בקצה הגינה השכונתית, בחום שלושים פלוס מהביל, בין עץ סיגלון שכבר השיר את כל סגוליו ובין צאלון שהחל להאדים, בסוף הדשא המיובש והמלא הפרשות כלבים וחתולים מקומיים, מתגלה תפרחת שכזאת, נוצצת לרגע בקרן שמש מבעד להבל הסמיך הבלתי נסבל, הסבוך במחשבות שבין אי וודאות אחת לאחרת, אני מושיטה יד וקוטפת קומץ קטן של המלאכים האלה, בצבע היפה בעולם, כנראה שמם לפופיות, או מיני לפופיות כי הן כל כך קטנות ובינתיים לא מתלפפות עדיין על כלום, אין להן אחיזה, אבל אני נאחזת בהן, בבקר של אמצע יוני שאוחז בגרון, מביאה אותן לאגרטל זכוכית זעיר שמיועד לפרטים הקטנים הנסתרים מהעין, מציירת בסוג של רגע חיבור חסד, אולי אלוהי, אקוורל קטן. עולם ומלואו
שלוש וריאציות לבוקר שבת. לצייר פרחים בצבעי מים זה הציפרלקס הנוסף. זה יותר מהציפרלונצ'יק. זה המיינדפולנס. זה יותר מהמיינדפולנס הטרנדי, אבל זה כן פול-נס. כל מה שצריך זה ערכה קטנה של צבעים, מכחול, מים ובלוק קטן. את הבלוק נרכש בקרביץ והוא בכלל לא לצבעי מים. סתם כזה. מרובע. הוא בשביל פיס אוף מיינד, ויש שעות שזה עושה את העבודה יותר מהכל. אולי לא צריך סטודיו. אולי לא צריך מקום ומעמד ותערוכות וכל השאר. כי הכל בתוך הבטן. הלב. הראש המלא התרוצצויות. ובין ההתרוצצויות מבליח פה ושם חלל. ריק. כלום. ובתוך הכלום הזה אפשר להכנס. לנשום פרח.ים.
יוני מטפס במדרגות הנעות באיטיות חורקת לקומה הבאה הידועה וגם לא ידועה. האם בקומה מעל יהיו המסלולים המוכרים המעייפים המייאשים, או תתגלה איזו דלת למסלול מפתיע ומהי הפתעה. אנחנו נאחזים במוכר, גם כשהוא כל כך מעייף, בודד, מתפלש בתוך עצמו. יום ועוד יום. משימות קטנות. לוח שנה דליל. פה ושם משהו. ליותר מזה אין מסוגלות והמדרגות עולות לאט לאט. חורקות. לפעמים צריך לאחוז במעקה. ישנם קטעים שאין מעקה ושווי המשקל עומד למבחן.
פטוניות
זו העונה של הפרחים הצבעוניים הדביקים הללו. הם נראים תמימים בעציצי המשתלה. צבעיהם מושכים. לפעמים, בעונה הזו, שהפריחה התייבשה ולא מעוררת השראה אצלי בשכונה אני תרה שוב ושוב אחר פרח לציור, בשביל התלמידות , בשבילי, כי פרח זה אחיזה בחיים, בכוח להמשיך. במרחק ההליכה אצלנו המבחר עייף כמוני. במשתלה הקרובה רק פטוניות קטנות שנעשות דביקות ומיובשות אחרי שבוע. ציירתי את אלה אמש, בזמן שגם הן ציירו, להספיק לפני השתילה באדנית המטבח. יום שלישי. המדרגות ממשיכות לנוע בחריקה.
איריס קובליו, אקוורל, מכחול יבש, 2022
לפעמים מספיק כמה כתמים.. הלא גמורים הם השקט שבין פעימה לפעימה. יש לנו נטייה להוסיף, לפרט, לגבב, לתקן, להשלים, לפחד מלהניח לדברים. בצבעי מים יש לדעת את הרגע הזה, הרגע שכל מה שיבוא אחריו אין בו באמת צורך למעט ניסיונות לתקן, לכפר על טעויות, להתנצל, להאשים את עצמנו בזה שידענו שאסור להיכנס לאותו נהר פעמיים ובכל זאת נכנסנו. לפעמים נעשה לנו חסד ואנחנו ניצלים מטביעה, אבל בלענו הרבה מים והמים האלו כבדים כבדים בבטן. נקב קטן ויתפרצו למפל של צער עולמים
הנה הבלתי גמור
Iris Kovalio watercolors 2022
האמת שהוא מושלם, האקוורל הקטן הזה, שנעשה כביכול כלאחר יד. שלא כמו זה שצויר אחריו. מי צריך לדעת שאלו פטוניות עלובות, דביקות, שאריות של ייאוש ובדידות, מי צריך לדעת את השכבות בניסיונות התיקון של חוסר סיפוק ותסכול וביקורת עצמית צפופה מחרדה קיומית, מי צריך לדעת שמתהפכת הבטן מהמחשבות על הבאות, על איך, על כמה, על מה יישאר ומה לא
כולם מצלמים כלניות. אולי לא כולם אבל כשמחשבות שלך ננעלות על החסר הגדול בחייך של זוגיות ומשפחה ביום שמש אביבי אז נדמה שכל העולם עשוי מטיולים וארוחות ושמחת הביחד, ואת, כמו הכלנית הבודדת באדניית המטבח שלך, מסתכלת על הפריחה של משפחות הפרחים סביבך ולמרות השמש קר לך ואת רועדת.
בבקר יצאתי עם סקאיי הכלבלב לראות מה השתנה וצמח בשבועיים שלא הייתי כאן, בחלקה הקטנה שנותרה מאחורי הבניינים בשכונה שלי. אז החמציצים גבהו מאד, החרציות כבר מפציעות בינהם, עדיין לא במלואן, פה ושם חרדלים וסביונים. בקצה אחד הופתעתי לראות תורמוסים שהקדימו השנה וכמעט נכחדו בשנה שעברה כשחתכו את רוב החלקה הזו לטובת ( לרעת) שטחים פרטיים מגודרים ואסורי מעבר. היו כמה רגעים של שקט ורציתי לצלם את השקט הזה. כשמתעורר רצון לצלם או לצייר אני מתחברת למקום שהוא מעבר ליאוש הקיומי שמציף יותר ויותר משנה לשנה. החודש אהיה בת 63 וזה מפחיד אותי מאד. ישנו פער גדול למדי בין איך שאני נראית מבחוץ לבין מה שמתחת ומה שמתחת למתחת, העצמות והדם של הנפש.
אני לא מתפשרת ולא מסוגלת אלא לדייק את צורת החיים שלי ומשנה לשנה זה הולך ונעשה מאד לבד. והיום, למרות הצילומים העליזים והמפגש עם אחת החברות הספורות שנותרו בחיי הרגשתי את הקור הזה של נשיפת המוות בעורף.
זה צילום מהיום. מבט התורמוס החגיגי לכוון השיכונים המכוערים שבאחת הכניסות אני מתגוררת.
היום הופיע בזיכרונות הפייסבוק טקסט (קטע ממכתב) שכתבתי ב 2016
כאן שבת חמימה, סוג של אביב, מוקדם השנה, עץ ההדרים בחצר כבר פורח וריחו הכבד, העמוק שוב מפריע כל כך, אבל אני חסה עליו, בכל שנה מתלבטת אם להוריד אותו אבל מתאפקת כמה שבועות עד שזה עובר, סוגרת חלון שלא יחדור הריח ויתפוס אותי, בעיקר בלילה.
יכולתי לכתוב ספר על הריחות והשפעתם על נפשה של ציירת נידחת, אי שם בשוליי החיים הנחשבים, על אפה שלא חדל מלדמוע ועיניה שלא שבעות אף פעם מפרח זה או אחר,כמו פרחי ה- ח׳ האופייניים לסוף החורף, חרציות וחמציצים וחרדלים וחוביזות. קודם החמציצים ,הם הצחוק הראשון של שמש החורף. צחוק של תינוק. ואז החרציות, בבת אחת מתפרצות וצומחות לגובה בולע, מנקדות, או יותר נכון מכתימות את השטחים בשכונה שעדיין לא בנויים בצהוב זוהר חסר רחמים ומפיצות את ריחם החמוץ המאסיבי שחודר דרך החלונות או כל פתח אחר, אשר בימי השרב הבלתי אפשריים של סוף החורף הן נעשות גם כן בלתי אפשריות וכבר קשה מדי ומסורבל ללכת בשבילים, כי הן פולשות לכל עבר ומי יודע מה מסתתר בתוך ערימת הצמחייה הזו שצומחת יותר מהר מהמחשבות שלך
גם האפונה הריחנית פרחה בחלון המטבח אבל ימיה קצרים כל כך. היא דלילה ובודדה ונדירה, התלבטתי אם לקטוף אחת ולשים על שולחן המטבח כדי שאוכל להריחה יומיים אבל החלטתי להשאיר אותה על אדן החלון והשרב הפתאומי ייבש אותה, לא נורא, עוד שלושה ארבעה ניצנים מחכים להיפתח בסגול ורוד מתוק, כמה אושר יש בפרחים האלה, המשתנים עם העונות, אפילו החרציות וההדרים המעצבנים עושים שמחה בכל שנה כשהם מופיעים מחדש, כי זה אומר שהעולם זז ויבוא קץ לאשלייה הזו שנקראת מציאות, למרות שבמציאות הזו מתגלמות הפריחות המפעימות. כמו של פרחי כובע הנזיר שבקרוב ייהפכו לפרפרים לבנים אבל בינתיים הכתום המופלא שלהם מתגנב מחצר השכנה וקורץ כממתיק סוד עם הפס השמש שמתרחב מדי יום בחצר חשוכת החורף, וזה היתרון של הקיץ המתקרב, כי לסקאיי כלבלב הרוח שלנו ישנה נחמת שמש בחצר ופחות צריך להשתמש בתנור חימום
הנה ציור לקט פרחי השדה הנ"ל מלפני שנה
2021, לפני שנה….. Iris Kovalio
וזה ציור מלפני שנתיים, מאותו שדה
מרץ 2020 Iris Kovalio
ועוד אחד מאותה שנה שבה התחלתי להזדקן (גיל 61 עם קורונה באוויר)
ומסיימת בציור של אובדן סבלנות (שוב מרץ 2020) ואולי עוד כמה דברים, עם צהוב אופטימי ותכלת שעכשיו באופנה בגלל החדשות הקשות מאוקריינה
אימא שלי העדיפה את פרחי הצבעוני ( Lalele ברומנית) משאר הפרחים. בימי ההולדת שלה תמיד היה זר צבעונים באגרטל על השולחן בסלון ובשנים האחרונות מול מיטתה בחדר השינה. אבא שלי היה זוכר, מתמיד ומביא לה בכל פברואר. לו היה אפשר לקרוא בשם של ילד או ילדה בשם הפרח הזה הייתה אולי בוחרת. את אהבתה לפרחים ועצים מימשה בשמות הילדים שלה: איריס. אורן. ורד.
מבחינת ציור פרח הציבעוני ההדור (טוליפ) לא ממש נענה בקלות. יופיו בסגירותו, בכותרתו הסגורה, בצבעו האחיד, הלא שקוף, בזקיפות קומתו. מבחינת צבעי המים הפרח מאתגר למדי. כשהייתי בוחרת לצייר אותו (באקוורל) היה בדרך כלל כדימוי לברכה עבורה. השתדלתי. העדפתי לציירם כקבוצה. משפחה.
מצרפת את כל הצבעוניים, הטוליפים שציירתי בשנים האחרונות.
מאז שיצא מכאן הפסנתר (טראומה לא קטנה, מסתבר) אין לי סבלנות לארגן לעצמי מקום עבודה. ושוב נכנס האייפד הישן לתפקיד הרגעת מערכת העצבים שגדושה הפעם עם תוספת המצב הבטחוני/חברתי/פוליטי הקשוח שבארץ הזו.
קטפתי כמה פרחים אחרונים משאריות האביב הקצר והחמקני שהיה באיזורי (הגרניום דווקא עכשיו פורח במלוא עוזו) והנחתי בצנצנות קטנות על השולחן העגול בחצר שלי הדחוסה בעצים מצילים, המאיימים לחנוק כל קרן שמש פוטנציאלית. (כבר שנים שאני מתכננת לעזוב כאן, אבל הקארמה לא מסתובבת, אז עושה כמיטב יכולתי לגרף פה ושם עלים יבשים ומחשבות עוקצות).
בבוקר, עם הקפה והקרקר דל הנתרן שלי, מציצה באייפד הישן במה שחדש בשדה הרשת (פייסבוק, אינסטגרם) ,ומאפשרת לאצבע לקשקש כמה שירבוטים דיגיטאלים. זה לא מחייב. לא צריך כלי ציור, מקום, כלום. רק צנצנות עם פרחים, לייצר אשליה של גן קסום מהחלומות.
אין לי סנטימנטים רבים לסוקולנטים. אני לא משתגעת על צמחיית מדבר ויובש. אבל הפרחים הבוקעים מהם מדי פעם כובשים את לבי ואם איזשהו עציץ מזדמן לסטודיו שלי כי נכבשתי ולא התאפקתי (הם יימסרו הלאה בתום המלאכה משום שאין לי משאבים כלשהם לאמץ אותם) אז הם מיועדים לציור שלי או של תלמידים, וזהו.
בימי ראשון אני משוטטת בעיניי אחרי על צמח שניתן ללקט לשיעורי ציור. לפעמים קונה ולפעמים מוצאת בפינות הגנים הציבוריים. אני מאגדת אחדים שונים, שניים שלושה זרים קטנים, וכל זה לציור. לא כולם מציירים פרחים אבל אלו שנמשכים לעבודה עם פרחים מתאהבים כמעט בכל וריאציה "באגרטלים" , גם אם הכלים או הפרחים חוזרים על עצמם עונה אחר עונה.
כשאין ברירה וקיץ לוהט ומייבש את הגדרות החיות מסביב, ושאר דברים לא מלבבים מסתובבים באיזור מגוריי, אני מוצאת ב"טיב טעם" עציצון במחיר סביר. הפעם התאהבתי בסוקולנט הזה, עציץ קטנטן עם פרחים בצורת פעמונים זעירים כשהם סגורים, וכשנפתחים נראים כמו כוכבים מ- יקום אחר. הפרחים כל כך זעירים עד שנאלצתי לצלם אותם ולהגדיל כדי להיטיב לראות. כמובן שגם חיפשתי את הסוקולנט הזה בגוגל.
את הראשון שירבטתי בעט בזמן שיעור הציור.
Iris Kovalio
את השני ציירתי באקוורל מיד אחרי השיעור, על נייר לא חביב במיוחד, כי שתה את הצבעים בצימאון מפלצתי ונאבקתי הרבה על הישרדות הכתמים. בחרתי בנייר הזה בגלל הימצאותו על השולחן באותו זמן והייתי מותשת מכדי לחפש משהו הולם יותר. בזכות המאבק על הכתמים (זה לוקח זמן) נבלעו שעות אחרי הצהרים, זמן חרדתי במיוחד בתקופת קורונה מהבילה, בקיץ שהסוף לא נראה באופקו.
_
Iris Kovalio
_
את השלישי סיימתי בסוף השבוע לאחר התבוננות מעמיקה יותר בפרחי הכוכבים מהיקום האחר (דרך גוגל). היה לי מצע עץ צבוע זהב וורוד, שהכנתי לפני כמה שנים, וחיכה לרגע שלו. והרגע שלו הגיע.. "כְּמוֹ כּוֹכָבִים הַמּוֹצְאִים אֶת הַדֶּרֶךְ לְכָל חַלּוֹן…"- לאה גולדברג.
אנחנו הולכות מהבית לכוון השביל שמאחורי הרחוב הקטן, פוגשות בדרך גדר עם פרחים סגולים וגם פרחים כתומים. האם את רוצה לפופית? אני קוטפת לה פרח סגול אחד ושמה לה על השיער. יש לה משקפי שמש אדומות והיא לא אוהבת להצטלם וגם לא רוצה את הלפופית על השיער. אז אולי פרח החצוצרה הכתום?- אני שואלת אותה, לא היא אומרת, אני רוצה פרח אדום כמו ליד המכולת והטלפון. בכפר שלה יש מכולת וטלפון ציבורי ישן. אנחנו הולכות לכיוון המכולת והטלפון ושם פוגשות את הפרחים האדומים שסבתא הכי אוהבת. את זוכרת איך קוראים לפרחים האלה ?- גנ-יום, היא אומרת וקוטפת עלה ומריחה. סבתא הכי אוהבת את הריח של הגרניום ואנחנו משפשפות את העלים ומריחות. לגרניום הורוד שעל יד אין ריח. בואי נביא לאימא זר קטן כמו שהיה פעם, היא אומרת ואנחנו מלקטות גרניום אדום אחד וגרניום ורוד אחד, עם כמה עלים ירוקים ואני מציעה לקשט את הזר הקטן בצמח סגול, יהודי נודד, שצומח על יד. יופי נביא לאימא היא אומרת, אבל קודם נלך ונסתכל על הטלפון. הוא לא מצלצל היא אומרת, כי הוא ישן ישן, היא מסמנת בידיה תנועות קטנות וצוחקת. עכשיו יש לאבא טלפון חדש שסבא הביא לו, טלפון קטן, לא כזה גדול, היא מסבירה ואנחנו עושות סיבוב, לא נכנסות למכולת, כי סבתא שכחה לקחת מסכה, וחוזרות בשביל דרך שיח הגרניום ושיחי הלפופית ופרחי החצוצרה הכתומים, ומגיעות לשער שיש עליו ציור של כלב, ופותחות את השער ויורדות כמה מדרגות ונכנסות לחצר ומורידות נעלים בכניסה לבית. אימא משכיבה את האח התינוק לישון. כשיירדם היא תבוא ותראה את זר הפרחים שהבאנו לה ושמנו בכוס עם מים שמצאנו במטבח. אחר כך נעשה ארוחת ערב והפרחים יקשטו את השולחן.
ברכה מתה. מודעה צחורה על השער המתקלף. אהבתי לעבור דרכה עם הכלבלב בטיול אחר הצהרים. גיליתי אותה לפני כשנה. בעצם קודם גיליתי את שיח השושנים שלה שהציץ מבעד לפתחי השער, בוהק בשמש הפז האלכסונית. לפעמים הייתי רואה אותה עומדת בפתח הבית הקטן שלה שהיה אחד הוותיקים בשכונה. כשהשער היה פתוח אפשר היה לראות את שיח השושנים שלה במלוא תפארתו. צבעם הכתום אדום זורח היה נדיר. לא ראיתי כמותם באף מקום. פעם אחת העזתי לצלם אותם מהר מבעד לפתחים ופעם אחת עצרתי כדי להחליף אתה כמה מילים. שאלתי לשמה והיא סיפרה לי עוד כמה דברים, חלקם נשמעו "מן העולם הזה" וחלקם לא. רציתי לבקש ממנה שושנה אחת ולא העזתי. היום עברתי שם עם לאה, השכנה שלה , שהיא לפעמים בת לוויתי לטיולי הכלבים וביקשתי ממנה שתגזוז לי שלושה פרחים למזכרת. לאה, בת ה 79, שאין לה שום עכבות בשום עניין, נכנסה לחצר וליקטה עבורי זר קטן. ברכה עזבה את השכונה בת 96. ציור אקוורל. מרץ 2017.
*
והנה כמה אקוורלים נוספים של השושנים, לאחר יום ויומיים
בקר טוב לך שם בהרים, בעצם צהרים אצלך וכאן שבת חמימה, סוג של אביב, מוקדם השנה, עץ ההדרים בחצר כבר פורח וריחו הכבד, העמוק שוב מפריע כל כך, אבל אני חסה עליו, בכל שנה מתלבטת אם להוריד אותו אבל מתאפקת כמה שבועות עד שזה עובר, סוגרת חלון שלא יחדור הריח ויתפוס אותי, בעיקר בלילה.
יכולתי לכתוב ספר על הריחות והשפעתם על נפשה של ציירת נידחת, אי שם בשוליי החיים הנחשבים, על אפה שלא חדל מלדמוע ועיניה שלא שבעות אף פעם מפרח זה או אחר,כמו פרחי ה- ח׳ האופייניים לסוף החורף, חרציות וחמציצים וחרדלים וחוביזות. קודם החמציצים, הם הצחוק הראשון של שמש החורף. צחוק של תינוק. ואז החרציות, בבת אחת מתפרצות וצומחות לגובה בולע, מנקדות, או יותר נכון מכתימות את השטחים בשכונה שעדיין לא בנויים בצהוב זוהר חסר רחמים ומפיצות את ריחם החמוץ המאסיבי שחודר דרך החלונות או כל פתח אחר, החרציות שבימי השרב הבלתי אפשריים של סוף החורף נעשות גם כן בלתי אפשריות וכבר קשה מדי ומסורבל ללכת בשבילים, כי הן פולשות לכל עבר ומי יודע מה מסתתר בתוך ערימת הצמחייה הזו שצומחת יותר מהר מהמחשבות שלך
גם האפונה הריחנית פרחה בחלון המטבח אבל ימיה קצרים כל כך. היא דלילה ובודדה ונדירה, התלבטתי אם לקטוף אחת ולשים על שולחן המטבח כדי שאוכל להריחה יומיים, אבל החלטתי להשאיר אותה על אדן החלון והשרב הפתאומי ייבש אותה, לא נורא, עוד שלושה ארבעה ניצנים מחכים להיפתח בסגול ורוד מתוק, כמה אושר יש בפרחים האלה, המשתנים עם העונות, אפילו החרציות וההדרים המעצבנים עושים שמחה בכל שנה כשהם מופיעים מחדש, כי זה אומר שהעולם זז ויבוא קץ לאשלייה הזו שנקראת מציאות, למרות שבמציאות הזו מתגלמות הפריחות המפעימות, כמו של פרחי כובע הנזיר שבקרוב ייהפכו לפרפרים לבנים, אבל בינתיים הכתום המופלא שלהם מתגנב מחצר השכנה וקורץ כממתיק סוד עם פס השמש שמתרחב מדי יום בחצר חשוכת החורף, וזה היתרון של הקיץ המתקרב, כי לסקאיי כלבלב הרוח שלנו ישנה נחמת שמש בחצר ופחות צריך להשתמש בתנור חימום
סקיצות. Sketches 