופרת ולייבש ולחכות ולהתעטש בלי סוף מריח הטרפנטין או אפילו ריחות
האקריליק בגוונים מסוימים- כל הכימיה הזאת מעייפת אותי. היא כנאה לא
רלוונטית כרגע בשבילי.
ואף על פי כן אני חולמת על סטודיו קטן בקצה גבעה קטנה עם צאלון גדול
בכניסה וברושים במרחק קצה השדות וחממה קטנה של פרחי איריסיה ובקצה החממה קן
ציור גדול מעץ מאסיבי וכיסא גבוה ומרופד ומרופט וריח שמן דמאר ופשתן
וידיים צעירות ושריריות ועיניים שרואות היטב ורגליים שלא כואבות מלעמוד
ולהתנועע ולרקוד עם הצבעים והפרחים והצפרים בחלונות הרבועים הגדולים,
האוספים אליהם את אור הבוקר התכול ואת אור הצהריים השנהבי ואת אור הזהב
לפנות ערב, ובערב לארח את הכוכבים בחצר, ביחד עם שני כלבי רוח גדולים
והאחד הזה שלי הקטן, ובמרחק מייללים התנים והטווסים בקצב איוושות הרוח,
הנה מוכן המרק על השולחן, אהובי חוזר עם עציץ גדול של פלפלים בצבעים
שונים, לציור ולבישול, והשעה היא שעה טובה,
ואנחנו נהיה אחרי המלחמה הנוראה הזאת ואחרי כל המלחמות
שבֵּינֵינוּ לבינם
שבינינו לבינינו

Friends Forever or Eternal Friends by Demetre Haralambe Chiparus

Friends Forever or Eternal Friends by Demetre Haralambe Chiparus1

Yuri Krotov

Yuri Krotov1

Lucian Freud

Lucian Freud1

Reggianini

Reggianini1

Anthony Valentino Robinson

Anthony Valentino Robinson

 

ובינתיים, כל ציורי האייפד מהשכונה שלי  נמצאים בפוסט מלפני שבוע כאן

ואחד מאתמול לפנות ערב

מה שעכשיו…

איריסיה קובליו, סקאיי וקושקה, ציור אייפד, יולי 2014

איריסיה קובליו, סקאיי וקושקה, ציור אייפד, יולי 20141

 

*

*

 


יומן מרחב הגנה

בדיוק לפני שבוע התחלתי את הפוסט הזה. כתבתי: לשבוע. פוסט מתמשך. אחרי יומיים הסרתי את הטקסטים. השארתי את הציורים.

הדהוד המילים הבוטות משני קצוות הדעות הנחרצות, הפנאתיות, בעצם בכל תחום, גם באמנות, הקשה על כל כתיבה.

כל הציורים באפליקציית אייפד

מראות משכונת המגורים שלי

 

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 2, ציור אייפד 2014

איריסיה קובליו, מרחב הגנה, ציור אייפד, יולי 2014

איריסיה קובליו, ציור אייפד, 2014

איריסיה קובליו, ציור אייפד, 20141

 

כאן אנחנו גרים

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 3, ציור אייפד 2014

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 3, ציור אייפד 20141

 

 

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 4, ציור אייפד, 2014

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 4, ציור אייפד, 20141

וזה בית שנראה מהגינה הציבורית הקטנה שבין הבתים. מה שתפס אותי זה האור על שיח הוורדים המגביה והאור על עלי הדקל..

מרחב הגנה 8, ציור אייפד, יולי 2014

מרחב הגנה 8, ציור אייפד, יולי 20141

כל הציורים הם מראות מתוך השכונה שלי, שני רחובות עם שיכוני רכבת (אלו עם המשולש והחור- עיצוב תמוה) הנמצאים בשולי בתים כפריים, ותיקים ומחודשים. לכל שיכוני הרכבת יש ממ"ד דווקא, ואילו לבתים "הכפריים" לרוב אין.

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 7, ציור אייפד, יולי 2014

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 7, ציור אייפד, יולי 2014

וכאן לא הספקתי לצייר את המכוניות, החלונות, המזגנים והכביסות, כי בדיוק נשמעה אזעקת אחר הצהרים. החלטתי להשאיר את הציור ככה, נראה פסטוראלי כל כך. בטח בגלל מפלי הבוגנוויליות…

*

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 8, ציור אייפד, יולי 2014

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 8, ציור אייפד, יולי 2014

*

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 9, ציור אייפד, יולי 2014

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 9, ציור אייפד, יולי 20141

 

*

הזכות לבחור. הזכות לדבר. הזכות להיות שונה. הזכות לשתוק. הזכות לפחד

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 16, ציור אייפד, יולי 2014

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 16, ציור אייפד, יולי 2014

*

*

*


קיץ 2014 (סקיצה)

 

איריסיה קובליו, סקיצה באייפד, יולי 2014

בַּלַּיְלָה שִׁנִּיתִי אֶת הַמִּקּוּם שֶׁל הַמִּטָּה
כְּדֵי שֶׁבַּבֹּקֶר אוּכַל לִרְאוֹת אֶת הַיָּרֹק בַּחַלּוֹן
הִתְעוֹרַרְתִּי בְּכָל שָׁעָה לֹא עֲגֻלָּה
וּבְחָמֵשׁ, כְּשֶׁהָאָפֹר כָּחֹל הֵחֵל לַעֲלוֹת
רָאִיתִי אֶת עַנְפֵי הֶהָדָר
דְּחוּקִים בֵּין סוֹרְגֵי הַחַלּוֹן כְּאֶגְרוֹפִים
בְּקֹשִׁי הִתְאַפַּקְתִּי לְהִשָּׁאֵר עוֹד שָׁעָה בַּמִּטָּה
הָרֵיקָה
וּבְשֵׁשׁ
(בְּדִיּוּק הַמַּפְתֵּחַ נִנְעַץ בַּדֶּלֶת)
יָצָאתִי אֶל הֶחָצֵר
מִבְּלִי לִשְׁטֹף אֶת פָּנַי
וְעָלִיתִי עַל הַסֻּלָּם
כְּדֵי לַחְתֹּךְ אֶת הַצַּמֶּרֶת הַזְּחוּחָה
כְּשֶׁהָלַכְתִּי לְהִתְרַחֵץ רָאִיתִי שֶׁאֶצְבְּעוֹתַי זָבוֹת
וְדֶלֶת חֲדַר הַשֵּׁנָה כְּבָר נִסְגְּרָה
תָּהִיתִי אִם הִסְפַּקְתָּ לִרְאוֹת
אֶת הָאוֹר הֶחָדָשׁ שֶׁל יוֹם שְׁלִישִׁי בַּחַלּוֹן
קַיִץ 2014
לִפְנוֹת מִלְחָמָה

*

איריסיה קובליו, סקיצה באייפד, יולי 2014

*

*

*

*


על ארמון חול, עץ זית, צלקת וים זר

יש לך רגישות מיוחדת באזור מסוים. היא נפתחת ונסגרת לסירוגין. כמו צלקת שלא נתפרה והודקה היטב. היא יכולה רק להאדים או רק להתנפח והיא יכולה להיפתח, לדמם ואף להזדהם. את מנסה אנטיביוטיקה כזו או אחרת. לפעמים זה עוזר. הצלקת כמעט נעלמת. נעלמת עד כדי שאת, למשל, קונה בקיני ונכנסת למים באיזה ים זר ושוחה. מים צלולים בצבע טורקיז וריח מתוק של פרחי קטורת עושים לך את זה. את שוחה ומאבדת משקל ורגש. את צפה מעל כל צלקת ועל כל מה שמרכיב אותך מחוץ למים.
ובכלזאת
את מוצאת את עצמך מחוץ למים
כעבור כמה דקות בלתי ניתנות לספירה
על החוף את מתמכרת לשמש. השמש מלטפת את עצמותיך. אפשר להגיד מפייסת. מדביקה מעט את הסדקים של החורף, מכסה בחומה כמו בחול ארמונות. ארמון יפה ומנחם נערם על החוף הזר. המים מפכפכים על ידך, לפעמים במקצב הנתפס כיחיד לפעמים במקצב דיבור, אומרים לך משהו הגלים האלה. אולי משהו חשוב. אבל את בחופש. את מדברת בשפה אחרת. את לא פותחת ערוץ להבין את שפתם. את עייפה. את רק רוצה להיות טמונה תחת החול הרך הוורדרד החמים ולהיות באי זמן, אי כלום

אבל את מנומסת. את כל כך מנומסת. הרי זה בניגוד לכל תסריט מקובל, את לא יכולה להישאר טמונה. את קמה, מתנערת ושמה חולצה ארוכה ומשמיעה איזה קול או שניים. אתם שניים. עולים במדרגות לחדר. עולים במדרגות למטוס. במדרגות לדירה, פותחת את הסורגים לגינה הקטנה ומופתעת שהיא כה ירוקה למרות שלא הושקתה שבוע, והרי בחוץ 35 מעלות ללא הפסקה.
בגינה הקטנה שהיא בגודל של חדר בערך, שתולים שלושה עצים וכמה שיחים הסבוכים אלו באלו כי צפוף. לא את זו ששתלת. הם היו כאן לפניך. לפעמים את מסתכלת עליהם, על עץ הזית ואומרת: עכשיו אתה שלי. אתה בתוך הגדר המקיפה את מה ששלי. והעץ מחייך לעצמו ובטח מושך בכתפיו כאומר נחמד להיות ספור כרכוש. היא דווקא חמודה, זו שיש לה כביכול בעלות עליי, היא משקה אותי, גוזמת את ענפיי והכלבון שלה אוכל בתאווה מנשורת הפרי שלי. אני מסתיר לה חלק נכבד מהרחוב האחורי המכוער. נניח שמכוער. ההגדרות של העולם האנושי: רכוש, יופי, כיעור, קיץ ,חום, יולי, לחות, אי אפשר לנשום, יום, אורחים, לילה, נדודי שינה, צפרי בוקר, קפה בחצר, רגיעה לשעה
הכלבון נרדם על הכיסא לצידך והשכונה מתחילה להתעורר בחריקותיה. הצלקת שדיממה אתמול נסגרה במפתיע. את מחפשת אותה על הלוח. משהו מחק אותה כאילו נכתבה בגיר.
רוח קלה בחצר. את נושמת. מתפללת לעוד שעה של חסד
*

איריסיה קובליו, ציור אייפד, 2014

איריסיה קובליו, ציור אייפד, 2014

*
*
*
*
*
*


ציפורת נפשך עפה לסוף שבוע

אקוורל חדש, שש וחצי בבקר, סוף פברואר, ציפורי, מעל קברו של הצדיק רבי יהושוע בן לוי, במרחק סביר, אך בעל השפעה נסית מסוימת

 איריסיה קובליו, 2014

איריסיה קובליו, אקוורל, 2014

למה נס? כי לא האקוורל כבר מזמן לא עף לך בידיים

והנה קמת ועשית מעשה: קנית לך חדר ללילה בצימר צפוני.

בדרך עצרתם לקפה. איך שהתיישבת עם המקיאטו, ציפור, אבל בדיוק עליך, מכל האנשים,

ליש

ל

שה

במרכז החזה שלך

אז מה אם כולם אומרים שזה מזל

אחר כך הגעתם לצימר בלבו האביבי של הגליל התחתון. הסתבר שהוא שעון על קברו של איזה צדיק.

עזבתם הכל, נכנסתם פנימה, שמא תבוא עליכם מעט מצידקתו של זה

אומרים עליו שהוא לא מת אלא עלה הישר לגן עדן, שאליהו הנביא בכבודו ובעצמו חיבק אותו בכנפיו ולקחו למרומים

חיפשת גם את  קצת מרומים

אבל מה, לא היה שם נעים כלל, ולכלוך דבק על כל אבן, והברכה, שהיה כתוב כי מים טהורים בה,  דגי זהב היו שרויים בתוכה ונראו כמו מפלצי התחתיות, ניסית לקרוא קצת על סגולותיה, לנשום מעט קדושה, אבל

מיהרת לחזור לחדר

שהסתבר כי מעליו משפחה עם עשרות, מאות, ילדים דופקי כדור, אלוהים, איפה אתה ואיפה המזל

החליפו לכם צימר וקניתם בניחומים יין מקומי

בהתחלה היין היה תוסס ואת חשבת שעם המזל שלך גם תחטפי כאבי בטן, אבל התיישבת במרפסת,

