תגית: פסנתר

האצבע

שבי על הכיסא ושימי את כפות הידיים על לוח המתכת. תקרבי קצת את כפות הידיים. קצת לפתוח את אצבעות. ככה. לא לזוז. הוא לוחץ על הכפתור בחדר השני והמכונה משמיעה מנגינה קצרה. עכשיו להזיז. תעשי פרפר. אני מכירה את הפרפר. זו כבר פעם שלישית. יופי רואים שאת מכירה הוא אומר והולך לחדר השני. שוב לוחץ ומנגינה קצרה. מהחלונות של הקומה השלישית רואים את גגות הבנינים המכוערים של מרכז הרצליה. את רוצה דיסק, הוא שואל , אם כן תחכי בחוץ. חמש דקות ויהיה מוכן. בשביל מה דיסק אני חושבת לעצמי. כבר מזמן אין לי מחשב עם חריץ לדיסק. אם את הולכת לרופא פרטי, הוא מסביר. בטח פרטי, אני עונה, אולי פרטי יעזור לי שהאצבעות לא יתעקמו כמו של אימא שלי. ידי תרנגולת קראו לה בסוף. הסוף לא היה קצר. הוא היה שנות גהינום. וגם כאב לה הרבה לפני שהתעקמו. גם לי כואב כבר כמה שנים ובכל שנתיים שולחים אותי לרנטגן. בהתקפות אני לוקחת תרופה שקצת עוזרת ויש כפפות מיוחדות ומכשיר שעווה וזה עוזר קצת אבל חוזר, ובכל פעם שחוזר אני מסתכלת על אצבע אחת, ביד שמאל, הקמיצה, הבולטת בעקמימותה. אולי בדרך הזאת אני זוכרת יום יום שעה שעה את אימא שלי . איך היתה מתלוננת הלוך ושוב על כאביה ואמרת שיכאב לה כדי שלא יכאב לכם. אמרה שמקריבה את גופה. וזו היתה הקרבה ארוכה מנשוא. אני לא מאמינה בהקרבות. הן מייצרות רגשות אשם.

בחרתי לרדת במדרגות מהקומה השלישית. אני חדשה בקופת החולים הזו. אחרי ארבעים שנה בערך עברתי מקופה אחת לשניה כי רציתי שינוי בחיים. שינוי.. מגכחים השומעים, זה נקרא שינוי? רציתי ריסטארט. אולי״ הדברים״ לא ילכו אחרי מקופה לקופה. לא ש״הדברים״ כל כך נוראים. אבל הם יכולים להיות בהמשך. אז ירדתי במדרגות והופתעתי מהצילומים היפים בחדר המדרגות המטופח יחסית. צילומי נופים מרגיעים, ממוסגרים בזכוכית גדולה. העין נאחזת בשביל ביער, בשדה זהוב. אוסטאואטריטיס באצבעות הידיים . זו ההגדרה. לפעמים קשה להחזיק מכחול. לגעת בקרח זה סיוט. אפילו להוציא משהו מהמקרר. אצבע אחת כבר החלה במופע העוקם. זו האצבע שאהבה לגעת בקלידים השחורים הנמוכים בפסנתר, בעיקר בסול דיאז החלומי, או לפעמים בלה במול הדיכאוני. זו האצבע של הקליד הזה. ובפסנתר האחרון שהיה, סטנוואי מכובד למדי, המגע עם הקליד האהוב הזה כאב במיוחד. אחרי התאהבות ראשונית ( זה היה הפסנתר החמישי או שישי שלי) חמקתי מלהפגש אתו. לא יכולתי לראות את יד שמאל מיואשת.

הפסנתר נלקח ממני.

השבוע הקמתי את הסטודיו שלי מחדש. אני אזהר. אולי רופא פרטי ייתן לי תרופת קסם כדי שאוכל לצייר עד יומי האחרון.


סקונדה אבסולוטית

הייתי בת שש בערך ואני יכולה לצלול לתוך התמונות ההן ואני יכולה גם להמציא אותן או לשפץ. נראה שמתחילה במסגרת. הטקסט, המילה הראשונה שכאן ואחריה מצטרפות אחרות, מנסות להתיידד ולהתחבר להגיון קריא כלשהו. מכונית מוריס מסחרית קטנה בצבע אפור ורדרד מתכתי. הדרך משכונת מונטיפיורי לרחוב זמנהוף . אני מאירה בפנס הזיכרון על מושב הילדה. בידיה תיק תווים. זהו מרכז התמונה. במסגרת אבא מסיע ילדה לקונסרבטוריון. בתמונה הבאה: חדרי מרתף למחצה עם פסנתרים שחורים מאובקים. בכניסה שולחן גדול ואיש עגול מאחוריו. לפעמים הייתה שם אשה בלונדינית. והיו גם ארונות ברזל ותיקיות קרטון ועמודי תווים ממתכת מפוזרים בכל מקום. אבא חיכה בכניסה כשהילדה הייתה מולכת לאחד מחדרי המרתף הפנימיים. בכל שיעור היא הייתה נבחנת בשמיעה אבסולוטית ובכל פעם המורה התפעל מחדש וציחקק. לפעמים היה לוחץ חזק על הקליד, ממש מכה בו עד שהיה נשמע כסכין חדה חודרת אוזן, אבל היא הייתה מזהה. דו. סול. רה. לה במול. הוא היה מכה ברעם על מי נמוך בשתי אוקטבות שמאלה מהמרכז. ליבה ניתר אבל היא ידעה בדיוק. לפעמים היה עושה מרווח תרצה, או יותר מרושע, קווינטה! היא הייתה מזהה. אוקטבה! מזהה. סקונדה קטנה… זה צרם. שרף. היא הייתה מתאמצת, לא כי היא לא זיהתה, אלא מכאב אוזניים חריף. ואז היו ממשיכים לאיזו מנגינה אינפנטילית מתוך התווים. היא דווקא אהבה תווים. קראה אותם בקלות אבל שנאה את המנגינות. חצי השעה הייתה עוברת. בחזרה למסגרת התמונה: שוב אוטו מוריס מסחרית קטנה בצבע אפור ורדרד. ילדה במושב הקדמי ליד אבא שלה אוכלת וימפי עם קטשופ. או חמישים גרם פיסטוקים. תמיד הייתי רעבה אחרי השיעור.

אבא עם מכונית המוריס.jpg

אבא והמוריס. שכונת מונטיפיורי

לנגן 1.jpg

הפסנתר הראשון היה אורגן. 1964

הקונצרט הראשון 72.jpg

קונצרט ב-בית ציוני אמריקה. 1966

 

unnamed (3)

אני ואבא, 2018. סצינה מאשפוז ב"מאיר"


שתיהן מתגלגלות מצחוק

תמונה: ילדה בת שש עשרה. אחרי שנים של עלבון מתמשך בכל מה שקשור למוזיקה בכלל ופסנתר במיוחד, נמצאה לה מורה לנגינה, אשה צעירה מוונצואלה, הילדה נוסעת אליה פעם או פעמיים בשבוע בשני אוטובוסים ועוד הליכה ארוכה ברגל, עולה במעלית לקומה לדירה בקומה גבוהה, מתיישבת על יד פסנתר כנף סטנואיי ומורה ג׳ינג׳ית מתולתלת עם צחוק מתגלגל מדברת אתה על מגע משי עם הקלידים. הידיים של הילדה פצועות ומצולקות. לא רואים את זה, שהילדה בקושי מזיזה את האצבעות. אבל משבוע לשבוע האצבעות מתחילות לזוז מעצמן. נענות לצלילים העולים מנבכי הפסנתר. ולא רק מהסטנוואי של המורה. גם מהסאוטר הנוקשה והאטום שלה בבית הוריה. היא תמיד ידעה שדו דיאז שונה מרה במול, לא רק בצליל, גם בצבע, בריח, ופתאום יש מי שמדברת אתה על זה, מראה לה איך מנגנים את זה שונה. סול דיאז כל כך שונה מלה במול. והמגע של האצבע הרביעית עם הקליד השחור. היא מתמלאה כמיהה. ילדה בת שש עשרה שעד כה אפילו לא העזה לחלום על זה : צלילים המפלסים מסלולים במפת הנפש הסבוכה שלה. למורה קראו אז סוזאן גייזלר והיא למדה אצלה שנתיים ומאז עברו 43 שנים. והנה הילדה ההיא שוב פוגשת את המורה, ששמה היום שושנה כהן, ומרחק השנים נעלם כהרף עין. גיל 16 נהפך לכמעט שישים אבל שתיהן מתגלגלות מצחוק. שתיהן מתגלגלות מצחוק

_

unnamed

שושנה כהן 2018

 

pianist-5 (3)

איריס קובליו, 2010, אקריליק

_

פוסטים קשורים:

לנגן ליעלה (פוסט על הגילוי מחדש של הפסנתר והחיפוש שלי אחר המורה )

האם הפסנתר חסר (פוסט מ 2012)

הפסנתרנית (פוסט בסלונה על תודות הפסנתר בחיי)

כתבה ב"הארץ" על שושנה כהן

 


האם הפסנתר חסר?

איריסיה קובליו, הפסנתרנית, אקריליק, 2010

.

.

.

איריסיה קובליו, הפסנתרנית הקטנה, אקריליק, 2010

 


%d בלוגרים אהבו את זה: