חמישה רשמים/הגיגים בסקיצות קטנות בעקבות ביקור בביצת הברווזים הקטנה בפארק הרצליה.
1. כשאני מלמדת אני מסבירה: מספיק לצייר משהו אחד שניתן לזיהוי והשאר יובן ויושלך ממנו.
2. כדי לצייר "אבסטרקט " צריך לעבור קילומטרז' רציני של ציור מהתבוננות
3. אחרי הרבה תירגולים (אולי שנים) של ציור באקוורל על נייר מאפשר (מחיקות, שקיפויות, טקסטורות ושאר סוגי כתמים) אפשר ורצוי להתנסות הניירות אחרים. גם בכאלה הכי לא מתאימים. כל האקוורלים שכאן על נייר רישום זול הדומה לעיתון.
4. יש הרבה יופי באקוורל "טהור". שאין בו סימני רישום. להוסיף רישום וטושים זו תוספת על ידע בסיסי שהצטבר. אפשר להבחין מתי ישנו הידע ומתי האקוורל רק דקורציה.
5. כל האקוורלים האלו צויירו בסוף שבוע אחד בזמן האזנה לפודקסטים בנושאי התמודדות עם אובדן, לחץ וחרדה, אי וודאות ובדידות כרונית.
כמו בארץ נוודים, החלום שלי זה לנדוד בקרוואן. לא בארץ הזו. להתחיל מדנמרק. האם אפשר לנדוד שם בקרוואן? יש לי מכרה שנודדת שם, לא נודדת, מתהלכת באמצעים שונים ומצלמת. דרכה אני "מכירה" את דנמרק ומסלוליה. לפני זה התאהבתי בשפה, מסרטים וסדרות. אני לא מבינה אף מילה בשפה אבל היא מתנגנת אצלי כמו האושר, מלטפת כל שריר וגיד, היא המדיטציה הכי טובה שלי, השפה, לצפות בסרט דני בעיניים עצומות. אני לא חושבת שהיה מעניין אותי לצייר שם למרות היערות והאגמים והשבילים המזמינים. אני לא ציירת של יערות. אבל אני כן של שדות וברושים ותלמים וקוצים וגבעות והר אחד יהיר מעליהם, מתנשא אל על
שני אקוורלים קטנים במרחק 20 ומשהו ק"מ מהרצליה לכיוון צפון מזרח.
בקצה הגינה השכונתית, בחום שלושים פלוס מהביל, בין עץ סיגלון שכבר השיר את כל סגוליו ובין צאלון שהחל להאדים, בסוף הדשא המיובש והמלא הפרשות כלבים וחתולים מקומיים, מתגלה תפרחת שכזאת, נוצצת לרגע בקרן שמש מבעד להבל הסמיך הבלתי נסבל, הסבוך במחשבות שבין אי וודאות אחת לאחרת, אני מושיטה יד וקוטפת קומץ קטן של המלאכים האלה, בצבע היפה בעולם, כנראה שמם לפופיות, או מיני לפופיות כי הן כל כך קטנות ובינתיים לא מתלפפות עדיין על כלום, אין להן אחיזה, אבל אני נאחזת בהן, בבקר של אמצע יוני שאוחז בגרון, מביאה אותן לאגרטל זכוכית זעיר שמיועד לפרטים הקטנים הנסתרים מהעין, מציירת בסוג של רגע חיבור חסד, אולי אלוהי, אקוורל קטן. עולם ומלואו
שלוש וריאציות לבוקר שבת. לצייר פרחים בצבעי מים זה הציפרלקס הנוסף. זה יותר מהציפרלונצ'יק. זה המיינדפולנס. זה יותר מהמיינדפולנס הטרנדי, אבל זה כן פול-נס. כל מה שצריך זה ערכה קטנה של צבעים, מכחול, מים ובלוק קטן. את הבלוק נרכש בקרביץ והוא בכלל לא לצבעי מים. סתם כזה. מרובע. הוא בשביל פיס אוף מיינד, ויש שעות שזה עושה את העבודה יותר מהכל. אולי לא צריך סטודיו. אולי לא צריך מקום ומעמד ותערוכות וכל השאר. כי הכל בתוך הבטן. הלב. הראש המלא התרוצצויות. ובין ההתרוצצויות מבליח פה ושם חלל. ריק. כלום. ובתוך הכלום הזה אפשר להכנס. לנשום פרח.ים.
יוני מטפס במדרגות הנעות באיטיות חורקת לקומה הבאה הידועה וגם לא ידועה. האם בקומה מעל יהיו המסלולים המוכרים המעייפים המייאשים, או תתגלה איזו דלת למסלול מפתיע ומהי הפתעה. אנחנו נאחזים במוכר, גם כשהוא כל כך מעייף, בודד, מתפלש בתוך עצמו. יום ועוד יום. משימות קטנות. לוח שנה דליל. פה ושם משהו. ליותר מזה אין מסוגלות והמדרגות עולות לאט לאט. חורקות. לפעמים צריך לאחוז במעקה. ישנם קטעים שאין מעקה ושווי המשקל עומד למבחן.
פטוניות
זו העונה של הפרחים הצבעוניים הדביקים הללו. הם נראים תמימים בעציצי המשתלה. צבעיהם מושכים. לפעמים, בעונה הזו, שהפריחה התייבשה ולא מעוררת השראה אצלי בשכונה אני תרה שוב ושוב אחר פרח לציור, בשביל התלמידות , בשבילי, כי פרח זה אחיזה בחיים, בכוח להמשיך. במרחק ההליכה אצלנו המבחר עייף כמוני. במשתלה הקרובה רק פטוניות קטנות שנעשות דביקות ומיובשות אחרי שבוע. ציירתי את אלה אמש, בזמן שגם הן ציירו, להספיק לפני השתילה באדנית המטבח. יום שלישי. המדרגות ממשיכות לנוע בחריקה.
איריס קובליו, אקוורל, מכחול יבש, 2022
לפעמים מספיק כמה כתמים.. הלא גמורים הם השקט שבין פעימה לפעימה. יש לנו נטייה להוסיף, לפרט, לגבב, לתקן, להשלים, לפחד מלהניח לדברים. בצבעי מים יש לדעת את הרגע הזה, הרגע שכל מה שיבוא אחריו אין בו באמת צורך למעט ניסיונות לתקן, לכפר על טעויות, להתנצל, להאשים את עצמנו בזה שידענו שאסור להיכנס לאותו נהר פעמיים ובכל זאת נכנסנו. לפעמים נעשה לנו חסד ואנחנו ניצלים מטביעה, אבל בלענו הרבה מים והמים האלו כבדים כבדים בבטן. נקב קטן ויתפרצו למפל של צער עולמים
הנה הבלתי גמור
Iris Kovalio watercolors 2022
האמת שהוא מושלם, האקוורל הקטן הזה, שנעשה כביכול כלאחר יד. שלא כמו זה שצויר אחריו. מי צריך לדעת שאלו פטוניות עלובות, דביקות, שאריות של ייאוש ובדידות, מי צריך לדעת את השכבות בניסיונות התיקון של חוסר סיפוק ותסכול וביקורת עצמית צפופה מחרדה קיומית, מי צריך לדעת שמתהפכת הבטן מהמחשבות על הבאות, על איך, על כמה, על מה יישאר ומה לא
אחרי חודש אפריל, בכל שנה מחדש, אצלי בשכונה, ההליכות עם הכלבלב אחרי הצהרים קשות מיום ליום. כל אחד קולט את "המציאות" אחרת. גם כל קבוצה קולטת באופן שונה. למשל קבוצת מוציאי הכלבים. אבל אין קבוצה כזו בעצם. ישנם כלבים שונים, בגדלים מגוונים, באופי קצוות. הכלבלב שלי הוא רוח. יכול לעוף ויכול להיתקע. חמשת הקילוגרמים שלו נעצרים כמו סלע כבד, בסביבה בלתי מוכרת. אי אפשר ללכת אתו לאיזה פארק. הוא מסכים רק לריחות הקקי של שלושה רחובות בערך, וכר דשא אחד. אבל בקרן אחד הרחובות צומח עץ תאנה. מאפריל היא מתחילה להפיץ את ריחה האהוב. במיוחד כשהשמש לוהטת בשעה שש בערב בחודשי הקיץ הקשוח, כשהכל מסביב יבש, דל ומשמים, ולצד התאנה הצעירה שעדיין לא מטילה צל, אני עוצרת לכמה רגעים, לנשום אותה לתוכי. להתנחם.
כשהבת היתה בת ארבע עברתי עם אבא שלה לשכונה עם חצר קטנה. החצר היתה מרוצפת למעט פיסת אדמה צרה המוקפת בחומה מפרידה בין שכנים צמודים. שתלנו פרחים (האבא רצה קקטוסים אבל אני לא הסכמתי) ובאמצע תאנה צעירה. היו לה חמישה שישה עלים בלבד אבל היא צמחה לגובה קומה שלישית תוך שנה שנתיים ודי מהר הניבה את התאנים הכי טעימים בשכונה, העיר או בארץ כולה. הייתי עושה ריבות תאנים ומחלקת, ובצילה, הבת ואני עשינו את הסוכות היפות בחג ואת חוגי הציור לילדי השכונה, חברותיה וחבריה. האבא עזב אחרי שנה. ואחרי כשש שבע שנים הצלחתי למכור לע' ומשפחתה. הדבר הראשון שעשו היה לכרות את התאנה על שורשיה.
במקום המגורים הנוכחי, אחרי אי אלו מעברים, קבלתי במתנה תאנה צעירה. בשבוע הראשון ציירנו אותה בשיעור ציור. בשבוע השני שתלתי אותה. המרחב שנמתח בין שתי התאנות היה למעלה מעשרים שנה. התאנה השנייה מתה כעבור כמה חודשים. אבל היא חיה בציור. כאן.
איריס קובליו, אקוורל וחוטי זהב על אריזת תרופה 2010
וכאן המלאכה עצמה בשיעור ציור 2010
שיעור ציור 2010
וכאן אחד האקוורלים מתקופת ציורי הפירות והירקות שלי (2012-2014 בערך). ואת פרי התאנה ציירתי די הרבה פעמים..
כולם מצלמים כלניות. אולי לא כולם אבל כשמחשבות שלך ננעלות על החסר הגדול בחייך של זוגיות ומשפחה ביום שמש אביבי אז נדמה שכל העולם עשוי מטיולים וארוחות ושמחת הביחד, ואת, כמו הכלנית הבודדת באדניית המטבח שלך, מסתכלת על הפריחה של משפחות הפרחים סביבך ולמרות השמש קר לך ואת רועדת.
בבקר יצאתי עם סקאיי הכלבלב לראות מה השתנה וצמח בשבועיים שלא הייתי כאן, בחלקה הקטנה שנותרה מאחורי הבניינים בשכונה שלי. אז החמציצים גבהו מאד, החרציות כבר מפציעות בינהם, עדיין לא במלואן, פה ושם חרדלים וסביונים. בקצה אחד הופתעתי לראות תורמוסים שהקדימו השנה וכמעט נכחדו בשנה שעברה כשחתכו את רוב החלקה הזו לטובת ( לרעת) שטחים פרטיים מגודרים ואסורי מעבר. היו כמה רגעים של שקט ורציתי לצלם את השקט הזה. כשמתעורר רצון לצלם או לצייר אני מתחברת למקום שהוא מעבר ליאוש הקיומי שמציף יותר ויותר משנה לשנה. החודש אהיה בת 63 וזה מפחיד אותי מאד. ישנו פער גדול למדי בין איך שאני נראית מבחוץ לבין מה שמתחת ומה שמתחת למתחת, העצמות והדם של הנפש.
אני לא מתפשרת ולא מסוגלת אלא לדייק את צורת החיים שלי ומשנה לשנה זה הולך ונעשה מאד לבד. והיום, למרות הצילומים העליזים והמפגש עם אחת החברות הספורות שנותרו בחיי הרגשתי את הקור הזה של נשיפת המוות בעורף.
זה צילום מהיום. מבט התורמוס החגיגי לכוון השיכונים המכוערים שבאחת הכניסות אני מתגוררת.
היום הופיע בזיכרונות הפייסבוק טקסט (קטע ממכתב) שכתבתי ב 2016
כאן שבת חמימה, סוג של אביב, מוקדם השנה, עץ ההדרים בחצר כבר פורח וריחו הכבד, העמוק שוב מפריע כל כך, אבל אני חסה עליו, בכל שנה מתלבטת אם להוריד אותו אבל מתאפקת כמה שבועות עד שזה עובר, סוגרת חלון שלא יחדור הריח ויתפוס אותי, בעיקר בלילה.
יכולתי לכתוב ספר על הריחות והשפעתם על נפשה של ציירת נידחת, אי שם בשוליי החיים הנחשבים, על אפה שלא חדל מלדמוע ועיניה שלא שבעות אף פעם מפרח זה או אחר,כמו פרחי ה- ח׳ האופייניים לסוף החורף, חרציות וחמציצים וחרדלים וחוביזות. קודם החמציצים ,הם הצחוק הראשון של שמש החורף. צחוק של תינוק. ואז החרציות, בבת אחת מתפרצות וצומחות לגובה בולע, מנקדות, או יותר נכון מכתימות את השטחים בשכונה שעדיין לא בנויים בצהוב זוהר חסר רחמים ומפיצות את ריחם החמוץ המאסיבי שחודר דרך החלונות או כל פתח אחר, אשר בימי השרב הבלתי אפשריים של סוף החורף הן נעשות גם כן בלתי אפשריות וכבר קשה מדי ומסורבל ללכת בשבילים, כי הן פולשות לכל עבר ומי יודע מה מסתתר בתוך ערימת הצמחייה הזו שצומחת יותר מהר מהמחשבות שלך
גם האפונה הריחנית פרחה בחלון המטבח אבל ימיה קצרים כל כך. היא דלילה ובודדה ונדירה, התלבטתי אם לקטוף אחת ולשים על שולחן המטבח כדי שאוכל להריחה יומיים אבל החלטתי להשאיר אותה על אדן החלון והשרב הפתאומי ייבש אותה, לא נורא, עוד שלושה ארבעה ניצנים מחכים להיפתח בסגול ורוד מתוק, כמה אושר יש בפרחים האלה, המשתנים עם העונות, אפילו החרציות וההדרים המעצבנים עושים שמחה בכל שנה כשהם מופיעים מחדש, כי זה אומר שהעולם זז ויבוא קץ לאשלייה הזו שנקראת מציאות, למרות שבמציאות הזו מתגלמות הפריחות המפעימות. כמו של פרחי כובע הנזיר שבקרוב ייהפכו לפרפרים לבנים אבל בינתיים הכתום המופלא שלהם מתגנב מחצר השכנה וקורץ כממתיק סוד עם הפס השמש שמתרחב מדי יום בחצר חשוכת החורף, וזה היתרון של הקיץ המתקרב, כי לסקאיי כלבלב הרוח שלנו ישנה נחמת שמש בחצר ופחות צריך להשתמש בתנור חימום
הנה ציור לקט פרחי השדה הנ"ל מלפני שנה
2021, לפני שנה….. Iris Kovalio
וזה ציור מלפני שנתיים, מאותו שדה
מרץ 2020 Iris Kovalio
ועוד אחד מאותה שנה שבה התחלתי להזדקן (גיל 61 עם קורונה באוויר)
ומסיימת בציור של אובדן סבלנות (שוב מרץ 2020) ואולי עוד כמה דברים, עם צהוב אופטימי ותכלת שעכשיו באופנה בגלל החדשות הקשות מאוקריינה
אימא שלי העדיפה את פרחי הצבעוני ( Lalele ברומנית) משאר הפרחים. בימי ההולדת שלה תמיד היה זר צבעונים באגרטל על השולחן בסלון ובשנים האחרונות מול מיטתה בחדר השינה. אבא שלי היה זוכר, מתמיד ומביא לה בכל פברואר. לו היה אפשר לקרוא בשם של ילד או ילדה בשם הפרח הזה הייתה אולי בוחרת. את אהבתה לפרחים ועצים מימשה בשמות הילדים שלה: איריס. אורן. ורד.
מבחינת ציור פרח הציבעוני ההדור (טוליפ) לא ממש נענה בקלות. יופיו בסגירותו, בכותרתו הסגורה, בצבעו האחיד, הלא שקוף, בזקיפות קומתו. מבחינת צבעי המים הפרח מאתגר למדי. כשהייתי בוחרת לצייר אותו (באקוורל) היה בדרך כלל כדימוי לברכה עבורה. השתדלתי. העדפתי לציירם כקבוצה. משפחה.
מצרפת את כל הצבעוניים, הטוליפים שציירתי בשנים האחרונות.
יש לי שבוע להתכונן. אני אשאיר בית מסודר. ארון בגדים מסודר. טוב זה לא חשוב. אנקה את מגירת שידת המיטה. הציורים כבר מזמן מאורגנים בשידת המתכת תיקיות המחשב מגובות. נשארו קצת שאריות לסדר. יש עוד שבוע. יש לי שבוע. אשנה כמה סיסמאות שלא יהיה קשה מדי. וגם שיהיו דברים בלתי ניתנים לפיצוח. צבע לשיער כבר עשיתי לפני יומיים. אוריד שערות מהרגליים. יש לי עוד שבוע. להתכונן.
אין לי סנטימנטים רבים לסוקולנטים. אני לא משתגעת על צמחיית מדבר ויובש. אבל הפרחים הבוקעים מהם מדי פעם כובשים את לבי ואם איזשהו עציץ מזדמן לסטודיו שלי כי נכבשתי ולא התאפקתי (הם יימסרו הלאה בתום המלאכה משום שאין לי משאבים כלשהם לאמץ אותם) אז הם מיועדים לציור שלי או של תלמידים, וזהו.
בימי ראשון אני משוטטת בעיניי אחרי על צמח שניתן ללקט לשיעורי ציור. לפעמים קונה ולפעמים מוצאת בפינות הגנים הציבוריים. אני מאגדת אחדים שונים, שניים שלושה זרים קטנים, וכל זה לציור. לא כולם מציירים פרחים אבל אלו שנמשכים לעבודה עם פרחים מתאהבים כמעט בכל וריאציה "באגרטלים" , גם אם הכלים או הפרחים חוזרים על עצמם עונה אחר עונה.
כשאין ברירה וקיץ לוהט ומייבש את הגדרות החיות מסביב, ושאר דברים לא מלבבים מסתובבים באיזור מגוריי, אני מוצאת ב"טיב טעם" עציצון במחיר סביר. הפעם התאהבתי בסוקולנט הזה, עציץ קטנטן עם פרחים בצורת פעמונים זעירים כשהם סגורים, וכשנפתחים נראים כמו כוכבים מ- יקום אחר. הפרחים כל כך זעירים עד שנאלצתי לצלם אותם ולהגדיל כדי להיטיב לראות. כמובן שגם חיפשתי את הסוקולנט הזה בגוגל.
את הראשון שירבטתי בעט בזמן שיעור הציור.
Iris Kovalio
את השני ציירתי באקוורל מיד אחרי השיעור, על נייר לא חביב במיוחד, כי שתה את הצבעים בצימאון מפלצתי ונאבקתי הרבה על הישרדות הכתמים. בחרתי בנייר הזה בגלל הימצאותו על השולחן באותו זמן והייתי מותשת מכדי לחפש משהו הולם יותר. בזכות המאבק על הכתמים (זה לוקח זמן) נבלעו שעות אחרי הצהרים, זמן חרדתי במיוחד בתקופת קורונה מהבילה, בקיץ שהסוף לא נראה באופקו.
_
Iris Kovalio
_
את השלישי סיימתי בסוף השבוע לאחר התבוננות מעמיקה יותר בפרחי הכוכבים מהיקום האחר (דרך גוגל). היה לי מצע עץ צבוע זהב וורוד, שהכנתי לפני כמה שנים, וחיכה לרגע שלו. והרגע שלו הגיע.. "כְּמוֹ כּוֹכָבִים הַמּוֹצְאִים אֶת הַדֶּרֶךְ לְכָל חַלּוֹן…"- לאה גולדברג.
אנחנו הולכות מהבית לכוון השביל שמאחורי הרחוב הקטן, פוגשות בדרך גדר עם פרחים סגולים וגם פרחים כתומים. האם את רוצה לפופית? אני קוטפת לה פרח סגול אחד ושמה לה על השיער. יש לה משקפי שמש אדומות והיא לא אוהבת להצטלם וגם לא רוצה את הלפופית על השיער. אז אולי פרח החצוצרה הכתום?- אני שואלת אותה, לא היא אומרת, אני רוצה פרח אדום כמו ליד המכולת והטלפון. בכפר שלה יש מכולת וטלפון ציבורי ישן. אנחנו הולכות לכיוון המכולת והטלפון ושם פוגשות את הפרחים האדומים שסבתא הכי אוהבת. את זוכרת איך קוראים לפרחים האלה ?- גנ-יום, היא אומרת וקוטפת עלה ומריחה. סבתא הכי אוהבת את הריח של הגרניום ואנחנו משפשפות את העלים ומריחות. לגרניום הורוד שעל יד אין ריח. בואי נביא לאימא זר קטן כמו שהיה פעם, היא אומרת ואנחנו מלקטות גרניום אדום אחד וגרניום ורוד אחד, עם כמה עלים ירוקים ואני מציעה לקשט את הזר הקטן בצמח סגול, יהודי נודד, שצומח על יד. יופי נביא לאימא היא אומרת, אבל קודם נלך ונסתכל על הטלפון. הוא לא מצלצל היא אומרת, כי הוא ישן ישן, היא מסמנת בידיה תנועות קטנות וצוחקת. עכשיו יש לאבא טלפון חדש שסבא הביא לו, טלפון קטן, לא כזה גדול, היא מסבירה ואנחנו עושות סיבוב, לא נכנסות למכולת, כי סבתא שכחה לקחת מסכה, וחוזרות בשביל דרך שיח הגרניום ושיחי הלפופית ופרחי החצוצרה הכתומים, ומגיעות לשער שיש עליו ציור של כלב, ופותחות את השער ויורדות כמה מדרגות ונכנסות לחצר ומורידות נעלים בכניסה לבית. אימא משכיבה את האח התינוק לישון. כשיירדם היא תבוא ותראה את זר הפרחים שהבאנו לה ושמנו בכוס עם מים שמצאנו במטבח. אחר כך נעשה ארוחת ערב והפרחים יקשטו את השולחן.
סקיצות. Sketches 