זו עם קולות כל צפרי היקום, המקום ביחידי בצימר שאפשר לכנותו אושר

ופתאום הידיים שלך התחילו לצייר

כמובן באייפד

שהוא נס בפני עצמו

הנה:

איריסיה קובליו,  ציור באייפד, 2014

איריסיה קובליו, ציור באייפד, 20141

איריסיה קובליו,  ציור באייפד, 2014

איריסיה קובליו, ציור באייפד, 2014

איריסיה קובליו,  ציור באייפד, 2014

איריסיה קובליו, ציור באייפד, 2014

איריסיה קובליו,  ציור באייפד, 2014

איריסיה קובליו, ציור באייפד, 2014

וכל הרומנטיקאים שמעדיפים את האקוורל: אוקיי. נכון. זה מיוחד וזה נדיר כשזה טוב. ואני טובה.

אבל מה שהיה לא יהיה

מה שכן יהיה- יהיה ספר.

לפי החוזה זה יקרה השנה.

ויהיה בו תמצות האקוורל והמילה.

אבל אני רוצה לעוף

ואני רוצה ניסים.

וגם אני רוצה את אליהו הנביא

עם ענפי השפע והטוהר

ואם זה יקרה

אז נא לא לנכס אותי לחצר הצימרים של אף אחד

ובלי ריבים עם רשות העתיקות

כי אני לא שייכת לאף אחד

לא לאמנים ולא לאקוורליסטים ולא למשוררים ולא למורים ולא לתלמידים ולא ליוגה ולא לכלבי הרוח

ולא לכותבי המילים בעלות המשמעות או הלא- לא

 *

וזה הכי יפה בציפורי. אמנם היא קטנה ואפשר לראות אותה רק ממרחק, אבל היא כל כך מרגשת:

מונה היפה מציפורי (בעתיקות הפסיפס שבגן הלאומי, כינוייה מונה ליזה, הצילום מויקיפדיה)

מונה היפה מציפורי (בעתיקות הפסיפס שבגן הלאומי, כינוייה מונה ליזה, הצילום מויקיפדיה)

מאסטרפיס!

*


פרגולה

כשיש לך רק חצי שעה, כשתכננת לקום בשבע וקמת בשמונה וחצי, כשערימת ניירת נשפכת מן הסלסילה שתלויה על הקיר, כשנסדק כיור חדר האמבטיה וצריך דחוף להחליף, כשאור פז יקרות מתגנב מדרום ופורץ בין חרכי פרגולת העץ בחצר הקטנה המגודרת ותלוית העציצים המנחמים שלך, כשאת מנסה לתפוס שעת שקט אחרי שהשכנים וילדיהם הלכו לענייני היומיום שלהם, כשכל  הסוודרים שלך מהשנה שעברה קרועים מציפרני הכלבלב ואת נשבעת שהיום את קונה סריג חדש, כשמונח בחיקך ספר שירים שרק רכשת ואת רוצה לכתוב עליו משהו כי הוא מזכיר לך משהו ואת מתלבטת אם לכתוב על זה או לא, וכשבעצם אין לך זמן לכתוב על זה, כשזה הבקר הנטול תלמידים היחידי בשבוע, כשצנצנת הקפה שחור ריקה ואת צריכה להתניע בלי לגימה אחת, כשאת מתפשרת על תה קמומיל וקרקרים דלי נתרן, מתחלקת עם צפרי הדרור המנקרים לרגלייך, רגע לפני שהכלבלב יקלוט מאי שם מרבצו שאת מתחלקת עם אחרים מלבדו, יעלה על השולחן וימשוך בשערותייך, את מוצאת את האפליקציה הראשונה שבוערת באצבעך ומזיזה ימינה ושמאלה ולכל הכוונים, בלהט הפסטורליה כאילו פסטורליה

הו תכלתו של השולחן על שלושת כיסאותיו, כמה אני אוהבת שעבר לכאן מחייו הקודמים. עושה סייב. שולחת. 

.

איריסיה קובליו, ציור אייפד.

איריסיה קובליו, ציור אייפד.


%d בלוגרים אהבו את זה: